כבר כמה זמן שמבשיל בי הפוסט הזה. ביער הקולות והדעות האחיד כמעט לגמרי של הדעה והמחשבה בישראל, קול שנובע מתוך, ומחוייב לגמרי, לערכים של הומניזם ופציפיזם כמעט לא נשמע. 

בזמן מלחמה קשה במיוחד להשמיע קול כזה, אבל בישראל זה קשה עוד יותר מפני שבוז לפציפיזם והומניזם הוא מיסודות קיומה. ישראל היא מדינה שמקדשת את הפתרון הכוחני לבעיות ופועלת בצורה נמרצת להשתיק ולהוקיע קולות שמבקשים לערער על האתוס הבסיסי של הכוח.

כל זה לא אומר שהקול הזה לא צריך להישמע.

–

שאלת העיתוי והלגיטימיות

האם זה זמן לעסוק בסוגיות כאלה? האם לגיטימי לעסוק בפרספקטיבה הומניסטית ופציפיסטית בזמן כזה? לאחר טבח נורא כל כך (ומתועד בחלקו, מה שמסבך עוד יותר את ההתמודדות הנפשית והתרבותית, כלומר הפוליטית). 

התשובה החד משמעית שלי, בניגוד בוטה ומוחלט לקהל שלם של מתפכחים וסוכרי פה (עצמונית וזולתית), היא כן. תמיד נכון לראות את הדברים בצורה הרחבה ביותר האפשרית, והצורה הרחבה ביותר האפשרית היא אמונה באדם ובדרכי שלום. ובאשר לשאלת הלגיטימיות, היא קלה עוד יותר: אף אחד לא מתבקש לשנות את דעתו מול אסון כזה: ציונים נשארו ציונים, דתיים נשארו דתיים, פמיניסטיות נשארו פמיניסטיות וטבעונים נשארו טבעונים. מדוע, אם כך, שמי שמאמינים בכל ליבם שרק הומניזם יכול להביא מזור לחברה ולאדם יתבקשו לשמור את דעתם לעצמם, או לשנות אותו?

האם יש הוכחה יותר גדולה מאלימות לצורך באי אלימות?

–

לגוף הדברים 

מה שמתחולל בישראל ופלסטין מאז השביעי לאוקטובר הוא מקרה מבחן חשוב מאוד לתפיסה הומניסטית ופציפיסטית, ומאפשר להדגים בצורה מוחשית מאין כמותה את עקרונות התפיסה הזו, ואיך היא מאפשרת לבנות מציאות עם הרבה יותר חופש ופתח לפתרונות קונסטרוקטיביים – בצורה הפוכה קוטבית לרעיון של הפצצות והפגזות והרג אנושי אדיר מימדים, שכולל כבר עשרות אלפי אנשים בעזה. 

וכשמסתכלים על מה שקרה וקורה מאז השביעי לאוקטובר, לתפיסתי, רואים קו מפריד ברור ביותר בין שתי תקופות: הראשונה היא השביעי באוקטובר עצמו והימים העוקבים לו, שבהם כוחות הביטחון של ישראל, בצורה מאורגנת (אם אפשר לקרוא לזה כך), ותוך הפגנת אומץ לב עצום והרואי של ממש של יחידים, הגנו על חיים בצד הישראלי של הגבול ועצרו את המתקפה של חמאס ותופי הטרמפ העזתים שהצטרפו אליו. 

זו תקופה ראשונה ומובחנת של האירועים. תקופה שניה, ומובחנת בעצמה, היא הימים שמאז סיום קרב ההגנה והמעבר להתקפה בתוך עזה, עם הפצצות והפגזות בקנה מידה עצום, הכוללות השלכת עשרות אלפי טונות חומר נפץ על שכונות, רחובות ובניינים שבתוכם וסביבם חיים מאות אלפי בני אדם, בתוך רצועה סגורה באופן כמעט הרמטי שבה חיים למעלה משני מליון בני אדם. 

–

חשוב לי לומר: גם מזווית של הומניזם ופציפיזם, הפעולות שנקטו כוחות ביטחון של ישראל, ואנשים יחידים מיוזמתם, הן לא רק חיוניות ומותרות, גם כשהן אלימות וקטלניות, הן מתחייבות. פציפיזם והומניזם אין פירושן הסכמה שקטה למוות. הגנה עצמית ישירה היא מותרת תמיד. לכן כל מי שהיו מעורבים בפעולות כאלה, בימים האלה, הם אנשים שראויים לכל שבח וכבוד. 

האנשים האלה, החיילים, השוטרים, האזרחים, הפגינו גבורה והקרבה מדהימות. ואם לשים שניה את הטון האידיאולוגי בצד, אלה אנשים שאני מכיר, גדלתי איתם, שירתתי איתם והתווכחתי איתם בכל מני הזדמנויות: אני אחד מהם (ואני תמיד אהיה, מבחינת האמת: גם כשמה שישראל עושה שנוא עלי ובלתי מקובל עלי לחלוטין, אני לא שונא ולא מתעב את הישראלים עצמם. יש מלא דברים ואנשים שתמיד אוהב במקום הזה, והוא תמיד יהיה המקום שממנו הגעתי).

