התגובה הראשונית שלכםן לתמונה שבחרתי עבור הפוסט הזה תהיה: אבל זה לא הוגן שככה הוא מציג אותנו. זה לא מייצג אותנו. לא בחרנו בזה. זו לא אשמתנו.

אם אתן יכולים להתגבר על התגובה הראשונית הזו ולהמשיך לקרוא, אהלן וסהלן. אם לא לא. הכל בסדר. לא צריך לטרוח להסביר לי שיש רוע, או רשע, בלתי נמנע, או מתחייב. גם אין טעם להבהיר לי שאני לא מכאן, או לא של כאן: גדלתי כאן והתחנכתי כאן, נשמתי את אותו אוויר כמוכם ואפילו הלכתי לאותו צבא, ושני אחי הצעירים טמונים באדמה הזאת, לצד סבי וסבתותי.

מותר לשנוא אותי. אבל אני של כאן, ומכאן, וככה זה כבר יישאר תמיד, אפילו לכשאעזוב את כאן לתמיד. כך רצה המקרה.

–

כיוון שיש בעולם, למרות הכחשתם הנצחית והחוזרת של כל מני מפרידי הפרדות ומבדילי הבדלים, דבר שנקרא אדם, ומכיוון שיש דברים, למרות הסתייגויותיהם של מפלספי התפלסופויות, שהאדם יודע, כדאי וחשוב לפעמים לדבר על האדם ועל מה שהיא יודעת.

כדאי במיוחד לדבר כך בנסיבות שבהן מקובל לחשוב, ונדרש מאיתנו לחשוב, שהן פרטיקולריות עד אימה. יוצאות דופן עד כדי כך, רוצה לומר,  כי אנחנו יודעים, כי אנחנו אדם, שאין באמת נסיבות כאלה. אנחנו יודעים שחומר החיים הוא אחד, והאדם הוא אחד (אם אתם לא מסכימים שהאדם הוא אחד וחומר החיים הוא אחד, אנא בידקו ואימרו לי מי היו הרעים ומי הטובים במאבק בין הרומאים לשבטים ההונים במאה החמישית לפני הספירה או בין המונגולים לסין במאה ה13 לספירה).

יודעים, אני אומר, ומתעקש על כך: ההכרה הזו היא יסוד המצפון והמוסר בעולם, ואם היא לא הייתה לא היה בעולם אפילו רעיון של מוסר או מצפון. אם יש בבני האדם כיתות והיררכיות, אין צורך או טעם במוסר, וממילא לא היינו שומעים מעולם על רעיון שנובע מחיפוש מוסרי, ולא היו לנו יסוריי מצפון, וסבלו של הזולת לא היה מכאיב לנו.

כל זה לא נכון: סבלו של הזולת מכאיב לנו, המצפון שלנו מייסר אותנו על מעשים רעים שעשינו, ובלי הסבר מוסרי אנחנו לא יכולים לחיות ולתפקד.

אין צורך להוכיח פילוסופית את קיומם של מצפון ומוסר בעולם: כל אחד ואחת מאיתנו יודעים זאת בגופם ובנפשם.

–

בכל מדינות העולם, יש רק מדינה יהודית אחת. בכל עמי העולם יש רק אחד שטוען בעקביות עליונות מוסרית על, בערך, כל שאר האנושות. בכל מדינות העולם יש רק אחת שהוקמה מתוך עולם טיעונים שמתבסס על צדק, כלומר תיקון עוול מוסרי.

מכל חבלי עולם יש רק אחד ששחרורו מקולוניאליזם לא החזיר אותו לידי תושביו על האדמה באותו זמן, ובמאות השנים שקדמו לו. על חבל הארץ הזה הוקמה מדינת ישראל, בגיבוי הקהילה הבינלאומית, מתוך הזדקקות לעולם טיעונים מוסרי.

–

מכל המדינות בעולם, אני לא יודע אם יש עוד אחת, ואני נוטה לחשוב שאין עוד אחת, שבה הנקודה המוסרית לא רק תמה והתייתרה לגמרי, אלא עצם אזכורה מזכה את המאזכרים בשנאת הכלל ובהוקעה מחיקו של הקולקטיב. זה ישראלי. זו ישראל.

אני באמת לא יודע אם יש עוד מדינה בעולם שבה האמירה “ככה לא עושים לבני אדם” היא אמירה רדיקלית, קיצונית, מסכסכת ומפלגת, בוטה, פושעת נגד רוח העם. אמירה חסרת אחיזה בציבוריות, נלעגת ומבוזה, אמירה של טיפשים, תלושים, הזויים, משוגעים, מנותקים.

