שלמה ארצי בן 70, וישראל הממסדית חוגגת וחוגגת לו (ועוד תחגוג הרבה יותר). זה הזמן לשאול מה בדיוק יש בשירים שלו, ומה אין, ואיך הכל מתחבר פיקס לדימוי המומצא של הישראלים על עצמם

אני מתחיל לחשוב על כתיבת הטור הזה בגלל תגובת נגד שאני חווה ערב אחד, לפני כמה ימים. ישבתי מול המחשב וגללתי דברים בפיד שלי בפייסבוק. פתאום עלה פרומו לסדרה החדשה ‘וזכרוני הראשון’, שמספרת על חייו של שלמה ארצי. אף פעם לא באמת אהבתי את שלמה ארצי, ותמיד נשארתי מסוייג וחשדן כלפי המוזיקה והמילים והמחוות שלו, אבל משהו באיך שהקטע הזה היה מצולם גרם לי ללחוץ ולצפות:

אז צפיתי, וברגע הראשון חשבתי: וואוו, מדובר באדם אמיתי, עם רגשות, לא רק פרסונה. רוצה לומר: נסחפתי. אבל קצת אחר התגובה הראשונה הזו חלפה, והפציעה תגובת הנגד שפתחתי איתה: הרגשתי מלוכלך. מנוצל. כאילו עשו עלי סיבוב מניפולטיבי.

אבל למה? לא התרגשת מאיך שהביאו את אחותו והוא מספר עליה ואיך שהוא ברח לשכנים? (שאלתי את עצמי). וכשסיימתי לנסח לעצמי את השאלה התשובה הייתה כבר מוכנה לי: לא ראיתי מעולם אדם שמדבר בכנות על השנים והרגעים המעצבים של חייו בשטף כל כך זורם, עם מילים ומחוות כל כך מוכנות שיושבות כל כך בדיוק איפה שצריך. שלמה ארצי לא חולק, ההכרה היכתה בי. הוא משחק.

תגובת הנגד שלי הייתה תחושת הגועל האנושית לגמרי שמרגישים כששיקרו לך בהצלחה, תוך הטעיה של האינסטינקטים הבסיסיים שלך.

כשהבנתי את זה עזבתי את זה ולא התעסקתי יותר בשלמה ארצי. אבל אז ראיתי, בהפרש של כמה ימים, טור משתפך של ניסן שור, ועוד אחד של אורי משגב. התחלתי לקלוט שקורה פה משהו אחר בכלל, תרבותי ופוליטי. אבל מה?

כדי להבין מה הדבר הזה צריך להסתכל רגע מהו שלמה ארצי. לא יהיה מדובר בניתוח ארכני ומשמים, מבטיח, אלא בליקוט נמרץ ומדוייק של כמה תכונות מפתח, או אולי אפילו רק אחת, בגוף היצירה של שלמה ארצי, ובפרסונה הציבורית שלו.

לפני זה, לפני שלמה ארצי והמוזיקה שלו, אני רוצה להציג כאן דוגמא או שתיים, מכסימום שלוש, לסוג של יצירה מוזיקלית שתעזור להבהיר את הטענה שלי לגבי בכיר הזמרים הישראלים. הנה, למשל, ברוס ספרינגסטין בשיר הפותח את האלבום שהזניק אותו לתהילת עולם:

אלה המילים שפותחות את השיר הזה:

The screen door slams, Mary’s dress sways

Like a vision, she dances across the porch as the radio plays

Roy Orbison singing for the lonely

Hey, that’s me, and I want you only

Don’t turn me home again I just can’t face myself alone again

זה לא ניתוח שירה. זה במקרה אחד השירים האהובים עלי בנעורי. הפואנטה שלי היא לא ניתוח אמצעי המבע שלו, אלא הרגש הטמון בו, ולכן הרגש שהוא מעורר. אי אפשר שלא להרגיש משהו כששומעים את הפתיחה של השיר הזה. ערגה, עצב, חרטה, נועזות מתוך ייאוש – משהו מכל אלה דבק בך. תקשיבו, תבינו.

שיר אחר שאני רוצה להביא כאן, בשפה אחרת ומזמן אחר, הוא שיר של הזמרת האלג’יראית-צרפתיה סועד מאסי שזכה לכל כך הרבה השמעות שכמעט אי אפשר לנגן אותו, ובכל זאת החן האדיר שלו בלתי ניתן להכחשה:

גם אם לא מדברים ערבית השיר הזה ממלא את הלב ברגש. אפשר להבין את הזמרת. החיבור אליה פשוט ומיידי, בלי שום מחסום ובלי צורך בתיווך.

דוגמא אחרונה שאביא כדי להמחיש טוב יותר את כוונתי בביקורת על שלמה ארצי, קרובה אלינו ולימי תחילת הקריירה שלו הרבה יותר:

צביקה פיק צומח ככוכב בשנים דומות לאלה של שלמה ארצי, ואפילו העברית שבה הם משתמשים בשנים האלה (“שירי משוררים”) דומה. ובכל זאת, כששומעים את צביקה פיק בשיר הזה, וכשרואים אותו, אפילו בחוסר ההבעה שלו, כביכול, משהו בלב נחבט: אולי זה העצב על מותו של ליאור, בנו של נתן יונתן שכתב את המילים, ואולי העצב המתלווה לעידן הדיסקו שלצידו ובקיצו חיכתה למשתתפיו אותה בורגנות מאכלת-כל שהיא הסוף של הכל, כך נדמה, ואולי זה עצב שמביא מהבית צביקה פיק, בן לניצולי שואה. לא חשוב מה מקור הרגש הזה, הוא נוכח במילים, בלחן, בנוכחות, בהכל. מרגישים.

רגש הוא מבחנה העילאי של כל אמנות (ובעצם של כל מעשה וביטוי אנושיים). לא הסברים, לא מילים, לא ניתוחים, לא שעשועי שפה ורהב לשוני. רגש רגש רגש. לפני הכל, מעל הכל. איפה שיש רגש יש חיים ויצירה ואמת. איפה שאין רגש אין כלום, רק שליטה ובשורת מוות, ולא משנה כמה תעתועים אחרים מוצעים במקומו.

אגב אני מציע לא להסתמך על האבחנה שלי כאן. שימו שיר של זמר שמעיר בכם רגש עז, לא משנה איזה, ואז שימו שיר של ארצי, לא משנה איזה. תחזרו על זה כמה פעמים. ההבחנה בין רגש לקור מתוכנת, אני לגמרי בטוח, תיעשה ברורה.

---

כששומעים את שלמה ארצי לא מרגישים שום דבר. אני לא מתכוון שאני לא מרגיש שום דבר, אלא שאף אחד לא מרגיש שום דבר. וזה בגלל שבאמנות של שלמה ארצי אין רגש. בגלל זה היא גורמת בעיקר לקרינג’. בגלל זה מרגישים לא נעים כששומעים שיר של שלמה ארצי, או כמה. בגלל שהיצירה שלו חסרה את הצידוק הקיומי של כל מבע אנושי: רגש. 

אני רוצה להיות יותר מדוייק מזה. הרי אנשים כל הזמן מרגישים. כששומעים שלמה ארצי, אני מתכוון לומר, לא מרגישים רגש אנושי נובע וספונטני אלא רק את המניפולציה הרגשית שהם כולאים ומבטאים.

אבל רגש לא אותנטי גורם לנו למבוכה. הרגש אצל ארצי כן, כי הוא מרגיש לא נכון. כמו משהו לא הגון שמנסים לעשות לנו. ואולי הכי גרוע: כשמתרגלים להיות מוקפים ברגש לא אותנטי, מתחילים לחשוב שאין רגשות אמיתיים בעולם. מתחילים לחשוב שהזיוף הוא האמת. זה כמובן לא נכון: הזיוף הוא זיוף, אפילו כשחיים בתרבות כמו ישראל, שמקדשת יותר מכל דבר את השקר והעמדת הפנים. את הניתוק מעולמות רגש אמיתיים, שאותם ישראל ותרבותה מבוססת הזיוף מבקשת לחנוק ולהמיר במשהו אחר, מפוברק ונשלט בקלות.

הדבר היחידי שמרגישים כששומעים שלמה ארצי, רוצה לומר, הוא זה שנוצר מחשיפה לחזרה אינסופית על השורה “רגש מזוייף הוא רגש אמיתי, רגש מזוייף הוא רגש אמיתי, רגש מזוייף הוא רגש אמיתי”. כי לא משנה אם הרגש המזוייף מבטא נוסטלגיה מזוייפת, געגוע מזוייף, שמחה מזוייפת או ביחד מזוייף – זיוף הוא תמיד המדיום, והמסר.

היעדרו המפחיד ביסודיותו של כל שביב רגש אמיתי ביצירה של ארצי מתחבר לאלמנט הבא שאני רוצה להצביע עליו, והוא אי-קיומו מעורר הפלצות של הזולת בעולמו של שלמה ארצי. בעצם: אי-קיומו של כל דבר שאינו שלמה ארצי או הפרספקטיבה של שלמה ארצי.

