תמיד ריתקו אותי הסמלים שאנשים ותרבויות בוחרים לעצמם כדי להתאגד סביבם. תמיד סיקרן אותי לדעת: מה באמת אומר הסמל הזה?

–

נוהגים לומר: אנשים צריכים סימבולים. תרבויות צריכות סמלים. אני לא יודע לגבי זה. אני רואה רק: אנשים רגילים לסימבולים, ותרבויות רגילות לסמלים, ויש לנו בהחלט את היכולת לייצר כאלה אבל לא ברור איך, אם בכלל, היכולת הזו משרתת בני אדם מהשורה (לטעון את חייהם ועולמת במשמעות מזוייפת וחולפת אינו מקובל עלי כפתרון וגם אינו פתרון: כל המוסדות הארציים האלה מתפרקים בסופו של דבר, אז איך אפשר להאמין שהם מייצגים איזו משמעות גדולה?). ברור לגמרי, מצד שני, כיצד סימבולים ואתוסים ומיתוסים (וכו’ וכו’) משרתים סדרים פוליטיים, כלומר את הצדדים החזקים בכל מציאות פוליטית נתונה. אם אנשים מאמינים שהמערכת שלהם פועלת לטובת איזשהו כלל מדומיין באיזו רמה עקרונית נעלה, הם הרבה פחות ייטו להתעסק בדברים ארציים כמו: מי מרוויח מהסיפור הזה? האם מתקיים פה משהו הדומה לשוויון? או שפשוט כל זה הבלים שאתם מוכרים לי כדי להשאיר אותי צייתן ותקוע במקום אחד?

–

אני די בטוח שאם אפשר היה למדוד את זה, מדינת ישראל הייתה מתגלה כמדינה עם הצפיפות האמונית למ”ר הגבוהה בעולם. קשה בכלל לתפוס ולהעריך איזה עומס אידיאולוגי יושב על כתפיו של היהודי הישראלי: התנ”ך והמקדשים, האימפריות הרודפות, הגולה האכזרית (הכל סיפורים כלליים שבינם לבין התנסות אישית, או אמת אנושית, לא מתקיים כל קשר ידוע),  פוגרומים, שואה, עליות, מנדט, עורמה וממזריות, מסכנות ונרדפות, כוח על אנושי, אבק אדם, הערצה עולמית ושנאה קוסמית, יש גרעין ואין גרעין – אפשר להמשיך למנות פה אלמנטים עד מחר, אבל הסיפור ברור למדי.

כדי להיות יהודי ישראלי צריך להאמין בצורה עיוורת במספר בלתי נתפס של רעיונות וסיפורים שכולם שוכנים לבטח בתחום התעמולה והדימוי הפוליטי. זה הדבק שמחזיק את הישראליות בחתיכה אחת, ויותר מזה, זה הדבק שמחזיק את ישראל בחתיכה אחת.

אבל, כמו שכולנו יכולים לראות, בקיעים ברורים נובעים בדבק הישן הזה. המרקם הסימבולי של הישראליות מתפורר, ומעניין בעיניי לראות מאיפה הוא מתפורר.

–

מה לא מתפורר? ברור לנו מה לא מתפורר: האמונה הדתית היהודית לא מתפוררת, ולהיפך. נדמה שהיא במהלך של התחזקות. מה שכן מתפורר זה עולם הסמלים של הציונות החילונית. זה משפט קצר שאפשר לומר במליוני מילים, אבל לכרגע זה מספיק. ישראל של הציונות הדתית ושל החרדים והמסורתיים לא מתפרקת, היא מתחזקת. ישראל של בית המשפט העליון, הממסדים הגדולים ורבי התדמית והכבוד, ואפילו ישראל של מגילת העצמאות עצמה – מתפרקת ועוד איך.

–

לא אתעכב כאן יותר מדי גם על מהות סמליה של ישראל החילונית: די בזאת שאומר שהם נטועים בעולם, כפי שנהוג לקרוא לו, עם ציניות ובלי ציניות, אירופאי.

–

מהם הארכיטיפים שישראל של הציונות הקלאסית, האירופית, העלתה על נס? הרשימה לא מאוד ארוכה, והיא מוכרת לכולנו גם בלי לעסוק במחקר סוציולוגי ופוליטי ישראלי: החקלאי (רוצה לומר: הקיבוצניק, ולא חלילה הפלח הערבי, או המושבניק המזרחי). המדען (ויותר מכל: מדען מתחומים בעלי שימושיות בטחונית). איש הרוח. השופט העליון. איש הטכנולוגיה (ויותר מכל: הטכנולוגיה הצבאית). לא יותר מעשרה פריטים, לדעתי, מאכלסים את הרשימה הזו של הארכיטיפים הציוניים הקלאסיים הגדולים, אלה שהמדינה העברית חינכה אותנו לסגוד להם ולקבל אותם בערך כמו שרבנים גדולים מקובלים בעולם הדתי.

