ב7 לאוקטובר 2023 ישראל ספגה את אחת המכות הכואבות בתולדותיה. הציבור היהודי בישראל נחרד עד עמקי נשמתו, משילוב של כמה סיבות: פעם אחת כי הפגיעות והחדירות של הגבולות הישראליים היממה אותו; פעם שניה בגלל היקף ואופי המתקפה, ופעם שלישית בגלל השעות והימים הארוכים כנצח שנדרשו עבור כוחות הביטחון של ישראל להחזיר שליטה צבאית ישראלית בשטחי המדינה. 

מספר הנפגעים העצום, הכמעט בדיוני במונחים שלנו, הפך את האסון למוחשי עבור מליוני ישראלים שאם לא הכירו מישהו שמת או נחטף, הכירו מישהו שהכיר מישהו שמת או נחטף. 

תחושת הביטחון והשאננות שליוו אותם עשרות שנים התפוגגה תוך שעות ספורות ונמחקה, יש להניח לבלי שוב, עבור דורות שלמים של ישראלים.

ה7 באוקטובר, בתודעה הישראלית לא רק לא היה אמור לקרות, הוא לא היה יכול לקרות. 

אבל הוא קרה.  

–

כמו התקליט השבור שיוצא לי להיות בשנים האחרונות, אני צריך לחזור גם הפעם על משהו שאני אומר ואומר: היסוד המכונן של הישראליות הוא הכחשת האנושיות של הפלסטינים והערבים. האמונה המשותפת הזו של כל הפלגים הפוליטיים המקובלים בישראל, מחרדים עד קיבוצניקים, מרמת שרונים עד תושבי אופקים, היא מה שמאפשר את קיומה של מערכת פוליטית משותפת לאנשים שמכל בחינה אחרת לא סובלים אחד את השני ולא מרגישים קרבה מיוחדת אחד לשני. בשלב המאוחר הזה אם יקחו מישראל את הדבק הזה, היא תתפרק לגורמיה. אחרי מאה ומשהו שנות ציונות אין כבר שום דבר אחר שישראלים מאמינים בו בלהט: לא צה”ל ולא הממסדים, לא הכנסת ולא בתי המשפט ולא אחד בשני. אבל כמעט כמעט כולם מאמינים שפלסטינים הם לא בני אדם. 

האמונה המשוגעת הזו עוזרת לישראלים להרגיש “אחדות” (מזוייפת כמו פרסומת לקפה) ולשרוד בתוך מציאות שהיא בעצמה משוגעת, ובלי שיהיה להם מושג שהם וההתארגנויות הפוליטיות שלהם אחראים לה באופן כמעט בלעדי. 

–

 ב8 לאוקטובר, ממש יממה אחת אחרי תאריך האפס של ישראל החדשה, כתבתי את ישראל מסבירה לעצמה את האסון בדרך היחידה שהיא מכירה: המחשבה “זה לא יכול להיות היא בדיוק מה שאפשר את האסון. בטור הזה אני גולל את התאוריה שלי איך המחשבה שהמתקפה לא יכולה להיות נשענת על דהומניזציה של הפלסטינים: לאנשים נחותים לא אמורה להיות יכולת תכנונית וביצועית מהממת (אני לגמרי מציע לכם לחזור לטקסט ההוא, אגב. הוא נכתב ממש ביממה השניה של המלחמה).

לאף אחד בישראל לא היה חשק מיוחד להודות ביכולות המדהימות של חמאס, שכבש שורת בסיסים, כולל מתקפת אוגדה, במתקפת בזק משולבת שדרשה תכנון והכנה מדוקדקים, עם רמת ביצוע, שליטה ומשמעת טקטית מהרמות הגבוהות ביותר (אני לא מגזים. ברמה הצבאית חמאס הפיקו מבצע שלא היה מבייש אף יחידת עלית על כדור הארץ, והוא כנראה עולה ביכולותיו על רבות מהיחידות האלה). לצבא בטח לא, לממשלה הימנית בוודאי שלא, וגם לרוב האזרחים לא. עדיף להיאחז במשהו מוכר ובטוח כמו קונספירציה, או, אפילו יותר טוב, זוועה תהומית וחסרת פשר.

