בשבוע שבועיים האחרונים הילדה שלנו הרבה פחות מעוניינת להיכנס לגן מבעבר. בכל התקופה שבה היא כן הולכת לגן, היא אף פעם לא הייתה ילדה שמתקשה להיפרד. הבדיחה שלנו הייתה שהיא מגיעה לגן ושוכחת מאיתנו לגמרי, רצה פנימה ולא מסתובבת להגיד שלום אפילו. ישר מתערבבת באווירה ובחברים וחברות שלה. זו השנה הרביעית שהיא מבלה זמן בפעוטון או בגן, ואני לא יכול לזכור רצועת זמן משמעותית שהייתה לה בעיה להיפרד.

לא מדובר בדרמה גדולה: הילדה הקטנטונת הזו היא מה שהיא, כלומר ילדונת. דברים השתנו ועוד ישתנו אצלה, ויש כל מני פאזות בגדילה ובחיים והכל בסדר. רוצה לומר: הנושא שלי כרגע הוא לא מה ולמה היא מרגישה (שזה דבר שמאוד קשה לפענח אצל אנשים בכלל, ואצל ילדים רכים בפרט), אלא איך אני מגיב למה שהיא מפגינה, ומתוך זה, מה תפקידי כהורה בכלל.

–

כי שמתי לב לאיזה דבר. כמו שכל הורה שקורא פה בטח יודעת, שהחיכוכים הגדולים עם הילדים, לפחות בשנותיהם הרכות, המצבים שמעלים הכי הרבה מתח ואינטנסיביות רגשית הם בהתנהלות מול גופים ומוסדות. אולי אני מגזים וזה לא עד כדי כך ברור לכולם, או במילים מפורשות כאלה, אבל אני משוכנע שהמצב דומה בהמון משפחות.

ועל רקע התובנה כמה טעון המפגש של הילדים הקטנים עם המוסדות, וכמה אנרגיה מושקעת בזה, ובשעה שאני מנסה לשכנע את עצמי שאני בונה אופציה עתידית אמיתית לחינוך ביתי, נוחתת עלי ההכרה המצמררת למדי שבתקופה שלנו מופעל לחץ אדיר על ההורות להצטמצם כמעט לגמרי לתפקיד של תיווך בין הילד למוסדות של העולם הפוליטי.

תחשבו על זה רגע: תחשבו כמה משאבים נפשיי וגופניים וכמה מאמצים אתם משקיעים רק בזה שהילדים יגיעו לבית הספר, וייצאו ממנו, ויקומו בזמן, ויתארגנו, ויחזרו, ויכינו שיעורים, ויהיו מוכנים לאיזושהי מטלה – –

אני לא בטוח שאני יודע לכמת את זה במספרים מוחלטים או יחסיים, אבל גם מתוך ההורות הלא ותיקה שלי אין לי ספק שהמאמצים שמקדישים הורים בימינו לכינון המפגש של הילד לא עם החיים כפי שההורים מבינים אותם אלא עם המוסדות של הזמן (וכל מוסד, תמיד, הוא בראש ובראשונה פוליטי) הם גדולים מאוד.

במובן הזה ההורות והילדות בעידן המודרני אולי גרועות מהילדות וההורות בעידן הצמיתות שבו ילדים הוכשרו לעבודה מתוך זה שעבודה הייתה כורח הישרדותי. מוסד החינוך בעליל אינו כורח הישרדותי, והתכלית שלו היא אחרת לגמרי, ופוליטית בעיקרה: תפקידו לייצר טיפוסים פוליטיים נוחים למדינה. מכך נגזרים תפקידיו, מכך נגזרת לשונו ותפיסתו את שליחותו. אני בטוח שאני לא מפיל פה אף אחד מהכיסא.

ככה יוצא שברמה המעשית חלק ניכר מעבודת ההורות מוקדש לאריזת הילד באופן שיהיה נוח וקל לפס הייצור הפוליטי במפעל לנפשות רכות לתפעל אותו. ההורה עושה את עבודת ההכנה והריכוך, והמוסדות עושים את המעיכה והליטוש.

