כבר כמה זמן שמבשיל בי הפוסט הזה. ביער הקולות והדעות האחיד כמעט לגמרי של הדעה והמחשבה בישראל, קול שנובע מתוך, ומחוייב לגמרי, לערכים של הומניזם ופציפיזם כמעט לא נשמע. 

בזמן מלחמה קשה במיוחד להשמיע קול כזה, אבל בישראל זה קשה עוד יותר מפני שבוז לפציפיזם והומניזם הוא מיסודות קיומה. ישראל היא מדינה שמקדשת את הפתרון הכוחני לבעיות ופועלת בצורה נמרצת להשתיק ולהוקיע קולות שמבקשים לערער על האתוס הבסיסי של הכוח.

כל זה לא אומר שהקול הזה לא צריך להישמע.

–

שאלת העיתוי והלגיטימיות

האם זה זמן לעסוק בסוגיות כאלה? האם לגיטימי לעסוק בפרספקטיבה הומניסטית ופציפיסטית בזמן כזה? לאחר טבח נורא כל כך (ומתועד בחלקו, מה שמסבך עוד יותר את ההתמודדות הנפשית והתרבותית, כלומר הפוליטית). 

התשובה החד משמעית שלי, בניגוד בוטה ומוחלט לקהל שלם של מתפכחים וסוכרי פה (עצמונית וזולתית), היא כן. תמיד נכון לראות את הדברים בצורה הרחבה ביותר האפשרית, והצורה הרחבה ביותר האפשרית היא אמונה באדם ובדרכי שלום. ובאשר לשאלת הלגיטימיות, היא קלה עוד יותר: אף אחד לא מתבקש לשנות את דעתו מול אסון כזה: ציונים נשארו ציונים, דתיים נשארו דתיים, פמיניסטיות נשארו פמיניסטיות וטבעונים נשארו טבעונים. מדוע, אם כך, שמי שמאמינים בכל ליבם שרק הומניזם יכול להביא מזור לחברה ולאדם יתבקשו לשמור את דעתם לעצמם, או לשנות אותו?

האם יש הוכחה יותר גדולה מאלימות לצורך באי אלימות?

–

לגוף הדברים 

מה שמתחולל בישראל ופלסטין מאז השביעי לאוקטובר הוא מקרה מבחן חשוב מאוד לתפיסה הומניסטית ופציפיסטית, ומאפשר להדגים בצורה מוחשית מאין כמותה את עקרונות התפיסה הזו, ואיך היא מאפשרת לבנות מציאות עם הרבה יותר חופש ופתח לפתרונות קונסטרוקטיביים – בצורה הפוכה קוטבית לרעיון של הפצצות והפגזות והרג אנושי אדיר מימדים, שכולל כבר עשרות אלפי אנשים בעזה. 

וכשמסתכלים על מה שקרה וקורה מאז השביעי לאוקטובר, לתפיסתי, רואים קו מפריד ברור ביותר בין שתי תקופות: הראשונה היא השביעי באוקטובר עצמו והימים העוקבים לו, שבהם כוחות הביטחון של ישראל, בצורה מאורגנת (אם אפשר לקרוא לזה כך), ותוך הפגנת אומץ לב עצום והרואי של ממש של יחידים, הגנו על חיים בצד הישראלי של הגבול ועצרו את המתקפה של חמאס ותופי הטרמפ העזתים שהצטרפו אליו. 

זו תקופה ראשונה ומובחנת של האירועים. תקופה שניה, ומובחנת בעצמה, היא הימים שמאז סיום קרב ההגנה והמעבר להתקפה בתוך עזה, עם הפצצות והפגזות בקנה מידה עצום, הכוללות השלכת עשרות אלפי טונות חומר נפץ על שכונות, רחובות ובניינים שבתוכם וסביבם חיים מאות אלפי בני אדם, בתוך רצועה סגורה באופן כמעט הרמטי שבה חיים למעלה משני מליון בני אדם. 

–

חשוב לי לומר: גם מזווית של הומניזם ופציפיזם, הפעולות שנקטו כוחות ביטחון של ישראל, ואנשים יחידים מיוזמתם, הן לא רק חיוניות ומותרות, גם כשהן אלימות וקטלניות, הן מתחייבות. פציפיזם והומניזם אין פירושן הסכמה שקטה למוות. הגנה עצמית ישירה היא מותרת תמיד. לכן כל מי שהיו מעורבים בפעולות כאלה, בימים האלה, הם אנשים שראויים לכל שבח וכבוד. 

האנשים האלה, החיילים, השוטרים, האזרחים, הפגינו גבורה והקרבה מדהימות. ואם לשים שניה את הטון האידיאולוגי בצד, אלה אנשים שאני מכיר, גדלתי איתם, שירתתי איתם והתווכחתי איתם בכל מני הזדמנויות: אני אחד מהם (ואני תמיד אהיה, מבחינת האמת: גם כשמה שישראל עושה שנוא עלי ובלתי מקובל עלי לחלוטין, אני לא שונא ולא מתעב את הישראלים עצמם. יש מלא דברים ואנשים שתמיד אוהב במקום הזה, והוא תמיד יהיה המקום שממנו הגעתי).