–

אם אחי גדעון היה חי, הוא כנראה היה במילואים כרגע, ואני הייתי כנראה בחשש נורא לחייו. ובכל החודש שעבר מאז השביעי באוקטובר, הרגע שבו הכי נבעתתי הוא כשאחותי אמרה לי שהבן שלה גוייס למילואים.

אידיאולוגית אין ביני ובין ישראל שום דבר משותף. נפשית, ביוגרפית, משפחתית, קהילתית, אני קשור למקום הזה בעבותות. 

–

קבלה מלאה, אם כך, של מה שנעשה בשביעי לאוקטובר ובימים שאחריו. מלאה אבל לא מוחלטת, כי גם בשביעי לאוקטובר ובימים שאחריו אסור היה להרוג שבויים, למשל. כן, אפילו את אלה שרצחו עכשיו עשרות אנשים (לא שאני יודע שהיה הרג כזה, אני מצייר את גבולות ההסכמה של ההומניזם והפציפיזם בעיניי).

מה שנעשה מאז אותם ימים, וספציפית ההפגזות וההפצצות של העיר עזה והאזורים המיושבים בה, ובאופן מובחן בצורה חותכת מפגיעה נקודתית ומוגבלת במי שעוסקים באותו רגע בניסיון לפגוע בחיים בצד הישראלי, הוא דבר שבשם פציפיזם והומניזם אני מתנגד לו נחרצות, והוא פסול בעיניי באופן קטגורי וטוטאלי, ללא תנאי וללא תלות במספר החפים מפשע שמתו בצד העזתי. 

למה? בגלל שמתוך התפיסה המצפונית שלי, מתוך מה שאני מבין כהומניזם ופציפיזם, אסור בשום פנים ואופם לפגוע באנשים שאינם עוסקים בניסיונות פגיעה בחיים באותו רגע. לעולם. בלי יוצאים מהכלל, בלי חריגים, ולא משנה הרקע ההיסטורי או השעה. אסור בצורה מוחלטת וגורפת, ובזה הדיון נגמר. 

התבונה הפרקטית של הומניזם ופציפיזם בתקופה שמאז השביעי באוקטובר 

אישית אני חושב שלא הייתה תקופה בחיי המדינה הזו, תקופה בחיי שאני מכיר, שבה היה כל כך ברור שהאינטרס ההישרדותי והתפיסה ההומניטרית כל כך שלובים זה בזה, ולמעשה שהים. 

כך, אם ישראל הייתה עוצרת מייד אחרי פעולות ההגנה הראויות, המוצדקות והראויות לשבח, היו בידיה חופש תמרון גדולים פי כמה, ותמיכה עולמית גדולה פי כמה. נכון שיש אנשים שגם במקרה הזה היו מאשימים את ישראל לבדה במתרחש, והאמת הכואבת היא שאת הטבח המחריד אין ברירה אלא לראות בקוטקסט של היחסים בין הציונות לפלסטינים במאה וחמישים השנים האחרונות. אבל – וזה אבל חשוב מאוד – במקרה שבו ישראל הייתה עוצרת ופונה לסיוע בינלאומי בחזרת החטופים, ועוסקת במסע יחסי ציבור שכולו קינה ותחינה לעזרה, ופניה למצפון הבינלאומי ולסיוע מדינות וארגונים בעולם, הסיפור היה אחר באופן טוטאלי. 

החברה הישראלית הייתה מוכה ונחרדת הרבה פחות, והיה לה זמן להתאבל ולרכז כוחות ומחשבות בחטופים ובניסיונות להשיבם הביתה. לא היה יכול להיות ספק לאף אדם סביר שישראל היא בצד המותקף, והחטופים וההרוגים הם קורבנות של תוקפנות, חד וחלק. זו הייתה ההסברה הקלה בעולם. 

–

ישראל בחרה אחרת

 בשם הנקמה, בשם הזעם, בשם הבטחת זכותה העקרונית לפעולות מלחמתיות, כולל כאלה שיגבו חיים של מספר קטסטרופלי של בלתי מעורבים, חפים מפשע, ילדים ותינוקות, ישראל הלכה לתגובה שהתחזקה לאיזשהו פורקן אבל למעשה כלאה אותה במשוואה שבה אין לה סיכוי לתוצאה טובה, ואין לה סיכוי לחברה אזרחית כואבת, אבל כזו שמצויה בתחושה אמיתית של אחדות גורל. 

בבחירה שישראל עשתה, לצאת למלחמה דמויית מלחמת השמדה של החמאס בעזה וכל מעגל אנושי סביבו, היא הבטיחה לעצמה תוצאה רעה מבחינתה, אם לא אסון ממש. 