כשספרינגסטין שר על חבר או אהובה הוא נותן להם צבע וטעם וריח: הם מקבלים קיום משל עצמם, שאינו תלוי במבטו של המספר. מי ששומעים את השיר מקבלים נגיעה מהם, חווים אותם. כשדודו טסה שר “היה לי חבר היה לי אח” הזולת, החבר, מורגש. הוא קיים, יש כלפיו כבוד. כשפורטיס שר “את לא” הנוכחות של הבחורה שמהתלת בו מוחשית לגמרי. כמעט אפשר לראות אותה. אפילו כשזוהר שר “אל נבקש“, שיר על חוויית חיים של מסתורין וחיפוש אלוהים ומשמעות, הגורמים האלה קיימים ומניעים. הם לא טריק רטורי של זוהר, או של משה נגר, המחבר.

אצל שלמה ארצי אף אחד ואף אחת מלבדו לא קיימים מכוח עצמם אף פעם. כולם השתקפויות, או אמירות מדוייקות מדי שכל טעם קיומן בעולם הוא התנסחות מפיו של שלמה ארצי: “האם השיר ימנע מבעדנו להמשיך?”, למשל, שואלת הדמות הנשית ב’לא עוזב את העיר’, כמו קלישאה על אשכנזיה תלאביבית שגדלה בבונקר שבו הוזנה אופן בלעדי בטקסטים של יהודה עמיחי. ו’בתחת שמי ים תיכון’ יש “חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים” (באמא שלך? מה זה אומר בכלל? מי זאת?). וב’תרקוד’ יש אישה שכמובן אומרת לו לרקוד (היא בטח אמנותית ומסתורית).

בכלל, הכתיבה של שלמה ארצי שזורה אינסוף דמויות נשיות שכנראה נולדו כדי להרים לו להנחתה (ז’אנר עברי דוחה שארצי לא המציא, רק הפריז בשימוש בו עד בחילה וסחרחורת), ואין להן שום תכלית קיומית מלבד שיקוף גדולתו ונחשקותו של שלמה ארצי. ב’הרדיו הישן’ היא “לא אומרת לי כלום תישאר או תלך”, וב’תגידי’ הוא מבלה שיר שלהם בפניה לאישה שתגיד לו דברים שהוא אומר לה להגיד (היא כמובן לא אומרת לו כלום, מה שכמובן אמור להשאיר את המאזינים מלאי).

אין בכל גוף היצירה הענף של שלמה ארצי אפילו דמות אחת שהופכת למשמעותית, שלמה, עגולה, בשר ודם. לא גבר, לא אישה, לא מצב, לא מציאות. אפשר להשוות (סליחה על חילול הקודש) את הכתיבה  שלו, למשל, לזו של לאונרד כהן, שמלאה בתיאורים והתייחסויות לנשים ולגברים שפגש בחייו והפכו למשמעותיים עבורו, ובפיהם יש ציטוטים ואמירות שמעניקים לקיומם נופך צלול של אמת, עניין וניצוץ שכלל לא קשורים לכהן עצמו, או לפחות לא נבראים אך ורק בתגובה לנוכחותו המופלאה. מסוזן עד  Alexandra Leaving, מ Famous Blue Raincoat עד Moving On חורך הלב, ההורס מיופי, שהרכיב מחלקי יצירות לא גמורות בנו אדם עם כמה מוזיקאים לאחר מותו. אצל כהן יש אנשים אחרים. גם אצל דילן, וגם אצלנו, אצל מתי כספי (לא ידעתי שתלכי ממני) ואילנית (אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי) ופוליקר (ואם את נוסעת, לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק) וירדנה ארזי (אתה לי ארץ אבודה לנצח) ואהוד בנאי (רחוב האגס אחד) ובועז שרעבי (אצלי הכל בסדר), ועוד המוני אחרים. האחר אצלם ואצל הכותבות שלהם אמיתי, חי, ולכן האינטראקציות איתו נחוות כאקט רגשית שלם ומרומם, כי באמת אין גאולת נפש אמיתית אחרת בעולם מאינטראקציה משמעותית עם הזולת. וגם לא תהיה.

---

אצל ארצי אין זכר לאינטראקציה משמעותית עם מישהו או משהו. אין אפילו ניסיון לפרוש מעל הזולת שמיכה מנחמת ומייפה של השראה וחסד, מתוך הכרה בממשות של עצמיותם. בשירים שלו מוצאים רק ניצול ציני של דמויות חולפות לצורך שליית ושליפת דימויים בנאליים, הרמטיים, חסרי כל ייחוד, שאי אפשר להבין מהם דבר על מי שהם מתארים.

אפילו ב’לילה לא שקט’ שלו, החבר המת ואלמנתו כמו לא נולדו והתקיימו אלא כדי להאיר באור מחמיא את ייסוריו ולבטיו של שלמה ארצי (שיר שצריך לנתח בנפרד, כי הוא מתועב במיוחד). אגיד רק את זה: לילה לא שקט יוצא ב1986. החבר שעליו מספר לכאורה ארצי (שבאמת מספר רק על עצמו) מת באותו זמן כבר 13 שנה. ארצי מצפה שנאמין שאחרי למעלה מעשור שבו החבר הטוב שלו מת הוא עדיין שבור מגעגועים וצער וממשיך להגיע לאלמנתו מחוסר ברירה פשוט כי היא מאוד תקועה עליו, על החבר של מירון שמת לפני כל כך הרבה שנים, ומלטפת אותו ורוצה כל כך לנחם אותו על מות בעלה.

ב13 השנים שחלפו מאז מותו של מירון גרנות עד צאתו של לילה לא שקט ארצי הפך לאחד הזמרים המפורסמים והמצליחים בישראל, והתחתן והתגרש והיה עם מי יודע כמה מעריצות. עדיין בשיר הזה הוא מוכר דימוי של גבר בודד ומיוסר שנקלע נגד רצונו לרשת שטווה סביבו אלמנת חברו הטוב, והכל באווירת שכול אשכנזו-סקסואלי עתיר שתיקות וקומבניזונים, כאילו לא עבר יום מאותה מלחמה וגולדה עדיין נואמת לעם במבטא גליצאי.

בכלל, אצל ארצי, היעדר הרגש האותנטי והיכולת להעניק אמפטיה וקיום ממשי לזולת עושים את שיריו לפרודיה מתמשכת של קורבנות. הדברים תמיד קורים לו: אבא שלו צועק עליו, אלמנות עוגבות עליו, חברים מתים לו, מבקרים מזלזלים בו, אנשים אומרים לו “בוא תוריד את הירח בשבילי” או “זה החוטא שלי”, ואבא של יזיזה שלו מתפרץ לחדר שבו הם מזדיינים כדי לומר “בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ”ס ב”טמפו”” (משפט שלדעתי היה גורם למברקניות בלשכה של משה דיין לשילוב ייחודי במפא”יניקיותו, המוסרי בעולם, של אורגזמה ובכי). הוא לא עושה כלום, לא יוזם כלום, לא רוצה כלום, לא מוביל כלום. הוא רק מבקש שיגידו לו, ויראו לו, ויתנו לו צ’אנס. אלוהים אדירים.

הכל עליו, הכל בשביל שינסח את מה שעיניו רואות לכדי בנאליות, אבל הוא? הוא שם רק במקרה, לאסוף את המליונים והנשים הפצועות. את מה שאני זוכר אני רושם, אלק.

---

אם מתחילים לחבר רגע את מה שכתבתי כאן עד עכשיו, יחד עם כשרון הלחנה מלודי מסויים (משעמם וחזרתי עד זרא, אבל נניח לזה לרגע), אפשר להבין למה ארצי הפך לזמר ישראלי כל כך פופולרי ומייצג.

נרקסיזם וקלישאות הן הרי לב הקיום הישראלי, במדינה היהודית והדמוקרטית שלו, שמושיטה יד לשלום ומקיימת שוויון מלא ללא אפליות (ועוד אחרי השואה שהיא לא רק הפשע הכי נורא בהיסטוריה אלא הפשע הכי יחיד בהיסטוריה). בישראל, הרי, אין שום זולת ושום אחר. ישראל לעולם לא נדיבה עם מישהו אלא כדי להאיר את עצמה באור יודו-פילנטרופי. ישראל מסרבת להכיר בפלסטינים כבר 150 שנה, בהתעלמות קשת עורף טוטלית, שבה היא מדביקה בהצלחה חלקים ניכרים מהעולם.

כמו הנשים אצל ארצי, בישראל, אם פלסטינים קיימים, או ערבים בכלל, הם קיימים רק כדי להציג אותנו בקורבנותנו שובת הלב או בגבורתנו ונועזותנו המרגשים עד כלות. אחרת אין בהם שום תועלת.

כמו שלמה ארצי, בסיפור של הישראלים הכל תמיד קורה להם, הפטאליים והפאסיביים. הם אף פעם לא יוזמים שום דבר. פתאום יורים עליהם, פתאום מתנפלים עליהם, פתאום מתהפכים עליהם, נפגעים מהם, והם – מה? הם רק היו פה. הם רק עשו שקשוקה פה אחי מה.