אני לא יודע אם יש עוד מרחב פוליטי שהחליט החלטה מודעת וגורפת שנסיבות קיומו הייחודיות מהוות פטור כולל ונצחי מכל שיקול מוסרי והומני. אני לא יכול לקבוע קטגורית שאין עוד מרחב כזה, אבל אני לא מכיר עוד דבר כזה בעולם.

במילים של חיוב, ולא של שלילה, מדינת ישראל מפנה כלפי תושביה היהודיים מכבש לחצים בלתי פוסק כדי שיכרתו מנפשם ותודעתם את מושגי החמלה, הרחמים, ההתחשבות, ושיעקרו משכלם את ההבנה האנושית המובנית, הברורה מאליה, הכרוכה לבלתי הפרד בהוויה האנושית, שהבחירה המוסרית היא הבחירה הקונסטרוקטיבית והחכמה בכל הנסיבות.

אני לא יודע אם יש עוד חברה בעולם שהחליטה, למפרע ובכל הנסיבות, שאין מה לעשות מלבד להרוג, לפצוע, לחבול, לענות, לגרש. זו לא החלטה שבאה מהניתוח האינטלקטואלי; אנחנו יצורים רגשיים לפני הכל. זו החלטה שבאה מעולמות הרגש. להפסיק להרגיש, זה צו הישראליות. לקטוע ולגדוע את איברי החישה שלנו את העולם, את האדם, את עצמנו.

שמתם לב כמה קטוע וקטום השיח הרגשי בישראל בכל הסוגיות? כמה תקוע, שבלוני ונכשל בלחדור את השכבות החיצוניות של המוסכמה המקובלת?

הרי יש אדם, ואנחנו בני אדם, ומשהו בנו יודע כמה מטומטמים אנחנו נשמעים.

–

ישראל החליטה שאין לה מה לעשות מלבד להרוג, לפצוע, לחבול, לגרש, לענות. אין לה מה לעשות. וכל כך אין לה מה לעשות שהיא לא מתעסקת בזה יותר. השאלה איפה החומוס הכי טעים יותר חשובה ומעניינת לישראלים מהשאלה כמה ילדים מתו בשמי היום, או כמה אנשים הפכו לחסרי בית. ואולי להגיד יותר חשובה ומעניינת זה לא נכון, כי שאלה שהיא לא חשובה בכלל לא צריכה להיות מוצבת בהשוואה מול שאלה שיש לה חשיבות כלשהי.

היא גם החליטה לא לשאול את עצמה אם זה אכן נכון, ומה צריך לעשות כדי לא לחיות חיים כאלה: הרי זה גם אינטרס קיומי, לא? איזה טעם יש בחיים של סדיזם ואלימות? איזו משמעות יש לחיים כאלה? איזו “הגשמה” יש בהם? הגשמה של מה? של הכחשה כל כך חריפה של יסודות הקיום שהיא שוללת את האנושיות של עצמנו בעיניו של הזולת?

האם אפשר לבנות חברה בת קיימא על יסודות של התכחשות גורפת ועמוקה ליסוד כל כך אוניברסלי בנפש האדם?

–

ישראל בוחרת להאמין שיש לה הצדקה אוטומטית לאקטים אינסופיים של רוע מחריד; הצדקה כל כך שקופה, מובנת מאליה ובלתי ניתנת לערעור שהיא מייתרת את עצם הדיון באקט זה או אחר, ורואה בו התרסה, או אקט של שנאה כלפיה ובחירה בצד של “האוייב”, שבמלחמה הזו כבר באופן רשמי וגלוי הפך להיות כל אישה וכל ילד, כל אחד, כל אדם.

דווקא המדינה היהודית האחת, זו שהוקמה על ידי קבוצה שהתגאתה בסגולותיה המוסריות העודפות, זו שנוצרה מתוך הסכמה בינלאומית כדי לתקן, כביכול, עוול מוסרי היסטורי, החליטה, כולה, בראש אחד, שאין לה שום צורך ושימוש בעולם מושגים כזה. זו הרי המשמעות של “אין מה לעשות”, “אז מה אתה רוצה שנעשה” ו”מה אתה מציע”. שהיא מתעבת אותו תיעוב יוקד ורואה בו שנאת יהודים.

–

אני יודע שישראל משקרת כי אני אדם.