אם תתפתח מלחמה אזורית גדולה, המצב של ישראל יהיה נורא. 

אם תתפתח אינתיפאדה או עימות מוגבל עם חיזבאללה, המחיר באבדות יהיה קשה, ותחושת היציבות הקיומית תתערער עוד יותר. 

אם חמאס יתגלה כאוייב עיקש וחכם יותר ממה שחשבנו, המחיר באבדות ופגיעה מורלית יהיה קשה.

בוודאות שלמה ומוחלטת, ישראל הוסיפה למעגל שונאיה עשרות ומאות אלפי אנשים, אם לא מליונים. היא נתנה בידי מתנגדיה נשק רב עוצמה: הוכחה חד משמעית ובלתי ניתנת להפרכה שליבה גס בהרג המוני של חפים מפשע. היא הטילה על עצמה מטלה שאף מדינה לא יכולה לעמוד בה: להסביר שהיא לא פוגעת בחפים מפשע באופן סיטוני כשכל העולם רואה שכן, ושהיא מתאפיינת בעליונות מוסרית בזמן שהיא טוענת שהיא לא הורגת אזרחים באופן סיטונאי, וכל העולם לא רק רואה שכן, אלא מבין שדעתה לא לגמרי צלולה עליה, אחרת היא לא הייתה מנסה להתעקש על אבסורד כל כך מפלצתי.

אם ישראל הייתה עוצרת מייד אחרי תום קרבות ההגנה המוצדקים, הייתה בידה הבחירה אם להכריז מלחמה בהמשך, אחרי יותר מחשבה, הגדרת יעדים מסודרת, גיבוש תמיכת בינלאומית, שליטה טובה יותר בזירה הפוליטית הקרובה. כל זה כבר לא בידיה עכשיו. ישראל בחרה בדרך שמתחזה ליוזמה ועצמאות, אבל בעצם מבטיחה תלות וחוסר אונים, כולל בארה”ב, שמוצאת את עצמה נגררת אחרי ישראל למה שאולי יתפתח לעימות של כוחות עולמיים. 

האם מדינת ישראל והיהודים רוצים להיות במרכזה של מלחמת עולם? האם, לאור ההיסטוריה היהודית, זו פוזיציה נכונה עבורנו? 

כל הדיונים האלה נזרקו לפח כשישראל החליטה לא רק לנטוש על עיקרון הומניסטי, אלא גם כל מחשבה בהירה ואחראית. השניים האלה, כך מסתבר, בלתי נפרדים. 

–

התבונה הפוליטית של הפציפיזם וההומניזם

חודשים ארוכים מפגין בישראל המחנה של עלית הצבא ותעשיית הביטחון הישראלית. שבוע אחרי שבוע, במאות מקומות שונים, מתוך התרכזות (בעייתי מאוד לכשעצמה, אבל נניח לזה לצורך הדיון) באופיו ובכושרו להנהיג של נתניהו. 

מאות ואלפי פעמים הזהירו אותנו: הוא מסוכן, מושחת, לא יציב, מסכן אותנו במלחמה. מסכן את קיומנו. 

והנה, בהזדמנות הפז ההיסטורית שנקרתה בידי המחנה הזה להתעקש על דרך אחרת, הוא זרק אותה לפח בשם שותפות לא בהגנה על ישראל (קרי:הימים הראשונים), אלא בהתגייסות בלתי מותנית לכל גחמה ויוזמה של נתניהו, כולל לאותה מלחמה איומה שאותם אנשים הזהירו אותנו ממנה, כביכול. ובמסגרת שאנחנו מדברים עליה: מחנה קפלן חבר לנתניהו לא לצורך הגנה על ישראל בשעות ובימים שבהם היא אכן הייתה הגנה בלי שום מחלוקת, אלא כחלק ממלחמת בחירה וברירה שרואה לעצמה חופש לפגוע בעשרות אלפי אזרחים ולסבך את ישראל במלחמה עוד יותר גדולה שאת השלכותיה אי אפשר לדמיין בכלל.

אם הייתה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הימין, כלומר אופוזיציה שלרגליה עקרונות של הומניטריות ואולי אפילו פציפיזם, אלטרנטיבה שוחרת שלום ושוויון באמת, שעומדת על כך שלא תצטרף לקמפיין של אדם שהוביל אלימה ומנהל האדם שהיא עצמה מסגרה כמסוכן באופן היסטורי, זו הייתה מדינה אחרת לחלוטין, ומי יודע מה עוד היה נחסך מאיתנו. 

אבל החלק הזה, האחרון, בכל הטור הזה שעוסק בסוגיות קשות ואולי נפיצות, הוא הבדיוני ביותר. זה בגלל שברור לנו שאין שום הבדל בין ימין לשמאל בישראל, ושההבדל בין הימין לשמאל, כמו שראינו בסוגיות שהמחאה בחרה לעצמה, כמו שאנחנו רואים בהתגייסות הבלתי מותנית עכשיו – ההבדל הזה הוא קומסטי בלבד. 

