בדיה ובדידות

ב7 לאוקטובר 2023 ישראל ספגה את אחת המכות הכואבות בתולדותיה. הציבור היהודי בישראל נחרד עד עמקי נשמתו, משילוב של כמה סיבות: פעם אחת כי הפגיעות והחדירות של הגבולות הישראליים היממה אותו; פעם שניה בגלל היקף ואופי המתקפה, ופעם שלישית בגלל השעות והימים הארוכים כנצח שנדרשו עבור כוחות הביטחון של ישראל להחזיר שליטה צבאית ישראלית בשטחי המדינה. 

מספר הנפגעים העצום, הכמעט בדיוני במונחים שלנו, הפך את האסון למוחשי עבור מליוני ישראלים שאם לא הכירו מישהו שמת או נחטף, הכירו מישהו שהכיר מישהו שמת או נחטף. 

תחושת הביטחון והשאננות שליוו אותם עשרות שנים התפוגגה תוך שעות ספורות ונמחקה, יש להניח לבלי שוב, עבור דורות שלמים של ישראלים.

ה7 באוקטובר, בתודעה הישראלית לא רק לא היה אמור לקרות, הוא לא היה יכול לקרות

אבל הוא קרה.  

כמו התקליט השבור שיוצא לי להיות בשנים האחרונות, אני צריך לחזור גם הפעם על משהו שאני אומר ואומר: היסוד המכונן של הישראליות הוא הכחשת האנושיות של הפלסטינים והערבים. האמונה המשותפת הזו של כל הפלגים הפוליטיים המקובלים בישראל, מחרדים עד קיבוצניקים, מרמת שרונים עד תושבי אופקים, היא מה שמאפשר את קיומה של מערכת פוליטית משותפת לאנשים שמכל בחינה אחרת לא סובלים אחד את השני ולא מרגישים קרבה מיוחדת אחד לשני. בשלב המאוחר הזה אם יקחו מישראל את הדבק הזה, היא תתפרק לגורמיה. אחרי מאה ומשהו שנות ציונות אין כבר שום דבר אחר שישראלים מאמינים בו בלהט: לא צה”ל ולא הממסדים, לא הכנסת ולא בתי המשפט ולא אחד בשני. אבל כמעט כמעט כולם מאמינים שפלסטינים הם לא בני אדם. 

האמונה המשוגעת הזו עוזרת לישראלים להרגיש “אחדות” (מזוייפת כמו פרסומת לקפה) ולשרוד בתוך מציאות שהיא בעצמה משוגעת, ובלי שיהיה להם מושג שהם וההתארגנויות הפוליטיות שלהם אחראים לה באופן כמעט בלעדי. 

 ב8 לאוקטובר, ממש יממה אחת אחרי תאריך האפס של ישראל החדשה, כתבתי את ישראל מסבירה לעצמה את האסון בדרך היחידה שהיא מכירה: המחשבה “זה לא יכול להיות היא בדיוק מה שאפשר את האסון. בטור הזה אני גולל את התאוריה שלי איך המחשבה שהמתקפה לא יכולה להיות נשענת על דהומניזציה של הפלסטינים: לאנשים נחותים לא אמורה להיות יכולת תכנונית וביצועית מהממת (אני לגמרי מציע לכם לחזור לטקסט ההוא, אגב. הוא נכתב ממש ביממה השניה של המלחמה).

לאף אחד בישראל לא היה חשק מיוחד להודות ביכולות המדהימות של חמאס, שכבש שורת בסיסים, כולל מתקפת אוגדה, במתקפת בזק משולבת שדרשה תכנון והכנה מדוקדקים, עם רמת ביצוע, שליטה ומשמעת טקטית מהרמות הגבוהות ביותר (אני לא מגזים. ברמה הצבאית חמאס הפיקו מבצע שלא היה מבייש אף יחידת עלית על כדור הארץ, והוא כנראה עולה ביכולותיו על רבות מהיחידות האלה). לצבא בטח לא, לממשלה הימנית בוודאי שלא, וגם לרוב האזרחים לא. עדיף להיאחז במשהו מוכר ובטוח כמו קונספירציה, או, אפילו יותר טוב, זוועה תהומית וחסרת פשר.