אנחנו מתנהלים בכל הלחץ של הבוקר, ההתעוררות, הבגדים, האוכל, הנסיעה – לא כדי שהילד ילמד משהו על עצמו, או על העולם, ולא כדי שייהנה, או שאנחנו ניהנה מהזמן איתו, או מישהו. אנחנו עושים את זה כדי שלמערכת יהיה קל לייצר תודעות פוליטיות רצויות בצורה מרוכזת.

אנחנו חושבים שהילדים לא יודעים את זה? בטח שהם יודעים את זה. והם גם יודעים שאנחנו יודעים שהם יודעים את זה, ועושים את עצמנו כאילו המטרה של המוסד החינוכי אחרת (בפרשנות הקלה והרווחת: כדי שאבא ואמא יוכלו ללכת לעבודה ולהגשים את עצמם כיצורים פוליטיים שכבר עוצבו לגמרי בתבנית של המערכת).

אני בנאדם ער ומודע פוליטית שלא מרשה לעצמו לשקר לעצמו באופן מודע, ואני לא יכול שלא לראות את האספקט הזה מתקיים בלקיחה שלי את ילדתי לגן, ולא יכול לומר שהוא לא מעיב עלי.

–

כל זה, במקביל, העולם שלי והמחשבות שלי, שמיכאלה, הילדה שלנו, לא שותפה להן, וכמובן לא יכולה להיות שותפה להן בגילה הרך. לצד האמת שאני מרגיש ואני מנסה לבטא בדברים שלי כאן, עבורה, לגן ולהליכה אליו, לשהות בו וליציאה ממנו יש מאפיינים ומרכיבים אחרים שהם בלתי מובנים לי, כמו שההתבוננות שלי לא יכולה להיות לגמרי מובנת לה.

מה שכן מובן לגמרי לה אצלי, ולי אצלה (וכמובן אותו הדבר עם אמא שלה), הוא הצבע הרגשי של הדברים, כלומר: איך אבא ואמא שלה מתייחסים לקושי שלה, כשהוא עולה, בייחוד בהקשר של הבאתה והשארתה במקום אחר, שאינו איתם, מתוך צורך שאינו שלה ואינו מובן לה (מושג השעה המדוייקת והמשמעות הפסיכית שעולם המבוגרים המודרני מעניק לו הרי לחלוטין בלתי מובן בגילאים הרכים האלה: עבורם ההורים מתנהלים מול משהו שרירותי לגמרי).

גם אם אני יכול להעמיד פנים עבור הילדה שלי שההשארה שלה בגן היא דבר סביר ורגיל בסך הכל (ולפעמים זה אכן כך), אין סיכוי שאלמד אותה שהקשיים שלה מול הדבר הזה הם דבר לא חשוב, לא נכון, כזה שאין לו מקום ואין בשבילו זמן.

כשאני מרגיש שמיכאלה באמת נהיית עצובה בדלת הגן, ולא רוצה להיכנס, או עדיין לא רוצה להיפרד, אני מרגיש שאני חייב למצוא דרך להשאיר אותה איתי עוד קצת זמן. אני חייב שיהיה לה ברור שגם בעולם של דברים שרירותיים ומוסדות, אבא שלה שם את הרגשות שלה לפני העולם והסדרים הפוליטיים שלו: אני מחנך אותה לאינדבדואליזם. אני מלמד אותה שהיא (כמו כל אדם אחר) חשובה מכל כלל ונורמה, ושאבא שלה יודע את זה.

–

צריך להיזהר גם עם אידיאות נשגבות מדי: אתה לא רוצה ילדה שקוראת לאבא שלה שיציל אותה כל פעם שעוברת בה תחושה לא נוחה. יש צורך באיזון עדין, אבל בעולם שלי, בתפיסה שלי, עדיף ילדה שיודעת שהיא יכולה לחרטט קצת את אבא, או לסמוך במאה אחוז על זה שישמע אותה, מאשר ילדה שמרגישה שהכללים של העולם קשיחים לגמרי, ושכדי לשרוד היא צריכה להחניק כל עצב שהיא חשה. זה נורא. הרי גם ככה המוסדות והממסדים של העולם חזקים בצורה פסיכים, והאנשים כל כל חלשים ומבולבלים לעומתם.