חברה שויתרה לגמרי על כל עיקרון הומניטרי (ולא נותנת מים וחשמל למליוני אנשים אלא אם כן כוח חיצוני מכריח אותה) היא חברה שויתרה לא רק על ויכוח פוליטי ראוי לשמו, אלא על יצר הישרדות בסיסי ממש. וזה עוד לפני הנסיבות המיוחדות והבעייתיות של ישראל כמקרה ייחודי. 

ישראל, נזכיר לכולנו, הייתה מקום מסובך ומסוכסך מנטלית ועצמונית, ובאופן חסר תקנה, עוד הרבה לפני השביעי באוקטובר. שנים קודם לאותה שבת טראגית, היחס ההרסני של מדינת ישראל לזיכרון ולשואה ולנרטיב ההיסטוריים שלה היה אסוני ומבשר רעות, ואיום ברור ומיידי על כל אדם לא רק שוחר חופש, אלא שוחר נורמליות.

שנים ארוכות אנשים דיברו ואמרו והתריעו, במילים קצת פחות מוצלחות ומובנות: הסיפור שישראל מספרת לעצמה על עצמה הוא נורא ואיום. אנחנו מייצרים אנשים שלא יודעים לחשוב ולהרגיש את מקומם בעולם ואת מקומו של הזולת בעולם, ורואים הכל דרך פרספקטיבה של קרבנות מיסטית והצלחה מיסטית גם כן (אושוויץ ואינטל זו אותה מהפכה). 

בשבילי, לפחות, הזוועה של השביעי באוקטובר, והפרשנות המחרידה שניתנת לה מאז לא מפתיעות בכלל; מדובר בהתממשות במציאות של עקרונות פוליטיים ורגשיים, כמו שתמיד קורה.

מה שקורה במציאות הוא תמיד תוצאה של דברים שאנשים האמינו בהם קודם. העיקרון הכל כך פשוט הזה כל כך לא מובן שאמירתו בימים אלה, בוודאי בעברית ולקהל ישראלי, היא מעשה רדיקלי מאין כמותו. 

אבל המובן מאליו הוא המובן מאליו, גם כשהתרבות הפוליטית מנסה לצייר אותו, בעקשות אלימה, כבלתי נתפס. 

–

בקשר למה שעושה, אומר וחושב הימין בישראל אין הרבה צורך בתיווך או בהסבר. הנרקסיזם הלאומני האלים התפרץ לגבהים חדשים יחד עם שתי בנות הלוויה הקבועות שלו, תאוות הנקמה והדם והפרנויה המוגברת. מה שכן מעניין, אולי אפילו טיפה מאלף לעסוק בו, לצרכי הפרספקטיבה החשובה על מה שמתרחש ועומד להתרחש, זו התגובה של הדבר שנהוג לכנות “השמאל הישראלי”.

אני אתרכז רק בביטויים שמצאתי וראיתי במקום אחד: עיתון הארץ. ומה שראיתי בכלי התקשורת הזה, שאמור לסמן ולבטא את הרוח הקולקטיבית של ישראל הליברלית והמשוחררת (חשוב לומר, גם אם זה מכעיס: יענו, כפי שאדגים להלן) אמור להשאיר 0 ספק באשר לכיוון שישראל מעוניינת לצעוד בו, והיעד שאליו היא בסופו של דבר תגיע.

כי עיתון הארץ, בשבועות שמאז מתקפת חמאס, הפך לבטאון מזוקק של רוח יהודית-ציונית קלאסית, גם אם במילים ודימויים של פריבלגים. ומהי אותה רוח יהודית-ציונית קלאסית? בתמצית: הותקפנו באכזריות שאין ולא הייתה כמותה עלי אדמות ובלי שום קשר למה שעשינו (וואוו מזרחי, אתה מצדיק עריפת ראשי תינוקות? היא התגובה הציונית המתבקשת והמטומטמת); השנאה כלפינו מרוכזת במהותנו ולא במעשינו ולכן היא מיתית וחסרת פשר אנושי, והמניעים לה שוכנים בעולמות מטפיזיים או במחלקות ההפרעה הנפשית, ולא בדינמיקה מובנת, גם אם איומה, של יחסים בין בני אדם.