ב7 לאוקטובר התודעה הישראלית לא יכלה למצוא לעצמה הסבר למה שקרה, ואת הוואקום שהותיר ההלם הראשוני מילאו כמעט מייד סיפורים מהזן המצמרר ומעורר החלחלה ביותר שניתן להעלות על הדעת: תינוקות ערופי ראש; תינוקות בתנורים; תינוקות על חבלים; עשרות מקרים של אונס קבוצתי, או המוני.  

הדמיון הישראלי, שאינו מורשה לראות בפלסטינים בני אדם כשהם חיים או מתים, נלחמים או נכנעים, כלואים מאחורי חומה או פורצים מלפניה, הסב את מבטו לעבר נקודה שאיפשרה לו את האימה המוחלטת, ופיכך את הטוהר העילאי: הותקפנו בידי מפלצות אדם. בניוון התרבותי של המדינה הזו, הזוועה היא הנחמה האולטימטיבית. 

ברמה הלגמרי לגמרי אישית, אני חייב לומר, רבים מהסיפורים האלה נשמעו לי מופרכים, אם לא מצוצים מהאצבע לגמרי, כבר בזמן אמת. אלה היו סיפורים שנתפרו בצורה מדוייקת מדי לדמויות של מפלצות אדם מהסיוטים הישראליים-יהודיים, והם לא התכתבו עם מה שהחמאס רוצה לעשות, או נוהג לעשות. הם גם לא הסתדרו עם הגיון מבצעי, או חושי הישרדות, של אנשים בסכנת מוות. 

אני כמובן לא מייחס לחמאס הומניזם יתר, או מכחיש את מה שבבירור כן קרה ב7 באוקטובר, קרי רצח שיטתי והמוני של מאות בני אדם, כולל משפחות שלמות. וזה דבר שהדעת מתקשה לעכל בפני עצמו, אבל האקסטרא, רמת המעל ומעבר, הסיוט שמעבר לסיוט, של תינוקות בתנורים, נניח – זה פשוט לא הרגיש נכון. 

ועכשיו, סיפור אחרי סיפור, מתברר שהחלק הזה לא היה נכון, או ברובו המוחלט לא היה נכון. לא נאפו תינוקות בתנורים, לא ניתלו תינוקות על חבלים, לא היה אונס נרחב ושיטתי של נשים כחלק מהפשיטה הזו (אני לא יודע מספיק לומר שלא היה אף מקרה אונס, וכמובן שכל מקרה כזה, אם היה, הוא טרגדיה איומה בפני עצמו; אבל כבר ברור שאונס לא היה נדבך מרכזי בארסנל הכלים של הפעולה הזאת, אם ניתן להגדיר זאת כך) (בכלל, הניסיון לתת מילים, ובייחוד מילים ברורות, לאירועים כאלה, תמיד מרגיש משונה, בגלל שהחוויה הגולמית מתנכרת להמשגה).

בהקשר הנפיץ במיוחד של אונס, אפילו הדוברים הישראליים שהתמנו לאסוף חומרים על כך מתקשים לתת מידע מדוייק. כמה מקרי אונס דווחו? לא אומרים לנו, מה שמעורר את החשד המובן מאליו שאין דיווח המוני על מעשי אונס. דר’ כוכב אלקיים-לוי, שעומדת בראש ‘הנציבות האזרחית לעניין פשעי חמאס נגד נשים וילדים’, גוף שהיא ייסדה ונועד לתעד מעשי אונס ופגיעה מינית במתקפת חמאס, קיבלה כתבת גליון ארוכה בהארץ ובה היא פורטת טענות כלליות וזעזוע, אבל לא מספקת אף נתון מספרי.

גם דר’ שרי אהרוני, ראש החוג ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן והאחראית על התיעוד בנציבות שהקימה כוכב אלקיים-הלוי, מתנגדת לחותמת מספרית:  “הדיבור על מספרים הוא דיבור נגוע. אנחנו מנסות לברר את האמת. להיות עדות למה שקרה. מהיכרות עם החומרים אני יכולה להגיד לך שקרו הרבה דברים. הרבה. וקשים מאוד”. 

המסקנה המתבקשת היא שבידי ישראל אין תיעוד נרחב על מספר רב של מעשי אונס, אחרת היו מסופקים מספרים, או אפילו מספר תיאורי מקרה ספציפיים. 