–

אם אחי גדעון היה חי, הוא כנראה היה במילואים כרגע, ואני הייתי כנראה בחשש נורא לחייו. ובכל החודש שעבר מאז השביעי באוקטובר, הרגע שבו הכי נבעתתי הוא כשאחותי אמרה לי שהבן שלה גוייס למילואים.

אידיאולוגית אין ביני ובין ישראל שום דבר משותף. נפשית, ביוגרפית, משפחתית, קהילתית, אני קשור למקום הזה בעבותות. 

–

קבלה מלאה, אם כך, של מה שנעשה בשביעי לאוקטובר ובימים שאחריו. מלאה אבל לא מוחלטת, כי גם בשביעי לאוקטובר ובימים שאחריו אסור היה להרוג שבויים, למשל. כן, אפילו את אלה שרצחו עכשיו עשרות אנשים (לא שאני יודע שהיה הרג כזה, אני מצייר את גבולות ההסכמה של ההומניזם והפציפיזם בעיניי).

מה שנעשה מאז אותם ימים, וספציפית ההפגזות וההפצצות של העיר עזה והאזורים המיושבים בה, ובאופן מובחן בצורה חותכת מפגיעה נקודתית ומוגבלת במי שעוסקים באותו רגע בניסיון לפגוע בחיים בצד הישראלי, הוא דבר שבשם פציפיזם והומניזם אני מתנגד לו נחרצות, והוא פסול בעיניי באופן קטגורי וטוטאלי, ללא תנאי וללא תלות במספר החפים מפשע שמתו בצד העזתי. 

למה? בגלל שמתוך התפיסה המצפונית שלי, מתוך מה שאני מבין כהומניזם ופציפיזם, אסור בשום פנים ואופם לפגוע באנשים שאינם עוסקים בניסיונות פגיעה בחיים באותו רגע. לעולם. בלי יוצאים מהכלל, בלי חריגים, ולא משנה הרקע ההיסטורי או השעה. אסור בצורה מוחלטת וגורפת, ובזה הדיון נגמר. 

התבונה הפרקטית של הומניזם ופציפיזם בתקופה שמאז השביעי באוקטובר 

אישית אני חושב שלא הייתה תקופה בחיי המדינה הזו, תקופה בחיי שאני מכיר, שבה היה כל כך ברור שהאינטרס ההישרדותי והתפיסה ההומניטרית כל כך שלובים זה בזה, ולמעשה שהים. 

כך, אם ישראל הייתה עוצרת מייד אחרי פעולות ההגנה הראויות, המוצדקות והראויות לשבח, היו בידיה חופש תמרון גדולים פי כמה, ותמיכה עולמית גדולה פי כמה. נכון שיש אנשים שגם במקרה הזה היו מאשימים את ישראל לבדה במתרחש, והאמת הכואבת היא שאת הטבח המחריד אין ברירה אלא לראות בקוטקסט של היחסים בין הציונות לפלסטינים במאה וחמישים השנים האחרונות. אבל – וזה אבל חשוב מאוד – במקרה שבו ישראל הייתה עוצרת ופונה לסיוע בינלאומי בחזרת החטופים, ועוסקת במסע יחסי ציבור שכולו קינה ותחינה לעזרה, ופניה למצפון הבינלאומי ולסיוע מדינות וארגונים בעולם, הסיפור היה אחר באופן טוטאלי. 

החברה הישראלית הייתה מוכה ונחרדת הרבה פחות, והיה לה זמן להתאבל ולרכז כוחות ומחשבות בחטופים ובניסיונות להשיבם הביתה. לא היה יכול להיות ספק לאף אדם סביר שישראל היא בצד המותקף, והחטופים וההרוגים הם קורבנות של תוקפנות, חד וחלק. זו הייתה ההסברה הקלה בעולם. 

–

ישראל בחרה אחרת

 בשם הנקמה, בשם הזעם, בשם הבטחת זכותה העקרונית לפעולות מלחמתיות, כולל כאלה שיגבו חיים של מספר קטסטרופלי של בלתי מעורבים, חפים מפשע, ילדים ותינוקות, ישראל הלכה לתגובה שהתחזקה לאיזשהו פורקן אבל למעשה כלאה אותה במשוואה שבה אין לה סיכוי לתוצאה טובה, ואין לה סיכוי לחברה אזרחית כואבת, אבל כזו שמצויה בתחושה אמיתית של אחדות גורל. 

בבחירה שישראל עשתה, לצאת למלחמה דמויית מלחמת השמדה של החמאס בעזה וכל מעגל אנושי סביבו, היא הבטיחה לעצמה תוצאה רעה מבחינתה, אם לא אסון ממש. 

אם תתפתח מלחמה אזורית גדולה, המצב של ישראל יהיה נורא. 

אם תתפתח אינתיפאדה או עימות מוגבל עם חיזבאללה, המחיר באבדות יהיה קשה, ותחושת היציבות הקיומית תתערער עוד יותר. 