–

ב7 לאוקטובר התודעה הישראלית לא יכלה למצוא לעצמה הסבר למה שקרה, ואת הוואקום שהותיר ההלם הראשוני מילאו כמעט מייד סיפורים מהזן המצמרר ומעורר החלחלה ביותר שניתן להעלות על הדעת: תינוקות ערופי ראש; תינוקות בתנורים; תינוקות על חבלים; עשרות מקרים של אונס קבוצתי, או המוני.  

הדמיון הישראלי, שאינו מורשה לראות בפלסטינים בני אדם כשהם חיים או מתים, נלחמים או נכנעים, כלואים מאחורי חומה או פורצים מלפניה, הסב את מבטו לעבר נקודה שאיפשרה לו את האימה המוחלטת, ופיכך את הטוהר העילאי: הותקפנו בידי מפלצות אדם. בניוון התרבותי של המדינה הזו, הזוועה היא הנחמה האולטימטיבית. 

ברמה הלגמרי לגמרי אישית, אני חייב לומר, רבים מהסיפורים האלה נשמעו לי מופרכים, אם לא מצוצים מהאצבע לגמרי, כבר בזמן אמת. אלה היו סיפורים שנתפרו בצורה מדוייקת מדי לדמויות של מפלצות אדם מהסיוטים הישראליים-יהודיים, והם לא התכתבו עם מה שהחמאס רוצה לעשות, או נוהג לעשות. הם גם לא הסתדרו עם הגיון מבצעי, או חושי הישרדות, של אנשים בסכנת מוות. 

אני כמובן לא מייחס לחמאס הומניזם יתר, או מכחיש את מה שבבירור כן קרה ב7 באוקטובר, קרי רצח שיטתי והמוני של מאות בני אדם, כולל משפחות שלמות. וזה דבר שהדעת מתקשה לעכל בפני עצמו, אבל האקסטרא, רמת המעל ומעבר, הסיוט שמעבר לסיוט, של תינוקות בתנורים, נניח – זה פשוט לא הרגיש נכון. 

ועכשיו, סיפור אחרי סיפור, מתברר שהחלק הזה לא היה נכון, או ברובו המוחלט לא היה נכון. לא נאפו תינוקות בתנורים, לא ניתלו תינוקות על חבלים, לא היה אונס נרחב ושיטתי של נשים כחלק מהפשיטה הזו (אני לא יודע מספיק לומר שלא היה אף מקרה אונס, וכמובן שכל מקרה כזה, אם היה, הוא טרגדיה איומה בפני עצמו; אבל כבר ברור שאונס לא היה נדבך מרכזי בארסנל הכלים של הפעולה הזאת, אם ניתן להגדיר זאת כך) (בכלל, הניסיון לתת מילים, ובייחוד מילים ברורות, לאירועים כאלה, תמיד מרגיש משונה, בגלל שהחוויה הגולמית מתנכרת להמשגה).

בהקשר הנפיץ במיוחד של אונס, אפילו הדוברים הישראליים שהתמנו לאסוף חומרים על כך מתקשים לתת מידע מדוייק. כמה מקרי אונס דווחו? לא אומרים לנו, מה שמעורר את החשד המובן מאליו שאין דיווח המוני על מעשי אונס. דר’ כוכב אלקיים-לוי, שעומדת בראש ‘הנציבות האזרחית לעניין פשעי חמאס נגד נשים וילדים’, גוף שהיא ייסדה ונועד לתעד מעשי אונס ופגיעה מינית במתקפת חמאס, קיבלה כתבת גליון ארוכה בהארץ ובה היא פורטת טענות כלליות וזעזוע, אבל לא מספקת אף נתון מספרי.

גם דר’ שרי אהרוני, ראש החוג ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן והאחראית על התיעוד בנציבות שהקימה כוכב אלקיים-הלוי, מתנגדת לחותמת מספרית:  “הדיבור על מספרים הוא דיבור נגוע. אנחנו מנסות לברר את האמת. להיות עדות למה שקרה. מהיכרות עם החומרים אני יכולה להגיד לך שקרו הרבה דברים. הרבה. וקשים מאוד”. 

המסקנה המתבקשת היא שבידי ישראל אין תיעוד נרחב על מספר רב של מעשי אונס, אחרת היו מסופקים מספרים, או אפילו מספר תיאורי מקרה ספציפיים. 