–

הילדה הזאת לימדה אותי לסמוך עליה. לא הייתה פעם אחת שהיא התלוננה ובכתה ולא התגלה שהיה משהו שבאמת הציק לה. אני, מצידי, מהשניה שהיא נקלטה ברחם אמה, הולך בתחושה שהיא מושלמת והכל נכון אצלה. כמובן שבדרך טעיתי וכעסתי סתם אבל איכשהו יצא שתמיד האמנתי לה, ובה. אני חושב שהאמונה הזו של הורה בילד כל כך חשובה עבורו, ואני חושב שעולם שבו כל כך הרבה מהתחום שבין ההורים לילדים נעשה כחלק ועל רקע תיווך מול המערכות השרירותיות, התחושה הזו של הילדים לא יכולה שלא להיפגע אנושות. כי אין מה לעשות ואי אפשר להתכחש לזה: בכל השארה של ילד איפשהו שלא עם ההורים שלו, או בסביבה ביתית או כמו ביתית מוכרת ונוחה, יש אלמנט של הפקרה ונטישה. אף אחד לא ישכנע אותי שזה לא ככה. זה שם, ועדיף להכיר בזה ולהתנהל מול זה בזהירות גדולה מאשר להתכחש.

–

בחמישי האחרון, שלשום, לקחתי את מיכאלה לגן והיא לא רצתה להיכנס. וגם אחרי שהייתי איתה עשר דקות במבואת הגן היא עדיין לא רצתה להיכנס, ובסופו של דבר השארתי אותה בבכי (שחשבתי שהוא פינוק ותיכף יעבור). אבל כשדלת הגן נסגרה נשארתי לעמוד שם, מקשיב (כמו שללא ספק עשו מליארד הורים לפני).

שמעתי אותה יושבת ליד הדלת ובוכה בקול. לא יכולתי ללכת. דפקתי על הדלת, וכשפתחו לי הוצאתי אותה על הידיים ולקחתי אותה לקפה הקטן שליד הגן, וקניתי לה קרואסון ושמתי אותה עלי וחיבקתי ונישקתי אותה עוד עשרים דקות, חצי שעה, משהו כזה. היא ישבה עם דמעות קצת מרוחות על הכיסא בקפה עם הקרואסון שלה, עוד לא לגמרי מעבדת את מה שקרה וקורה. היא הייתה צריכה את החיבוק של אבא שלה, ונתתי לה אותו, הרבה ממנו.

–

החיים יימשכו. יהיו עוד פעמים שבהן אהיה ממש חייב ללכת כשהיא אולי צריכה עוד זמן איתי, ופעמים שהיא תגרום לי להישאר איתה כשהיא לא באמת חייבת. זה ברור. אבל אני הכי רוצה בעולם שהילדה שלי תדע שאם אבא שלה מרגיש שמשהו מפחיד אותה או קשה לה מדי, הוא לא ישאיר אותה ויילך. יותר מכל תיווך ומכל הקניית הרגלים בשם מוסד כזה או אחר, לתת את התחושה הזו לילדה שלי, שאני אהיה איתה כשקשה לה, זה התפקיד הראשי שלי כהורה. ככה אני רואה את זה. אם יש מוסד באמת חשוב בעולם, זה זה, וזו האבהות שלי.

בים היום, עם הילדה שלי, וכמו שקורה בסיטואציות כאלה, מצאתי את עצמי גם אני, גם הפעם, בהיכון עם הטלפון לתפוס איזו זווית או איזה רגע. בורכנו בילדה יפהפיה ואקספרסיבית, אמא שלה ואני, אחת שמספקת אינספור רגעים והזדמנויות כאלה. בהתאמה, הווטצאפ שלנו גדוש באלפי תמונות שצולמו בשלוש וחצי שנות חייה (היא יצור כה אהיב, הילדה הזו).