–

כשזו המחשבה ואלה הערוצים היחידים שהיא מכירה, כל שיח על אחריות במובנה האמיתי (כלומר מה עשינו ואיך זה תרם למצב הנוכחי) הופך בלתי אפשרי. אני לא מכיר מאמר או התבטאות אחת בעברית שמעביר את המסר: מה חשבתם שיקרה? מה חשבתם שיקרה כשכבשתם וכלאתם מליוני בני אדם? מה חשבתם שיקרה כשהתפרצתם למקומות קדושים לאסלאם עם חיילים, מצלמות ורימוני גז? מה חשבתם שיקרה כשבניתם עוד ועוד התנחלות על עוד ועוד אדמה פלסטינית? מה חשבתם שיקרה אחרי עוד ועוד מבצע שהותיר אחריו מעגלים גדלים והולכים של שכול, יתמות וחורבן? מה חשבתם שיקרה כשהחזקתם באידיאולוגיה שמעולם לא התירה אפילו לחשוב על הצד השני כבני אדם? מה חשבתם שיקרה? (אגב: בשלב הזה גם אין טעם בפרסום מאמר כזה, שיסכן את חיי כותבו בלי שום אפקט ניכר לעין. התודעה הישראלית היא צנצנת סגורה הרמטית שאף הרקולס לא יכול לפתוח).

מה אתם חושבים שיקרה היום, כשישראל מציירת את עצמה כראש חץ נוצרי מערבי למלחמה באסלאם? זו תהיה הפתעה למצוא עשרות אלפי מתנדבים צ’צנים בשורות המיליציות של איראן בסוריה? אולי פקיסטנים ואינדונזים בנוסף? זו יהיה הלם כשתורכיה תחליט להתערב או לשלוח סיוע (עם או בלי מרכאות, והפעם עם ליווי של אוניות מלחמה) לעזה? 

–

במאמר מוסגר: בעיניי זה פשוט קומי שבחוגי קפלן מבקשים מביבי לקחת אחריות. אתם לקחתם אחריות על עשרות שנות כיבוש ואפרטהייד ששירתתם בחדווה וגזרתם מהם קופונים עצומים? על הדברים שישראל עושה כרגע ועלולה להיות להם השפעה סופנית על עתידה, ואין להם שום קשר להגנה עצמית במובן מוגבל ומצומצם, או סביר? עד כמה עמוקה וחשוכת מרפא אובססיית ביבי, בחי אלוהים. כמה הולכת שולל עצמית נוראה. 

–

אבל בואו נראה במה בעיקר היה עסוק השמאל הישראלי בשבועות האחרונים, כפי שבא לידי ביטוי במדור הדעות של הארץ. את שורת הפוסטים עם אכזבות מעולמות הדיבור, הספרות, המוזיקה, האופנה, הגסטרונומיה, האקדמיה ומה לא כולנו ראינו. אבל הנה כמה דוגמאות בולטות ממה שכותבי הארץ חשבו, ושוב: מדובר בחוד החנית של השמאל הישראלי, כן? זו התגלמות מזוקקת של תת המודע הקולקטיבי בשמאל היהודי בארץ. 

ניסן שור, מהפובליציסטים הישראלים הותיקים והמוכרים כתב לא על חמאס אני כועס. גם לא על ביבי. אני כועס על מי שחשבתי שהם כמוני. כותרת משנה: אומרים שכועסים על מי שאוהבים, כי הכעס מורכב מציפיות שנכזבו. אני כועס על מי שחשבתי שחולקים איתי ערכים דומים. שמאל, הומניזם, זכויות אדם, זכויות נשים, זכויות להט”ב. מסתבר שטעיתי, שטעינו כולנו.

חיים לוינסון, מהעיתונאים המוכרים בישראל, כתב אקדמאים יהודים יקרים: חמאס התגאה ברצח עמנו, לא ברצח קולוניאליסטים ציונים. כותרת משנה: מכתב פתוח שנשלח על ידי אינטלקטואלים יהודים-אמריקאים מכיל בתוכו את כל האדנותיות, היהירות וחוסר ההבנה בסכסוך הישראלי-פלסטיני של היושבים בקמפוסים.

בטור תגובה לגדעון לוי, שביקר את העמדות הרצחניות שלו, כתב לוינסון את המילים הבאות: 

“בהעדר חלופה פרקטית ואפקטיבית לחיסול החמאס, מתקפה צבאית רחבת היקף, הגם שתעלה במחיר חיי אדם רבים, היא האופציה המוסרית ביותר. בניגוד לטענתו, יש בליבי על תושבי עזה. חלקם משלמים מחיר מחריד, גבוה משאנו משלמים, על פשעי החמאס. הם קורבנות הדיכוי שלו מחד וקורבנות ההפצצות שלנו מאידך. אבל החלוקה הדיכוטמית בין “חמאס” ו”אזרחים” היא שטחית. אפילו מיתממת. כל מי שתומך במעשי ההרג של ה-7 באוקטובר, כל מי שגאה ליבו, כל מי שרץ לטלגרם והתענג, כל מי שצייץ סמיילים בטוויטר הם השותפים הרחבים של פשעי המלחמה והניסיון להשמיד את העם היהודי בדרום. יש רבים מדי כאלה בעזה, וגם בעולם. לולא תמיכתם, 20,000 לוחמי חמאס לא היו מצליחים במשימתם הרצחנית.”

