אחרי שניקח כולנו רגע לחזור לעצמנו מהעילפון שבוודאי גרמה לנו (כגברות מאצולת ורשה הותיקה) ההבנה שזמר מזרחי כלשהו לא מתעניין בהאג, נוכל להעריך נכון מה הטור הזה, במה הוא עוסק, ומה הוא מייצג. והוא מייצג, תאמינו לי.
כדי שלא נטעה חלילה בהבנת החלוקה לטובים ורעים, ראויים ובלתי ראויים, בביצה הפוליטית המעופשת של ישראל, יסמין לוי ממשיכה ומעתירה שבחים מונגדים בבוז על אלה למול אלה. “לא משנה מה תהיה בסוף ההחלטה של בית הדין הגבוה לצדק”, היא כותבת, “ישראל יכולה רק להודות על המוחות המבריקים ביותר שיצאו להגן עליה בכבוד ובתבונה, ובראשם פרופ’ אהרן ברק. אותם “פקידים” שהממשלה זלזלה בהם והסיתה נגדם הם שהזכירו לציבור באופן מרשים עד כמה פעורה התהום בין רמתם הגבוהה לרמתם של אסופת עלובי החיים שרק מנחיתה מכות על אזרחיה”.
אולם קטע השיא (כלומר הקליימקס) של הטור הזה הוא הפסקה “הלב נמלא גאווה על הצוות המשפטי הישראלי שביטא מקצוענות, בקיאות ועצמאות מחשבתית — כל מה שיריב לוין עדיין מנסה לחסל — אבל המאבק על פניה של המדינה יסלים. אפשר להעיף את ואטורי מהפאנל אך רוחו מרחפת בכל המדינה”.
–
יכולתי לנסח את האמירה המרכזית של הפוסט הזה סביב הניסיון המביש של גורמים בישראל היפה לצייר את הזוועה בעזה כאשמתו של הימין, וזה לא היה פוסט רע בפני עצמו. אבל אמירה כזו הייתה חוטאת למציאות, ולא מתארת אותה במלוא מפלצתיותה.
כי לאמיתו של דבר מה שישראל היפה (מחנה קפלן ושות’) עושה הוא עוד יותר גרוע ועוד יותר מביש. מה שישראל הזו עושה, בעצם, זה לומר:
אתם רואים שבלי הטייסים ואנשי המודיעין והלוחמים הגיבורים והערכיים שלנו לא הייתם יכולים לתפעל את המלחמה (קרי רצח העם או רצח העם הגבולי) הזו?
אתם רואים שבלי אנשי התרבות והעיתונאים שלנו לא הייתם יכולים למסגר אותה כמעשה אירופי נוגה ונחוץ? עם גינוי ספציפי לאנטישמים בתחומי היצירה?
אתם רואים שבלי המשפטנים המכובדים שלנו לא היה לכם אין להגן על האפרטהייד והג’נוסייד?
אתם רואים כמה ערך אנחנו מביאים? כמה אנחנו חשובים?
–
אין שום דיבור ציבורי על זה, ואמירות על הנושא הזה נבלעות מייד בוואקום שמעלים במהירות כל אתגר למיינסטרים הישראלי, אבל ההתגייסות הטוטאלית של כל הגברים והנשים של מחנה קפלן, של כל השמאל הישראלי הציוני לדורותיו, ההתגייסות הנפשית, הפיזית, השמחה והנרצעת, היא מופע מעורר פלצות. זה כל כך, כל כך מחריד.
האנשים האלה יצאו למחות על סעיף כזה וסעיף כזה באיזה חוק, אבל קריעת, תלישת, חריכת ופיצוץ גופם לפיסות ורסיסים של עשרות אלפי ילדים לא רק שאינם מגונים בעיניהם, ולא רק שלא גורמים להם לתהיה ובעיה מצפונית כמחנה, ולא רק שהם מבצעים את הזוועות האלה בשמחה, הם מבצעים את הזוועות האלה כלב שרץ להביא מקל שזרק אדונו, ומחזיר לו אותו, ומחכה לליטוף וממתק, עם הבעה של “אתה רואה שאני כלב טוב? אתם רואה שאני נחוץ לך?”.
וזה לא מקל שהכלב הזה רץ להביא, אני אתקן את האנלוגיה. זו פיסה מבשרו של ילד.
–
אני הולך במדינה הזו כזר מוחלט. אני מביט בפניהם של אנשים ורואה את הזוועה. את הנשים המטופחות והגברים עם העבר הבטחוני והקריירה בהייטק. אני מחניק בעצמי את הרצון להקיא, ולא בצדק, כי החברה הישראלית היא חברה שצריך להקיא עליה.
אבל אפילו בתוך הזוהמה הזו, בתוך הסחי, המסירות המוחלטת של המעמדות הנכונים, הגבוהים והיפים, לתדמיתם ורק לה, תוך שימוש בתרומתם לרצח עם (או לרצח עם גבולי) כראיה לחיוניותם האזרחית, התרבותית, הפוליטית, הזרם המצחין במיוחד בתוך מעמקי הביצה הזו מעורר בי משטמה יוקדת.
אם זה מבוגר שמתמש בכוחו על ילדים, חזק שמשתמש בכוחו על חלשים או עשיר שמשתמשם בכוחו על עניים, אין דבר מתועב יותר בעולם משימוש בפריבילגיות כדי להרע; אבל שימוש בפריבילגיות כדי להרגע תוך בקשת תגמול עליהן כזבח מוסרי לקולקטיב זו תועבה שזכרה לא יימחה.
–
ישראל מבצעת רצח עם, ואין פוצה פה ומצפצף. החיילים חוזרים גאים הביתה, וההורים מעתיקים עליהם פינוקים, וישראל כמנהגה נוהגת. עד שהפצצה תנחת. והיא תנחת. השביעי באוקטובר היה רק קדימון, או אזהרה. ישראל, כולה, בחרה להתעלם.
בשני קטעי וידיאו שצילמתי השבוע אני עוסק בשני אספקטים מכריעים של התקופה הזו והמלחמה הזו. האספקטים האלה אינם חדשים, אבל הם מגיעים לשיא בימים האלה, כשלצידם מתגלות ומגיעות לשיא משל עצמן מגמות אחרות במרחב ובעולם בכלל.
הוידיאו הראשון עוסק בטירוף הג’נוסייד שאופף את ישראל בדיבור ובמעשה, ועל הסיבות המהותיות מדוע ישראל ההיסטורית שלפני השנים האחרונות נמנעה מהנתיב האסוני הזה.
הוידיאו השני הוא למעשה הרצאה שמנסה לתמצת נושא סופר קריטי וחשוב ביותר להבנה של הסיפור הציוני-פלסטיני, הלא הוא נושא שאפשר בפשטות לצמצם אותו לשאלה “מי בני אדם ומי לא”. המימד הזה של הדברים הוא מיסודות המצב הפוליטי שלנו, ואני חושב שאם תצלחו את השעה הזו (שזה המון), אולי הוא יסדר גם לכםן טיפה דברים בראש.
שלושה חודשים לתוך המלחמה הזאת, כמה אמיתות מתחילות להתברר, סוף סוף, מתוך הערפל התודעתי הנורא שהממסדים הישראליים יצרו בכוונת מכוון. הנזק האנושי הנורא שישראל יצרה בעזה, שאינו ניתן להסבר בשום פנים ואופן כהגנה עצמית, יוצא מגדר ההתנגדות העממית הרחבה והופך להאשמה פורמלית ברצח עם של מדינה (דרום אפריקה) כלפי ישראל.
ההאשמה של דרום אפריקה כלפי ישראל חמורה ומסוכנת במיוחד: לבית המשפט הזה, שפועל מתוקף אמנה עולמית נגד ג’נוסייד שישראל חתומה עליה, יש סמכויות להטלת סנקציות, והפסיקות שלו מחייבות. צו של בית המשפט הזה להפסקה מיידית של הלחימה, שאינו מופרך בכלל, יציב את ישראל בעמדת חולשה דיפלומטית ובינלאומית שהיא כנראה לא חוותה בכל שנות קיומה.
ראוי לציין, בשלב הזה, שלאחר מתקפת הבזק של חמאס ב7 באוקטובר, שעלתה לכדי תבוסה צבאית יוצאת דופן של ישראל (שממעטים לדבר בה, אבל היא מהדהדת), ולאחר הצלחה בפעולת חטיפה של מאות ישראלים לעזה, הצלחה של חמאס בתיוגה של ישראל כמדינה שמבצעת רצח עם מהווה ניצחון אסטרטגי משולש על ישראל.
לא משנה מה חושבים על הצדק העקרוני או העוול העקרוני שבקיום ישראל הכובשת, ההתנהלות והבחירות של ישראל בחודשים החולפים הן מופת של טפשות קולוסאלית. ההפצצות המחרידות האינסופיות, נסיונות הצנזורה של כל העולם ואחותו, אימוץ עמדה קורבנית תלושה מול אינסוף ילדים מתועדים בפציעותיהם ומותם – הכל מריח משכל לאומי פשוט רקוב.
ישראל מתנהלת כאילו הניצחון שלה בכל זירה ובכל נושא מובטח מראש והיא לא צריכה להתאמץ ולחשוב אף פעם, רק לעשות מה שבא לה ספונטני, והכוח והכסף של היהודים והאמריקאים פשוט יכפו בכוח כל פרספקטיבה והסדר שיבואו לה. הקונספציה הזו, כמו כל קודמותיה, עומדת לקרוס בקול רעם עצום.
–
שקט, משקרים
הסיבה המרכזית לקיומו של הערפל התודעתי שאני מדבר עליו היא הצורך של הממסדים הישראליים בחופש פעולה טוטאלי שכלל לא אמור להינתן למישהו בדמוקרטיה, שהיא משטר של פיקוח מתמיד על פעולות השלטון מצב הציבור.
