1. הסיבה לכתיבת המאמר הזה
קרוב לשנה וחצי אני מחכה כדי לומר משהו מוצק וברור על המשבר הפוליטי והנורמטיבי הקרוי ‘קורונה’. בשנה וחצי הזו מה שעשיתי רוב הזמן היה להקשיב. לממסדים התקשורתיים, הרפואיים והפוליטיים (ובעצם כל הממסדים הם פוליטיים, אבל נניח לזה כעת), לשיחות ולרשמים של אנשים שפגשתי וראיתי במציאות ובוירטואליה, וגם לעצמי. חיכיתי עם מסקנות, למרות שתחושת הבטן שלי התקוממה מאוד נגד חובת חבישת המסיכות בשטח פתוח, שנחוותה על ידי, כמו על ידי רבים אחרים, כאמצעי דרקוני להשלטת מרות. כסוג חדש של אילוף לקבלת מרות שלטונית גם כשהיא שרירותית ולא קשורה לסיטואציה. הרי ידענו שאוויר פתוח הוא – ובכן – אוויר פתוח, ושהמסכות הקיקיוניות האלה לא יגנו עלינו מהאפוקליפסה. ידענו וחבשנו, לבד ברחוב, לבד בפארק. עוד לא גיבשתי מסקנות על המצב הפוליטי אז, מכיוון שלא היה ברור עדיין מה מחוללת המגיפה. כמה אנשים היא באמת הורגת? למי היא באמת מסוכנת? כמה זמן היא תימשך?
לשאלות האלה לא היו תשובות אז.
שנה וחצי אחר כך, ההיסטריה הראשונית חלפה ופינתה את מקומה לדבר אף נורא ממנה: שגרת חירום. הנכונות לציית בכל רגע לכל הוראה, מוזרה ולא מסתדרת ככל שהיא נשמעת, גם בלי האדרנלין של חוויית אפוקליפסה קולקטיבית. בשנה וחצי האלה קיבלנו תשובות לשלוש השאלות הבסיסיות שלהן לא הייתה תשובה בהתחלה. כמה האנשים המחלה הורגת? משמעותית פחות מאחוז מאלה שנדבקים בה, כולל הזקנים והחולים ביותר. אנשים בריאים, ובוודאי צעירים, נמצאים בסיכון אפסי או קרוב לאפסי להיפגע ממנה. למי המחלה באמת מסוכנת? לאנשים מבוגרים מאוד, לסובלים מעודף משקל משמעותי, ולמי שחולים במחלות אחרות. כמה זמן המגיפה תימשך? שנתיים תיכף עברו. אז אפשר לומר: שלוש שנים לפחות. אולי חמש, אולי יותר. חמש שנים אולי לא נשמעות כמו המון זמן, אבל בחווית אנוש פירושן שילדים יגיעו לכיתה א’ בלי שראו בחייהם חברה אנושית בלי מסיכות.
על רקע ההבנות האלה, התחושה שהתגבשה בהתחלה, שיש חוסר הלימה בהתמודדות השלטונית עם המגיפה, רק התחזקה. תחושת חוסר ההלימה שרק התעצמה מכך שבין סגר אחד למשנהו האיסורים והחובות רק התרחבו: חובת מסיכה, חובת בידודים, חובת חיסונים, חובת תו ירוק, חובת ההצדקה הפנימית והפומבית של הצעדים השלטוניים – בת לווייתה הפסיכולוגית המתחייבת של כל כפייה אידיאולוגית נרחבת. חובותיו של האזרח הטוב בזמן הקורונה כלפי השלטון הולכים ונערמים, ושטח המחיה המותר לדיסידנטים מצטמצם ונעלם.
בשלב הזה, לפיכך, חובה לגבש אוצר מילים וטיעונים להתנגדות. לתת עומק טיעוני ותאורטי לתחושה שמשהו לא נכון ולא בסדר, שמגובה היטב במספרים ועובדות, כמו גילם ומצב בריאותם של הנפגעים; חובת החיסונים הנרחבת בכפיה, אילוץ, מניפולציה ושידול, ללא קשר לרמת הסיכון האישי; ההפקרות המזעזעת של הילדים במערכות החינוך ובבתים; המבוגרים שלא נפגעו מהקורונה אך נגזרו עליהם שנות חיים אחרונות של חרדה ובידוד, המחיר לתודעה הדמוקרטתית של השתקת אי הסכמה, ביטול זכויות החולה, הפקרת הפרטיות, ועוד ועוד.