החזקתי טלפון וגם צילמתי. שש תמונות בזיכרון הטלפון מעידות על כך. והן יצאו יפות אבל אף אחת מהן לא מושלמת, כלומר לא לגמרי ייצוג ראוי של כוח הטבע מתולתל-הרעמה שהיא מיכאלה. וכמו שקורה לי כמעט כל פעם שאני מוציא את הטלפון ומצלם אותה, אחרי דקה או שתיים אני שם לב שאני מפסיק להיות אבא והופך להיות צלם, ואז אני מפסיק (גם מכיוון שיש לה דרך לספר לי שהיא אוהבת להיות ילדה ברגע, ולכידה והנצחה לא ממש מעניינות אותה).

התמונות שצילמתי, כאמור, לא הצליחו. אבל בים היום היו שני רגעים ברורים ומובחנים שבהם ראיתי, בעיניים הלומות-מה, את יופיה של ביתי מבזיק כמו ברק ומאיר לי את השמיים שבפנים באור שהפך את השמש בצהריים שבחוץ לאפלולית תפלה. פעם אחת כשהיא חיבקה ארמון חול שבניתי לה, וחייכה אלי במלוא מיכאליותה, ופעם שניה כשישבתי על הכיסא הכתום של החוף והחזקתי אותה עלי, וראשה נשען על אמת היד שלי. 

שתי התמונות האלה לא צולמו: רק ראיתי אותן (אתן זוכרות תמונות כאלה שראיתן? אתם זוכרים רגע מסויים שבו נגלה לעיניכם יופי יוצא דופן, חן מרהיב, נגיעה חד פעמית של משהו? לי יש כמה עשרות כאלה שאני נושא בזכרוני, והן אוצר להיזכר בו) (בחייאת אל תבואו לי עם אטרקציות תיירים: התמונות שלנו משמעותיות כשהן צבועות ברגש ומשמעות שלנו, של שורש הווייתנו ותשומת ליבנו הפועם).

בשעות שאחרי חזרתנו מהים התחילה להתנסח לי מחשבה בראש: תמונות שצולמו יכולות לשאת יופי מהמם ומרתק, אבל הן לעולם לא יכולות לדגדג את יופיין וכוחן של תמונות שלא צולמו. 

(כמה אני רוצה עוד כאלה: זה כל כך לחיות, כשזה קורה).

–

 לילדתי יש איזה משהו שהיא עושה עם הסנטר והפה, לפעמים, כשמלבישים אותה והיא לגמרי עם עצמה, בתוך עצמה. אני רואה את זה מאז שהיא הייתה קטנטונת בת חודשים ספורים. לא יודע איך להגדיר את סוג התחושה שהדבר הזה מעביר: הכי קרוב שיש לי זה “אני ישות אלוהית שיודעת מי היא והעולם הזה לא יערבב אותי”. אבל זה לא לגמרי נכון, כלומר זה לא רק זה. כשהיא עושה את זה, את הדבר הקטן, התחושה שאני מקבל היא של הצצה לנבכי יישותה ונשמתה. לאטומים הראשוניים של קיומה. למהות שלה כשילוב חד פעמי של חומרים ותכונות. 

התמונה הזו לא קיימת בשום מקום בעולם מלבד הראש שלי (ואם הייתה קיימת בעוד מקומות ודאי שלא היו רואים אותה כמוני: למטען גנטי ואהבה יש משמעויות גדולות בפילוסופיה של האסתטיקה, בכוחו של המבט, והדברים ידועים). 

 אני אסיר תודה על שני חלקי המשוואה הזו: שראיתי מה שראיתי, ושרק אני ראיתי את זה. 

או: דברים שמבינים כשרוקדים בסלון לצלילי כמו חצב בבוקר שבת שאחרי תקופה של צפיה בבואו לאכול איתי וחיים שלמים של עיסוק בסוגיות חשובות כפי שהן איזוטריות

אנשים שמכירים אותי יום אחד, חיים שלמים או רק חצי חיים, או אפילו אנשים שלא פגשו אותי מעולם ורק נתקלו בי ברשתות או קראו את חופש. מניפסט, יודעים די מהם שיחסי יחיד-קולקטיב הם עניין בוער עבורי. אני מתעסק בסוגיה הזו המון מהיבטים אינטלקטואליים ורגשיים, ומי שבאמת עוקבים או חברים איתי בפייסבוק יכולים להבין מה השורשים הביוגרפיים של הסלידה המיידית שיש לי מעניניי כולם ועניניי סמכות, שלמרבה הצער שלובים אלה באלה בחיינו לבלי הפרד.