לכן, למשל, במשך חודשים ארוכים ממדי הטבח בעזה כלל לא דווחו בישראל, ואפילו מספר החיילים המתים והפצועים נשאר בירכתי הדיון הציבורי. בשבועות האחרונים, אם שמתםן לב, פתאום מדברים יותר על חיילים פצועים ומתים. ההסבר הפשוט לזה הוא שבמערכת הצבאית מבינים את הנואלות של המבצע הנוכחי ומנסים ליצור התחלה של ירידה מהעץ בדעת הקהל . אז מנכיחים יותר בשיח מתים ופצועים, דבר שלא עשו בכלל כשרצו להפציץ ולהרוג ולהרוס בעזה בלי שום פיקוח וביקורת.
אין כמו אבדות משמעותיות להרגיע דחפי התפשטות ונקמה.
שליטה בשיח באמצעות בחירה של פרספקטיבות ונושאים היא המומחיות הגדולה של הצנזורה הישראלית במובנה הרחב. מומחיות נוספת היא הסתה של תשומת הלב למחוזות מעגליים של אימה, סנסציוניזם ומציצנות שאין בהם תועלת לאיש ואינם רלבנטיים כלל לאופי ניהול המלחמה עצמו. עיסוקים ירודים כאלה, מצד שני, עוזרים למנוע דיון ציבורי ומגייסים את העם, ולו בעקיפין, לג’נוסייד. זה רווח נקי למערכת ששואפת לפעול, כאמור, בחופש פעולה טוטאלי.
זה גם רווח למערכת שרוצה לשמור לעצמה את החופש לטעון שהציבור כולו היה מאחוריה בכל הבחירות הרעות והאכזריות שלה.
לקטגוריה הזו של מניפולציה תודעתית צריך לייחס את פרוייקט האונס רחב ההיקף שמדינת ישראל הטילה את מלוא כובד משקלה מאחוריו (בגלגוליו הקודמים הפרוייקט הזה עסק בזוועות אחרות, כמו 40 תינוקות ערופים, למשל). אני הבעתי סקפטיות עמוקה כלפי הפרוייקט הזה מתחילתו, ומאז לא מצאתי שום סיבה שלא להתחזק בסקפטיות שלי. השעה עוד לא בשלה לדיון מלא בסוגיה הזו אפילו כאן, אבל יש דברים שכבר לגמרי אפשר להגיד.
בתחקיר של הניו יורק טיימז על הפרוייקט הזה (או מטעם הפרוייקט הזה) (עיתונות המיינסטרים היא כלי שרת זמין ואסטרטגי של הממסדים הבטחוניים), תפס חלק מרכזי סיפורה של גל עבדוש, שזכתה לכינוי “האישה בשחור”.
מותה הטראגי של גל לא הספיק לשליחי תעמולת הזוועה. הם היו נחושים שהיא נאנסה אונס אכזרי ואיום, בלי שום הוכחה לזה. התחקיר של הטיימז הקדיש מאות מילים לסיפורה של גל, שמשמש כעוגן הרגשי והטיעוני של הכתבה כולה. זה הפתיח, זה הסגיר.
יש רק בעיה אחת עם הסיפור הזה: גל דעבוש לא עברה שום אונס. את זה לא אני אומר, אלא אחותה.
יוסף חדאד, מבדיחות התעמולה המובילות של ישראל, העלה באינסטגרם שלו סרטון על האונס שגל כביכול עברה. אחותה של גל הגיבה לו במילים האלה:
–
עד נוסף מאותה כתבה של הניו יורק טיימז, בחור אמריקאי שטוען שהוא משרת ב669, סיפר בהזדמנות אחרת שהוא הלך בקיבוץ עם חבר מהיחידה ואז הם ראו כלב נובח על פח זבל. הם הסתקרנו (דבר טבעי לעשות באמצע יום הקרב הטראומטי בתולדות ישראל סך הכל) ופתחו את הפח. מה שהם מצאו בפנים היה, לא תאמינו, תינוק בן שנה בערך דקור בכל גופו.
גם עם הסיפור הזה יש רק בעיה אחת: לא נמצא אף תינוק דקור ב7 באוקטובר. באותו יום מתה רק תינוקת אחת, מירי. זה, כאמור, עד מרכזי באותה כתבה של הניו יורק טיימז.
הנה הכוכב:
It gets worse. The NY Times’ supposed paramedic witness, “G,” was previously interviewed by the right-wing Republic TV of India. In that appearance, he described in a distinctive Brooklyn accent how his “teammate” found “a baby, perhaps not even more than a year old, with… pic.twitter.com/qZGfCRWakd
עם הפרטים האלה (ועוד פרכות ואבסורדים אחרים, למשל ההיעדר המוחלט והטוטאלי של תיעוד או ראיה כלשהם במרחב האנושי המצולם והמתועד ביותר בעולם, שבו מטוסי ריגול טסו בשמיים, עשרות אלפי מצלמות אבטחה צילמו ללא הרף עשרות אלפי אנשים הסתובבו עם מצלמות בסמרטפונים שלהם, כולל כל אנשי חמאס שלישראל אין שום קושי לפרוץ למכשירים שלהם ולשלוף מהם ראיות מפלילות) מבקשת-מתעקשת ישראל לשכנע את העולם, כולל העולם הסקפטי מאוד, שבמסגרת אותו יום התנהל קמפיין אונס נרחב מצד חמאס.
את כל זה ישראל עושה, יש לציין, על רקע מה שאין לתאר אלא כג’נוסייד, ולכן צריך להיות מובן כהצדקה לג’נוסייד. אבל אפילו את הדבר המפלצתי והתלוש הזה ישראל לא מצליחה לעשות בצורה רבע משכנעת.
התוצאה, עם החשיפה הבלתי נמנעת של השקרים, תהיה הכתמה נוספת של דמותה של ישראל כמדינה פסיכית ממש. מדינה חסרת מעצורים שאי אפשר להאמין למילה שמישהו מטעמה אומר.
אבל יותר מזה, ההשלכה של הציבור הישראלי לבור ללא תחתית של זוועה וסנסציה על רקע מיני באמצע מלחמה שתקבע את עתידו, תוך מניעה וסיכול של דיון ציבורי ראוי, זהו פשע פוליטי אדיר שההשלכות שלו עלולות להיות קטסטרופליות.
בחודשים האחרונים הציבור הישראלי מובל באף בלי שום יכולת השפעה על גורלו; זו עלולה להיות התקופה הקריטית ביותר לעתיד הקולקטיב הזה, ואני חושב שהיא אכן כזו. בתקופה הזו הממסדים של מדינת ישראל מונעים מהדמוקרטיה להתקיים על ידי לוחמה פסיכולוגית נגד האוכלוסיה הישראלית (בשיתוף פעולה נלהב שלה, יש לציין).
כולנו קורבנות של הדבר הזה.
–
הערת אגב: תוך כדי כתיבת הפוסט הזה גללתי במקרה בטוויטר וגילית שהוושינגטון פוסט מחק, בשקט, פרסום שלו עם אמירה של גלנט (שר הביטחון של ישראל להזכירכםן) שאנשי חמאס קיבלו הוראות מפורטות לגבי אונס. הטענות המופרכות סביב הסיפור הזה ימשיכו להצטמצם, בשקט וברעש. הכל יתועד, כי ככה זה בעולם של ימינו.
–
הפחד הנורא מכל: עסקת חילופי שבויים
מיומה הראשון של המלחמה הזאת ברור לי למדי שישראל, ובוודאי ישראל הנוכחית, לא יכולה להרשות לעצמה עסקת חילופי שבויים/חטופים משמעותית עם חמאס. עסקה כזאת תהיה השפלה צורבת לישראל ותמונת ניצחון היסטורית של סיום המלחמה עבור החמאס.
אם בתחילת הפוסט מניתי שלושה נצחונות של חמאס (המהלומה הצבאית, החטיפה ההמונית ותיוגה של ישראל כמדינת ג’נוסייד, שעשוי לקבל אישוש של פסק דין מהדהד ובעל תוקף בינלאומי), עסקת החלפה גדולה תוסיף עליהם ניצחון גדול ומשמעותי רביעי.
אם חמאס יצליח לשחרר מהכלא הישראלי אלפים מאנשיו, כולל רוצחים מורשעים ודמויות בולטות כמו מרואן ברגותי, האירוע הזה יחשמל את דעת הקהל הפלסטינית ויציג את חמאס ככוח פלסטיני, ערבי ואיסלאמי רב עוצמה ותושיה שהכה את ישראל שוק על ירך. שחרור המוני כזה ימתיק את האבל הנורא על עשרות אלפי המתים וייתן חיות מחודשת למאבק הלאומי הפלסטיני, שכבר הומרץ וקיבל פרסום עולמי שלא היה לו עשרות שנים בחסות התגובה הישראלית ל7 באוקטובר.
לחוסר הרצון בעסקת חטופים שותפים באינטרס, לדעתי, גם הממסד הבטחוני שהושפל ב7 באוקטובר וגם לשכת ראש הממשלה, שיתקשה מאוד להעביר עסקה גדולה עם שותפיו המטורפים, ויקבל את תמונות השחרור ההמוני כתבוסה אישית וכסיום אפשרי בהחלט לקריירה פוליטית בת עשרות שנים ש”מלחמה בטרור” הייתה הדלק הסילוני שלה.
זה יישמע ספקולטיבי ואולי סנסציוני בפני עצמו אבל לתחושתי, ברמה המודעת או הלא מודעת, אופי הלחימה הישראלי נגזר בחלקו מחוסר רצון של המערכת בעסקת חילופי שבויים המונית. מבחינה פוליטית לפחות, ישראל מעדיפה את החטופים שלה מתים על פני אירוע שישודר מסביב לעולם ובו אלפי אסירים פלסטיניים, מכל ארגוני ההתנגדות ומכל החלקים של פלסטין, משתחררים מהכלא הישראלי וחוזרים למשפחותיהם, עם אצבעות מסמנות V, כנהוג.
–
צריך לקוות, ואולי להתפלל, שדינמיקה בינלאומית ולחץ אמריקאי יביאו לכפיית עסקה על ישראל לפני שכל החטופים שלה ימותו בשבי.