2. אחרי שנה וחצי חייבים לשאול: מי מרוויחים ממצב החירום שהקורונה היא עילתו?
לבסוף, ולא פחות חשובה מכל אלה, היא המציאות הלא מספיק מדוברת שבחסות המגיפה העשירים והחזקים מתעשרים ומתחזקים עוד ועוד. מחירי המניות והנדל”ן טסים מעלה מעלה בחסות הדפסת כסף אינסופית של הבנקים המרכזיים, ובראשם זה של ארה”ב. ממשלת ארה”ב הדפיסה טריליוני דולרים מאז משבר 2009 במטרה לספק לשווקים הפיננסיים ביטחון, והרוב המוחלט של הטריליונים האלה נשאר בידיהם של העשירים ביותר. בנוסף להתעשרות חזירית של תאגידים וטייקונים (שמחריבים את הסביבה הפיזית והפוליטית באין מפריע), השלטונות והממסדים הפוליטיים, מאוהבים בכוח תמיד, מקבלים בחסות המגיפה צידוק שאין לו סוף לצעדים דרקוניים, והרשאה כביכול מדעית ומוסרית לצנזר ולהגביל כל אתגר על פעולותיהם ושיקוליהם (לצד ההנאה הרגשית, שאין לזלזל בה, של השתייכות לצד הנכון, המתקדם והמואר).
בחסות מצב חירום הרפואי בישראל, העשירים, בעלי הנכסים, והממסדים הפוליטיים, צוברים עושר וסמכויות עצומים. עובדי המדינה, ששייכים לצד של העשירים ובעלי הנכסים בישראל, לא נפגעים כלל מהמגיפה ואף מרוויחים ממנה: ערך הנדל”ן ותיקי ההשקעות שלהם עולים כל הזמן, ואין שום חשש למשכורתם.
כשאנחנו עונים “מי מרוויח מהקורונה?” צריך גם לזכור: אוצר המילים של טיפול במגיפה זהה לגמרי לזה של דיקטטורה: הגבלות תנועה, יצירת מעמדות של אזרחים רצויים ובלתי רצויים, השתקת דיסידנטים, צנזורה וענישה גופנית (קריאה להנמכת הסטנדרטים הרפואיים לטיפול בבלתי מחוסנים, בשלב הזה, ואולי אף פרקפטיקה כזו בפועל: אין לנו דרך לדעת. היכן שיש מוטיבציה לצעד מסויים, וקונצנזוס מצמית להצדקתו, חזקה שהוא אכן יתממש), והשעיה של אמצעי הדיון והשלטון הנורמליים.
הפילוסופיה של החירות והדמוקרטיה לימדה אותנו שמשטרים נוטים תמיד ושואפים תמיד לצבור כוח מוגזם מול היחיד והחברה. מצב חירום רפואי, כשהוא מתקבל כעובדה מוגמרת, מייתר את הדיון בגבולות הכוח ובמה מותר ואסור למדינה לעשות. כמו שראינו ועוד נראה, לחזקים כלכלית ופוליטית יש אינטרס מובהק במצב החירום הרפואי, שהוא למעשה פוליטי, שנקרא קורונה: הוא עושה אותם עשירים יותר כלכלית, חזקים יותר פוליטית ונקיים יותר תדמיתית כנאמני ‘מדע’ – הכל ביחד. מי יסרב לעסקה כזו?