הבוקר, כשרקדתי עם הילדה שלי בסלון קרה לי משהו משונה. הרגשתי איזו תחושה שאני לא זוכר שהרגשתי קודם. אני, בסיפור הפרטי ובעולם הפרשנויות הפרטי שלי, פיתחתי תפיסה שהיא די שחור לבן ביחס לקולקטיב: קבל הכל או דחה הכל. אני בחרתי לדחות הכל, בערך, או כמעט הכל, או כמה שהצלחתי. אף פעם לא באמת הרגשתי ישראלי, לצורך העניין. והמרחק שהלכתי כדי לדחות ולהימנע מכל חלחול של ישראליות לתוכי באמת יוצא דופן, ואולי פעם אכתוב עליו בנפרד. כל מני נסיבות ועניינים, חלקם עצמיים רגשיים וחלקם פוליטיים וכלליים, נאמר זאת כך, גרמו לי לחיות בחוויית חוץ מתמדת, גם, ואולי בייחוד ביחס לישראליות שלי (אף פעם לא הפכתי לפוץ סנוב באמת: אני מעמד פועלים בלתי מוכחש, ומזרחי פוליטי ולמזלי לא באמת מיזנטרופ, אז גורל עגום זה נמנע ממני).

בכל אופן הבוקר מצאתי את עצמי שם את השיר כמו חצב של יהורם גאון ורוקד עם מיכאלה. הקטע הוא שלא שמתי את זה בקטע אירוני ומודע לעצמו: רציתי לשמוע את השיר הזה ולרקוד בסלון איתה לצליליו. אחר כך שמתי את רוצי שמוליק, שאני מת עליו מילדות, ואחר כך את ניצוצות של פורטיסחרוף.

ואני רוקד עם הילדה שלי ופתאום מכה בי המחשבה הזו: אלה השירים שלך, גם. הם לגמרי שלך, גם, ואתה שלהם. ומכיוון שאני בנאדם שהמטא רצה לו למוח בלי הפסקה, המחשבה הבאה הייתה: אולי הקולקטיב הוא לא חבילה אחת שלמה של הכל או כלום, ואפשר לבחור כמה ומה ומתי לקחת ממנו, וזה בסדר גמור, ויש לך את הרשות והחירות לעשות את זה. מחשבה טריוויאלית לגמרי, נכון? ובכן כן, אבל מחשבות זה שום דבר הרי, ורק רגש מדובר, ותחושת הנינוחות והפשרה שהרגשתי באותו רגע מול המסה הזו שנקראת (כלומר לא באמת נקראת כלום, זו המשגה של מי שבוחרים בכך) “הקולקטיב”, או “הקולקטיב הישראלי” הרגישה חדשה ונעימה למדי: זה תמיד נעים יותר להיות מפוייס, הרי.

עכשיו זה לא שאהפוך פתאום לסחי או פסיכוסחי, או שאהיה מאלה שאומרים “אני לא יכול לעזוב כאן, השירים והריחות והצבעים חקוקים בי” יאדה יאדה. הנינוחות הרגשית המסויימת שמתבטאת ברישיון למשא ומתן עם הקולקטיב על פי עקרונותי היא בשום פנים ואופן לא ויתור על העצמי, לא הפוליטי ולא הרגשי. אולי אפשר לבטא אותה כהסכמה עם כאן שהיחיד לא צריך להיות חומה בצורה ובלתי חדירה מול הקולקטיב, ושאין בקשר איתו הליכה מובטחת לאיבוד. בנקודה הזו, אני חייב לומר, צריך לשים לב, כי הקולקטיב כן ישתמש בכל קצה חוט שיתנו לו כדי להפוך את היחידים לשופטיו: בעלות טוטלית נוחה לו, ועבור הרוב העצום של אנשים זו הסכנה האמיתית שממנה צריך להזהיר, ולא בדידות פוליטית ורגשית.