במתקפת חמאס השתתפו אלפי בני אדם, רבים מהם תושבים מעזה שתפסו טרמפ על האירוע ולא היו חלק מכוח התקיפה המקורי.  בתוך מרחץ הדמים והטירוף והפחד והלחימה, המחשבה שאנשים, בהמוניהם, לקחו את הזמן לבצע פשעי מין (במקום לחטוף אנשים או להימלט על חייהם) היא קצת מוזרה. מכל הדברים שפורסמו עד כה, לפחות, אין לטענה הזו ביסוס ממשי, וההתעקשות עליה גורמת לישראלים להישמע, שוב, מנותקים מהמציאות, או מחוייבים לבדיות ולסיוטים של עצמם הרבה יותר ממה שהם מחוייבים למפגש עם אירועי המציאות. וזו נשמעת כמו נקודה שולית להתעקש עליה, אבל כשישראלים מדברים עם העולם חוסר החיבוק הזה זועק לשמיים, וגורם לניכור, סלידה ועויינות כמעט מידיים. כשהם מנותקים כל כך, ישראלים נשמעים כמו תינוקות מפונקים שבטוחים שהם מרכז היקום. 

והם מה זה לא.

נקודה צדדית על סנטימנטליזם 

שווה לשים לב איך, מהשעות הראשונות של האירוע ממש, הישראלים נדרשו להפעיל על ההתרחשויות פילטר עבה של סנטימנטליות: איך קרה לנו, איך עשו לנו, לנו? איך קרה? למה(וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה)?

הישראלים נדרשו ממש, נדרשים ממש, על ידי הסמכויות הפוליטיות במדינה שלהם, לבטל את השיפוט הצלול והקר שלהם לטובת ממבו-ג’מבו יבבני וילדותי: הם בהלם, הם בשוק, הם לא יכולים.

סליחה, כן? אבל אנשים בהיסטוריה שרדו ושורדים דברים גרועים פי כמה ממה שהרוב האבסולוטי של ישראלים עברו בחודשיים האלה. מה שתושבי עזה עוברים בתקופה הזו בכלל אינו ניתן להשוואה למה שנפל בחלקם של הישראלים. ובכל זאת מהצד הזה של הגבול, הסנטימנטליות, היבבנות, הנרקסיזם, ההלם והתדהמה – לא מפסיקים להיות מנופחים לממדי ענק. אי אפשר לחשוב, אי אפשר לשאול, אי אפשר לעצור שניה – לא לא. רק הלם וצער ותדהמה ושוק והלם. 

אני מקווה שברור לנו, לפחות למי שקוראים פה, שהתגובה הרגשית הזו היא בחירה ולא תגובה של חוסר ברירה. תמיד יש בחירה איך להגיב ואיך להסתכל על המציאות. או, אם להגיד את זה במפורש: בהחלטה לשקוע במספד רבתי בלתי פוסק י החלטה מודעת לגמרי להתעלם בצורה מוחלטת מהנזק שאנחנו גורמים לעזתים ולעצמנו, ולעתיד, בלחימה הזו. 

במילים אחרות: אני לא מאמין לרמות ההתרגשות וההתעלפות הבלתי פוסקות האלה. זה לא עובר אצלי כאותנטי. זה פשוט ריצוי העדר ומתן פטור לעצמי משיקול מושכל של המציאות.  

בחזרה לבדיות 

ומה קורה עכשיו, כשמתברר שהסנטימנטליזם טשטש את המחשבה, כמו שהיה צפוי לגמרי, ושרבות מהזוועות המוגזמות שדווחו לא היו נכונות? כמו שניתן לצפות, האמינות של הטענות הישראליות יורדת עוד מדרגה: קשה להתייחס למדינה שמספרת צ’יזבטים על תינוקות בתנורים בזמן שהיא מפציצה למותם אלפי ילדים ופעוטות פלסטינים בעזה. נסו לדמיין מה אתם הייתם חושבים על מישהו כזה מהצד, אם הייתם ממדינה אחרת נגיד. 

על הפגיעה באמינות (ובאמת שכבר קשה לפגוע באמינות של מדינה שבונה את כל תדמיתה ומעמדה בעולם על כך שהיא תוכל לאכוף את הקביעה שהיא לא עושה כיבוש ואפרטהייד שכל ילד רואה שהיא עושה) נוספת המבוכה בישראל פנימה, ביחד עם הכעס והמריבות הפנימיות: אה, אז אתה תומך בחמאס? אה, אז השאר היה בסדר? ברור שהיה! וכן הלאה וכן הלאה. 