דרך הרשימה הזו, הפשוטה למדי, אפשר להבין כמה עמוק השבר של ישראל. אף אחד מהמאיישים את הרשימה הזו לא נמלט מפיחות עמוק בתדמיתו (שלא יכול שלא להביא פיחות תואם בתגמול המוצע לו, שהרי אחרי התפרקות הסימבולים מתפרקים המוסדות, ואחריהם המציאות הפוליטית עצמה, שהיא ביותר מכל מובן אחר כלכלית).

–

אני רוצה להתעכב במיוחד על ארבעה טיפוסים מתוך הרשימה הזאת, ביניהם אחד שלא הזכרתי: המדען, איש הטכנולוגיה, הרופא והטייס. ואני רוצה לכרוך את הירידה בתדמיתם באירועים עכשוויים למדי.

אני רוצה לחזור למה שקרה בקורונה בהקשר מעמדי ופוליטי (אגב תהליכי עומק תרבותיים של טכנולוגיזציה ודיגיטיזציה). כי מה שקרה בקורונה, מעבר לכל מה שנאמר ואנחנו יודעים, הוא שבירת מעמדו המיתולוגי של הרופא היהודי-ציוני.

אם מעמדו המיתי של הרופא הזה נשען על יכולות יוצאות דופן (כמובן), אנושיות מרטיטה ומסירות מוחלטת למען הציבור. אבל מה שראינו בקורונה הוא רצף של דמויות אפורות, מביכות, רחוקות מלהבריק, שמשמשות חותמת גומי לתמרונים של חברות התרופות וחישובים פוליטיים עלומים. הרופא היהודי הדגול התגלה כפקיד אפור וחלש לכל היותר, עם ניצנים לא לגמרי חבויים של תאוות בצע וכוח. אני חושב שהשבר הזה משמעותי מאוד ספציפית בהקשר ציוני ישראלי, מכיוון שהרפואה, המצויינות ברפואה, הרפואה כענף של הומניזם יהודי, הרופא היהודי כחלוץ מוסרי ואנושי של התנועה הציונית – הדימוי המיתי הזה יסודי ומהותי הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

אם תיזכרו אחורה, לתקופה שלפני הקורונה, כשרצו להגיד שמשהו פה מושלם, או מדהים, או מצויין, דיברו על מערכת הרפואה הציבורית. היום כבר לא מדברים ככה.

–

גם המדען ואיש הטכנולוגיה סובלים מירידה משמעותית מאוד בתדמית שלהם, ומסיבות דומות מאוד: גם אצל הטיפוסים האלה התגלו צייתנות וריקוד לחליל של ההגמוניה הפוליטית מצד אחד, ותאוות בצע שאינה יודעת שבעה מצד שני. יוקרה, כבוד, כסף, כוח – גם אצל השניים האלה, שנות הקורונה (ומשבר האקלים בצידה) גרמו לשידוד רציני מאוד של תדמיתם ומעמדם.

על הרקע הזה, גם כן, צריך לראות את מחאת קפלן (שיש לה גם היבטים נוספים, שאינם מקומיים). זו לא רק מתקפה מימין על המוסדות המקודשים שבאופן מסורתי היו כלי להשלטת רצונה ויצירת מנגנוני תגמול לאנשיה של הציונות הקלאסית, אלא גם אבדן רסן ושליטה מצד האנשים האלה עצמם בתוך התפקידים שהם התרגלו למלא, ביניהם השופט, איש הטכנולוגיה, המדען, והרופא.

–

הראיון של שירה אטינג ל60 דקות היה רגע ישראלי מכונן, בהקשר הזה. היא, אישה לא מבריקה במיוחד (סליחה אבל זו האמת), חשפה בקלולסיות מהממת את העובדה שהטייס הישראלי המהולל, מי שהוצג לנו כשילוב של מכונת חישוב עילאית עם מוסריות וטוהר שאין כדוגמתם, הוא יצור פוליטי חלש וכנוע שלא יהסס להרוג ילדים אם יקבל את הפקודה מהאנשים הנכונים לדעתו (שהם האנשים שיבטיחו את שרידות המנגנון שמבטיח את הדומיננטיות הפוליטית והכלכלית שלו במערכת). זו הסיבה שכל כך הרבה ימנים הזדעזעו וכעסו על האמירות שלה: שירה אטינג הרגה להם מיתוס. וכמה שהדבר הזה יוכחש, לאמת יש כוח עצום, ובייחוד כשהיא חלק ממערך שלם של שבירה סימבולית של כל כך הרבה אמונות שהחזיקו את ישראל בחתיכה אחת.

–

בהקשר הזה, האחרון, עשיתי את הוידיאו הזה. הרשיתי לעצמי לשפוך על המסר המהוקצע להחריד הזה תמיסה ממוססת של כמה שאלות ואבחנות אנושיות פשוטות לגמרי. וככה זה: האמונות המופרכות והמוגזמות של הישראליות מתמוטטות במגע ראשון ובלתי מתווך עם אמת אנושית.

שתהיה שבת שלום