 

ענת קם, מרגלת הרוקנרול לשעבר שהפכה לסבתא (הלבנה) הכי מעיקה וצפויה בעולם הדעה הפוליטית בישראל, כתבה “המבחן של השמאל בעקבות ההתפכחות מהטרלול הפרוגרסיבי“, שאותו היא מסכמת במילים “שעת המבחן שהשמאל נמצא בה כרגע היא לא רק ההכרה בכך שהטרלול הפרוגרסיבי הוא אכן טרלול, או ההכרה המצערת שהעולם, ברובו, עדיין נגדנו ולא רק מסיבות שהרווחנו ביושר. המבחן הוא איך לשמור על ההתפכחות שלא תלך רחוק מדי, ושרעיונות יפים אבל תמימים לא יהפכו לרעיונות לא יפים ולא תמימים”.

לקינוח הופיעה כתבתה של מיה טבת דיין, משוררת ישראלית שמלמדת סמסטר באוניברסיטה בקליפורניה, שכתבה “שמעתי את המושג “הטרלול הפרוגרסיבי”. עכשיו אני גם מבינה איך זה נראה“. את התוכן אתם יכולים לדמיין לבד. 

–

מה אני רוצה לומר בכל זה? שהטבח לא מזעזע? שגורל החטופים לא מדאיג? שאין שנאה כלפינו בעולם? לא, ממש לא. המחשבה שזה מה שאני אומר היא התניה ציונית פשוטה למחיקה והדרה של מי שמערערים על התפיסה הבסיסית של היהדות-ציונות, ששונאים אותנו בכלל מי שאנחנו וללא קשר למעשינו, ושהשנאה הזו, מסיבות מסטיות או פסיכיאטריות טהורות, חובקת עולם, ולכן הדבר היהודי לעשות הוא למות ולהרוג כמיטב יכולתנו. 

–

דפוס המחשבה היהודי-ציוני הזה מספר על עוד אסונות רבים שעומדים להתרחש על מדינת ישראל. כי זו מדינה שמובלת על ידי אנשים ונרטיבים של התנערות מוחלטת מאחריות בכל הכיוונים: אין לנו שליטה על השנאה כלפינו אז גם אין טעם שנתכתב עם האנשים שמביעים סלידה ממעשינו או אף עוינות כלפינו. אין סיבה לדבר איתם, אין סיבה לנסות להשפיע על המציאות, וכמובן גם אין סיבה להיזהר שלא לגרום ליותר שנאה: כשמתנהלים מול ערימה אינסופית לחישובי משקלים ומינונים אין משמעות.

–

בשעות שלאחר הטבח היה הלם, והמחשבה עוד לא התקבעה על דפוס תגובה. אבל מייד אחר כך חזר הקולקטיב הישראלי לנתיבים הבטוחים והמוכרים: אנחנו שנואים בלי סיבה בגלל מהותנו, אנחנו קרבן של אכזריות שאין כדוגמתה, ואנחנו לא מוכנים ולא נכיר לעולם באנושיות של הזולת, שכאמור שונא אותנו בצורה פסיכית ולא ראוי לשום הגנה או חמלה מצידנו, ובוודאי שלא לזכויות.

תלושים בזמן, לבד

באופן הזה, בדרך המחשבה המעוותת הזו, בני האדם היחידים שיש ליהודים טעם לדבר איתו הם עצמם: על האחרים אנחנו פוקדים או שאנחנו מוכיחים אותם או מדקלמים להם, אבל אנחנו לעולם לא מדברים עם אף אחד שאינו אנחנו, ואפילו הגבולות של האנחנו הזה הולכים ומצטמצמים.  

אבל הבדידות והשיגעון הכפוי הזה הוא אפילו לא סוף הטיפול שאנחנו מעניקים לעצמנו. אלה הם ביטוייו של הבידוד מהמרחב האנושי. אבל לא רק ממנו אנחנו מנותקים, אלא גם מהזמן. אנחנו חיים בזמן אחר (בחופש. מניפסט קראתי לזמן הזה “הזמן המטפיזי”) שבו חמאס הם הנאצים הם פרעה הוא אנטיוכוס הוא חמלניצקי וכן הלאה. לא יודעים איפה אנחנו, לא יודעים מי לידנו, לא יודעים מה השעה. 

אנחנו רק חושבים שהפחד הנורא שלנו הוא מחמאס. אני חושב שהפחד הנורא שלנו, האימה שבה אנחנו חיים, היא תוצאה של שכבת השגעון המבודד העזה שהחלטנו לעטות על עצמנו, לגמרי מבחירה. 

תמיד ריתקו אותי הסמלים שאנשים ותרבויות בוחרים לעצמם כדי להתאגד סביבם. תמיד סיקרן אותי לדעת: מה באמת אומר הסמל הזה?