“I don’t know who their parents are, I was just passing by when they bombed”
The children, in a state of shock, are silent and terrified, merely alive, or whatever remained of them. This is the West’e gain capital: Palestinian babies. pic.twitter.com/h7Uah4WsOw
🚨Heartbreaking: Awni, a child innocently heading to the market, returned only to discover his entire family slaughtered by an Israeli airstrike that obliterated their home in #Gaza.
In #Gaza,journalist Rushdy Al-Saraj’s final video documented heart-wrenching scenes of fear & terror during relentless bombardment
Rushdy Killed by direct hits,left behind his wife & infant daughter to confront the devastation without his comforting embrace
We will not FORGIVE❗️ pic.twitter.com/bA7CuJ0iNw
The Grayzone goes inside Gaza’s Nasser Hospital moments after an Israeli tank shell struck its walls, and tells the heartbreaking story of the 13-year-old girl whom it killed:
Dounia Abu Mohsen, an orphan and amputee who had hoped to become a doctor to help people like herself pic.twitter.com/vmRkix4cKK
Watching this you will find it hard to hold back the tears.
This #Palestinian baby was pulled from the rubble of a house that #Israel bombed.
She was discovered during the temporary truce in #Gaza & survived under the rubble for days; both parents were killed in the air strike. pic.twitter.com/DdFKdXqQ4V
🚨🚨⚡Farewell Donia. It was a short life filled with suffering.
Donia Abu Mohsen, 12 years old, was Martyred yesterday in an Israeli airstrike that targeted Nasser Hospital in Khan Yunis. pic.twitter.com/wxoyomHTf2
🚨🚨⚡💔 Palestinian child [wearing red in video] tearful send-off for his father, mother, brothers, sister leaves everyone including the Imam [funeral prayer leader] fighting to hold back tears (00:21) as they perform one last prayer for entire family wiped out by Israel in Gaza… pic.twitter.com/4YoILIGdXW
Another primary israeli target, not yet a year-old, gets treated on the floor for injuries inflicted by israeli bombs, butcherism and bloodlust pic.twitter.com/LGITq3reDu
These kids survived apartheid Israel’s massacre in Jabaliya today. They are refugees born to refugees turned homeless again and again.
Do they need to attend a rave for Western media to find them relatable enough to hear their cries and splash their faces on the front page? pic.twitter.com/fD2WPI3dKt
In the past weeks and months I have seen countless Palestinian children die and suffer horrific injuries, some of them dying under the rubbles of their own homes and neighborhoods. The immense pain this caused, and the love I felt for these innocent, defenseless children had to find an outlet. This is it
My child under the rubble
Do you know I am here?
Can you hear my voice?
You speak, or wait, no more.
You cried and cried,
My child under the rubble,
But no one heard.
You were
Six hours old
Or maybe
Six weeks,
Six months
Or six years
Honest to god,
I don’t know how to quantify the time you were given so sparingly, so viciously,
As if unloved by time itself.
I will love you instead.
My child under the rubble
Were you playing hide and seek with your siblings?
Were you laying in your mother’s arms, dreaming about a beautiful life?
Did she promise you you were going to be all right?
If she did, forgive her. Please.
She did all she could do.
She did more than she can do.
No mother could have done more.
My child under the rubble
Your cold little hands have let go
Of games and toys and bread
Of sand and rain.
They are empty now,
Soiled and pure,
With not even a trace of the world’s dignity on them.
אתמול התפרסמה בהארץ כתבתו של יניב קובוביץ’ (המעולה), שקיבלה את הכותרת “להדביר את הג’וקים, לה פמיליה גיבורים”: צה”ל מפעיל לוחמה פסיכולוגית על אזרחי ישראל. בכתבה הזו מספר קובוביץ’ על קבוצת טלגרם בשם “72 בתולות – ללא צנזורה” שבה מתפרסמים מדי יום בשבועות המלחמה האחרונים תמונות ועדכונים מהחזית, עם טוויסט מצמרר: חומר הגלם של הקבוצה הוא גופות של אנשים שצה”ל הרג (כמובן בצדק ובאופן מוסרי ללא יוצא מן הכלל) בעזה ובגדה, עם כיתובים מופרעים כגון “המיץ של הזבל!!!! עוד מחבל מת!! חובה לשמוע עם סאונד אתם מתים מצחוק”.
קובוביץ’ מוסיף בכתבה עוד פריט מידע חשוב: הקבוצה הנוכחית שהוא מדווח עליה (שאימת מול מקור צבאי את היותה אכן קבוצה צבאית) היא ממשיכתה הרוחנית, אם ניתן לכנות זאת כך, של פעולה להונאה של אזרחי ישראל מטעם צה”ל שהתרחשה בזמן שומר חומות. גם אז צה”ל פעל בשיטה דומה, כלומר שיתוף פעולות של צה”ל נגד ערבים תוך עידוד עצמי וקריאות לשיתוף, במטרה להמחיש לציבור הישראלי עד כמה גבוה המחיר שהחברה הפלסטינית משלמת במלחמה.
–
הזעזוע המיידי מעצם העיסוק הצה”לי הזה מובן, אבל בו אני לא רוצה לעסוק כי אם בשאלה אחרת, פוליטית ועקרונית יותר. השאלה הזו היא: למה צה”ל עושה את זה? מה הרווח הפוליטי לצה”ל משלהוב היצרים של האוכלוסיה המשולהבת ביותר על פני כדור הארץ, זו שאפילו פיפס של מחאה לא נשמעה בה כשמשהו כמו 10,000 ילדים כבר מתו בעזה, בהם מטות ואלפים של תינוקות ופעוטות, כולל ולדות ופגים?
מה באמת יכולה להיות התועלת משיתוף ערבים מפורקים לחלקים, מדממים ומחוררים למוות בליווי קריאות עידוד עצמי? ובכן, התשובה כל כך מובנת מאליה שהופתעתי שלא חשבתי על זה קודם.
צה”ל עושה את זה כדי לוודא שיש בישראל שכבת אוכלוסיה כל כך דלוקת-מוות, כל כך מוטרפת נקמה, שהיא בעצמה תשמש צנזור יעיל להשתקת קולה המצפוני של החברה הישראלי. באופן הזה לצה”ל יהיה לא רק שיתוף פעולה נרחב של האוכלוסיה הישראלית, אלא גם אליבי נאה: כולם הסכימו, כולם רצו, עובדה שאף אחד לא התנגד. אתם לא יכולים להאשים אותנו שעשינו משהו שלא כולם רצו.
כך, גם לצה”ל אינטרס ממשי להקצין את השיח הפוליטי בארץ לכיוון של רצחנות משוגעת: בדרך הוא מקבל חופש פעולה מלא לכל מעשה טירוף ואובדנות מצידו.
–
אני חושב שגם בשיקול הזה, כמו בכל שאר השיקולים שלהם בערך, האנשים שמובילים את צה”ל טועים מרה. שלהוב היצרים של האוכלוסיה הישראלית הוא כל כך מוצלח ועמוק שהוא לא נגמר ביד חופשית לצה”ל להפציץ כמה אזרחים שבא לו, אלא ממשיך וגואה למקום של כעס ושנאה כלפי השמאלנים של צה”ל (באלף מרכאות כן?) שמונעים את חיסול האוייב מתוך שנאה לנתניהו, לימין וליהודים באופן כללי.
ממשם בשם שה”שמאלנים” של קפלן משרתים בנאמנות כלבית בלתי מותנית את ההתנחלויות שבונות את גלי המוג’הדין היהודי שישטפו אותם לקיבינימט, מומחי ה”תודעה” של צה”ל בונים עוד ועוד שנאה וטירוף לאומני בישראל שבסופו של דבר לא יפנו כלפי הערבים, אלא כלפי אותם האנשים עצמם.
As a good Zionist Mizrahi working class kid from a broken Zionist Mizrahi working class family, I was never introduced to the possibility of deep political skepticism, or rebellion, in my formative years.
The immigration trauma suffered by my Moroccan-born mother was never treated or addressed, as has been the case for the vast majority of Moroccan Jews in white-supremacist Israel. My father’s complicated upbringing in late stages British Mandate Palestine and young Israel, was, too, only ever mentioned in passing and in jest.
To this day I think there is a dignity and grace in working class people’s tendency to bear the burden of life with quiet, wordless reflection, as opposed to the bourgeois’ mindless chatter, and the feigned grooviness of the upper classes.
My fascination with language spelled trouble for me from an early age.
Absolute conformity with all ideologies and narratives of the Jewish state was expected and easily given where I grew up. We were Zionist Mizrahi Jews; our heroes were brave white Zionist soldiers, intellectuals, bohemians, scientists and survivors of horrors we could not even fathom. As indoctrinated and expected, we looked upon life with a mix of death-enticing paranoia and death-defying valor, both equally fabricated by Zionist propaganda.
Side note: when this is all over, and the psychological mechanisms that sustained Zionism inside Israel are revealed, the world is going to be in genuine awe of Israel’s brainwashing prowess.
Doubting Zionism, in short, was not part of my upbringing. Its cruelty, denialisms and contradictions, though, could never fully escape the consciousness, spoken or tacit, of a household led by two psychologically strained yet cultured, curious, and intelligent Zionist Mizrahi working class parents.
My father, for instance, would watch with tangible sadness images of Palestinians families whose homes had just been bulldozed to the ground by the IDF, playing on our technological wonder of the first Lebanon war, the color TV.
My soul never forgot the grandmoms and children wailing next to the ruins of their home. I honestly want you to take a second to imagine your childhood home with all its memories, all its loving moments, all its protection and comforting familiarity, forcefully erased from existence in front of your eyes, and you’ll get Palestine.
Gaza these days is nothing new, just more of the same on a monstrous scale.