ככלל אצבע, כל דיקטטורה בעידן המודרני לפחות נשענת על תודעת חירום: בהיגיון דיקטטורי לעולם אין שיגרה. בדיקטטורה, תמיד ישנו מאבק גורלי: עם קבוצה אתנית אחרת, עם קונספירציה בינלאומית, עם טרוריסטים שחדרו לתוכנו ופועלים בקרבנו, עם מעמד כזה או מעמד אחר. דיקטטורה הוא תמיד פיתרון. הסיבה היא תמיד מצב חירום. גם גדולי הדיקטטורים בהיסטוריה יטענו שבאופן רגיל הם בעד דמוקרטיה, והם אכן יקדמו כזו מייד כשתסתיים העילה למצב חירום. אני לא מציע לאף אחד לעצור את הנשימה.
אין פירוש הדבר שכל מצב חירום הוא דיקטטורה, אלא שכל מצב חירום מעורר דחפים ואמצעים של דיקטטורה. מצב חירום מתמשך כל כך, פולשני כל כך כמו הקורונה, חייב להיבחן גם מהפרספקטיבה הזו, בנוסף ובמנותק לגמרי מהיסודות המוצקים של סיכוני המגפה עצמה והאינטרסים הפוליטיים של השחקנים במגרש. ולו רק בגלל שבמאה ה21 אנחנו כבר יודעים שרוב האסונות והצרות בעולם הם תוצאה של פעולות פוליטיות, שלטוניות, ריכוזיות, התגובה השלטונית לקורונה חייבת להיבחן גם מבעד לפרספקטיבה הזו.
3. למה אנחנו בכלל יודעים שיש קורונה; למה אנחנו עוסקים בה בלי הרף; למה אנחנו בפחד נורא ממנה
התודעה האנושית היא דבר גמיש מאוד, את זה אנחנו כבר יודעים. אם נשים קבוצת אנשים במצב מסויים שאנחנו לחלוטין מביימים ומתסרטים, בתוך פרק זמן קצר ביותר האנשים שמשתתפים בניסוי בלי ידיעתם ייאבקו בלהט ויזדהו בנחרצות עם עמדות מופרכות כאלה או אחרות שהצגנו כאפשריות. מניפולציה פוליטית של התודעה היא דבר קל להדהים לביצוע. את ההקדמה המאוד כללית הזו אני אומר פשוט כדי להוציא אותנו רגע מהמעלית הסגורה הזו שהיא מציאות הקורונה, להסתכלות קצת יותר רחבה.
לפני הקורונה לא מתו אנשים? אבל מי ידע כמה מתים כל שנה? ובאיזה גיל? ואיפה? למישהו מאיתנו האזרחים הפשוטים הייתה אי פעם תפיסה של כמה אנשים חיים, מתים ונולדים בחברה מסויימת, או בעולם כולו? האם מישהו מאיתנו אי פעם התעסק בנושאים האלה? כמובן שלא.
אבל הקורונה, שמבחינה מספרית יבשה פוגעת אנושות בקצת יותר מחצי אחוז מהאנשים שנדבקו בה (לפחות בישראל), בוערת ומשתוללת במוקד תשומת הלב שלנו. למרות שהיא הורגת פחות מסרטן או סוכרת ולמרות שמבחינה היסטורית היא מסוכנת הרבה פחות מדיקטטורה ושלטונות משולחי רסן, ולמרות ששנה וחצי אחרי אנחנו כבר רואים בצורה הברורה ביותר שהיא רחוקה מאוד מלהיות האפוקליפסה שהבטיחו לנו.
אם בחורף מסויים היו מתים בדיוק אותו מספר אנשים משפעת כמו שמתו מקורונה, היינו זוכרים את זה בכלל? כלומר האם הקורונה היא משבר אמיתי או מפוברק?
כל זה נאמר לא כדי לטעון שחייהם של המתים מקורונה לא היו חשובים, או שהם רק נתונים סטטיסטיים, אלא כדי ליצור הפרדה חיונית ביותר בין הקורונה כתופעה רפואית – שהייתה ונשארה לא מאוד חמורה, והייתה לה השפעה זניחה יחסית של מספרי המתים בשנה נתונה – לבין הקורונה כתופעה תודעתית, פוליטית, תקשורתית, רגשית, שהיא כל מה שקורה בעולם: עיקר העיקרים וסיבת הסיבות להכל.