כמו שלמה ארצי, הישראלים אוהבים לחשוב על עצמם כסחבקים ונגישים וספונטניים מה (אחי), אבל בעצם הם חיים בגטו מסוגר שכל פרט שבו מתוכנן בקפידה כדי למנוע מגע עם מציאות אחרת ולהעצים מנעד מאוד מאוד מצומצם של רגשות מזוייפים, ולכן נשלטים ומנוהלים. 

---

הפאסיביות, הקרבנות וביטול-הזולת-תוך-האדרה-עצמית מככבים באחד הלהיטים המוקדמים והמזוהים ביותר עם ארצי, “שיר חייל” (“אני שומע שוב ברגעי השלווה”), שהולחן למילותיו של נמרוד גאון שנהרג בגיל 22 במלחמת יום הכיפורים. כמו לילה לא שקט השיר הזה ראוי גם הוא לטיפול מיוחד, כי גם הוא איקון של ישראליות שהאלמנטים המזעזעים שלו לא זוכים לשום התייחסות. השיר הזה עושה ניים דרופינג מערבי ליברלי (צ’כוב, רביעייה קאמרית, ג’ניס ג’ופלין) שמאיר את הדובר באור מכובד, נאור ונאה, אבל השורה התחתונה והעליונה שלו היא זו שארצי הפך לפזמון: אני חייל, ואל תבכי לי ילדה. 

אחרי הכל הכל, כל הרפרנסים והתרבות הגבוהה, אני חייל, ואל תבכי לי ילדה (קרי: מיידלע). אחד ההמנונים של ישראל החילונית והליברלית הוא מזמור למאצ’ו הישראלי שסותם את הפה ל”ילדה” בשם הצבאיות הקולקטיבית, כל זאת תוך שהוא מטיח בה התייחסויות תרבותיות גבוהות כדי להמחיש את הקונפליקט הפנימי שהוא לכאורה נתון בו, ובעצם מעולם לא התקיים (אם היה מתקיים, ה”הילדה” הייתה מקבלת ממשות, והעולם שלה ייצוג מכבד). הנוהג הזה מתאים ככפיה ליד לארצי, למחנה שלו ולהוויה הישראלית: זה ה’יורים ובוכים’ הקלאסי: קשה לנו מוסרית ואסתטית, אבל נמשיך לבחור מלחמה והרג ודם.

איך זה שהשיר הזה הפך לכזה המנון תל אביב חילוני? העיר הלכאורה שוחרת שלום ורגועה ומצביעת שמאל? טוב זו לא באמת שאלה, העיר הזו תמיד הייתה נמר בעוד כבש. אפשר להניח שהכביכול אירוניה של הדובר בשיר, שכאילו לא באמת מתכוון שהילדה תשתוק ותניח לו עם הטרדות האזרחיות שלה, היא מה שהעניקה לו הכשר אינסטנקטיבי מהתחלה, למרות שלגמרי ברור, מקריאה והאזנה (ומהיכרות מינימלית עם ההיסטוריה של המיליטריזם הישראלי), שהשורה הזו לא נאמרת בצחוק, אלא ברצינות גמורה. הכביכול אירוניה, הומור או קבלה פאסיבית של הדברים רק נועדה להחליק אותה בגרון ולפטור את אומרה מאחריות.

---

במשך שנים רבות ארצי נחשב לנלעג: הזיוף והריק של היצירה שלו היו ברורים למי שרצו והסכימו לראות אותם. מהעמדה הפוליטית המשתנה לפי רוח הזמן עד הייצוגים הנלעגים של דמויות נשיות חולפות, מהשטחיות הרעיונית והרגשית עד הפאסיביות הקומית שהוא מייחס לעצמו, אי אפשר היה לקחת את ארצי ברצינות אף פעם (“אחרי הכל את שיר”. ג’יזס פאקינג קרייסט).

אבל הוא המשיך לעשות מוזיקה, והמשיך והמשיך. ולאט לאט הציבור הישראלי התחיל למצוא בו זמר שמבטא באופן האולטימטיבי את מה שהציבור הישראלי למד, או אולף, להיכסף אליו: רגש מזוייף של ‘אנחנו’ ושל ‘פעם’ (כל משטר פשיסטי בעולם מאוהב בנוסטלגיה, וארצי עושה נוסטלגיה מיומו הראשון כזמר לפני 50 שנה, והיא אולי המאפיין הצורני הראשי של היצירה שלו), לצד קורבניות ופאסיביות.

ובעיקר, אני חושב, הקהל הישראלי מצא בארצי את היכולת לפברק בשכנוע עצמי מלא את השכרון הספציפי שמסב רגש מזוייף של בואו ניזכר בחוויות כאילו מגניבות שעברו עלינו כאילו ביחד, ונעשה כאילו היה לנו משהו חכם להגיד, וכאילו עכשיו אנחנו מסתכלים על זה בנינוחות נוסטלגית משועשעת, כשכל מה שאנחנו באמת עושים זה להיכנע להיפנוזה קולקטיבית שמטיל עלינו נרקסיסט שבאמנות שלו מנתק אותנו מרגש, מהזמן והמרחב, מהעבר האמיתי, מכל צורה של הוויה אותנטית.

כשפותחים את הרדיו הישראלי בימים האלה שומעים אינספור שיבוטים של שלמה ארצי: זמרים וזמרות שעושים את עצמם כאילו הם מרגישים משהו, רצוי רומנטי (כשבתכלס כולם נשמעים מסורסים ומצומצמים כאילו היו על מינון מוגזם של משככי חרדה, נוגדי דיכאון ומגהצי קול). שום דבר לא אמיתי ולא מזיז, והכל מכוון לסאונד מהדהד של הופעות ענק שכאילו מבטאות התרגשות משותפת ובעצם הן טקסים המוניים של הרדמה עצמית.

אבל האשכנזיות העמוקה של שלמה ארצי, שמשרה עליו ייחוס של ארץ ישראל הישנה והטובה, והשפה שהוא לקח מהמעמד שאליו שאף להשתייך (פסודו-רהיטות, או צחות לשון שנועדה לטשטש מנעד רגשות לא קיים ואומללות קיומית עמוקה: שפה שנועדה לחסום רגש במקום לבטא רגש), היכולת האמיתית לגמרי שלו לא לראות אף אחד ולא להרגיש שום דבר – אלה עשו אותו למה שהוא: הזמר הישראלי האולטימטיבי.

בשנות השמונים, כשהשקרים של המדינה הזו עוד היו טאבו, אפשר היה לגחך על שלמה ארצי. באווירת ההתפרקות וההתפכחות, ישראל של השקרים הגדולים צריכה להיאחז בכל משענת קנה רצוף שהיא יכולה להניח עליו את ידה. בהקשר הזה צריך לראות את התחייה המחודשת של תדמיתו של שלמה ארצי, או את החיבוק המחודש שהממסדים המתנכרים לשעבר מנסים להעניק לו. אפשר לשער שהמיתולוגיזציה של דמותו רק תעמיק ככל שהשברים הישראליים ייחשפו והצורך בסימולקרה של מדורת שבט יגבר.

איך לא מתמסר, אחרי הכל, למי ששר לנו בדיוק את מה שהיינו אמורים לאהוב ולהרגיש אם אנחנו והוא היינו מי שהוא המציא בכשרון כזה. אף אחד אחר לא יכול לגלם עבורנו בשלמות בריאה שלמה של חיים, מחשבות, מקום והיסטוריה שכולם, מא’ עד ת’, בדיוניים ומזוייפים לחלוטין. רק שלמה ארצי.

 

 

 

הם מסתובבים בעולם כמו רובוטי המנהרות במטריקס, ומשגיחים מקרוב שלא יתחולל אף דיון משמעותי בשום נושא שהוא אי פעם. אם הם נתקלים בסימני חיים כאלה, הם עוברים למוד התקפה. הכירו את הפסיכוסחים 

תראו, זה לא סוד שאנחנו חיים בסביבה פוליטית, איך נאמר זאת בעדינות, מטומטמת למדי. הישראלים, יברכם השם, הם זן קשה עורף וסגור פרספקטיבה ביותר של בני אדם פוליטיים: הם לא יודעים על מה הם מדברים ברוב העצום של המקרים, ובכל זאת הדעות שלהם מושרשות לחלוטין ומגובות בתשלובת נפיצה של חיבור רגשי-ביוגרפי ופחד אימים מפני תפיסות מאתגרות.

כך נוצר לנו גטו מחשבה מדכא ועלוב שבו כולם וכולן חוזרים על שלוש ארבע מנטרות מיום הלידה עד יום המוות בתוך סביבה קטנה ומצומצמת שמופרדת מכל השאר – מכל שאר המיני גטאות שמרכיבים יחד את הגטו הכולל שהוא מרחב התודעה הישראלי. צינוק קטן של מטר על מטר, בלי חלון, עם יציאה שבועית של עשר דקות לחצר.