I was taught only Jewish suffering was worthy of recognition simply because a legitimately sad Arab was never introduced to me. And in the cases I was exposed to the suffering of Palestinians, for instance families next to their bulldozed homes, it was always, always juxtaposed and interlaced with their supposed, incorrigible, terrorist actions, thoughts and emotions.
I was supposed to gloat at their just suffering, just as an Arab kid was to see it as a warning.
–
It took me many years to realize what Zionism really is. It is what Zionism does. Learn what Zionism did, and you’ll know what it is.
Zionism, I’d contend at my current, thoroughly disillusioned state, is not a theory, but a practice. And maybe it is a good rule of thumb for all cultures and all political systems, if not all people: judge them by what they do, not what they say.
The US, for instance, just vetoed a ceasefire in Gaza, legally forbade much of the criticism of Israel, stifled speech on US campuses for Israel and sent Israel more ammunition after Israel killed more than 15,000 civilians in Gaza while claiming to care about the humanitarian situation in Gaza, and to having done more about it than any country in the world.
Doesn’t this short paragraph tell as good a story as any of what the US is?
But if Zionism is the subject, and given it is indeed a practice, then I don’t know another practice whose performers demand to be judged not based on what they do, but rather on what they say they believe, and what the people to whom they do what they do supposedly believe about them, or what they believe others believe about them or about the people to whom they do what they do. I have never seen any other group of people granted that bizarre demand, too.
On the propaganda, or discourse front, Israel’s main success has been this ability to keep the discussion always about nebulous things as supposed, perceived or suspected character and beliefs, instead of concrete things, say well documented actions.
What Israel is doing is all that should be discussed when talking about Israel. But we are conditioned and pressured to never have that conversation.
The dehumanization (and mass killing, and ethnic cleansing, and oppression) of the Palestinians has been the real political purpose and consequence of this habit. Misrepresenting the discussion about Israel to actually be about the image or nature of Jews underpins, really, the destruction the Palestinian people.
And that is because making the discussion about Israel’s actions impossible by painting it as a defamation of Jews translates, politically, into a taboo around the humanity of Palestinians, who are always at the receiving end of Israel’s actions.
But this has gone too far, or rather far enough. In a world flooded with anendless array of dead children’s images and videos from Gaza, it is impossible to suppress the discussion about what Israel is doing, and what it has been doing.
And, having tied both the discussion about Israel’s actions to the image of Jews, and Israel’s fate to a continued success in dehumanizing Palestinians, the Zionist project has reached a point of guaranteed failures on multiple fronts. First, despite all efforts to the contrary, Israel’s actions will be heavily discussed. Second, the Palestinians will be rehumanized. Third, the image of Jews will be tainted but not in an antisemitic way, but simply because of the atrocities we so stupidly, unnecessarily, committed in our Zionist phase.
–
Zionism is what Zionism does. And what it has been doing, mainly, is constantly pushing to displace Palestinians from both their land and the global conscience.
My fellow Israelis think it is a sign of strength, rather than national suicide, to be able to dominate another people like that, for so long.
Yet the heavier Israel’s investment in Palestinians’ dehumanization, the harder Israel falls out of grace with humanity and with life itself. We can all see it clearly now.
Zionism is a disaster for Jews. And I want to explain to you why.
–
Monomania
One dire consequence of Zionism has been its dreadful influence of Jewish freedom of thought and joy of experience. Yes, Jewish joy. I can say this because I am a Mizrahi (or Sephardic) Jew.
Before Zionism, saying you’re a Jew could mean almost anything. Jews lived in every corner of the earth, immersed themselves in myriad cultures and spoke a multitude of languages. From Yemen to Siberia and from Lisbon to Kabul, Jewish communities existed and had tremendous differences between them. They dressed differently and they prayed differently. They had varying political views and they could be a million things.
Although Jewish communities could be, and many times were, severely intolerant of dissent, there was not one way to be Jewish, and being Jewish never meant just one thing. In this sense, the pre-Zionism Jewish Golah had been a blessing: it made Jewish thought complex and varied. The art, literature, and philosophy, developed uniquely by each Jewish community, make a true historical marvel.
Thanks to Zionism, all this immense, multilayered richness of Jewish life and consciousness has been diminished to a single talking point.
These Zionist days, Jewish identity revolves around but one issue. If you support everything Israel, and in particular its latest wild military undertaking, you’re a good Jew. If you have polite reservations, especially if you’re rich, you’re a tolerable Jew. And if you oppose anything Israel, especially its latest military onslaught, then you’re a bad, bad Jew, A self-hating Jew.
Verbally, literally, the Zionist state has overtaken, swallowed and become the Jewish self. Which is never a good thing for a political establishment, or a self.
A Jewish identity, today, cannot nourish an individual’s mind and soul. It doesn’t fill you with comfort. It barks orders, demands and chastisements at you. It doesn’t uplift, but smothers you.
And when we remember that Israel, with tragic shortsightedness, chose to be about the delegitimization and dehumanization of Palestinians, the price of the Zionist monomania gets a lot clearer. Because it is always a bad idea to be about one thing, but it is a millionfold worse to be about one thing which is, actually, the violent denial of dignity and humanity of other people.
Was abandoning the histories of a thousand Jewish communities worth tossing into the a trash can for merciless nationalistic zeal?
No.
–
A conflict endlessly expanding
Isolated as they are, the Palestinians have never been truly alone. They have friends and sympathizers. Muslim populations are on their side, much of the woke are on their side, and so are human rights-minded people and organizations, as well as formally-colonized populations.
By systematically pursuing its project of dehumanizing and subjugating the Palestinians, Zionism continually invites more and more people to be its enemies. This may play beautifully into a victim-aggressor mentality, but is utter madness in every respect nonetheless.
The Palestinians, then Arabs, then Muslims, then human rights groups, then liberals, then whoever suffers from and opposes colonialism and imperialism: there is not a soul on earth, so it seems, Zionism gives up on making an enemy of.
The funny bit? It is all made in the name of security and normalcy. Creating a national home for Jews in their historic land while denying another group the same, alongside freedom and human rights, is just the recipe for Jews being accepted as equal on the world stage, we are told.
I, for the life of me, cannot fathom why I’m supposed to be at war with Indonesian and Malaysian people, and with Egyptians and native peoples from around the world, alongside the UN, human rights groups and most of the world’s media (to name but a few arch-enemies). My thick skull just won’t let me process why I need to be in eternal war for my own good and safety.
I, personally, don’t have a quarrel with a single group of people on this planet, nor will I agree to preemptively or vengefully kill masses of people from any group under no circumstances.
The process in which Israel oppresses the Palestinians without offering any form of relief or alternative vision, all the while making an enemy (or a hater) of much of the rest of the world, should be scarier to a lot more Jews than it currently is.
–
A closed loop of fear and hate
The Zionist model does not allow for course correction. Spoiled by too much American support, Zionism lives in a fantasy world in which it can do whatever it wants to anyone, forever, with impunity.
Whereas other groups, upon being confronted by great violence or resistance, were forced to update their vision, Zionism never had to internalize a strategic defeat. Every time it hit a wall, America supplied it with a bigger bulldozer, thus relieving Israel of a duty all life-loving entities must uphold, namely to reconsider its actions based on the environment’s reaction to them.
Unchecked, Zionism’s victim-aggressor mentality has become an exclusive peephole through which to look at everything. Every challenge is hatred that must be overcome forcefully. Every reservation testifies to hidden antisemitism. Every Palestinian child is a potential terrorist. Every peace activist is a secret Nazi. Every disaster is proof that we must use more force. Every success is the success of our force. My God, how depressing it is.
Because it is so binary, so rigid and so disconnected from authentic emotions, Zionism forces its believers to choose force over peace, fantasy over reality, and an unending quest for total, cathartic vindication, over simply living.
One fact to consider, before moving on: in 1967, when it was 18 years old, Israel took it upon itself to become an apartheid state by occupying hundreds of thousands of Palestinians in the West Bank, East Jerusalem and Gaza. Where does such a young country, fresh from a historic trauma, find the audacity for such an undertaking?
By the 1970′, Israel’s reign in the occupied territories was already a world-class military dictatorship. How could it be justified? How did they think it was going to work? I honestly have no idea. I just know that the brazenness, the total disregard for human suffering, had to be justified and explained in a vision that was deeply rooted already.
Sometimes I think that Israel’s leaders over the years knew full well that what they do will cause shock and pain to Israelis, too. Consciously or unconsciously, they may have gambled that the rigid Zionist model will always guide Israelis towards clinging more desperately to preset conclusions like the need for more force or the incorrigible barbaric nature of Arabs.
Looking at Israeli society today, I cannot say they miscalculated by much.
Israel was never as hellbent on death, destruction and revenge as it is today, more than two months into the Gaza carnage.
–
Historical shortsightedness
A totalitarian, all-consuming approach, on the part of any practice is a serious warning sign. : Zionism places demands on Jews in at least two major ways: first it requires their perpetual, eternally renewed trust, no matter the number or severity of blatant absurdities and contradictions they may face in a lifetime of providing this service.
The second kind of blind trust Zionism demands of Jews, which is connected but not identical to the first, is in having no contingency plan for failure.
Zionism, I hope we can all agree, is not a constant of human existence. Looking at Zionism with intellectual and historical integrity, especially from a Jewish point of view, it would be more suitably described as an experiment, or even a gamble.
Even if we embrace most formal Zionist narratives, the fact remains that it was never assured eternal success. And while a softer Zionism may not have been in desperate need of guaranteed eternal success, a Zionism that adheres unwaveringly to an occupation of another ethnic group, in defiance of the views and sensitivities of billions of people, based solely on the support of one country, ever increasingly is.
Paradoxically and understandably at the same time, the more assurances and guarantees of continued success Zionism needs and gets from that one country, the more dire and desperate its situation becomes, as the grotesqueness of this process gets more and more visible to more and more people.
–
Having no contingency for failure, while pushing such a hardline counter-humanitarian, counter-egalitarian line, with so little international support, cannot purport to accomplish the safer, more respectable place among the nation that Zionism set out to achieve for Jews, according to its own formal narrative.