על אלה יש להוסיף את תחושת האנטי-קליימקס: הבטחתם תינוקות מפוחמים וערופי ראש, ואתם נותנים לנו סתם ירי באנשים? איפה מפלצות האדם המוחלטות שהבטחתם לנו? האם ישראל הרשמית שיקרה לנו? ואם כן, לאיזה צורך? 

תחושות ומחשבות כאלה יעברו בנפש ישראלים גם בלי שיחשבו אותן במפורש. הן רק יוסיפו לתחושת המופקרות הכללית של אזרחי המדינה הזאת, ויגבירו את תחושת הפחד. המסקנה שאנשים יגיעו אליה מתבקשת למדי: המציאו סיפורי זוועה כדי לכסות על מחדלים. כדי להעסיק אותנו בתדהמה וסנסציה, במקום לתת לנו לבחון את האירוע הזה במונחים שאולי מחמיאים פחות לנרדפותנו הנצחית, אבל מאפשרים איזו תוחלת. איזו הבנה אחרת מלבד “חייבים להרוג את כולם, ואנחנו לא מצליחים להרוג את כולם בגלל האנטישמים והשמאלנים”.

(בנקודה הזו בא לי לשבור את המחשב)

מה קרה ב7 באוקטובר, אם סיפורי זוועת היתר, זוועת האקסטרא, לא נכונים? מי פרצו את חומות מדינת ישראל, ולמה? ואיך זה שהצבא לא הצליח להגן עלינו, ומה זה אומר על היכולת שלנו להחזיק במנגנונים ובשיטות הפעולה שאנחנו מחזיקים בהם? באמונות שאנחנו מאמינים בהן? 

אה, אלה שאלות אחרות לגמרי. מבעיתות פחות, אך מפחידות הרבה יותר. 

כמעט חודשיים אחרי ה7 באוקטובר, התודעה הישראלית מבקשת להישאר קפואה בזמן, תקועה לתמיד במקום הכל כך מחבק של מותקפות ונרדפות טוטאליות, מיסטיות, מרוממות. אבל סיפורי זוועת היתר מתפוגגים להם, ושובם של חטופים רבים בריאים ושלמים מכרסמת עוד בנרטיב מפלצות האדם. אז עם מה נשארים? לא מציאות ולא בדיון. לא אמת והשלמה פנימה ולא אנשים לדבר איתם בחוץ. 

הבחירה ההרסנית, המזוכיסטית, להתמכר לתיאורי בעתה וחלחלה בימים הראשונים שלאחר ה7 באוקטובר התאימה כמו כפפה ליד להתמכרות של הישראלים לקורבנות ונרדפות שרירותיות ומוחלטות, ולצורך של המנגנונים בישראל להסיט את המבט מדיון עקרוני שיאיים על שרידותם. עכשיו, כשהמציאות חוזרת לנגוס בישבן הישראלי, הישראלים מגלים שלא רק צבאית ומורלית הם נשארו בלי כלום, אלא גם נרטיבית. מה המשמעות של הסיפור שלנו בכלל? יש כזו? חוץ מרעש הפצצות והמטוסים, מה זה בכלל, ישראל? 

אין לי ספק שמה שעומד לבוא הוא חיזוק של מגמות ההתבודדות מהעולם והאמונה בקללה ההיסטורית האלימה שבלהיות יהודי. זה המודל הציוני-ישראלי, ותכליתו העיקרית היא להבטיח שלעולם, לעולם, לא יהיה אחרת.

בשנה האחרונה מאז שהשקתי מחדש את האתר הזה ברצינות, חשבתי על התפקיד שלי, על מה שאני רואה, כ”המתעד של הסוף”. שנים שאני כותב: כולם מתעסקים בשטויות, זה הכל שקר, ונטפליקס, וקפלן. הכל שטויות והסחות דעת מהאמת הבסיסית וההרסנית קרי: שלילת האנושיות של הערבים, שהביאה אותנו עד הלום ותמשיך איתנו עד סופה של ישראל. 

אם יש אלוהים, שיעזור לנו שאחר כך יהיה משהו אנושי אפילו קצת. כי עם כמה שהמקום הזה מטומטם ורקוב, לחשוב על עוד כל כך הרבה צער וטרגדיה ועצב כמו שתביא התפרקות מוחלטת וחסרת תקנה, זה קשה מדי. זה קשה, קשה מדי. 