אם היינו חיים בעידן שאין בו תקשורת ואין בו גרפים משוכללים, סביר שהיינו מתייחסים לקורונה כמטרד קטן וחולף. העובדה שאנחנו אחוזים בפחד נורא כל כך הוא לא בגלל הסיכון הזעיר של הנגיף עצמו, רוצה לומר, אלא בגלל העיסוק והמיסגור של הנגיף, והטיפול בו בידי הממשלות. הנקודה הזו קריטית ביותר להבנת התרגיל שעושים לנו. ואני אומר תרגיל כי כשמתקיים פער כל כך גדול בין מציאות נתונה לתגובה המערכתית אליה, זה בגלל שמישהו עושה שככה זה יהיה. כשאומרים הכל פוליטי מתכוונים בדיוק, בדיוק לזה.
אם אנחנו מפחדים מקורונה יותר מכל דבר אחר בעולם, ועוסקים בה באופן בלתי פרופורציונלי לסיכון האינדיבידואלי שהיא מגלמת עבורנו, זה אומר שעושים עלינו מניפולציה. השאלה מדוע עושים עלינו את המניפולציה הזו, אני מקווה, כבר די מובנת: כי כי החזקים והעשירים מרוויחים מזה. הם מקבלים כסף, כוח, תדמית וציבור צייתני וכנוע. אחים ואחיות, זה הקלף הכי חזק במונופול.
4. החיילים נשלחים למות בשוחות. הגנרלים והפוליטיקאים חוגגים בטירותיהם
בתי החולים עומדים לקרוס. הרופאים נופלים מהרגליים. הצוותים הרפואיים לא עומדים בעומס. סיפורה קורע הלב של אחות טיפול נמרץ ורופאה במחלקה המיוחדת לקורונה.
הנרטיבים התקשורתיים האלה מלווים אותנו מתחילת המגיפה. הם מהדהדים סיפורים אחרים ומוכרים מהקוסמוס התקשורתי בישראל. מחלקות עמוסות, זקנות במסדרון – זה הלחם והחמאה של תקשורת הבריאות אצלנו.
וכל אותו זמן, עשרות שנים בכלל ושנות הקורונה בפרט, לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לשפר את יכולתה של מערכת הבריאות לטפל במספרים גדולים יותר של ישראלים שזקוקים לטיפול. לא נחנכה אף תוכנית לאומית להכפלת מספר הרופאים והאחיות לנפש, או של מיטות האשפוז. היכולת של מערכת הבריאות מוצגת כדבר סטטי, כזה שנקבע מלמעלה, כלומר מאלוהים עצמו. יש לה רק שני מצבים: ספיקה ואי ספיקה.
אין שום מקרה כלל בעולם שבו הכל פוליטי. ואם כך נשאלת השאלה את מי משרתת פוליטית המציאות של לחץ לא הגיוני על הרופאים הצעירים של מערכת הבריאות הציבורית ועל תושבי המדינה? ואם הלחץ הזה משרת אותם פוליטית, האם הלחץ התודעתי והמקצועי המוגבר של תקופת הקורונה משרת אותם אפילו יותר?
אשאל את השאלה שלי אחרת: על מה מערכת הבריאות הישראלית, שמונהגת על ידי קבוצה קטנה והגמונית של גברים משתכרי מליונים, לא יצאה מעודה למאבק ציבורי? על הגדלה משמעותית של יכולותיה, כלומר של מספר הרופאים, האחיות ומתקני האשפוז. אבל זה דבר כל כך אלמנטרי, לא? אם אתם אחראים לבריאות הציבור מחר בבוקר, האם אתם לא עושים כל מה שתוכלו כדי להגדיל את יכולות המערכת, ולהבטיח באופן הזה טיפול טוב, הומני ומהיר יותר?
אז למה בכירי הרפואה הציבורית בישראל לא עושים את זה, לא לפני הקורונה ולא בזמן הקורונה? מה מרוויחה הקבוצה הקטנה והשבעה של בכירי המערכת מאווירת מצב חירום תמידית או כמעט תמידית?