What happens if the Zionist calculus, namely that Israel can survive on American backing alone in the face of growing international opposition, fails? What if Zionist lobby groups find no success in their quixotic mission to portray opposition to Zionism as antisemitism, in an age where the occupation is there for the whole world to see and document and watch again and research further?
If I were a Jewish leader, such questions would keep me up at night. If current Zionist leadership in Israel and the US had an eighth of the historical consciousness they claim to possess, they would realize Jews must have friends (as indeed everybody does, including America).
If Zionist leaders truly cared about the fate of Jews in the long run, they would not seek to censor criticism of the occupation, or an apartheid, but would put all their weight behind forcing Israel’s hand in stopping it instead. They would understand that Jews, more so than many other ethnic groups, and because of their history, must never be perceived as the oppressor, aggressor and censor.
We Jews should be the ones calling for unity and love among the nations. But Zionism took that from us. Now we are for more war and more international Darwinism, the likes of which nearly made us extinct. This rich idiocy, in particular, I will never get over.
–
A self undoing big bang
It may seem like I’m backtracking on a former claim regarding the occupation of 1967, but the Zionist revolution has been tainted from the very beginning, and its original sin is what will cause its eventual demise.
That original sin is the dehumanization, or complete dismissal of, Arab Palestinians, as per the Zionist plan.
I am not backtracking on, or retracting my former claim that Israel’s insistence on adhering to its military occupation in the Gaza Strip, the West Bank and East Jerusalem will ultimately lead it to terrible failure. I am saying that even though the Zionist plan was flawed and deeply racist from the very beginning, and even though the pain of the Nakba was never going away, and even though Arabs would have found it incredibly difficult to accept a Jewish state in Palestine, maybe, just maybe, without the 1967 occupation and all the tragedy that ensued since it took place, there may have been a way to amend things.
Maybe, just maybe, Jews and Palestinians could heal from their respective formidable wounds. Maybe it is just a dream, but it is a beautiful one, though now lost forever.
Israel did not have to occupy the people it did occupy in June of 1967. And it did not have to enact a military dictatorship over them. And it did not have to keep the military occupation going for so many years. And it did not have to build settlements and shape its image, home and abroad, as an occupier of lesser human beings (surely you don’t think the concept of “human animals” was imagined post October 7th?).
Israel did not have to do all those things. But in reality, it felt it had to do all those things, and was entitled to do all those things, because of the deeply twisted and flawed logic of Zionism at its core.
In reality, the minute European Jews convened the First Zionist Congress in Basel in summer 1897, the fate of Gaza’s children in the winter of 2023 was doomed. And it is so, and has been so, for the very cruel existential fact that once a system is started as racist and exclusive, it is almost impossible to make it otherwise.
When Israel went into the 1967 war, it had 70 years of formally established Jewish priority, or Jewish supremacy, behind it. The leaders of Israel during the Six Day War of that year, in other words, have been shaped entirely by a culture that saw it not only as legitimate, but as justified and righteous, to create a political reality in which only Jews are considered full citizens or full human beings in the eyes of the law, the social norms and the general culture.
Seeing the occupation of 1967 in this light makes it easier to understand why it was both a choice and inevitable.
In my mind I keep going back to that First Zionist Congress of 1897. In my mind, I am looking for people who shout “Are you insane? What about the native population? It’s going to be a disaster! A bloodbath!”. In my mind, I am shouting similar things myself.
How blind were they to even imagine it made sense to just land a nation state of people, all of whom were born in other continents, on top of an existing political, cultural, religious structure. My guess is, knowing it was obviously not empty, but unable to relinquish a redeeming fantasy, they decided to just act as if it was empty.
And if it’s not empty, it certainly can be made empty. Like much of Gaza these days.
–
Palestinians are, and forever will be, the foremost victims of Zionism. But for too long we have neglected to look at the terrible price Jews have been paying for it in terms of their humanity, their morality, their freedom and creativity and, tragicomically, their sense of place and belonging among our brothers and sisters of all races and places, including, yes, Palestine.
את המונח “פתיחת מרחב” אימצתי בחדווה בשיעור של חיים כלב בקורס “יסודות המבע הקולנועי”,שלקחתי באוניברסיטת חיפה לפני איזה 17 שנים בריאות. הוא הדגים לנו את המונח הזה באמצעות סצנות מסרטים של היצ’קוק, אמן השימוש המתוכנן והמדוייק, באמצעי המבע הקולנועי (צילום, עריכה, קומפוזיציה).
אצל היצ’קוק, כמעט בכל רצף סצינות מכל סרט שלו שתבחרו, תראו שיש את השימוש הזה במרחב. כלומר אחרי סצינה בחדר דחוס תבוא סצינה בחלל ענק; אחרי רצף של צילום מעבר לכתף, או מעבר בחיתוך בין קלוז אפים, יגיע משהו אחר: רצף שכולו בצילום מרחוק (“לונג שוט”), או מגבוה מאוד, וכן הלאה וכן הלאה. באמצעות משחק מתמיד עם מה שהצופים רואים לא ברמת העלילה אלא ברמה הטכנית של הקולנוע, נשמר מתח ונוצרת תנועה וזרימה מתמדת שעובדת על שימוש בהפכים: גבוה ונמוך, קרוב ורחוק, סגור ופתוח. וכשהדבר הזה קורה בקצב הנכון, נוצרת תמיכה ויזואלית במהלך הדברים הדרמטי, ונגרם עונג יוצא דופן שהוא מהמתנות היפות של הקולנוע.
–
כל זה כדי להסביר על הכותרת, ולמה פתיחת מרחב היא מושג כל כך אהוב עלי וחי עבורי. ובעולם שלי, במנותק מהמשמעות של המונח כמו שחיים כלב, תאורטיקן קולנוע ומורה נהדר, השתמש בו, בשבילי פתיחת מרחב היא כורח אינטלקטואלי ורגשי הישרדותי ממש: פועמת בי כמיהה ממשית לפרספקטיבה רחבה יותר, גבוה יותר, מקיפה יותר; אני תמיד רוצה לשמוע את העוד מבט, עוד זווית, עוד אספקט. ככל שהמרחב נפתח, המרחב של הלב, השכל, הגוף, האופקים, ככה החיים נעשים שלמים ומספקים יותר, וטעימים יותר.
חיים שיש בהם עושר הם חיים של פתיחת מרחב מתמדת (שהיא שונה מלימוד נושא חדש או תחום חדש; הדברים שבאמת משנים אותנו הם רגשיים, בגלל שזה מה שאנחנו: יצורים רגשיים שעושים יח”צ מופרז ומופרך, כולל כלפי עצמם, ליכולות החשיבה האנליטית שלהם שעולים לכדי, להערכתי, לא יותר מחצי אחוז מכלל אישיותו של האדם האנליטי עלי אדמות).
האדם הוא מה שהוא מסוגל להרגיש, ומרגיש. כל השאר, איך נגיד, קישוטים נאים ומעניינים יותר ופחות.
–
היום בבוקר נסענו, שולמית (שהיא האקסית שלי מזה כשנה כבר), בתה הגדולה והילדה המשותפת שלנו מיכאלה לסן פרנסיסקו. שולמית הייתה צריכה לקנות משהו בעיר והציעה שמיכאלה ואני נצטרף ונלך לטייל קצת בעיר, והחלטתי לקחת את ההצעה.
הנסיעה לעיר מאוקלנד שבה אנחנו שוהים בינתיים (אני על גבול ברקלי, שולמית למעלה על ההר), כבר התחילה להעיף את ראשינו מיופי. שמיכה של ערפל כיסתה את העיר מרחוק, בלי להסתיר אותה לגמרי, וכתמי אור על המים, יחד עם אוניות שחלקן גלוי וחלקן מכוסה, והמגדלים של סן פרנסיסקו, שראשם הוסתר על ידי הערפל, כל אלה יצרו תמונה של יופי נפלא ממש.
–
הגענו לאן ששולמית הייתה צריכה ללכת, ונפרדנו. חיפשתי מקום קרוב ללכת אליו עם מיכאלה, ומצאתי במפה משהו שנקרא “Alamo Square”, שנכתב כמקום שיש בו גינה לילדים וגם נוף יפה. לקחתי את מיכאלה על הכתפיים ושמנו פעמינו אל תחנת האוטובוס למקום הזה. הייתי סקפטי למדי לגבי ההמלצה, אבל אמרתי: אוקיי, כוס קפה (עניין של 6 דולר מינימום) ולמיכאלה תהיה גינה לשחק בה, גם משהו.
ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת לכיוון הגבעה שעליה ממוקם האתר הזה. במעבר חציה הנוף למטה היה מקסים, אז לא יכולתי שלא לצלם:
לא יכולתי אפילו לדמיין איזה קסם מצפה לי מעברו השני של מעבר החציה. לא יכולתי לצלם הרבה כי הייתי חייב להשגיח על שדה אחת נמרצת ותזזיתית מאוד שדורשת (ומקבלת, כפרה על החיים שלה) המוני תשומת לב. אבל כמה תמונות בכל זאת הצלחתי לעשות. הנה היותר מוצלחות מהן:
כל כך הצטערתי שלא הייתה לי שם מצלמה אמיתית, או קצת שקט לצלם (: – אני חושב שזה אולי המקום הכי יפה שראיתי בחיי, או לפחות מועמד רציני לתואר. הצבעים המופלאים, השילוב של טבע ובנייה, ההתפרסות האינסופית של הנוף לאורך ולרוחב, וההתגוונות שלו במרחב הנראה לעין, הארכיטקטורה הנעימה והמוקפדת בסביבה הקרובה והרחוקה, העצים התמירים, הירוק הנהדר, הגובה המושלם לתצפית והמרחב הפתוח מכל הכיוונים, כל אלה יוצרים תמהיל מרנין לב (כלומר מעיף) של סביבה טבעית ואנושית מטופחת וחוקים פיזיקליים וויזואליים. אני עוד אחזור לגבעה הזאת, ואולי אצלם עוד כמה תמונות ממנה.