–

תוך כדי הריקוד עם הילדה שלי בסלון, או קצת אחריו, גם נקרתה לי עוד מחשבה, שאני מתעסק בה כמה זמן וחידדה לי לאחרונה דווקא צפיה בתוכנית ‘בואו לאכול איתי’. מה שאני רואה בתוכנית הזו, או לפחות אחד הדברים שבלטו לי, היא היחס הישיר למדי שבין רמת ההתערות בחברה נכונה ותקינה פוליטית של מישהו לבין הנטיה שלהם לדבר תמיד, כל כל דבר, בציניות, כלומר ללא מעורבות רגשית של ממש וללא שיתוף ברגשות כנים כלשהו: לא כעס ולא שמחה, לא אהבה ולא עלבון, לא תמיהה ולא השתתפות. רק ציניות, שהיא כאילו המדיום, ובעצם המהות. על רגש וכל פרספקטיבה עוברים דרך הקידוד שלה, וכך היא עוברת לא רק לחוסמת הבעה רגשית, אלא לחוסמת תקשורת וקרבה: אנחנו יצורים רגשיים לגמרי, ולבי חשיפה רגשית שלנו ושל הזולת או הסביבה אנחנו לעול לא יכולים להרגיש נינוחות ורוגע, יצריים ויצירתיים ומה לא.

וחשבתי על זה שהסחי הלא מודע והציני השנון והמקובל הם שני צדדים של אותה תופעה פסיכולוגית חברתית: אלה מופעלים באופן אוטומטי על ידי כל סימן מזוהה, כמו שיר, דגל או דיבורי מאויימות ומלחמה, ואלה נמנעים מהכל על ידי ציניות. גם בקצה הזה וגם בקצה הזה לא מתאפשרת עצמאות ולא מתאפשרת אותנטיות, ולכן לא עצמיות. הסחים, או הקונפורמיסטים, נשלטים לגמרי על ידי הקולקטיב המדומיין של הלאום (בקווים גסים וכלליים), וההיפסטרים נשלטים על ידי העריצות של הקולקטיב השנון והציני. שתי הקבוצות האלה, גם כשהן נלחמות ביניהן, בעצם עובדות יחד כדי להכחיד את השדה של האותנטי, הרגשי, האוטונומי, הספונטני.

כשאני משתגע מרוב אהבה לילדה שלי (כלומר אובד ומתמסר באהבתי לגמרי) אני הכי שפוי שאני, ואני שאני, בלי מאמץ, בלי אינטלקטואליזם מתאמץ. ואז המחשבות שלי יפות ושלי, והקסם של החיים ברור, ולא צריך לדבר עליו יותר מדי, נכון?

אנשים שמשתמשים בקביעות ברשתות חברתיות, כמו שעשיתי במשך יותר מעשר שנים (ואולי קרוב יותר לעשרים, אם לוקחים בחשבון את הבלוגוספירה שקדמה להן), לא תמיד זוכרים את זה, אני חושב, אבל ברשת, כלומר באינטרנט, יש הרבה יותר מפייסבוק וטוויטר.

בחודש האחרון לא נכנסתי בכלל לאף רשת חברתית. הכנסתי את הפייסבוק והטוויטר שלי להפסקה, את האינסטגרם שלי מחקתי כבר מזמן, ואת הטיקטוק מחקתי עכשיו (האפליקציה הזו שיעשעה אותי רבות בתקופה האחרונה: יש בה משהו מצחיק ומרענן, עד שעולים על הטריק והכל מתחיל להיראות אותו דבר).

