על המלחמה הנוכחית בעזה אפשר להגיד שהיא משלבת את הרע בכל העולמות: לא החזרת חטופים, לא ניצחון צבאי, לא תמיכה בינלאומית, לא ביטחון ושקט לישראל, לא שימור הקשר עם יהדות העולם, בדגש על יהדות ארה”ב שהולכת ומתרחקת מישראל במהירות מסחררת.

אנחנו כבר חודש בתוך זה, ואין לנו מושג מה ישראל השיגה בינתיים, חוץ מהרג של אלפים רבים של פלסטינים, שרובם נשים וילדים.

אנחנו לא יודעים כלום כי לא מספרים לנו כלום, כמובן, זו ישראל וזה זמן המלחמה, הזמן הכי גברי ושואיסטי ושתוק אחי, נדבר אחרי זה אחי.

–

אבל השתיקה של המערכת לא מוחלטת. היא עדיין מספרת לנו דברים. עמוד הבית של וויינו אתמול בערב סיפר לנו סיפור שלם. גם על המצב, וגם על מה מניע את הציבור הישראלי, או לפחות מה מערכת הביטחון חושבת שמניע את הציבור הישראלי (מערכות העיתונים בישראל בשעת מלחמה שייכות לדובר צה”ל בצורה מלאה ומוחלטת – כלומר אפילו יותר מבשגרה).

מה מספר לנו עמוד הבית הזה?

א. הרגנו מלא מלא ערבים, אבל רובם מחבלים (מה זה “רובם” ומה זה “מחבלים” זה זוטות שאין זמן להתעסק איתן, בואו)
ב. המלחמה היא פיוטית ומרגשת, כמו שמספר רון בן ישי
ג. הנשיא האמריקאי עומד לכפות עלינו עסקה לשחרור (שאנחנו מציגים כהבטחה כדי להוליך שולל את הישראלים, שחלקים גדולים מהם יראו בה כניעה מבישה לנשיא אנטישמי במהותו)
ד. אסור לזכור שאנחנו קורבנות טבח (כמו שמספר האייטם על זיקים)
ה. אנחנו חברה שחשוביה לה חיי כל אחד ואחד מבניה ובנותיה כמו שמספר לנו האייטם האחרון על החיילת שנפלה (חשוב לי להדגיש שאני חלילה לא מתייחס למותה הטראגי של אישה כה צעירה, אלא רק למהות התקשורתית של הדברים בתוך הקונטקטט של דף הבית הזה).

–

אז מה יש לנו כאן? קודם כל צריך לשים לב למשפך. אנחנו מתחילים מעשרות אלפי ערבים חסרי שם ומתים, ומסיימים באישה ישראלית אחת עם פנים ושם. ככה מנחילים לנו תודעה של היררכיית ערך ברורה בחיים ומוות. ככה גם מספרים לנו שאנחנו מיוחדים ומוסריים: באמצעות גיוס האכפתיות שלנו כמפלצתיות כלפי אנשים אחרים, ואדישות מוחלטת כלפיהם.

אחר כך צריך לשים לב שיש כאן את כל הרכיבים של התודעה הישראלית: הצדק, הגבורה, הנצחון, הקרבנות – והקריאה להמשך התגייסות (זו הכתבה של רון בן ישי).

–

ואז אנחנו צריך לשאול למה. למה וויינט מגישים לנו, שמוצ”ש אחד, תמהיל כל כך מושקע ומהמם של מיליטריזם ישראלי ומוות, שעוטף בתוכו סוכריה רעילה מאת ביידן? מה מספר לנו הסיפור של הסיפור? איזו אכזבה אמיתית מסגיר סיפור הניצחון המופרע הזה, על הרג 20,000 בני אדם?

התשובה ככל הנראה פשוטה למדי: מערכת הביטחון התחילה להכין את הישראלים לנפילתם של חיילים רבים ולכפייתה של הפסקת אש ועסקת חילופי שבויים. אבל דבר כזה – נורמלי וסביר בכל סכסוך בעולם – הוא לא דבר שאפשר פשוט לספר לישראלים ולתווך אותו נורמלית, כי אז ישאלו שאלות נורמליות.

אז עוטפים את המובן מאליו, הארצי והמוחשי, בהילה של ניצחון גדול (המבוטא, כדרכנו בקודש, במספרי מתים, ומספר ככה על הברבריזציה העמוקה שעברנו). ועל הדרך לא מחמיצים הזדמנות להעמיק את הפרנויה ואת השנאה לכל דבר נורמלי, תוך שמתהדרים ברגישות עילאית ועדיפות מוסרית.

זה, יש לציין, המיינסטרים של המיינסטרים הישראלי. בצילום מסך אחד מערב אחד באתר וויינט.