–
בדרך חזרה לאוקלנד, לקחנו אוטובוס (7) אל הרכבת (Red N). באוטובוס מיכאלה נרדמה עלי, אחרי השתובבות נמרצת. בעודה ישנה עלי (בין התחביבים הכי ותיקים שלה בעולם), הבחנתי באיש ואישה צעירים עומדים באוטובוס ומדברים בשקט. האישה החזיקה שלט שהיה כתוב עליו “Ceasefire now” (“הפסקת אש עכשיו”). עשיתי “פססט” לעברה וקראתי לה להתקרב אלי רגע. היא התקרבה ואמרתי לה: אני מישראל ותודה על זה. ככה התפתחה לה שיחה שנמשכה כל הנסיעה. הזוג הנחמד, היא מוירג’יניה והוא מקולורדו, סיפרו לי שהם בדרך להפגנה צמודה ל Civic Center, ממש איפה שממוקמת תחנת הרכבת שהיינו צריכים בדרך לאוקלנד.
מייד חשבתי לעצמי שזו הזדמנות שאסור לי לפספס. הייתי חייב לראות ולהרגיש בעצמי איך נשמעת ונראית הפגנה פרו פלסטינית, אנטי ישראלית, מעבר לים. ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת. בדרך ראינו מפגינים עם שלט פלסטין ואנשים עם כאפיות, בהם משפחות ערביות בעליל שמדברות אנגלית במבטא אמריקאי מושלם לצד מי שניכר עליהם שהם מהגרים עם ותק לא ארוך במיוחד בארה”ב.
כשהגענו להפגנה כבר היה שם המון אדם:
האווירה הייתה מקסימה ומתוקה. האנשים היו מנומסים ועדינים, ובתוך ים דגלי פלסטין, עם הילדה שלי על הכתפיים, הרגשתי בטוח ומוגן לגמרי, כולל לתקשר בעברית. הנאומים ששמעתי היו מיליטנטיים וחד משמעיים; את קריאות ההמונים “From the river to the sea Palestine will be free”, שנשמעו רחובות שלמים משם, לא הצלחתי לתעד לצערי, אבל אני יכול להבטיח לכם שהן נשמעו היטב בבניין עירית סן פרנסיסקו.
–
מיכאלה שאלה אותי למה הם מפגינים וצועקים. אמרתי לה: כדי שלר ירביצו להם. כי מרביצים להם. היא הבינה מייד.
–
בתחנת הרכבת שאליה המשכנו הושבתי אותה על המעקה בתחתית המדרגות, והחזקתי אותה צמוד אלי. היא החליטה שכל מי שיורד במדרגות צריך לתת לה high five. וככה, במשך איזה עשר דקות, היא דרשה וקיבלה כיפים מעשרות רבות של אנשים: צעירים וזקנים, לסנים ושחורים, ביניהם רבים שחזרו מההפגנה והתפזרו הביתה, עוטי כאפיות לאות הזדהות. והם צחקו וחייכו לה, ושאלו אותה שאלות. אחר כך הגיעה הרכבת שלנו ועלינו עליה ונסענו לסופרמרקט לקנות קצת דברים והמשכנו הביתה וקילחתי את הילדה שלי והשכבתי אותה לישון ובין מרחב פתוח ללב שעדיין פועם בעולם, הייתה לי נחמה, והייתה לי מתיקות והייתה לי אהבה ולחיים, בים גדול של כאב, היה אוויר רענן ונוף עם יופי
ב7 לאוקטובר 2023 ישראל ספגה את אחת המכות הכואבות בתולדותיה. הציבור היהודי בישראל נחרד עד עמקי נשמתו, משילוב של כמה סיבות: פעם אחת כי הפגיעות והחדירות של הגבולות הישראליים היממה אותו; פעם שניה בגלל היקף ואופי המתקפה, ופעם שלישית בגלל השעות והימים הארוכים כנצח שנדרשו עבור כוחות הביטחון של ישראל להחזיר שליטה צבאית ישראלית בשטחי המדינה.
מספר הנפגעים העצום, הכמעט בדיוני במונחים שלנו, הפך את האסון למוחשי עבור מליוני ישראלים שאם לא הכירו מישהו שמת או נחטף, הכירו מישהו שהכיר מישהו שמת או נחטף.
תחושת הביטחון והשאננות שליוו אותם עשרות שנים התפוגגה תוך שעות ספורות ונמחקה, יש להניח לבלי שוב, עבור דורות שלמים של ישראלים.
ה7 באוקטובר, בתודעה הישראלית לא רק לא היה אמור לקרות, הוא לא היה יכול לקרות.
אבל הוא קרה.
–
כמו התקליט השבור שיוצא לי להיות בשנים האחרונות, אני צריך לחזור גם הפעם על משהו שאני אומר ואומר: היסוד המכונן של הישראליות הוא הכחשת האנושיות של הפלסטינים והערבים. האמונה המשותפת הזו של כל הפלגים הפוליטיים המקובלים בישראל, מחרדים עד קיבוצניקים, מרמת שרונים עד תושבי אופקים, היא מה שמאפשר את קיומה של מערכת פוליטית משותפת לאנשים שמכל בחינה אחרת לא סובלים אחד את השני ולא מרגישים קרבה מיוחדת אחד לשני. בשלב המאוחר הזה אם יקחו מישראל את הדבק הזה, היא תתפרק לגורמיה. אחרי מאה ומשהו שנות ציונות אין כבר שום דבר אחר שישראלים מאמינים בו בלהט: לא צה”ל ולא הממסדים, לא הכנסת ולא בתי המשפט ולא אחד בשני. אבל כמעט כמעט כולם מאמינים שפלסטינים הם לא בני אדם.
האמונה המשוגעת הזו עוזרת לישראלים להרגיש “אחדות” (מזוייפת כמו פרסומת לקפה) ולשרוד בתוך מציאות שהיא בעצמה משוגעת, ובלי שיהיה להם מושג שהם וההתארגנויות הפוליטיות שלהם אחראים לה באופן כמעט בלעדי.
לאף אחד בישראל לא היה חשק מיוחד להודות ביכולות המדהימות של חמאס, שכבש שורת בסיסים, כולל מתקפת אוגדה, במתקפת בזק משולבת שדרשה תכנון והכנה מדוקדקים, עם רמת ביצוע, שליטה ומשמעת טקטית מהרמות הגבוהות ביותר (אני לא מגזים. ברמה הצבאית חמאס הפיקו מבצע שלא היה מבייש אף יחידת עלית על כדור הארץ, והוא כנראה עולה ביכולותיו על רבות מהיחידות האלה). לצבא בטח לא, לממשלה הימנית בוודאי שלא, וגם לרוב האזרחים לא. עדיף להיאחז במשהו מוכר ובטוח כמו קונספירציה, או, אפילו יותר טוב, זוועה תהומית וחסרת פשר.
–
ב7 לאוקטובר התודעה הישראלית לא יכלה למצוא לעצמה הסבר למה שקרה, ואת הוואקום שהותיר ההלם הראשוני מילאו כמעט מייד סיפורים מהזן המצמרר ומעורר החלחלה ביותר שניתן להעלות על הדעת: תינוקות ערופי ראש; תינוקות בתנורים; תינוקות על חבלים; עשרות מקרים של אונס קבוצתי, או המוני.
הדמיון הישראלי, שאינו מורשה לראות בפלסטינים בני אדם כשהם חיים או מתים, נלחמים או נכנעים, כלואים מאחורי חומה או פורצים מלפניה, הסב את מבטו לעבר נקודה שאיפשרה לו את האימה המוחלטת, ופיכך את הטוהר העילאי: הותקפנו בידי מפלצות אדם. בניוון התרבותי של המדינה הזו, הזוועה היא הנחמה האולטימטיבית.
ברמה הלגמרי לגמרי אישית, אני חייב לומר, רבים מהסיפורים האלה נשמעו לי מופרכים, אם לא מצוצים מהאצבע לגמרי, כבר בזמן אמת. אלה היו סיפורים שנתפרו בצורה מדוייקת מדי לדמויות של מפלצות אדם מהסיוטים הישראליים-יהודיים, והם לא התכתבו עם מה שהחמאס רוצה לעשות, או נוהג לעשות. הם גם לא הסתדרו עם הגיון מבצעי, או חושי הישרדות, של אנשים בסכנת מוות.
אני כמובן לא מייחס לחמאס הומניזם יתר, או מכחיש את מה שבבירור כן קרה ב7 באוקטובר, קרי רצח שיטתי והמוני של מאות בני אדם, כולל משפחות שלמות. וזה דבר שהדעת מתקשה לעכל בפני עצמו, אבל האקסטרא, רמת המעל ומעבר, הסיוט שמעבר לסיוט, של תינוקות בתנורים, נניח – זה פשוט לא הרגיש נכון.
ועכשיו, סיפור אחרי סיפור, מתברר שהחלק הזה לא היה נכון, או ברובו המוחלט לא היה נכון. לא נאפו תינוקות בתנורים, לא ניתלו תינוקות על חבלים, לא היה אונס נרחב ושיטתי של נשים כחלק מהפשיטה הזו (אני לא יודע מספיק לומר שלא היה אף מקרה אונס, וכמובן שכל מקרה כזה, אם היה, הוא טרגדיה איומה בפני עצמו; אבל כבר ברור שאונס לא היה נדבך מרכזי בארסנל הכלים של הפעולה הזאת, אם ניתן להגדיר זאת כך) (בכלל, הניסיון לתת מילים, ובייחוד מילים ברורות, לאירועים כאלה, תמיד מרגיש משונה, בגלל שהחוויה הגולמית מתנכרת להמשגה).