במתקפת חמאס השתתפו אלפי בני אדם, רבים מהם תושבים מעזה שתפסו טרמפ על האירוע ולא היו חלק מכוח התקיפה המקורי.  בתוך מרחץ הדמים והטירוף והפחד והלחימה, המחשבה שאנשים, בהמוניהם, לקחו את הזמן לבצע פשעי מין (במקום לחטוף אנשים או להימלט על חייהם) היא קצת מוזרה. מכל הדברים שפורסמו עד כה, לפחות, אין לטענה הזו ביסוס ממשי, וההתעקשות עליה גורמת לישראלים להישמע, שוב, מנותקים מהמציאות, או מחוייבים לבדיות ולסיוטים של עצמם הרבה יותר ממה שהם מחוייבים למפגש עם אירועי המציאות. וזו נשמעת כמו נקודה שולית להתעקש עליה, אבל כשישראלים מדברים עם העולם חוסר החיבוק הזה זועק לשמיים, וגורם לניכור, סלידה ועויינות כמעט מידיים. כשהם מנותקים כל כך, ישראלים נשמעים כמו תינוקות מפונקים שבטוחים שהם מרכז היקום. 

והם מה זה לא.

–

נקודה צדדית על סנטימנטליזם 

שווה לשים לב איך, מהשעות הראשונות של האירוע ממש, הישראלים נדרשו להפעיל על ההתרחשויות פילטר עבה של סנטימנטליות: איך קרה לנו, איך עשו לנו, לנו? איך קרה? למה(וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה)?

הישראלים נדרשו ממש, נדרשים ממש, על ידי הסמכויות הפוליטיות במדינה שלהם, לבטל את השיפוט הצלול והקר שלהם לטובת ממבו-ג’מבו יבבני וילדותי: הם בהלם, הם בשוק, הם לא יכולים.

סליחה, כן? אבל אנשים בהיסטוריה שרדו ושורדים דברים גרועים פי כמה ממה שהרוב האבסולוטי של ישראלים עברו בחודשיים האלה. מה שתושבי עזה עוברים בתקופה הזו בכלל אינו ניתן להשוואה למה שנפל בחלקם של הישראלים. ובכל זאת מהצד הזה של הגבול, הסנטימנטליות, היבבנות, הנרקסיזם, ההלם והתדהמה – לא מפסיקים להיות מנופחים לממדי ענק. אי אפשר לחשוב, אי אפשר לשאול, אי אפשר לעצור שניה – לא לא. רק הלם וצער ותדהמה ושוק והלם. 

אני מקווה שברור לנו, לפחות למי שקוראים פה, שהתגובה הרגשית הזו היא בחירה ולא תגובה של חוסר ברירה. תמיד יש בחירה איך להגיב ואיך להסתכל על המציאות. או, אם להגיד את זה במפורש: בהחלטה לשקוע במספד רבתי בלתי פוסק י החלטה מודעת לגמרי להתעלם בצורה מוחלטת מהנזק שאנחנו גורמים לעזתים ולעצמנו, ולעתיד, בלחימה הזו. 

במילים אחרות: אני לא מאמין לרמות ההתרגשות וההתעלפות הבלתי פוסקות האלה. זה לא עובר אצלי כאותנטי. זה פשוט ריצוי העדר ומתן פטור לעצמי משיקול מושכל של המציאות.  

–

בחזרה לבדיות 

ומה קורה עכשיו, כשמתברר שהסנטימנטליזם טשטש את המחשבה, כמו שהיה צפוי לגמרי, ושרבות מהזוועות המוגזמות שדווחו לא היו נכונות? כמו שניתן לצפות, האמינות של הטענות הישראליות יורדת עוד מדרגה: קשה להתייחס למדינה שמספרת צ’יזבטים על תינוקות בתנורים בזמן שהיא מפציצה למותם אלפי ילדים ופעוטות פלסטינים בעזה. נסו לדמיין מה אתם הייתם חושבים על מישהו כזה מהצד, אם הייתם ממדינה אחרת נגיד. 

על הפגיעה באמינות (ובאמת שכבר קשה לפגוע באמינות של מדינה שבונה את כל תדמיתה ומעמדה בעולם על כך שהיא תוכל לאכוף את הקביעה שהיא לא עושה כיבוש ואפרטהייד שכל ילד רואה שהיא עושה) נוספת המבוכה בישראל פנימה, ביחד עם הכעס והמריבות הפנימיות: אה, אז אתה תומך בחמאס? אה, אז השאר היה בסדר? ברור שהיה! וכן הלאה וכן הלאה. 