אם חמאס יתגלה כאוייב עיקש וחכם יותר ממה שחשבנו, המחיר באבדות ופגיעה מורלית יהיה קשה.

בוודאות שלמה ומוחלטת, ישראל הוסיפה למעגל שונאיה עשרות ומאות אלפי אנשים, אם לא מליונים. היא נתנה בידי מתנגדיה נשק רב עוצמה: הוכחה חד משמעית ובלתי ניתנת להפרכה שליבה גס בהרג המוני של חפים מפשע. היא הטילה על עצמה מטלה שאף מדינה לא יכולה לעמוד בה: להסביר שהיא לא פוגעת בחפים מפשע באופן סיטוני כשכל העולם רואה שכן, ושהיא מתאפיינת בעליונות מוסרית בזמן שהיא טוענת שהיא לא הורגת אזרחים באופן סיטונאי, וכל העולם לא רק רואה שכן, אלא מבין שדעתה לא לגמרי צלולה עליה, אחרת היא לא הייתה מנסה להתעקש על אבסורד כל כך מפלצתי.

אם ישראל הייתה עוצרת מייד אחרי תום קרבות ההגנה המוצדקים, הייתה בידה הבחירה אם להכריז מלחמה בהמשך, אחרי יותר מחשבה, הגדרת יעדים מסודרת, גיבוש תמיכת בינלאומית, שליטה טובה יותר בזירה הפוליטית הקרובה. כל זה כבר לא בידיה עכשיו. ישראל בחרה בדרך שמתחזה ליוזמה ועצמאות, אבל בעצם מבטיחה תלות וחוסר אונים, כולל בארה”ב, שמוצאת את עצמה נגררת אחרי ישראל למה שאולי יתפתח לעימות של כוחות עולמיים. 

האם מדינת ישראל והיהודים רוצים להיות במרכזה של מלחמת עולם? האם, לאור ההיסטוריה היהודית, זו פוזיציה נכונה עבורנו? 

כל הדיונים האלה נזרקו לפח כשישראל החליטה לא רק לנטוש על עיקרון הומניסטי, אלא גם כל מחשבה בהירה ואחראית. השניים האלה, כך מסתבר, בלתי נפרדים. 

–

התבונה הפוליטית של הפציפיזם וההומניזם

חודשים ארוכים מפגין בישראל המחנה של עלית הצבא ותעשיית הביטחון הישראלית. שבוע אחרי שבוע, במאות מקומות שונים, מתוך התרכזות (בעייתי מאוד לכשעצמה, אבל נניח לזה לצורך הדיון) באופיו ובכושרו להנהיג של נתניהו. 

מאות ואלפי פעמים הזהירו אותנו: הוא מסוכן, מושחת, לא יציב, מסכן אותנו במלחמה. מסכן את קיומנו. 

והנה, בהזדמנות הפז ההיסטורית שנקרתה בידי המחנה הזה להתעקש על דרך אחרת, הוא זרק אותה לפח בשם שותפות לא בהגנה על ישראל (קרי:הימים הראשונים), אלא בהתגייסות בלתי מותנית לכל גחמה ויוזמה של נתניהו, כולל לאותה מלחמה איומה שאותם אנשים הזהירו אותנו ממנה, כביכול. ובמסגרת שאנחנו מדברים עליה: מחנה קפלן חבר לנתניהו לא לצורך הגנה על ישראל בשעות ובימים שבהם היא אכן הייתה הגנה בלי שום מחלוקת, אלא כחלק ממלחמת בחירה וברירה שרואה לעצמה חופש לפגוע בעשרות אלפי אזרחים ולסבך את ישראל במלחמה עוד יותר גדולה שאת השלכותיה אי אפשר לדמיין בכלל.

אם הייתה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הימין, כלומר אופוזיציה שלרגליה עקרונות של הומניטריות ואולי אפילו פציפיזם, אלטרנטיבה שוחרת שלום ושוויון באמת, שעומדת על כך שלא תצטרף לקמפיין של אדם שהוביל אלימה ומנהל האדם שהיא עצמה מסגרה כמסוכן באופן היסטורי, זו הייתה מדינה אחרת לחלוטין, ומי יודע מה עוד היה נחסך מאיתנו. 

אבל החלק הזה, האחרון, בכל הטור הזה שעוסק בסוגיות קשות ואולי נפיצות, הוא הבדיוני ביותר. זה בגלל שברור לנו שאין שום הבדל בין ימין לשמאל בישראל, ושההבדל בין הימין לשמאל, כמו שראינו בסוגיות שהמחאה בחרה לעצמה, כמו שאנחנו רואים בהתגייסות הבלתי מותנית עכשיו – ההבדל הזה הוא קומסטי בלבד. 

חברה שויתרה לגמרי על כל עיקרון הומניטרי (ולא נותנת מים וחשמל למליוני אנשים אלא אם כן כוח חיצוני מכריח אותה) היא חברה שויתרה לא רק על ויכוח פוליטי ראוי לשמו, אלא על יצר הישרדות בסיסי ממש. וזה עוד לפני הנסיבות המיוחדות והבעייתיות של ישראל כמקרה ייחודי.