בהקשר הנפיץ במיוחד של אונס, אפילו הדוברים הישראליים שהתמנו לאסוף חומרים על כך מתקשים לתת מידע מדוייק. כמה מקרי אונס דווחו? לא אומרים לנו, מה שמעורר את החשד המובן מאליו שאין דיווח המוני על מעשי אונס. דר’ כוכב אלקיים-לוי, שעומדת בראש ‘הנציבות האזרחית לעניין פשעי חמאס נגד נשים וילדים’, גוף שהיא ייסדה ונועד לתעד מעשי אונס ופגיעה מינית במתקפת חמאס, קיבלה כתבת גליון ארוכה בהארץ ובה היא פורטת טענות כלליות וזעזוע, אבל לא מספקת אף נתון מספרי.
גם דר’ שרי אהרוני, ראש החוג ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן והאחראית על התיעוד בנציבות שהקימה כוכב אלקיים-הלוי, מתנגדת לחותמת מספרית: “הדיבור על מספרים הוא דיבור נגוע. אנחנו מנסות לברר את האמת. להיות עדות למה שקרה. מהיכרות עם החומרים אני יכולה להגיד לך שקרו הרבה דברים. הרבה. וקשים מאוד”.
המסקנה המתבקשת היא שבידי ישראל אין תיעוד נרחב על מספר רב של מעשי אונס, אחרת היו מסופקים מספרים, או אפילו מספר תיאורי מקרה ספציפיים.
במתקפת חמאס השתתפו אלפי בני אדם, רבים מהם תושבים מעזה שתפסו טרמפ על האירוע ולא היו חלק מכוח התקיפה המקורי. בתוך מרחץ הדמים והטירוף והפחד והלחימה, המחשבה שאנשים, בהמוניהם, לקחו את הזמן לבצע פשעי מין (במקום לחטוף אנשים או להימלט על חייהם) היא קצת מוזרה. מכל הדברים שפורסמו עד כה, לפחות, אין לטענה הזו ביסוס ממשי, וההתעקשות עליה גורמת לישראלים להישמע, שוב, מנותקים מהמציאות, או מחוייבים לבדיות ולסיוטים של עצמם הרבה יותר ממה שהם מחוייבים למפגש עם אירועי המציאות. וזו נשמעת כמו נקודה שולית להתעקש עליה, אבל כשישראלים מדברים עם העולם חוסר החיבוק הזה זועק לשמיים, וגורם לניכור, סלידה ועויינות כמעט מידיים. כשהם מנותקים כל כך, ישראלים נשמעים כמו תינוקות מפונקים שבטוחים שהם מרכז היקום.
והם מה זה לא.
–
נקודה צדדית על סנטימנטליזם
שווה לשים לב איך, מהשעות הראשונות של האירוע ממש, הישראלים נדרשו להפעיל על ההתרחשויות פילטר עבה של סנטימנטליות: איך קרה לנו, איך עשו לנו, לנו? איך קרה? למה(וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה)?
הישראלים נדרשו ממש, נדרשים ממש, על ידי הסמכויות הפוליטיות במדינה שלהם, לבטל את השיפוט הצלול והקר שלהם לטובת ממבו-ג’מבו יבבני וילדותי: הם בהלם, הם בשוק, הם לא יכולים.
סליחה, כן? אבל אנשים בהיסטוריה שרדו ושורדים דברים גרועים פי כמה ממה שהרוב האבסולוטי של ישראלים עברו בחודשיים האלה. מה שתושבי עזה עוברים בתקופה הזו בכלל אינו ניתן להשוואה למה שנפל בחלקם של הישראלים. ובכל זאת מהצד הזה של הגבול, הסנטימנטליות, היבבנות, הנרקסיזם, ההלם והתדהמה – לא מפסיקים להיות מנופחים לממדי ענק. אי אפשר לחשוב, אי אפשר לשאול, אי אפשר לעצור שניה – לא לא. רק הלם וצער ותדהמה ושוק והלם.
אני מקווה שברור לנו, לפחות למי שקוראים פה, שהתגובה הרגשית הזו היא בחירה ולא תגובה של חוסר ברירה. תמיד יש בחירה איך להגיב ואיך להסתכל על המציאות. או, אם להגיד את זה במפורש: בהחלטה לשקוע במספד רבתי בלתי פוסק י החלטה מודעת לגמרי להתעלם בצורה מוחלטת מהנזק שאנחנו גורמים לעזתים ולעצמנו, ולעתיד, בלחימה הזו.
במילים אחרות: אני לא מאמין לרמות ההתרגשות וההתעלפות הבלתי פוסקות האלה. זה לא עובר אצלי כאותנטי. זה פשוט ריצוי העדר ומתן פטור לעצמי משיקול מושכל של המציאות.
–
בחזרה לבדיות
ומה קורה עכשיו, כשמתברר שהסנטימנטליזם טשטש את המחשבה, כמו שהיה צפוי לגמרי, ושרבות מהזוועות המוגזמות שדווחו לא היו נכונות? כמו שניתן לצפות, האמינות של הטענות הישראליות יורדת עוד מדרגה: קשה להתייחס למדינה שמספרת צ’יזבטים על תינוקות בתנורים בזמן שהיא מפציצה למותם אלפי ילדים ופעוטות פלסטינים בעזה. נסו לדמיין מה אתם הייתם חושבים על מישהו כזה מהצד, אם הייתם ממדינה אחרת נגיד.
על הפגיעה באמינות (ובאמת שכבר קשה לפגוע באמינות של מדינה שבונה את כל תדמיתה ומעמדה בעולם על כך שהיא תוכל לאכוף את הקביעה שהיא לא עושה כיבוש ואפרטהייד שכל ילד רואה שהיא עושה) נוספת המבוכה בישראל פנימה, ביחד עם הכעס והמריבות הפנימיות: אה, אז אתה תומך בחמאס? אה, אז השאר היה בסדר? ברור שהיה! וכן הלאה וכן הלאה.
על אלה יש להוסיף את תחושת האנטי-קליימקס: הבטחתם תינוקות מפוחמים וערופי ראש, ואתם נותנים לנו סתם ירי באנשים? איפה מפלצות האדם המוחלטות שהבטחתם לנו? האם ישראל הרשמית שיקרה לנו? ואם כן, לאיזה צורך?
תחושות ומחשבות כאלה יעברו בנפש ישראלים גם בלי שיחשבו אותן במפורש. הן רק יוסיפו לתחושת המופקרות הכללית של אזרחי המדינה הזאת, ויגבירו את תחושת הפחד. המסקנה שאנשים יגיעו אליה מתבקשת למדי: המציאו סיפורי זוועה כדי לכסות על מחדלים. כדי להעסיק אותנו בתדהמה וסנסציה, במקום לתת לנו לבחון את האירוע הזה במונחים שאולי מחמיאים פחות לנרדפותנו הנצחית, אבל מאפשרים איזו תוחלת. איזו הבנה אחרת מלבד “חייבים להרוג את כולם, ואנחנו לא מצליחים להרוג את כולם בגלל האנטישמים והשמאלנים”.
(בנקודה הזו בא לי לשבור את המחשב)
–
מה קרה ב7 באוקטובר, אם סיפורי זוועת היתר, זוועת האקסטרא, לא נכונים? מי פרצו את חומות מדינת ישראל, ולמה? ואיך זה שהצבא לא הצליח להגן עלינו, ומה זה אומר על היכולת שלנו להחזיק במנגנונים ובשיטות הפעולה שאנחנו מחזיקים בהם? באמונות שאנחנו מאמינים בהן?
אה, אלה שאלות אחרות לגמרי. מבעיתות פחות, אך מפחידות הרבה יותר.
–
כמעט חודשיים אחרי ה7 באוקטובר, התודעה הישראלית מבקשת להישאר קפואה בזמן, תקועה לתמיד במקום הכל כך מחבק של מותקפות ונרדפות טוטאליות, מיסטיות, מרוממות. אבל סיפורי זוועת היתר מתפוגגים להם, ושובם של חטופים רבים בריאים ושלמים מכרסמת עוד בנרטיב מפלצות האדם. אז עם מה נשארים? לא מציאות ולא בדיון. לא אמת והשלמה פנימה ולא אנשים לדבר איתם בחוץ.
הבחירה ההרסנית, המזוכיסטית, להתמכר לתיאורי בעתה וחלחלה בימים הראשונים שלאחר ה7 באוקטובר התאימה כמו כפפה ליד להתמכרות של הישראלים לקורבנות ונרדפות שרירותיות ומוחלטות, ולצורך של המנגנונים בישראל להסיט את המבט מדיון עקרוני שיאיים על שרידותם. עכשיו, כשהמציאות חוזרת לנגוס בישבן הישראלי, הישראלים מגלים שלא רק צבאית ומורלית הם נשארו בלי כלום, אלא גם נרטיבית. מה המשמעות של הסיפור שלנו בכלל? יש כזו? חוץ מרעש הפצצות והמטוסים, מה זה בכלל, ישראל?
–
אין לי ספק שמה שעומד לבוא הוא חיזוק של מגמות ההתבודדות מהעולם והאמונה בקללה ההיסטורית האלימה שבלהיות יהודי. זה המודל הציוני-ישראלי, ותכליתו העיקרית היא להבטיח שלעולם, לעולם, לא יהיה אחרת.
–
בשנה האחרונה מאז שהשקתי מחדש את האתר הזה ברצינות, חשבתי על התפקיד שלי, על מה שאני רואה, כ”המתעד של הסוף”. שנים שאני כותב: כולם מתעסקים בשטויות, זה הכל שקר, ונטפליקס, וקפלן. הכל שטויות והסחות דעת מהאמת הבסיסית וההרסנית קרי: שלילת האנושיות של הערבים, שהביאה אותנו עד הלום ותמשיך איתנו עד סופה של ישראל.
אם יש אלוהים, שיעזור לנו שאחר כך יהיה משהו אנושי אפילו קצת. כי עם כמה שהמקום הזה מטומטם ורקוב, לחשוב על עוד כל כך הרבה צער וטרגדיה ועצב כמו שתביא התפרקות מוחלטת וחסרת תקנה, זה קשה מדי. זה קשה, קשה מדי.