היי, נחמד שקפצתםן לבקר 👋

השאירו מייל להצטרפות קלה ומהירה לניוזלטר של אלון

10 thoughts on “בדיה ובדידות”

  1. אלון, ה-8-30 שעות שלקח לצבא משטרה וכו’ להגיע, בזמן שאזרחים מגיעים מהצד השני של המדינה להציל את האנשים שלך. זה נראה לך רשלנות כלשהיא?

    1. אני לא חושב שלקח לצבא 8 שעות להגיע. היו מסוקים באווויר שירו בטירוף והרגו מספר לא ידוע של ישראלים, למשל. אני חושב שהיה שם הלם אמיתי של מערכת שחצנית שאיבדה כמה מאות אנשים על הגבול שלה, תוך כדי מתקפה על עשרות נקודות, ולא הבינה מה לעשות ואיך לעשות

      1. אני לא יודעת כמה היית בארץ באותו זמן, גם 30 שעות אחרי אני ראיתי בעיניים פוסטים עולים של “אני כרגע בממ”ד מותקפת, תעזרו לי”. זה לא סביר מאף כיוון.

        1. לגמרי הייתי בארץ, ולישראל אין יכולת לטפל באלף מוקדי לחימה בו זמנית. אני לא בטוח שלאיזושהי מדינה יש, אגב

  2. שלום אלון,
    שוב מסכים עם הרבה ממה שאתה כותב,אבל כמה נקודות פה צורמות לי… כמובן שיש ניפוח של והפיכה של הזוועה לעוד יותר מזוויעה. אבל איך שאתה מתאר את זה פה,זה נשמע כאילו לא היו מעשי זוועה,קטיעת איברים,שריפה ואונס.כאילו נכנסו,רצחו,חטפו ויצאו… חמאס תיעד הכל,ויש הוכחות להרבה מזה,לא הכל מפורסם מסיבות מוצדקות. אני מכיר אישית רופאה מבית חולים מסוים בארץ שמטפלת באחת החטופות שחזרו ויודע שהיא נאנסה שם על ידי הרבה גברים כל יום עד שחזרה לארץ…אז הזוועות גם המשיכו אח”כ.
    אנחנו שומעים מחטופים שחזרו שהוחזקו בתנאים גרועים.
    מרגיש לי הפעם כאילו הפוסט הזה שלך כאילו נותן איזושהי לגיטימציה למה שקרה ב 7/10 , ופה אני חולק עליך. מה שקרה ועדיין קורה לחטופים לא אמור לקרות בשום מצב ואין לזה הסבר.
    שתהיה שבת שלום

    1. היי נשמה

      בכלל לא התכוונתי לומר שלא קרו דברים מחרידים – אני לא חושב שמישהו יכול לטעון שמתו 1200 בני אדם בשלווה ובצורה מסודרת. ואני, או הציבור, גם לא יכול להיות ניזון משמועות. צריך דיווחים מסודרים, ואם רוצים לפנות החוצה לעולם צריך ראיות. אבל בכל מקרה הנקודה שלי היא לא להתעמת עם מה שלא היה, אלא להצביע על זה שנבחר עבורנו נתיב של זוועה וזעזוע, ולא של שיקול צלול של הדברים. זו הפואנטה של מה שאני מנסה לומר

  3. אני כן חושב שהשאלה איפה צה”ל היה ומה קרה בלילה שלפני וכו’ היא קריטית, אבל נשים את זה רגע בצד, גם אני שמתי לב לאחר שהתחילו להתפרסם כל סרטוני הזוועה בטלגרם וכו’, שאין הרבה מהעדויות האקסטרה מזעזעות שדיווחו עליהן.

    כמובן שראיתי זוועות מאוד קשות לעיכול, כי אין איך לראות פשיטה כזו וירי למוות על חפים מפשע וחטיפה והשפלה וחורבן בלי זעזוע, זה נוראי ממש כל מה שקרה.

    אבל מה שקרה היה מספיק מזעזע (היה מחריד), שהאמת כמו שהיא מספיקה (כמו תמיד בעצם) ומי שבחר לאתגר טיפה את הנרטיב, מצא שיש הרבה עדויות/שמועות למעשים שטניים ברמה אחרת אך אין אף אדם שמעיד עליהם בעצמו, ואין אף תיעוד של דבר כזה. ודווקא אותם תיאורים פסיכוטיים מעולם אחר דווחו בתקשורת הישראלית ללא הפסקה כדי לגרום לאקסטרה טרור וזעזוע אצלנו וגם הופצו על ידי גורמים ישראלים בתקשורת העולמית, אך ללא שום ביסוס עובדתי שאפשר להציג אלו, בבית המשפט זה לא מתקבל כראייה וגם לא בדעת הקהל העולמית, אז בשביל מה???