התשובה, כמו תמיד, היא כוח, כסף ותדמית שעוטפת ומאפשרת את שניהם.
מערכת ציבורית שיש בה כפול אורטופדים, נוירולוגים, מכוני טיפול למחלות כאלה ואחרות, וכולי, תפגע בהכרח ביוקרה ובכושר ההשתכרות של שדרת הרופאים הבכירים בישראל. היא תכריח דמוקרטיזציה ופתיחה של שורותיהם, ותוריד את מקצועם מאולימפוס של מסתורין, שמתוחזק בחסות מצב חירום תמידי, למתן שירות טוב וחיוני לאזרחים, לא פחות ולא יותר. במקום להרוויח מאות אלפי שקלים בחודש, הם ירוויחו רק כמה עשרות. לזה הם לא מוכנים.
אצל הרופאים בישראל, פגיעה בהילה המקצועית היא פגיעה ישירה בתזרים המזומנים, בכוח הפוליטי ובמעמדם לעומת הזוטרים.
וכך, כמו במלחמה שבה הרגלים נשלחים למות בשוחות והתקשורת נשלחת לסקר את סיפורי נפילתם העצובים והקשים, בזמן שבארמונות הממשל חוגגים ועסקאות הנשק מזרימות מיליארדים לכיסי קומץ הבכירים – – אין צורך להשלים את המשל. הנמשל ברור לגמרי.
הרופאים הצעירים, הלא בכירים והלא עשירים, נשלחים לחרף את נפשם במחלקות ובתורנויות עד כדי טמטום המוח והרס כל יכולת להבנה פוליטית של מצבם, יכולת שהיא חיונית הן לשיפור מצבם האישי והן לבריאות הציבור. ובזמן הקורונה הם גם נשלחים לרשתות החברתיות כדי להפגין את הכאבים והעייפות שלהם, האותנטיים לגמרי – בשירות ממסד פוליטי שמאורגן סביב מיכסום הרווח לבכירי המערכת. אלה שנהנים ממשכורות עתק, מפרסטיז’ה של בני אלים, מחוזים יוקרתיים, ממענקי מחקר שמנים ומהמטריה הכפולה של התעשייה הרפואית והפקידות הרפואית הגבוהה – דבוקה אנושית אחת שמתחלפת בשיטת הדלתות המסתובבות.
הכל פוליטי. הכל חוזר לכוח וכסף.
(לתדמית הלבנה של הממסד הרפואי הבכיר, ולתפקידו של הלובן האתני באתוסים השליטים של המדינה הזו חלק מהותי בעניין, אבל נניח לזה כעת)
5. מה מותר לשלטון בשם טענה לשמירה על חיי היחיד והחברה?
“מה מותר לשלטון” היא שאלת השאלות של כל משטר ליברלי ודמוקרטי ושל כל פילוסופיה שלטונית שלוקחת בחשבון את החופש. לא מה מותר לשלטון מבחינת תדמיתו (לירות במפגינים מקבוצות אתניות נחותות, אך לא מקבוצות אתניות נחשבות), אלא מה מותר ומה אסור עקרונית. ברמה המוסרית העליונה, שממנה נגזרות הפרקטיקות.
כולנו מקבלים בהבנה את העובדה שהשלטון יכול לחייב אותנו להתקין חגורות בטיחות ואמצעי בטיחות מתקדמים אחרים ברכבים שלנו, אם כי מצלמות המהירות נתפסות על ידי רבים מאיתנו, במידה של צדק, כמכשירי מיסוי ולא כמכשירי בטיחות. רוצה לומר: לאנשים יש יכולת להבחין בין הוראה בטיחותית הגיונית (חובה להתקין מעקה בכל גג) לבין כזו שחוצה את הקו ורומסת את זכויות הפרט (אסור לטבול בים ללא נוכחות מציל).
אפילו כשאנחנו מורגלים מילדות לציות אוטומטי לסמכות, אנחנו מסוגלים, ברמות מסויימות, להבין כשזכויותינו הבסיסיות, הטבעיות, אלה שלא הוקנו לנו על ידי השלטון אלא מובטחות לנו מעצם קיומנו והפרתן היא הפרה של קוד בסיסי של הקיום האנושי – נפגעות ונלקחות מאיתנו.