שלושים ושישה ימים מונים אתרי החדשות בישראל מאז אותה שבת שחורה באוקטובר. ישראל סופרת את מתיה באלפים, והרצועה מוחרבת במאות אלפי פצצות ופגזים.
במישור הצבאי החמאס ממשיך להיות מסוגל להסב לישראל אבדות משמעותיות ולירות טילים לעורף, למרות למעלה מחודש של שימוש בכל כוחה הצבאי של ישראל נגד הארגון.
במישור התודעתי: בישראל,כרגיל, לא קורה כלום אף פעם. לישראלים אין מחשבות, יש להם רק תגובות רגשיות, ורק כאלה שמוציאות אותם טוב ואנשים אחרים רע.
בעולם, במערב כמו במזרח, התמיכה וההזדהות עם ישראל יורדות לשפל חסר תקדים: הפגנות עצומות מתחוללות כמעט בכל פינה בעולם, מאינדונזיה עד פריס, ממרקש עד וושינגטון.
ההפגנות האלה, אין צורך לספר לכםן, מוצגות לציבור הישראלי על ידי הממסדים התקשורתיים כ”אנטישמיות” – בדיוק אותם ממסדים שמעודדים ומריעים לטבח המוני, תעשייתי, מאסיבי, של אזרחים חפים מפשע.
בישראל לא קורה שום דבר אף פעם, נדגיש: המדינה הזו היא צנצנת סגורה ואטומה שכל הנרטיבים והדיאלוגים שלה, ללא יוצא מן הכלל, מבוססים על שלילת לגיטימיות מכל בני האדם בעולם שאינם ישראלים ויהודים שתומכים בציונות (ומזדהיהם בארה”ב וקצת בבריטניה ואולי גרמניה), כלומר בכל מעשה, מחשבה והצהרה של ישראל, ויהיו אלה המופרעים והרצחניים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
השמדת עזה, מיגור עזה, שיטוח עזה? רץ בפיתה אחי.הנה דיכטר מדבר בגלוי על נכבה, והמשרד של גילה גמליאל מדפיס תוכניות מסודרות למימושה. הרג 50,000 עזתים? 100,000? מליון? מה הבעיה? יש בעיה?
אם אתם נגד זה, או מתחלחלים מזה, אתם אנטישמים. נעבור לפרסומות.
(לישראל נותר עוד שלב אחד, או שניים מכסימום, של פסיכוזה לעבור. היא קרובה לקצה כבר).
–
יש המון בעיות, וכולן נובעות מהטמטום העמוק של ישראל ומהניוון המוסרי של מנהיגיה בכל עמדות הכוח, בכל הממסדים. יש לישראל אוייבים חמושים ומליוני נשלטים צבאיים שלה שלא ממש אוהבים אותה, בלשון המעטה. יש יקום דיפלומטי שלם שבו היא מגונה ובלתי נסבלת.
למדינת ישראל נשאר רק מקור כוח ולגיטימיות אחד: תמיכתה של ארה”ב.
היא לא מדברת יותר עם אף אחד, לא מתחשבת בדעתו של אף אחד, לא שמה על אף אחד – כולל חברים שעזרו ועוזרים לה נמרצות, מול התנגדות עזה של גורמים בתוך המדינות שלהם.
ובתוך כל זה ישראל מקפידה שלא יקרה בה כלום, לא יוסק בה כלום, לא יילמד בה כלום. תחת הכל פועלת השיטה שבמסגרתה הציבור הישראלי ממשיך להיות מולעט בהבטחות מופרכות לנצחונות אלגנטיים ומוחצים, ומשאלה מתמהמהים להתממש, מפייסים אותו במספרי גוויות של ערבים. הרגנו פה 300, שם 500, וכאן 234.
–
אבל יותר מחודש עבר בו ישראל הטילה חומרי נפץ במליארדים של שקלים על גן החיות (או המעבדה לניסויים התנהגותיים בחיות אדם, מה שתבחרו) המגודר והסגור שהוא עזה, ולחמאס יש עדיין עשרות אלפי לוחמים חמושים ברצועה, ויכולת לירות טילים לעורף הישראלי. הארגון לא נכנע ולא נשבר, הוא צובר לגיטימיות מחודשת ברחוב הערבי ובשמאל העולמי, או האנטי-איפריאליסטי בכלל (לא כולל הערבים שתחת שליטת ישראל, שברור להם בדיוק איך הם יגמרו אם יעיזו להשמיע תמיכה בחמאס).
האם עוד חודש ועוד 20,000 פלסטינים מתים המצב הזה ישתנה? לא יהיו לחמאס שום נכסים? שום יכולת הפעלת כוח? הוא לא הגדיר לעצמו מראש כמה “נכסי יום דין” שאסור להם להיות מעורבים בלחימה בשלב הזה, והם צריכים לחכות לסוף המערכה בשביל הפגנת כוח שאחריה?
אין משהו יותר ברור וצפוי בעולם מזה שיום אחד אחרי תום המלחמה ייערך בעזה, על הריסותיה, מצעד ניצחון של החמאס, בנוכחות כוחות חמאס חמושים.
–
36 ימים שבהם לא הוחזרו חטופים לישראל, והנזק הנורא מכל מה שכרוך במשא ומתן כזה, ושחרור והשהיה כאלה, עוד לא התחיל אפילו. ישראל הלכה בדרך של זעם אלים וזריקת כל מחשבה אסטרטגית ושמירה על חיי אנשיה מכל המדרגות.
–
מה יקרה עם החטופים? אם ישראל תנסה לשחרר אותם בכוח סביר להניח שרבים מהם, אולי כולם, ימצאו את מותם האלים בפיצוץ מי יודע כמה טונות של חומר נפץ שהם, סביר להניח, מוקפים בהם. אם ישראל תמצה את הרישיון הבינלאומי שלה לפני שהם ישוחררו, היא תיאלץ להסכים לדרישות מופלגות של חמאס והעולם, ולצפות בחמאס מספק לעמו תמונת ניצחון אחרונה, שתשלים את תמונת הניצחון הראשונה ומעוררת הפלצות של השביעי באוקטובר.
חמאס לא יימחק ולא יושמד. גם אם יישארו ממנו אלף תומכים בלבד, ויישארו הרבה יותר, התנועה תקום מחדש. התסיסה בישראל תהיה משוגעת, וזו תהיה אשמתם הבלעדית של הממסדים הישראליים, שהבטיחו הבטחות מופרזות שאי אפשר לעמוד בהם, וייאלצו להסביר את כשלונן (וכשלונם) באנטישמיות ובוגדנות, שיזרקו לתהום כל גרגר של שפיות שעוד נותר בישראל.
–
אני לא בטוח בכלל שיגיע “אחרי המלחמה” בסיבוב הזה. זה כבר ברור שמתבשל עימות ארוך, או מעין מלחמת התשה, עם חיזבאללה, וזה יהיה נס בריבוע אם בגדה לא יפרצו התקוממות אלימה או גל טרור.
ההשפעה של האלימות המתמשכת הזו, יחד עם האתוס הישראלי המכונן ששום דבר לא משתנה אף פעם, יגרמו ללחץ פוליטי ופסיכולוגי מופרע שלא אתם ולא אני ראיתם כמותו אי פעם.
בימים האלה, שעוד יבואו, לא יעזור לאף “שמאלן” שהוא תמך בצה”ל ודיבר על אנטישמיות. שאריות שפיות יוכרזו כמעשה בגידה וחתרנות שמצדיקים הוצאה להורג.
כתבתי כמה פעמים בתקופה האחרונה: מה שיקרה במציאות קרה לפני כן בתפיסה. ומה שקורה בישראל זו היאטמות מחמירה והולכת, והסתגרות בתחושת צדק מוחלט וטוטאלי ביחד עם מנטליות מצדה: אנחנו נשמיד את אויביינו או שנושמד, או שניהם.
אני מסתכל הכותרות של “הארץ” בשבועות האחרונים (למשל “המשבר ההומניטרי ברצועה הופך לנשק אסטרטגי ומדיני בידי ישראל“) וברור לי בדיוק לאן הסיפור הולך: לכישלון צבאי, דיפלומטי ותדמיתי מהדהד והיסטורי, שמי שיואשמו בו יהיו “השמאלנים” ו”האנטישמים”, כולל אלה שלובשים עכשיו את מדי צה”ל בשירות המדינה, או מגינים על ישראל בדיונים בחו”ל.
גל הרדיפה וההשתקה שיגיע לא יהיה דומה לשום דבר שראינו. ישראל כבר הרבה שנים לא יכולה בשום פנים ואופן לחזור לנורמליות. עכשיו, עם אווירת ההשמדה, מהירות ההרס הפנימי, המנטלי, קפצה כפול 10.
וכדי להחמיר את המצב נתניהו מבטיח לישראלים ולעולם “שליטה בטחונית ברצועה”, כלומר מוות קבוע של חיילים ישראלים ומצב סף-מלחמה מתמיד, עימות קשה עם העולם הערבי ועם ארה”ב ואירופה, וכניעה ידועה מראש ללחץ חיצוני, שבתורה תחמיר הלאה את מעגל הטרלול הידוע מראש של תרבות סגורה ואטומה לחלוטין.
–
בינתיים, בשמאל האובדני, מפנטזים פנטזיות על תיקון ועתיד, כאילו לא ברור לנו שהדבר נעשה כדי להסיח את דעתם הן מהזוועה שהם שותפים לה והן מזו הצפויה להם. אבל לאנשים האלה באמת שנגמרה לי הסבלנות כבר הרבה לפני השביעי באוקטובר.
–
אפילו אם לא יקרה שום דבר צבאי יוצא דופן בשבועות הקרובים, שיסמנו את קץ הקמפיין הפעיל לכיבוש הרצועה, מה שצפוי בישראל ובשיח הישראלי הוא אסון תודעתי ונפשי שבכמותו לא חזינו בימי חיינו. וזה עוד לפני שמישהו בכלל התחיל להתמודד עם התוצאות הממשיות, ולא הנרטיביות והפוליטיות, של הקטסטרופה.