למה פרשתי מהרשתות, שהיו חלק כל כך בולט בחיים שלי? אני לא בטוח שאני יודע להסביר בדיוק למה, במילים. עלתה בי תחושה של מיאוס, אבל מיאוס כלפי מה? אני חושב שבייחוד כלפי הכובד הנורא של הפלטפורמות (הפרסומות והאופציות האינסופיות והמטרחנות של פייסבוק), והאחידות והשיפוטיות במגוון האנושי ובטון בטוויטר (שהוא פלטפורמה של גברים אשכנזים ממסדיים, וקצת נספחות ונספחים שחולקים איתם השקפות).

במובן אישי מאוד, מזה תקופה שאני מרגיש שהרשתות מפריעות לי יותר מעוזרות לי להשיג את מה שאני רוצה בחיים, ובניצוץ של רגע החלטתי שזהו, אני חותך לתקופת זמן לא מוגבלת.

חודש, כמובן, הוא זמן קצר מדי לסיכומים: האפקט הרגשי של פרידה מהרשתות ייקח זמן לעיבוד והבנה, אם בכלל אחליט להישאר בניתוק הזה. אבל כן קרה לי משהו מעניין בחודש הזה: חזרה אלי הסקרנות שאפיינה את השנים הראשונות שלי מול המדיום החדש הזה, האינטרנט.

סקרנות: לגלות מוזיקה חדשה, יוצרים ויוצרות שלא שמעתי עליהם. בחודש האחרון, נגיד, גיליתי את המוזיקאית הבריטית האדירה אימוג’ן היפ, דרך שיר שעשתה את הרכב בריטי בשם Urban Species, הנה כאן:

.

פעם, כשהאינטרנט רק התחיל עבורי, והתחלתי להשתמש בו ככלי עבודה (בקריירת התוכן, הכתיב והתרגום שלי), הייתי מחפש בגוגל עשרות ומאות מושגים ואנשים ביום. שחקניות ושחקנים, מוזיקאיות ומזיקאים, סופרות וסופרים, מונחים ואסכולות בפילוסופיה ומה לא. העושר שגיליתי היה מרגש: אפשר היה לדעת משהו על כל דבר בעולם בשניות, ואם מתעקשים קצת, תוך כמה שעות או ימים אפשר ממש לדעת משהו על משהו. זה לא אדיר? זה אדיר.

הסקרנות הזו שלי, שהאינטרנט בצורתו ה”טבעית”, אם אפשר לקרוא לו ככה, מעודד, קצת כהתה בשנות הרשתות החברתיות, שסוגרות הכל במודל הרמטי של דובר-כותב וקהל, עם מנגנון ברור, מהיר וממכר של תגמול.

אז חודש הוא רק חודש, אבל החלק הזה, הניצוץ הזה, של סקרנות וחיפוש דברים מעניינים ללמוד, להכיר ולדעת, הוא ממש כיפי.

מקצועית החודש האחרון היה מעניין מאוד גם כן, אולי אספר על זה בהמשך. בטוח שאשתף בעוד מחשבות ותובנות מהתהליך הזה, של גמילה משנים ארוכות ארוכות של שימוש כבד מאוד ברשתות החברתיות.

הרבה אנשים מרגישים שהרשתות לא עושות להםן טוב, אבל לעזוב זה קשה ומפחיד, אני חושב. אבל זה לא בלתי אפשרי, ואולי בפער בין קשה לבלתי אפשרי יש פתח לעולם חדש ונכון יותר של תוכן ועניין ותקשורת, פחות ממוסחר, פחות מפוקח, פחות אמריקאי. אינשאללה.

אני, בינתיים פה

ורבלי כמו שאני עשוי לעבור אצל מי שמכירות ומכירים אותי מהרשת, דיבור באמצעות הקול הוא משהו שאני רגיל לחשוב עליו כחולשה אצלי. לא ניכנס לסיבות למה, והן בטח קיימות, אבל כבר עשרות שנים, מאז שמצאתי מקלדת ואת האינטרנט, אני רגיל ואוהב להביע את עצמי כמעט אקסקלוסיבית באמצעות כתיבה.

בכתיבה אני רהוט וחד, שולט במשלב כרצוני, שולף את המילים הנכונות והלא נכונות באבחה חדה, פותח וסוגר, מגלה ומסתיר, בלי להצטרך לחשוב בכלל. באופן שוטף, אוטומטי, אינסטנקטיבי.