זה לא המקום לקורס, אפילו מזורז, בהסטוריה של הרעיונות היהודיים, בדגש על הרעיונות היהודיים במזרח אירופה שהולידו מתוכן את הציונות שהיא האם הפסיכית של כולנו. אבל לא צריך קורס כזה כדי לדעת שבאופן מסורתי, ובייחוד במזרח אירופה, יהודים נטו לקיצוניות וקנאות, להתבדלות ולשגעונות אידיאולוגיים מוגזמים. וכבר בתנ”ך יש לנו הקרבת ילדים בשם אלוהים ואדמה שבולעת מורדים במעמד ההנהגה והשמדה טוטלית של עמים יריבים: לא הקרקע הפוריה ביותר לאתוס של סובלנות, הכלה וקבלה.

בכל אופן, בתוך הגטו הספציפי שהוא ישראל המודרנית, אחת התופעות הביזאריות והמעניינות ביותר היא שלא ייתכן לעולם שום דיון פוליטי באף נושא. זה די מדהים, אני אוהב לומר, אבל באמת, תחשבו על זה: יש כאן איזה עשרים או שלושים כיתות סגורות של מחשבה ואמונה שלא מקיימות ביניהם שום דיאלוג, ובין חבריהן לחברי הכיתות האחרות מתקיימים יחסי חשדנות ועויינות אינהרנטיים שלא חולפים לעולם. חרדים מזרחים ואשכנזים, חסידים וליטאים, קיבוצניקים ומושבניקים, עירוניים ופריפריאליים, מזרחים ואשכנזים במרחב האורבני, תל אביבים ואחרים – אולי המספר 20 או 30 מוגזם מדי. אני מונה במספר זה, בכל אופן, את חברי מעמדות האילוז’ של “המרכז הפוליטי”, חרד”לים, ברסלבים (שבתוכם יש כנראה כמה קבוצות מובחנות מאוד). בקיצור: גטו של גטאות, זה מה שאנחנו.

אבל בכלל לא רציתי לדבר על המאפיינים האידיאולוגיים (המשעממים להחריד) של מדינת ישראל, אלא על אלמנט אחד וספציפי של המרחב הפוליטי שלה, שהוא אולי אפילו לא ישראלי במיוחד, וכנראה שיש ממנו בכל מקום אחר בעולם. לאלמנט הזה אני קורא: הפסיכוסחים.

מיהם הפסיכוסחים? 

פסיכוסחים, בפשטות (שהיא אלוהים, ולא הפרטים הקטנים כפי שפורסם בטעות), הם פסיכים של הסדר הקיים. שומרים רדיקלים של היש. משמרות האנטי-מהפיכה. אנשים שמאמינים ומתנהגים כאילו הסדר הקיים לא רק מחזיק את הקוסמוס במקומו, אלא הוא מושלם והרמוני מכל זווית, וחבלה באחת מכנפותיו או איבריו עלולה לחבל במודל כולו ולהחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו. אין צורך לומר: מדובר ברעיון בלתי נסבל עבור פסיכוסחים.

המהות העמוקה של הפסיכוסחיות היא קיפאון רגשי ואינטלקטואלי, שהוא הסיבה והתוצאה של עולם שלא מעוניין בדו שיחה, לא מסוגל לקיים כזה ובצעם פוחד פחד מוות ממפגש עם רעיונות אחרים, שונים ומאתגרים.

עכשיו בכל נושא ועניין בעולם יש פסיכוסחים. כל פעם שתרצו להעלות נקודה שונה וחדשה איפשהו, באיזשהו נושא, איזשהו פסיכוסח ינסה לבטל אתכםן. בכל דבר ועניין אנשים יתנגדו לרעיונות חדשים ומקוריים, או לאתגור של הסדר הקיים. זה קורה לא רק בגלל שאנשים מפחדים משינוי (ומפחדים בכלל, מכיוון שהחיים מכילים יסוד תמידי של פחד), אלא בגלל שלא מעט אנשים מתרגלים לחשוב ולהרגיש שהם מרוויחים מהסדר הקיים. ואני אומר מתרגלים לחשוב או להרגיש מכיוון שאני לא באמת חושב שמישהו מרוויח מסדר קיים מעוות: יהודים בישראל לא באמת מרוויחים ממשטר האפרטהייד, ומעמדות גבוהים לא באמת מרוויחים ממשטר כלכלי של ניצול ושיעבוד. זה עשוי להיראות כאילו מישהו מרוויח, אבל לאמיתו של דבר חברה שמחזיקה בהרגלים לא בריאים של צמיחה לא רחבה ומשותפת, עם צרימה חזקה במקום הרמוניה היא חברה שכל חבריה חיים בחשש ובמצוקה.

בכל נושא ועניין יש פסיכוסחיות, אמרנו, אבל הנושאים שמעוררים את הפסיכוסחיות העזה ביותר הם אלה שנוגעים באופן ברור בתיקון עוולות חברתיים. עכשיו זה לא שיש עוולות לא חברתיים, אבל מאבק על סביבה ירוקה ובריאה יותר, למשל (בהנחה שיש כזה ושהוא כזה), נתפס פחות כמאבק לתיקון עוולה חברתית כמו גזענות היסטורית, שוביניזם או סדר כלכלי שמיטיב בצורה עקבית ובוטה עם קבוצה אחת על חשבון אחרות.

ומכיוון שמדובר בבני אדם, שהם יצורים של רגש לפני, אחרי ומעל כל דבר אחר, לרוב המאבק הפוליטי בכלל לא קשור לתוכן העמדות המובעות על ידי הצדדים הניצים, אלא לזהות הנתפסת של כל צד. בישראל, באופן מובהק, אנשים מצביעים לפי המוצא והמעמד (המונחלים והמיוחסים או נלקחים באופן עצמי), ולא לפי דעות ועמדות. אפשר בכלל להטיל ספק בזה שלמישהו בישראל יש דעה פוליטית מוצקה בנושא כלשהו: מדובר בעיסה לאומנית-חזירית אחת עם גוונים מתחלפים, עם הסכמה גורפת למדי ממרצ עד איתמר בן גביר ברוב הנושאים המהותיים.

זו אולי אחת הסיבות שבישראל יש כל כך הרבה פסיכוסחיות: יש כאן אינטרס משותף חוצה מפלגות ומחנות שלא יתגלה הבלוף שנקרא “הפוליטיקה הישראלית”.

אבל הפסיכוסחים עושים יותר מזה. הרבה יותר מזה. הפסיכוסחים מסתובבים בעולם ומפקחים באופן אקטיבי כך שלא יתקיים איפשהו בתחום סמכותם המדומיין דיון שעלול להביא למסקנות שיסכנו את הסדר הקיים.

חשוב להדגיש בשלב זה: פסיכוסחים לא רואים את עצמם כשליחים של אידיאולוגיה מסויימת: עבורם אלוהים הוא המצב הקיים, בנו הוא הפרשנות המקובלת ורוחו הוא ההסתכלות המיינסטרימית. בשונה מאידיאולוגים של מחנות נתונים, עיקר חייהם הפוליטיים של פסיכוסחים הוא לא הנסיון להשליט תפיסות מסויימות, אלא למנוע את עלייתן של תפיסות אחרות ושונות.

פסיכוסחים, כמעט פוליטי, הם הסכר האמיתי שעומד בפני דיון פוליטי משמעותי, שמכיל יסודות בלתי ניתנים להשמטה של גילוי לב, הכרה ושהות משותפת במרחב אחד של לא-ידוע, שבו לא ברור מה יהיה עוד רגע, או אחר כך. פסיכוסחים לא מסכימים שיהיה אפילו רגע אחד של לא ידוע, ולכן כל פעם שמתגלה חשש להופעתו של חוסר וודאות הם מייד מזדרזים להרוג אותו עם שאלות כמו “אז מה אתה מציע?” או “מה הפתרון?” – לא בגלל שהם לא מבינים שההודאה בחוסר התוחלת של ההבנות הקיימות היא מכשול ליצירת פיתרון, אלא בדיוק בגלל שהם כן.

פסיכוסחים לא מדברים בשם אידיאולוגיה, כאמור, אלא בשם העמדת פנים של שכל ישר ופרופורציה. מכך נגזרים האלמנטים הרטוריים שלהם: הודאה חלקית בעוול (לצורך יצירת בלבול ומבוכה על ידי אפקט בלימה והכלה של כעס), תוך הכחשה מיידית של מימדיו או נוכחותו בהווה; התעקשות שזה נכון בעיקרון, אבל לא כזה חשוב; טענה שזה עניין אישי, של פרספקטיבה אישית, ולכן בעיה רגשית לא מעובדת של המצביעה על העוולה.

מכיוון שאנחנו חיים בזמן ובמרחב ובדיוק של קורות העוולות הפוליטיות, הפסיכוסחים מבקשים ליצור ניתוקים בזמן ובמרחב של העוולה הפוליטית המדוברת: זה היה פעם אבל כבר אינו כעת; זה היה במקומות מסויימם אבל לא באחרים.