מתי הגבול מתחיל להיות מטושטש עבורנו? מתי לא ברור לנו שאסור לפגוע בנו ולקחת מאיתנו, לאסור עלינו ולהצר את צעדינו? כשמוכרז מצב חירום, או כשמגייסים אותנו למאבק ביסודות אנושיים וחברתיים מסוכנים והרסניים. אז ההבנה הטבעית, הרגילה שלנו, נדחקת הצידה לטובת דחף קנאי עיוור ואלים, או פשוט מושתקת ומתבטאת בראשנו המורכן בשורה.
אבל מעבר למצבי חירום ישנה הסוגיה עצמה: מה מותר לשלטון בשם טענה לשמירה על חיינו? האם מותר לאסור עלינו לנסוע במכונית כי אנשים מתים במכונית? לאכול ממתקים ודברים משמינים כי אנשים מתים מזה? להחזיק מפעלים מזהמים כי אנשים מקבלים מזה סרטן? לבחור לא להתחסן כשהסיכויים שלנו להיפגע קלושים, ואנחנו מעדיפים את הסיכון הזה על פני בחירה להיות משועבדים לשארית חיינו למשטר חיסונים דרקוני ששולל את שיקול הדעת שלנו? לטוס כי יש תאונות אוויריות וסכנות מעבר לים? להאזין לכלי תקשורת של, או להיות בקשר עם אנשים ממדינת “אוייב” כי הם עלולים לחסל את כולנו? לרכוב עם כלים דו גלגליים חשמליים על מדרכות וכבישים ולסכן את חיינו וחיי העוברים והשבים?
מבלבל, נכון? זה מאוד מעניין מה מותר ומה אסור, ולמה. אני מאתגר כל מי שירצו להסביר את רשימת האסור והמותר בדבר אחר מאשר “מה מתגמל ומה פוגע בחזקים כלכלית ופוליטית”.
אגב: איך אנחנו נמנע מהשלטון לסכן אותנו, כביכול בשם שמירה על החיים שלנו? איך נמנע צעדים בטחוניים הרפתקניים, או סיכונים בריאותיים חמורים (כמו אי התכוננות לרעידות אדמה או אסונות תעשיתיים), או מסירת כלי נשק לרצח מתנגדים פוליטיים לדיקטטורות? האם שיקול דעתם של מליונים צריך להתבטל בגלל הבנתם של שלושה? חמישה? עשרה?
אין לנו תרופה לעריצות שלטונית מלבד התנגדות אישית ומאורגנת. אף קבוצה בעלת כוח בהיסטוריה של העולם לא עזבה אותו, או חדלה מטעויותיה או מחדליה פשוט בגלל רצון טוב. ובכלל, מי מסכן לרוב את מי, האזרחים את עצמם, או השלטונות אותם? האם הסכנות הגדולות לאדם הן פוליטיות, או נובעות מטבעו הקלוקל והפרטי שלו עצמו?
אני חושב שהתשובה לשאלה הזו ברורה למדי. ובגלל שהיא ברורה, אנחנו חייבים להתעקש שזה מוזר ופסול לחייב אנשים צעירים ובריאים, כולל ילדים, להתחסן למחלה שאינה מסוכנת להם באמצעות כפיה, שידול, מניפולציה ואילוץ. מדוע מחלקים אותנו למעמדות בסולם של רצויים לשלטון, מצרים את צעדינו, מטיחים בנו תעמולה ארסית ומסוכנת, מונעים מאיתנו חשיפה למידע אמיתי ושלם ועוטפים הכל באווירת חירום וסכנה אינסופית. זה לא רפואי. זה פוליטי. ההתנגדות לצעדי הממשלה, הממשלות, לפיכך, הצעקה מול צעדי החירום הדרקוניים שהן נוקטות באמתלת הנגיף אינה התנגדות למדע או לרפואה. היא התנגדות פוליטית. והיא התנגדות פוליטית בשם החופש, ונגד עריצות השלטון.