על אלה יש להוסיף את תחושת האנטי-קליימקס: הבטחתם תינוקות מפוחמים וערופי ראש, ואתם נותנים לנו סתם ירי באנשים? איפה מפלצות האדם המוחלטות שהבטחתם לנו? האם ישראל הרשמית שיקרה לנו? ואם כן, לאיזה צורך? 

תחושות ומחשבות כאלה יעברו בנפש ישראלים גם בלי שיחשבו אותן במפורש. הן רק יוסיפו לתחושת המופקרות הכללית של אזרחי המדינה הזאת, ויגבירו את תחושת הפחד. המסקנה שאנשים יגיעו אליה מתבקשת למדי: המציאו סיפורי זוועה כדי לכסות על מחדלים. כדי להעסיק אותנו בתדהמה וסנסציה, במקום לתת לנו לבחון את האירוע הזה במונחים שאולי מחמיאים פחות לנרדפותנו הנצחית, אבל מאפשרים איזו תוחלת. איזו הבנה אחרת מלבד “חייבים להרוג את כולם, ואנחנו לא מצליחים להרוג את כולם בגלל האנטישמים והשמאלנים”.

(בנקודה הזו בא לי לשבור את המחשב)

–

מה קרה ב7 באוקטובר, אם סיפורי זוועת היתר, זוועת האקסטרא, לא נכונים? מי פרצו את חומות מדינת ישראל, ולמה? ואיך זה שהצבא לא הצליח להגן עלינו, ומה זה אומר על היכולת שלנו להחזיק במנגנונים ובשיטות הפעולה שאנחנו מחזיקים בהם? באמונות שאנחנו מאמינים בהן? 

אה, אלה שאלות אחרות לגמרי. מבעיתות פחות, אך מפחידות הרבה יותר. 

–

כמעט חודשיים אחרי ה7 באוקטובר, התודעה הישראלית מבקשת להישאר קפואה בזמן, תקועה לתמיד במקום הכל כך מחבק של מותקפות ונרדפות טוטאליות, מיסטיות, מרוממות. אבל סיפורי זוועת היתר מתפוגגים להם, ושובם של חטופים רבים בריאים ושלמים מכרסמת עוד בנרטיב מפלצות האדם. אז עם מה נשארים? לא מציאות ולא בדיון. לא אמת והשלמה פנימה ולא אנשים לדבר איתם בחוץ. 

הבחירה ההרסנית, המזוכיסטית, להתמכר לתיאורי בעתה וחלחלה בימים הראשונים שלאחר ה7 באוקטובר התאימה כמו כפפה ליד להתמכרות של הישראלים לקורבנות ונרדפות שרירותיות ומוחלטות, ולצורך של המנגנונים בישראל להסיט את המבט מדיון עקרוני שיאיים על שרידותם. עכשיו, כשהמציאות חוזרת לנגוס בישבן הישראלי, הישראלים מגלים שלא רק צבאית ומורלית הם נשארו בלי כלום, אלא גם נרטיבית. מה המשמעות של הסיפור שלנו בכלל? יש כזו? חוץ מרעש הפצצות והמטוסים, מה זה בכלל, ישראל? 

–

אין לי ספק שמה שעומד לבוא הוא חיזוק של מגמות ההתבודדות מהעולם והאמונה בקללה ההיסטורית האלימה שבלהיות יהודי. זה המודל הציוני-ישראלי, ותכליתו העיקרית היא להבטיח שלעולם, לעולם, לא יהיה אחרת.

–

בשנה האחרונה מאז שהשקתי מחדש את האתר הזה ברצינות, חשבתי על התפקיד שלי, על מה שאני רואה, כ”המתעד של הסוף”. שנים שאני כותב: כולם מתעסקים בשטויות, זה הכל שקר, ונטפליקס, וקפלן. הכל שטויות והסחות דעת מהאמת הבסיסית וההרסנית קרי: שלילת האנושיות של הערבים, שהביאה אותנו עד הלום ותמשיך איתנו עד סופה של ישראל. 

אם יש אלוהים, שיעזור לנו שאחר כך יהיה משהו אנושי אפילו קצת. כי עם כמה שהמקום הזה מטומטם ורקוב, לחשוב על עוד כל כך הרבה צער וטרגדיה ועצב כמו שתביא התפרקות מוחלטת וחסרת תקנה, זה קשה מדי. זה קשה, קשה מדי.