שיטה אחרת ואהובה על פסיכוסחים היא הסתמכות על אפיזודות ואנקדוטות אישיות שנעות תמיד סביב אותו ציר: לי זה לא קרה (או, בהרחבה מסויימת: זה לא קרה לחברה שלי, לבן דודה שלי, לשכן שלי, או, לפסיכוסחים מתקדמים: לי קרה ההיפך). היא לא הוטרדה; אני לא הופליתי; לנו דווקא היה טוב; הכרתי אתיופי מאושר; אני ערבי ציוני; באתי מעוני והצלחתי בכוחות עצמי; סבי התגורר בצריף איפה שהיום כיכר המדינה; וכן הלאה וכן הלאה, סיפורים ווידויים שאין להם שום ערך סטטיסטי, וכל מה שהם, בעצם, זו המחשה איך הפסיכוסחים מאולפים לגייס כל נים בנפשם ובביוגרפיה שלהם כדי לגונן על החברה ועל עצמם מפני אתגר רגשי או עיוני.

כי זוהי דתו האחת של הפסיכוסח: שלא יתקיים דיון. שלא תושמע צעקה. שהסאה לא תוגדש. שלא יתקמטו הבגדים, ולא ייזל אגל זעה, והדגל לא יפסיק להתנוסס בעוז, וההמנון לא ינשור מעל השפתיים, והמשאבים לא יחולקו מחדש, והסיפור לא יתעדכן ושום דבר, שום דבר, לא ישתנה אף פעם.

לסיום: הוויית גטו שנועדה לחנטרש באינטלקטואליזמים ודביליזמים נפש כלואה ומעונה

אנשים הן יצורים רגשיים לפני, אחרי ומעל הכל, כמו שאני חוזר ואומר גם פה וגם בכלל. והשיטה של מניעת דיון לא נובעת משום דבר שכלתני: היא בריחה רגשית מגשמות מאיימים של בושה, עלבון, מבוכה, השפלה, כאב ופחד (וחבריהם).

בצד שספג עוולה חברתית, פסיכוסחים יהיו לא רק אנשים שהצליחו להיחלץ מהגורל שיועד לקבוצה, אלא גם מי שעבורם ההודאה בתחושות הקשות שהסימון שלהם עורר ומעורר קשה מדי. זה קשה מאוד להודות שגידלו אותך לחשוב על עצמך כטיפש (או טיפשה), ושהמחשבה על כך בלתי נסבלת.

בצד שגרם ונהנה מעוולה חברתית (גם אם לא “הרוויח”, כמו שהסברתי את דעתי למעלה), פסיכוסחים יהיו לא רק אנשים שמפחדים מהתערערות הפריבילגיות שזכו בהן שלא בצדק, אלא גם אנשים ששואבים הנאה מפעילות סדיסטית כמו ערעור וטשטוש המציאות עבור אנשים חלשים מהם פוליטית ו/או תדמיתית. פסיכוסחים סדיסטים כאלה, כשהם ייתקלו בטענות לעוולה מצד בני ובנות הקבוצה שהקבוצה שלהם פגעה ופוגעת בה, ישתמשו בטיעונים ובמאפיינים הכי סטריאוטיפיים כלפי המצביעים והמצביעות על העוולה, תוך שהם נשענים על הרשיון הנורמטיבי להרע למי שלא עמדו בכללי הביקורת והדיון המקובלים: אם ערבי יצעק שזה פוגע שמתייחסים אליו כמחבל פסיכוסחים ציונים יגידו לו שהוא מחבל, ואם אישה מזרחית תגיד שזה משפיל שמתייחסים אליה כפרחה הם ימצאו תמונה שבה היא נראית הכי פרחה סטריאוטיפית, או שהם יחפשו את האתיופי האחד שהתפרע בהפגנה (כפרה עליו) כדי להגיד שהיי, האתיופים באמת אלימים.

סופם של הפסיכוסחים, אגב, הוא תבוסה ידועה מראש, וזאת בגלל אופי ההתנהלות שלהם, שהיא סטטית ותקועה: אסור להם לזוז רגשית ושכלית לשום מקום: הם חייבים לשמור שלא יתקיים דיון כל הזמן אותו דבר. אבל האנשים שנגדם נעשו עוולות זזים כל הזמן. הם חייבים לזוז, לחשוב, לשפר עמדות. ודבר זז תמיד מנצח דבר שלא זז. זה חוק טבע. הפסיכוסחיות, בסופו של דבר, היא מנגנון כיבוי אנרגטי עצום מימדים. היא לא מאפשרת יצירה של חיים ורעיונות חדשים, שנולדים ממפגש, קונפליקט והרמוניה מחודשת (וחוזר חלילה). לכן, בהפוך על הפוך, הםסיכוסחים הם זרזים משמעותיים מאוד בקריסת הרעיונות שלהגנת הם מקדישים את חייהם המאובנים.

---

למה הכנסתי בפוסט הזה תמונה של הספר שלי? 

לקידום עצמי, כמובן, אבל גם בגלל שזה כאב ראש וישבן למצוא תמונות טובות לפוסטים, ויש זכויות יוצרים הכל ובכלל, אני מעדיף מילים על תמונות תמיד. וגם, ואולי הכי חשוב, הספר שלי מקדם מאוד את החסינות הטבעית מפני פסיכוסחיות, ואני ממליץ עליו מאוד כרפואה מונעת ובונה לשכל הפוליטי, שהוא השכל הכי חשוב שיש (וגם הוא נשען כולו על רגש, אבל אני מתחיל לחזור על עצמי).

תמצאו גרסה מודפסת כאן וגרסה דיגיטלית כאן.

וזהו.

 

 

 

ראשית כל , כשאני כותב פוסט כזה ברור לי שהתיוג המיידי יהיה: זקן זקן זקן, בומר בומר בומר. אחד שלא מבין את המודרנה (יענו), שלא מבין את התועלת, הנחיצות, הקלילות, היופי. וזה באמת נכון: אני לחלוטין לא מבין את האשפה המדומיינת שמיוחסת כיתרונות הכלים החשמליים, שהם כלי שאין לו אף יתרון ומכל בחינה שהיא מפגע, פיגול וטינופת.

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה, ובדרך עלתה לי התהיה: אני התיעוב הנורא שאני חש כלפי הכלים החשמליים הוא קנאה דורית? האם אני בסך הכל מקנא בסתר ליבי בצעירים בני העשר עד ארבעים, או שבעים (כי החרא הזה זחל לכל הגילאים), שמרחפים להם ברחובות בקלילות קיומית סקסית ושובת לב, עם עבודה בהייטק וחשבון ביטקוין שופע? אני חושב שלא. כל ימי לא קינאתי באדיוטים, ואני לא חושב שהתחלתי בכך לאחרונה.

והכלי הזה מטומטם, כל כך מטומטם שצריך להקדיש ספר שלם לכל הדרכים שבהן הוא זוהמה ואסון. אבל אי אפשר, וגם אין לי כל כך הרבה זמן לשבת על זה. אז אני מרכז פה כמה אספקטים בולטים של אחת ההמצאות המחרידות והמזיקות בדברי ימיי הרעיונות כולם – אולי גרועה יותר מפצצת האטום (או על כל פנים, בתחרות צמודה איתה). הנה הם.

האדישות לחיים, או: דהומניזציה 

אנחנו מכירים, יודעים וראינו את זה במו עינינו מאות פעמים: ברגע שבני אדם עולים על אופניים או קורקינט חשמלי ליבם נהיה גס בזולת ובחיי עצמם. אפשר להסביר את זה בשינוי הפרספקטיבה החד: מהולך רגל שצריך להניע רגל רגל ויד יד ולנוע במרחב באמצעות שרירים ושלד, לאדון או מלכה של המרחב והזמן שבסיבוב קטן של הדוושה יכולה להאיץ למהירות של ספרינט רגלי מטורף. כשהיכולת לנוע מהר כל כך נמצאת לך בין הרגליים וזמינה כהרף עין, לצד פוטנציאל הרס, פציעה חמורה והרג שתלוי לגמרי בשיקול הדעת ותשומת הלב שלך, בני האדם של העולם הישן, שהולכים ברגל, הופכים לחגבים בעיניך. גם אופניים רגילים מעניקים תחושת יתרון כמעט אבולוציונית, אבל למרות מהירותם לעומת הליכה רגלית מעטים, אם בכלל, משתמשים בהם כדי להגיע במהירות ממקום למקום. באופניים צריך לדווש ונוסעים לרוב לאט יותר, והחיבור בין הפעולה הפיזית של סיבוב הדוושות לפעולה הפיזית של החזקת ההגה מיתרגם לקשר רציף למדי עם התחושה הגופנית והמרחב.

זה לא אותו דבר בכלים חשמליים. עבורם, סגנון התנועה שלהם במרחב (קלות ומהירות בלי מאמץ ותשומת לב) חובר לעידוד שהממסד הפוליטי מעניק (על ידי העלמת עין מכוונת מהפרות החוקים שלהם ויצירת תשתיות מיוחדות עבורם) ושניהם יחד ומועצמים בתחושת עליונות כמעט אבולוציונית של יצור שנע מהר כלפי זולתו האיטי ביחס, ומיתרגמים לרשיון פתוח-בואכה-אבסולוטי להפחיד ולהצר את צעדי הולכי הרגל ונהגי הרכבים, וכשאין ברירה – גם להרוג אותם ואת הרוכבים עצמם.