–

נוהגים לומר: אנשים צריכים סימבולים. תרבויות צריכות סמלים. אני לא יודע לגבי זה. אני רואה רק: אנשים רגילים לסימבולים, ותרבויות רגילות לסמלים, ויש לנו בהחלט את היכולת לייצר כאלה אבל לא ברור איך, אם בכלל, היכולת הזו משרתת בני אדם מהשורה (לטעון את חייהם ועולמת במשמעות מזוייפת וחולפת אינו מקובל עלי כפתרון וגם אינו פתרון: כל המוסדות הארציים האלה מתפרקים בסופו של דבר, אז איך אפשר להאמין שהם מייצגים איזו משמעות גדולה?). ברור לגמרי, מצד שני, כיצד סימבולים ואתוסים ומיתוסים (וכו’ וכו’) משרתים סדרים פוליטיים, כלומר את הצדדים החזקים בכל מציאות פוליטית נתונה. אם אנשים מאמינים שהמערכת שלהם פועלת לטובת איזשהו כלל מדומיין באיזו רמה עקרונית נעלה, הם הרבה פחות ייטו להתעסק בדברים ארציים כמו: מי מרוויח מהסיפור הזה? האם מתקיים פה משהו הדומה לשוויון? או שפשוט כל זה הבלים שאתם מוכרים לי כדי להשאיר אותי צייתן ותקוע במקום אחד?

–

אני די בטוח שאם אפשר היה למדוד את זה, מדינת ישראל הייתה מתגלה כמדינה עם הצפיפות האמונית למ”ר הגבוהה בעולם. קשה בכלל לתפוס ולהעריך איזה עומס אידיאולוגי יושב על כתפיו של היהודי הישראלי: התנ”ך והמקדשים, האימפריות הרודפות, הגולה האכזרית (הכל סיפורים כלליים שבינם לבין התנסות אישית, או אמת אנושית, לא מתקיים כל קשר ידוע),  פוגרומים, שואה, עליות, מנדט, עורמה וממזריות, מסכנות ונרדפות, כוח על אנושי, אבק אדם, הערצה עולמית ושנאה קוסמית, יש גרעין ואין גרעין – אפשר להמשיך למנות פה אלמנטים עד מחר, אבל הסיפור ברור למדי.

כדי להיות יהודי ישראלי צריך להאמין בצורה עיוורת במספר בלתי נתפס של רעיונות וסיפורים שכולם שוכנים לבטח בתחום התעמולה והדימוי הפוליטי. זה הדבק שמחזיק את הישראליות בחתיכה אחת, ויותר מזה, זה הדבק שמחזיק את ישראל בחתיכה אחת.

אבל, כמו שכולנו יכולים לראות, בקיעים ברורים נובעים בדבק הישן הזה. המרקם הסימבולי של הישראליות מתפורר, ומעניין בעיניי לראות מאיפה הוא מתפורר.

–

מה לא מתפורר? ברור לנו מה לא מתפורר: האמונה הדתית היהודית לא מתפוררת, ולהיפך. נדמה שהיא במהלך של התחזקות. מה שכן מתפורר זה עולם הסמלים של הציונות החילונית. זה משפט קצר שאפשר לומר במליוני מילים, אבל לכרגע זה מספיק. ישראל של הציונות הדתית ושל החרדים והמסורתיים לא מתפרקת, היא מתחזקת. ישראל של בית המשפט העליון, הממסדים הגדולים ורבי התדמית והכבוד, ואפילו ישראל של מגילת העצמאות עצמה – מתפרקת ועוד איך.

–

לא אתעכב כאן יותר מדי גם על מהות סמליה של ישראל החילונית: די בזאת שאומר שהם נטועים בעולם, כפי שנהוג לקרוא לו, עם ציניות ובלי ציניות, אירופאי.

–

מהם הארכיטיפים שישראל של הציונות הקלאסית, האירופית, העלתה על נס? הרשימה לא מאוד ארוכה, והיא מוכרת לכולנו גם בלי לעסוק במחקר סוציולוגי ופוליטי ישראלי: החקלאי (רוצה לומר: הקיבוצניק, ולא חלילה הפלח הערבי, או המושבניק המזרחי). המדען (ויותר מכל: מדען מתחומים בעלי שימושיות בטחונית). איש הרוח. השופט העליון. איש הטכנולוגיה (ויותר מכל: הטכנולוגיה הצבאית). לא יותר מעשרה פריטים, לדעתי, מאכלסים את הרשימה הזו של הארכיטיפים הציוניים הקלאסיים הגדולים, אלה שהמדינה העברית חינכה אותנו לסגוד להם ולקבל אותם בערך כמו שרבנים גדולים מקובלים בעולם הדתי.