    איך זה תורם אחרי אירוע כזה נוראי להפיץ סיפורים ללא כיסוי?

    לדעתי זה תורם לדה הומניזציה של כל תושבי עזה ומחזק קריאות “דרזדן” ו”הירושימה”, נותן אשראי מלא לתקיפות ללא חשבון ומנסה לגייס את הציבור לשקוע בטראומה ובקורבנות ולנטרל אצלו את העיסוק בביקורת השלטונית למצב הנורא ולביקורת על יעדי המלחמה וניהולה.

    כמו שאמרת, גם לי נראה שמאוד סביר שמקרים מזעזעים של אונס וכו’ התרחשו, אבל אם אין ודאות באף סיפור כזה, למה להפיץ?
    למה שמישהו מתוך ישראל יגיד לציבור שמצאו עשרות תינוקות ללא ראש?
    מי הפסיכופת שמצא לנכון להפיץ שחתכו לאישה בהריון את הבטן ושמו את העובר שלה בתנור?
    למה לעזאזל למה?

    וגם עצם הדיון הזה מרגיש מטומטם, אני לא אבזבז את הזמן שלי בויכוח עם אנשים על האם רצחו ואנסו או רק רצחו, גם אין לי שום ידע כזה… זה לא משנה את המהות מבחינתי וזה לא שווה דיון אפילו, אבל כן לדעתי שווה להתעכב על זה שהממסד מנסה לטרלל אותנו עוד יותר ממה שכבר נעשה, זה באמת פסיכי וחושף את דרכי הפעולה שלו.

  4. For some reason we have let all the psychopaths rule us on both sides of the fence. I don’t think there is any hope because all the sane people are too scared to move or are too scared to face the reality of what this current situation actually means or whatever. There is no opposition, no alternative, no optional leader to the current government. Just more of the same with no actual realistic plan until all we have is a mutual destruction. I have no hope for this current situation or for Israel and the Palestinian people.

  5. יש הבדל בין קונפליקט רב שנים בין שני צדדים שאינם מעוניינים בפתרונו, כנראה מתוך שיקולים פוליטיים ומסחריים של המושכים בחוטים, לבין מתקפת טרור עצומה כזו כנגד אוכלוסיה אזרחית.
    האירוע צולם ושודר לייב בטלגרם ע”י מבצעי הטרור עצמם, וע”י אנשי תקשורת שונים שליוו אותם, כך שמי שמחובר לטלגרם נחשף מיידית לזוועות. זה אירוע שנועד לזעזע את האוכלוסיה הישראלית ואת כל העולם, וגם המדיה שלו תוכננה בקפידה.
    התגובה האיטית מהצד הישראלי הוא מכוונת, ולא צריך להקשיב לאף סיפור שיניח את הדעת. ככל שנדע יותר, כך נתבלבל יותר כאילו מישהו אחד או שניים היו אשמים. עם הזמן גילינו גם שהיתה הזנחה מתמשכת של הכוח הצבאי באזור והחימוש האזרחי של אנשים שחיים באזור מסוכן, כך שלא מדובר במחדל אלא במדיניות. דוגמא לכך היא כמובן, היכולות הטכנולוגיות של המודיעין שהופנו להתעסקות בנושאים אחרים שאינם בטחון המדינה, אלא נתינת תחושת חוסר ביטחון לאזרחי ישראל, שייבקשו כבר את השינוי שבתקופה הקרובה יותר או פחות יציעו לנו.

    במשך שנים רבות השיח בישראל מדלג על הסכסוך, ועל כך שבשני הצדדים יש אנשים שרוצים לחיות, ולשני הצדדים זכות בסיסית זו מיום היוולדם, ולכן לא פשוט לחזור ולדבר על זה כך פתאום ולאחר אירוע כזה.

    אני יודע שהמשפטים שכתבתי אינם מתחברים באופן שוטף, אך התמונה שמצטיירת היא שאכן היה כאן קמפיין כלשהו, שהיה צריך עוצמה זוועה ופחד כדי לקדם סוף של משהו אחד, והתחלה של משהו אחר. היסטורית, זה קשור לכסף ומשאבים.