כך משמשים הכלים החשמליים, הנפוצים עד אימה, למכשיר תרבותי של דהומניזציה רחבה שתמיד זולגת ומחלחלת לשכבות נוספות של המציאות. לא רק במובן הפשוט – כיבוש המדרכות על ידי הכלים החשמליים הפך אותן למותרות לגמרי לתנועה מהירה גם עבור קטנועים, ולאזורי חניה לגיטימיים לדו-גלגלי מכל סוג בכמויות שסותמות את המרחב כמעט לגמרי – אלה גם במובנים נוספים, לא לגמרי אסוציאטיביים. למשל: האם נהגי מכוניות צריכים להיזהר במיוחד על הולכי רגל במעברי חציה כשלנהגי כלים חשמליים מותר לדרוס אותם או לדחוק אותם? האם נהגי אוטובוס יכולים להתייחס לנוסעים כבני אדם כשמרחב התחבורתי פרוץ ופרוע כל כך? האם הערך של האנושי, ושל החיים, יכול להישאר על כנו כשהשלטון מתיר ואף מעודד אנשים על רכבים ממונעים (ולכלים חשמליים יש מנוע, כידוע) לנהוג באדנות אלימה שכזו כלפי הולכי הרגל? אני חושב שלא. ואני חושב שהכלים החשמליים הם מכשיר וביטוי של דהומניזציה אנושית בסיסית במובן רחב בהרבה מזה שנוהגים להתייחס אליו.

הניתוק מהמרחב, או: דיסאוריינטציה

לצד תחושת העליונות התנועתית שמעניקים הכלים החשמליים לרוכביהם, אופן התנועה (מהירות נטולת מאמץ בגובה הרחוב) שלהם יוצר מעין בועת שיכרון סגורה שגורמת לרוכבים להתנתק מסביבתם. אנשים שהולכים ברגל, אם הם לא שקועים בנייד או חולמים במיוחד, רואים את הרחוב, מריחים אותו, חווים אותו. במהירות של 20 או 30 קמ”ש, בלי ההפרדה שמייצרת מכונית, הרחוב הוא משהו אחר. הוא מפסיק להתקיים כיחידת מרחק שהיא ביסודה אנושית (וכלבית, וחתולית, וצמחית), והופך להיות שאטל שנעים בתוכו ממקום למקום. הרוכבים נמצאים, רוצה לומר, במרחב אחר לגמרי מהולכי הרגל, ומכיוון שאלה נעים במהירות איטית משל הרוכבים, הם הופכים למטרד ומכשול.

הניתוק הזה מהמרחב לא רק הופך למקדם-דהומניזציה בפני עצמו, הוא יוצר תודעה דורית של ניתוק מהסביבה הפיזית, מתחושות הגוף ומהזולת. אין הרבה מקום להרחיב בזה כרגע, אבל הדיסאוריינטציה הזו מאוד מאוד פוליטית: בני אדם שרואים את הסביבה, הזולת ועצמם כמו שרוכבי חשמליים רואים הם מתנה אדירה לכוחות תרבותיים ופוליטיים של פירוק החוויה המשותפת והסולידריות, ויצירת חברה של תאים מופרדים ומטושטשי תודעה.

הרס רעיון הרחוב והמדרכה, או: דהקונסטרוקציה 

מעבר לניתוק הפסיכולוגי והפוליטי שאני מדבר עליו, שהוא סוגיה כאובה בפני עצמה, הכלים החשמליים רוצחים, למעשה, את מושג הרחוב כמו שהוא מוכר מאות ואולי אלפי שנים. הרחוב, עבור הדור שלי לפחות (ילידי שנות השבעים והשמונים, ובוודאי אלה המבוגרים ממני), הרחוב היה מקום מרתק מצד אחד, ובטוח מאוד מצד שני. מקום שרצית להיות בו, והכי טוב להיות בו סתם, בלי תכלית מיוחדת.  יציאה לרחוב הייתה עניין, וגם חזרה ממנו הביתה הייתה עניין: היינו חוזרים טעונים באנרגיה מהרחוב. היינו רואים אנשים מעניינים, דברים מעניינים, חנויות חדשות, בעלי חיים, צמחים, שמיים, קולות מחלונות. הייתה התרחשות ברחוב שהקצב של חתיכה שלו שהוקדשה אך ורק להולכי רגל הותאם לספיגתה האיטית והמענגת. יש משהו נפלא בהליכה ברחוב ללא מטרה ברורה, או מתוך נינוחות מכוונת. עם התנועה הנעימה והחשיפה למראות ואנשים, עולם הדמיון, המחשבה והרגש מתעורר ונוצר משהו מיוחד שלא קורה בשום צורה אחרת.

הכלים החשמליים שמים סוף לדבר המיוחד הזה שנקרא הרחוב בשני אופנים (חח): ראשית הם מחנכים את רוכביהם להתעלם לחלוטין מהמימד החיוני הנ”ל של חיים מתורבתים, ומהם ההשקפה הקלוקלת הזו מחלחלת הלאה, הן בשל מספרם הגדול והן בשל היחס הפוליטי העודף שהם זוכים לו (שנשען על טמטום פוליטי סטנדרטי, עליונות אבולוציונית מיוחסת ליצורים שנעים מהר מזולתם ורעיון דבילי מהשורש שכל מה שחדש הוא בהכרח טוב יותר).  שנית הכלים החשמליים מחסלים את הרחוב כפי שהכירו אותו מאות ואולי אלפי שנים פשוט כי ברחוב שיש בו כלים כאלה לאף אחד אין שלווה ושקט ללכת. לא לזקנה עם ההליכון, לא לאמא עם הפעוטות, לא לזוג שהולך ומדבר, ובטח שלא ליוצרת שצריכה את חוויית הרחוב הזו לעבד משהו, להבין משהו.

חלק עצום מהיופי והחן של הרחוב הוא המקריות שהוא מאפשר, שכולה תולדה של מפגש בין מציאות נייחת (כמו חנות, פסל או ספסל) לאנשים שנעים במרחב במהירות הליכה, ויכולים להביט ימינה ושמאלה, ולעצור להסתכל או לחשוב. גם המסחר של הרחוב בנוי על ההרגל הציוויליזציוני הזה. אבל עבור כלים חשמליים המרחב העירוני, כאמור, אינו מורכב מיחידות מרחק אנושיות בעיקרן. להם יש דבר דומה יותר למפה של גוגל בראש, והם נעים בתכליתיות מנקודה אחת לשניה. כך היתרון התרבותי, החווייתי והפילוסופי האדיר של הרחוב נפגם ללא תקנה.

אנטי-הומניזם וחרדה החברתית, או: הסתגרות בשטח הפתוח 

יש הרבה סיבות שנותנים לטמטום שנקרא כלים חשמליים, ואף אחד מהם לא מתקבלתעל הדעת או מוצדקת. תל אביב היא עיר קטנטנה שאפשר להתנייד בה בקלות ברגל או באופניים רגילים. רוב הערים בישראל כאלה, והמרחב שנוסעים בו על כלים חשמליים הוא ברוב המוחלט של המקרים קטן מאוד: קילומטר, שניים או שלושה מכסימום. בין כמה דקות הליכה לכמה דקות דיווש באופניים.

אבל תנועה במרחב היא בכלל לא הקטע המרכזי של כל התופעה הזו. כבר הזכרנו את פירוק החוויה המשותפת, כחלק מהפוליטיות של הכלים החשמליים. ופירוק הנביעה בתחב”צ היא חלק משמעותי מאוד בהוויה החשמלית.

לצעירים בני הדור הזה, או הדורות האלה, פשוט לא נאה לנסוע באוטובוס. זה כלי שמלוכלך ביושן, באנלוגיות ובעיקר – בבני אדם אחרים. הצעירים שלנו חונכו לחרדה חברתית כל כך עזה שנוכחות של בני אדם שהם לא מכירים במרחב סביבם עושה אותם סחרחרים ומאויימים עד עמקי נשמתם. הם צריכים להיות לבד (או מכסימום עם החברים שלהם). הם צריכים להיות מבודדים מהמרחב האנושי באמצעות תנועה יחידנית משכרת, רצוי בליווי אוזניות שיבודדו אותם עוד יותר מהאנושות סביבתם.

הכלים החשמליים מיוחסים בטעות מסויימת לעמודת “פתרונות תחבורה” בגליון האקסל הגדול של התרבות במאה ה21. לאמיתו של דבר הם שייכים למדור של “פתרונות תומכי תודעה לצעיר המתבודד”, כמו חשיש, גיימינג או אוזניות שהפכו לחלק מהגולגולת או האוזן עבור אנשים מסויימים, או כובע קפוצ’ון על הראש. התכלית המרכזית של הכלים החשמליים אינה תנועה נעימה וקלה במרחב, אלא שהות במרחב חסום ומבודד לזרים.