דרך הרשימה הזו, הפשוטה למדי, אפשר להבין כמה עמוק השבר של ישראל. אף אחד מהמאיישים את הרשימה הזו לא נמלט מפיחות עמוק בתדמיתו (שלא יכול שלא להביא פיחות תואם בתגמול המוצע לו, שהרי אחרי התפרקות הסימבולים מתפרקים המוסדות, ואחריהם המציאות הפוליטית עצמה, שהיא ביותר מכל מובן אחר כלכלית).

–

אני רוצה להתעכב במיוחד על ארבעה טיפוסים מתוך הרשימה הזאת, ביניהם אחד שלא הזכרתי: המדען, איש הטכנולוגיה, הרופא והטייס. ואני רוצה לכרוך את הירידה בתדמיתם באירועים עכשוויים למדי.

אני רוצה לחזור למה שקרה בקורונה בהקשר מעמדי ופוליטי (אגב תהליכי עומק תרבותיים של טכנולוגיזציה ודיגיטיזציה). כי מה שקרה בקורונה, מעבר לכל מה שנאמר ואנחנו יודעים, הוא שבירת מעמדו המיתולוגי של הרופא היהודי-ציוני.

אם מעמדו המיתי של הרופא הזה נשען על יכולות יוצאות דופן (כמובן), אנושיות מרטיטה ומסירות מוחלטת למען הציבור. אבל מה שראינו בקורונה הוא רצף של דמויות אפורות, מביכות, רחוקות מלהבריק, שמשמשות חותמת גומי לתמרונים של חברות התרופות וחישובים פוליטיים עלומים. הרופא היהודי הדגול התגלה כפקיד אפור וחלש לכל היותר, עם ניצנים לא לגמרי חבויים של תאוות בצע וכוח. אני חושב שהשבר הזה משמעותי מאוד ספציפית בהקשר ציוני ישראלי, מכיוון שהרפואה, המצויינות ברפואה, הרפואה כענף של הומניזם יהודי, הרופא היהודי כחלוץ מוסרי ואנושי של התנועה הציונית – הדימוי המיתי הזה יסודי ומהותי הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

אם תיזכרו אחורה, לתקופה שלפני הקורונה, כשרצו להגיד שמשהו פה מושלם, או מדהים, או מצויין, דיברו על מערכת הרפואה הציבורית. היום כבר לא מדברים ככה.

–

גם המדען ואיש הטכנולוגיה סובלים מירידה משמעותית מאוד בתדמית שלהם, ומסיבות דומות מאוד: גם אצל הטיפוסים האלה התגלו צייתנות וריקוד לחליל של ההגמוניה הפוליטית מצד אחד, ותאוות בצע שאינה יודעת שבעה מצד שני. יוקרה, כבוד, כסף, כוח – גם אצל השניים האלה, שנות הקורונה (ומשבר האקלים בצידה) גרמו לשידוד רציני מאוד של תדמיתם ומעמדם.

על הרקע הזה, גם כן, צריך לראות את מחאת קפלן (שיש לה גם היבטים נוספים, שאינם מקומיים). זו לא רק מתקפה מימין על המוסדות המקודשים שבאופן מסורתי היו כלי להשלטת רצונה ויצירת מנגנוני תגמול לאנשיה של הציונות הקלאסית, אלא גם אבדן רסן ושליטה מצד האנשים האלה עצמם בתוך התפקידים שהם התרגלו למלא, ביניהם השופט, איש הטכנולוגיה, המדען, והרופא.

–

הראיון של שירה אטינג ל60 דקות היה רגע ישראלי מכונן, בהקשר הזה. היא, אישה לא מבריקה במיוחד (סליחה אבל זו האמת), חשפה בקלולסיות מהממת את העובדה שהטייס הישראלי המהולל, מי שהוצג לנו כשילוב של מכונת חישוב עילאית עם מוסריות וטוהר שאין כדוגמתם, הוא יצור פוליטי חלש וכנוע שלא יהסס להרוג ילדים אם יקבל את הפקודה מהאנשים הנכונים לדעתו (שהם האנשים שיבטיחו את שרידות המנגנון שמבטיח את הדומיננטיות הפוליטית והכלכלית שלו במערכת). זו הסיבה שכל כך הרבה ימנים הזדעזעו וכעסו על האמירות שלה: שירה אטינג הרגה להם מיתוס. וכמה שהדבר הזה יוכחש, לאמת יש כוח עצום, ובייחוד כשהיא חלק ממערך שלם של שבירה סימבולית של כל כך הרבה אמונות שהחזיקו את ישראל בחתיכה אחת.

–

בהקשר הזה, האחרון, עשיתי את הוידיאו הזה. הרשיתי לעצמי לשפוך על המסר המהוקצע להחריד הזה תמיסה ממוססת של כמה שאלות ואבחנות אנושיות פשוטות לגמרי. וככה זה: האמונות המופרכות והמוגזמות של הישראליות מתמוטטות במגע ראשון ובלתי מתווך עם אמת אנושית.

שתהיה שבת שלום