    אשמח אם תמשיך להרחיב בנושא של הסוף, מהיבטים שונים שאתה רואה בחברה, כי תפקידי בחברה הקרובה שלי כיום, כפי שאני תופס אותו, הוא לחזק את הקהילה הקטנה שסביבי ולשמור על שפיות חברתית, ואני זקוק לכל זוית אפשרית.

  6. אתה מזלזל ב “קונספירציות”. וזה חבל מאוד מאוד. זה משאיר את המבט העמוק העשיר המדוייק הכואב והאוהב שלך על המציאות הישראלית, חסר מאוד. מה שחסר זה הזרקור המאיר על הפיל שבחדר, על מה שממש גלוי וידוע, ונחשף עוד יותר מ – 2020 והתרחשויותיה ועד היום. מדינת ישראל כבר איננה מדינה ריבונית, בעלת שלטון הפועל לטובת האזרחים. היא משמשת כחוד החנית וכבלון הניסוי הראשי בהשלטת הסדר העולמי החדש בעולם. המשטר שלנו הוא הידיים המבצעות, בעיקר באמצעות כלי התקשורת ומערך מתוחכם מאוד ועתיר משאבי עתק של תעמולה, של גורמים זרים שיש להם אינטרסים פה. בתקופת הפייק מגפה למדו איך באמצעות יצירת פחד ובהלה חריגים אפשר לעצב ולנווט את המחשבה, הרגשות וההתנהגות של הציבור. באסון ה- 7.10 אנחנו רואים את אותו הדבר, רק בעוצמה גבוהה יותר.
    במילה “משטר”, אני מתכוונת לדרגים הגבוהים ביותר, לא לערמת חברי הכנסת. אי אפשר להסביר את השתלשלות הארועים ב – “יכולות המדהימות של החמס” כפי שאתה מתאר זאת. זה כמעט מצחיק. זה כל כך שקוף וברור שידיים ישראליות פתחו את השערים ואיפשרו, ולא מנעו את הזרימה הבלתי מופרעת של החטופים במשך כמה שעות, ועוד יש המון מה לומר, ואחסוך את זה כאן.
    מי מעורב בזה? מה המטרות? לאן לוקחים אותנו? לאן מובלת המדינה הזו? אין לי ממש תשובות, עם הקורונ-אש היה הרבה יותר פשוט לאבחן. אבל זה שהאזרחים נמצאים תחת מצב של לוחמה פסיכולוגית עכשיו זה ברור. כל מה שתארת הוא נכון, ונכנס מבחינתי להגדרה ‘לוחמה פסיכולוגית’.הופכים את הציבור לעדר אמוציונלי, מחדירים בו מאוהבות ארוטית ממש בחיילים ובצבא, דוחפים עוד ועוד תודעת אושוויץ, תודעת שבט (בייחד ננצח) לאומנות בדמות דגלים בכל מקום, אפה שהעין מונחת היא רואה דגל, וזה מכוון מלמעלה, אפשר ממש לזהות את הקופירייטרים ומעצבי הוויז’ואלים וכ’ו. מה המטרה? מה המטרה? איך מחיקת עזה משתלבת באינטרסים בין לאומיים, או על לאומיים באזור?
    ואיך המדינה הזו, תחת הלחץ הנפשי והכלכלי שאנשים שרויים בו, זורמת בלי לשים לב לכיוון של ממימוש אג’נדת 2030 של האו’ם? (ואגב, בסוף נובמבר הוחל עלינו באופן סופי ההסכם עם אירגון הבריאות העולמי, במסגרתו וויתרה ישראל על ריבונותה בנושאים רפואיים. ואיש לא ראה איש לא שמע, כי כמה אפשר, רבאק)
    טוב. הארכתי מאוד ואיתך הסליחה.
    ועם זאת, הנושא כל כך רב פנים, שכל מה שכתבתי פה איננו מסכם דבר, זה רק אוסף של משפטים פתוחים שדורשים סיום.
    אומר רק לסיום, שמה שהכי מאפיין את הימים האלו בעיני, הוא תחושת המציאות המדומה. דבר ממה שמוצג כמציאות איננו אמיתי. אנחנו דמויות נסערות במחזה שכתבו וביימו עבורנו. רק האכזריות והסבל אמיתיים ללא ספק.
    ממליצה לך לאמץ איזו קונספירציה עסיסית
    מודה לך על הפלטפורמה הזו, ועל האומץ שלך, ובכלל.

Leave a Reply