סוף דבר: אפס תועלת, ומחיר תרבותי ועירוני נורא

במה מועילים הכלים החשמליים למשהו? בשילוח מנות אוכל מטומטמות ממסעדה מטומטמת לסועד מטומטם, אגב יצירת טונה של אשפה בלתי מתכלה, הרס המרחב הציבורי וחויית הרחוב וקידום תרבות פוליטית של בידוד וניכור ותרבות העסקה של ניצול, הפקרה והתנערות?

אנשים חייבים רכב או אופנוע לעבור מרחקים גדולים או לשאת משאות כבדים, או לנסוע כמה אנשים יחד. האלמנט הזה של חיינו הכרחי, וגם אותו אפשר וצריך לצמצם על ידי תחבורה ציבורית יעילה ומפותחת וזולה.

הכלים החשמליים, לעומת זאת, אינם משרתית שום תכלית מלבד בידוד וזלזול במרחב ובבני אדם אחרים. הם לא מאפשרים תנועה טובה יותר לעומת אופניים רגילים, תהליך הייצור שלהם ושל הסוללות שלהם הרסני לאין שיעור לסביבה (אפרופו טענות “זה ירוק” המטופשות להחריד), והם גורמים לדהומניזציה כל כך גדולה שבני אדם התחילו להשתמש בהם להעברת ילדים קטנים ממקום למקום ברמה של הפקרות שקשה היה לדמיין דור אחד אחורה. וזה, בקצרה, למה אני כל כך מתעב את הכלים החשמליים.

 

 

 

למה (אני) צריך לכתוב את המאמר הזה

ישנן כמה סיבות לכתיבתו של מאמר שברור (לי) לגמרי שיתואר כפרובוקטיבי, אולי גם אנטישמי, ובוודאי ובוודאי אנטי ציוני. מאמר שיהיה קשה לחלק לא מבוטל מהקוראות והעוקבים שלי לעכל. ובכל זאת אני בוחר לעשות זאת, ולא רק מפני שאני נהנה ללכת על הקצה וליהנות מהמוניטין של כורה תככים מקצועי. הנה כמה סיבות למה אני כותב את מכתם הכפירה הזה:

א. כי הוגן ונדרש להגדיר מושגים, כולל, ובמיוחד, על ידי אנשים שקוראים תגר על תפיסות מקובלות. בדרך הזו אפשר גם להבין את המציאות לתפיסתך, וגם להתווכח איתך בצורה מבוססת. אם עבודה היא בעיניך מנגנון שיעבוד מעמדי, כך עליך לקרוא לה. ואם המשפחה היא בעיניך מוסד שנועד לקעקע את הזכויות הטבעיות של נשים, כך עליך לדבר עליה. בהירות מושגית והוגנות, אם כך, הן הסיבה הראשונה שאני כותב את המאמר הזה. כשאדבר על ציונות או על יהודים לבנים מעתה ואילך לפחות יוכל להיות ברור למה בדיוק אני מתכוון.

ב. בגלל שאני מרגיש שדורות על דורות של מזרחים ומזרחיות כמוני (להלן: יהודים חומים) גדלים בתחושה של זרות, חוסר שייכות וחוסר קבלה במקום שאמור לשמש להם בית. להם ולהן אני רוצה לומר: זו לא אשמתכם. המקום הזה לא נבנה עבורכם, לא תוכנן במחשבה על הצרכים והרצונות שלכם, ולמעשה בנוי מראשיתו כדי לגרום לכם להרגיש זרים ופחותים, באמצעות שימוש במנגנונים שתיכף ידובר בהם. תחושות ורגשות אלה של מודרות ופחיתות הן לא תוצר לוואי של השיטה הציונית, ולא תוצאה של עולם רגשי פגום אצלכם: הן תוצר צפוי לגמרי, ומכוון לגמרי, של השיטה. המקום הזה עובד, בליבת הליבות שלו, כדי לגרום ליהודים חומים להרגיש דפוקים ושווים פחות, תורמים פחות, מסוגלים פחות, טובים פחות, חכמים פחות, וכן הלאה וכן הלאה. זה לא קורה או קרה מעולם באופן ספונטני. זה מובנה. זה הקוד של המקום. זו הציונות. כשם שהיא עושה את החיים של פלסטינים בלתי אפשריים מילולית ואלגורית, כך היא שוללת אנושיות שלמה, כלומר שוויונית, מיהודים לא לבנים.

ג. כי חסרה לנו מאוד בשיח הרווח הגדרה של הציונות בעיניים רדיקליות ומזרחיות: לא רק תנועה של יהודים לבנים, מתוך עולמם ורצונותיהם של יהודים לבנים, אלא תנועה למען יהודים לבנים. החוליה הזו בשרשרת חסרה, וחסרונה יוצר בעיה אמיתית בהבנת המציאות.

ד. כי אני כותב אמת, ואמת צריכה שתיאמר. גם, ובייחוד, אמת בלתי ממסדית, לא מיינסטרימית וחצופה. מכל האמיתות, האמת הזו היא בעלת הערך הרב ביותר. אולי היא הצורה היחידה החשובה של אמת.

אפתח, ללא עיכובים מיותרים, בהגדרה מחודשת של הציונות. לפני כן רק אציין שההגדרה הזו לא מתבססת על כתבים, תאוריות או משאלות לב, אלא על התבוננות ישירה במציאות ובמה שהתרחש ומתרחש במרחב הזה מאז שהתנועה הזו החלה לפעול בו. כלומר, ההגדרה הזו מבוססת על התפיסה: הציונות היא לא מה שהיא אומרת שהיא, ולא מה שאומרים עליה שהיא. הציונות היא מה שנעשה בשם וכחלק מהציונות, על ידי המנגנונים המרכזיים של הציונות, קרי מדינת ישראל, ממסדיה ומוסדותיה. מדובר בנקודה פוליטית שחייבים לראות ולהכיר בה, מכיוון שהיא מאפשרת לנו לתרגם את המעשים אחורה לתפיסות וכוונות. בהיעדר הבנה של יסוד מארגן של הפעולה הפוליטית, מה שקורה בשדה פוליטי נתון עלול להתפרש ככאוס, או כהתפתחות “טבעית”. אבל במרחבים שבהם מציאות והתודעה ממושטרות באופן כל כך הדוק כמו הציונות לדורותיה, שום דבר לא מתפתח באופן ספונטני. המילים שאנחנו משתמשים בהם להמשיג את המציאות הישראלית בכל רבדיה, ואפילו השפה עצמה, כולל אופן ההגייה שלה, הן פירות פעולה פוליטית מכוונת, שנובעת מתפיסה שניתן לראות חוזרת שוב ושוב, אם בוחרים לא להיות עוורים לכך, בכל אספקט נשלט של המציאות במרחב הזמן והגאוגרפיה הציוניים.     

ואם כך נשאל: מה הדבר הפוליטי שהציונות באמת עושה ב150 שנה האחרונות? מהו הדבר שאפילו חימוש היהודים בצבא והקמת מדינה עצמאית הם רק ביטוי שלו (כמו שכל פעולה במציאות היא ביטוי של תפיסה ורגש)?

אם מקבלים את הטענה שהיסוד העיקרי במחשבה פוליטית הוא מערכת היחסים בין קבוצות שונות ובין היחידים לקבוצות השייכות שלהם,ואם שמים במרכז הבמה, היכן שראוי שיהיו, את התחושות והמחשבות של יהודים חומים ושחורים, מה שהציונות עושה ב150 השנה האחרונות, פחות או יותר, הוא יצירת הסדרים, פרקטיקות ונורמות שנועדו להיטיב עם קבוצה אתנית אחת על חשבון אחרות. כאן אסור לעצור. צריך להמשיך (באומץ מסויים), ולהגדיר:

הציונות היא תנועה פוליטית שנוצרה על ידי ועבור יהודים לבנים, ותכליתה המרכזית היא קידום מעמדם הכלכלי והתדמיתי של יהודים לבנים בשטחי ארץ ישראל-פלסטין.

כיצד מגשימה הציונות את תכליתה ושליחותה בעיניי עצמה, קרי העצמת מעמדם הכלכלי והתדמיתי של יהודים לבנים בארץ ישראל-פלסטין? מהם מנועי הכוח וההוצאה לפועל העיקריים של תכליתה הפוליטית?

מנועי הכוח העיקריים של הציונות נובעים מתכליתה והם

1) החזקת אדמה. היות והציונות היא תנועה פוליטית שבלב האתוס ושדה הפעולה שלה מצוי שטח אדמה נתון ומצומצם, תפיסת והחזקת אדמה היא המכשיר הראשון במעלה של התנועה הזו בהגשמת תכליתה, והיא מתבצעת בשני אופנים: א) החזקת יותר אדמה באופן בלתי פרופרציונלי לחלקה היחסי של קבוצת היהודים הלבנים באוכלוסיה הכללית בשטח נתון, וב) החזקה בלתי פרופורציונלית בפיסות האדמה היקרות והאסטרטגיות באותו שטח לפי אותו מפתח.