והדיבור? הדיבור קשה: הוא מסגיר מצב רוח ותחושות עמוקות. הוא מסגיר קרבה וריחוק, סגירות ופתיחות, ושורה שלמה של חולשות אנוש. הדיבור, הקול, לוקח ממך את השליטה ומציג אותך במערומיך (לפחות עבור מי שלא מתאמנים כמו פסיכים כדי להיות מסוגלים לשקר בלי למצמץ, בקול ומימיקה שאומצו מהמדף).

ברוב שנותי בעבודתי המקצועית, בכלל לא הייתי צריך לדבר: כתבתי. בעולמות הרומנטיקה שתקתי בעיקר, מניח לעצמי לעורר את הרושם הרצוי לי באמצעות מעט מילים והרבה נוכחות, ודברים שידעתי שיודעות עלי מהרשת. סידרתי לי חיים שמצריכים מעט מאוד שיחה בקולי, ונמנעתי מביטוי קולי, עם ובלי לשים לב, עד שיכולתי לעבור ימים ארוכים כמעט בלי לדבר בכלל (בעודי שוצף ורושף וירטואלית).

בשנים האחרונות משהו השתנה במגמה הזו –  נפתחתי קצת, התחברתי כם למימד הקולי של קיומי הגופני, על המבוכה והבושה, וגם ההנאה, שכרוכים בו. דיברתי יותר, התראיינתי, הצטלמתי – טיפין טיפין הסכר נפתח. אבל עדיין התאמצי לשלוט ולמנן. זה עדיין לא היה טבעי לי.

ואז הגיעה מיכאלה.

לראשונה בחיי לא הרגשתי צריך לדבר, או חייב לדבר. רציתי לדבר. הקול שלי נהיה מדיום שדרכו אני הופך את עצמי לממשי ומורגיש עבור בתי, עבור התינוקת הזו, המתוקה והיפהפיה.

ופתאום מצאתי את עצמי מדבר, מפזם, מהמהם, שורק, שר – ולאחרונה מקריא סיפורים בלי הרף.

הקטע היפה, המקסים, שבגללו נתתי לקטע הזה את הכותרת הזו הוא שלא רק שממני פתאום נבע הקול בצורה אוהבת, אלא שמיכאלה רצתה את הקול שלי, דרשה את הקול שלי, הייתה צריכה אותו. כבר לא הייתה לי הפריבילגיה של השתיקה.

הילדה שלי צריכה את הקול שלי כשהיא בעגלה ואני מסיע אותה, לדעת שאני שם וקשוב אליה.

היא צריכה את הקול שלי כשאני רוחץ אותה, להרגיש שאני נוכח ושומר עליה.

היא צריכה את הקול שלי כשהיא אוכלת, כדי שהאכילה תהיה חלק מאינטראקציה של אהבה וקשר קרוב ובלתי אמצעי איתי.

היא צריכה שאני אקריא לה סיפור (ועוד סיפור, ועוד אחד, ושוב). אני, בקולי. לא במימיקה, לא ברמז, לא בטקסט. בקול שלי, שנובע מהגרון והפה שלי.

היא צריכה שאני אג’ברש איתה, כשהיא שואלת ומקשקשת ונואמת ומודיעה ורושמת לעצמה רשימות.

הצורך הזה של ילדתי, טבעי ונבע בעוז כמו כל דבר אצלה, הפך את שתקנותי הקודמת, או הנרכשת והמורגלת, ללא רלבנטית, ללא ישימה ולא אפשרית. נעשה לי ברור שהקול שלי הוא חלק מהאבהות שלי, וחלק מההיכרות עם העולם עבורה.

וככה תינוקת אחת, פעפוסה בת כמה שבועות וחודשים – והיום הזה ממש שנה – לימדה ומלמדת את אבא שלה איך מדברים. מחזירה לו, בלי לדעת בכלל, את קולו שלו שכמעט אבד, וכמעט נגנז. הילדה שלי מלמדת אותי לדבר. והיה לי חשוב להעלות את זה על הכתב.