2) הפרדה גאוגרפית בשירות היררכיה תודעתית, תדמיתית, כלכלית ופוליטית. מראשית ימיה, הציונות שקדה על יצירת גטאות נפרדים לאוכלוסיות החיות במרחבי השליטה שלה, על בסיס הגיון שקוף, ברור וקנסיסטנטי: יהודים לבנים מקבלים יותר אדמה, והרבה יותר מהאדמה היקרה והחשובה, הכפרית והעירונית, בדגש על אדמה שמכילה אוצרות טבע שניתן להפיק מהם תועלת תיירותית וכלכלית. כרובד נוסף, יהודים לבנים חיים בנפרד מיהודים חומים ושחורים: בתנועת התיישבות לבנה, בערים ועיירות לבנות, במצפים לבנים ובמושבים לבנים (בכל אלה יש נוכחות מסויימת, מצומצמת, של יהודים חומים, ולעיתים אפילו ערבים, אך נוכחותם תמיד זעומה, והם תמיד חייבים להיות מולבנים נורמטיבית. נרחיב מעט בכך בהמשך, אך די שנאמר: בשום מרחב גאוגרפי לבן היתרון המספרי של היהודים הלבנים אינו מאויימת לעולם).

ההפרדה האתנו-גאוגרפית, מהמאפיינים החשובים והבולטים של הציונות בכל ימיה, מקלה על הפרדה בין אוכלוסיות במרחבי המציאות והתודעה הפוליטיים: היא מאפשרת הענקה קלה של טיפול עודף מכל הבחינות ליהודים לבנים: ראשית בהקצאת אדמות נוספות ושימושים חדשים ורווחיים באדמות ישנות, כמו גם בחינוך, ברפואה, בגישה למשאבים והזדמנויות, בהנחלת דימוי (עצמי וחברתי) אליטיסטי ודומיננטי, דימוי שכמובן מוגבר באמצעות טיפוח נחיתות ואפליה לרעה מקבילות בקרב יהודים חומים בכל תחומי החיים.    

3) שימוש מניפולטיבי בבלעדיות על סיפור ההיסטוריה. מראשית ימיה ועד ההווה, הציונות, תוך משחק על המרכזיות של ההיסטוריה ביהדות ובתודעה היהודית (ובהבניית תודעה פוליטית אצל בני אדם בכלל), בוחרת לספר את ההיסטוריה אך ורק מזוויות שידגישו את עליונותם המוסרית והאינטלקטואלית של היהודים הלבנים, ובדגש עצום בהקשר של הציונות עצמה. היהודי הלבן, בהיסטוריוגרפיה הציונית, הוא היוזם, המניע, הפועל, המתחבל, המממש, המחיה האדמה והשפה, קושר הקשרים הדיפלומטיים ומתכנן התוכניות הגדולות. אם ליהודים חומים יש בכלל נוכחות בסיפור הציוני, הוא פאסיבי ושולי: הם קיימים, והיהודי הלבן “מעלה” אותם לישראל ונותן להם תנאי חיים משופרים. באמצעות התחזות לאתוס גאולה כלל יהודי, בעודה לאמיתו של דבר תנועה פוליטית שראתה לנגד עיניה את האינטרסים של יהודים לבנים בלבד, הציונות מערימה על היהודים החומים, ומכריחה אותם לקבל תפיסת עולם שגזענותה העמוקה ידועה להם היטב.  

4) שליטה בדעת הקהל של הקהילות היהודיות בעולם דובר האנגלית, בראשם ארה”ב, ובמקומות אחרים.

5) רגשות אשמה מערביים על השואה.

על מה מתבססת טענתי שהציונות היא תנועה פוליטית של ולמען יהודים לבנים?

המאמר הזה אינו מופנה לאקדמאים, ולמי שיש להם פנאי לחקור ספריות חודשים ושנים. לפיכך הוא חייב לעשות קיצורי דרך טקטיים, ולהתבסס לא על דברים מוכחים ממחקר, אלא על מה שאנשים ממילא יודעים שהוא נכון.

אנחנו יודעים שהציונות היא של אנשים לבנים כי זה מה שמספרים לנו כל החיים: זה מה שמספרים ספרי הלימוד, זה מה ששמות הרחובות בכל עיר מרכזית בישראל (ז’בוטינסקי, בן גוריון, בגין, מוצקין, סירקין וכו’) מספרים. שלא אובן לא נכון: יהודים חומים לקחו חלק בשיבה או בהגירה היהודית לישראל במאות האחרונות, ואפילו שיחקו בה תפקיד חשוב, אבל הם לעולם לא הפכו לחלק מהמנגנון הציוני, והפרספקטיבה שלהם, הפרספקטיבה של יהודי ארצות ערב ואסלאם, מעולם לא צלחה את החומה האתנית הקשיחה של המנגנונים הפורמליים של הציונות. הן במישור הפרסונלי והן במישור הנרטיבי, הציונות כתנועה פוליטית מזוהה ומאורגנת (להבדיל מתנועה ונהייה עממית ומאורגנת למחצה של שיבת ציון, שהתרחשה במקביל ובמנותק) היא מפעל יהודי-לבן לגמרי.

רובנו ככולנו מבינים שבסיפור ובפרקטיקה הפוליטית הציונות היא עניין לבן לגמרי, וזה הבסיס הראשון להגדרת הציונות שלי.

הבסיס השני הוא העובדה הפשוטה לביסוס ולאישוש שבכל מקום שבו יש גישה קלה לתדמית חיובית והון משמעותי ליהודים לבנים בישראל יש רוב עצום. אין צורך לחזור פה על שמות הממסדים – הם ידועים, ואם יש חידוש במה שאני אומר זה שהם בכלל לא ממסדים שונים, אלא ממסד אחד ובו כמה ביטויים מקצועיים להגמוניה של היהודים הלבנים בתחומי התדמית וההון (יש לשים לב שלא מדובר בחומה בצורה, כזו שתהפוך ללעג וקלס את היומרה הציונית לייצוג כלל יהודי, ותשמש זרז לזעם מעמדי ואתני מסוכן. מדובר במסלול מכשולים מפרך דיו, ואטום דיו, לשמר רוב מספרי מוצק של יהודים לבנים בכל זירה שיש בה גישה לתדמית והון).

אם, מצד אחד, יהודים לבנים ממשיכים ליהנות מייצוג בלתי פרופורציונלי לטובתם בכל אספקט כלכלי ותדמיתי (כללי וכשהוא מפורק לביטויים מקצועיים שונים), ואם, מצד שני, אנחנו יודעים שהציונות היא תנועה פוליטית של יהודים לבנים, כל מה שנשאר לנו לעשות כדי לחבר בין שני חלקי המשוואה הוא להעניק שם ומשמעות לחלקה הנסתר, והוא הכוונה הפוליטית.

מכל מני סיבות שאין לי רצון או זמן לעסוק בהן, השתרשה אצל יהודים חומים התפיסה שהציונות אמנם עשתה דברים גזעניים (כמובן רק כלפיהם ולא כלפי ערבים, וגם לזה נניח כעת), אבל שאם היא נהגה כך מדובר בטעות, בחוסר תשומת לב, בנוהג רווח בזמנו, בלחץ של שנות הקמת המדינה, וכן הלאה וכן הלאה.

אני רואה בסיבות ובתירוצים האלה אבסורד, וביטוי לפחד אמיתי מהכרה בדברים כמות שהם, קרי: שיהודים מזרחים הופלו ומופלים באדמות, בשירותים, בגישה להון ולתדמית כי זו הציונות. כי היא תנועה לבנה של אנשים לבנים למען אנשים לבנים בשם אתוס לבן. ההודאה שגזענות ונישול סיסטמטיים כלפי יהודים חומים לא נובעת מטעות אלא מתפיסת עולם, שהיא מיסודות האתוס הציוני, מפחידה מדי עבור רוב המזרחים, שאני קורא להם יהודים חומים פשוט כי המילה מזרחי כבר עייפה והיא ממילא שיקוף של תודעה יודו-אירופית. הרי ביחס למי יהודי המגרב – מערב בערבית – הם “מזרחים”? ביחס ליהודי רומניה והונגריה, רוסיה ואוקראינה, פולין והבלטיות, שממוקמות מאות ואלפי קילומטרים מזרחה ממרוקו על הגלובוס?

הכל פוליטי. אין שום דבר מקרי בעולם. התוצאה של הציונות – אוכלוסיות שמופרדות גאוגרפית, כלכלית, פוליטית ותודעתית על בסיס צבע, אינה מקרית. היא תוצר של פעולה מודעת ומכוונת. הציונות היא תנועה של יהודים לבנים למען יהודים לבנים בארץ ישראל-פלסטין. בכך יש להכיר, ומשם לראות איך אפשר וכדאי לפעול. אבל בלי להכיר באמת הבסיסית והפשוטה (והמשחררת) הזו, ליהודים משום צבע לא יהיה פה חופש: הלבנים יישארו כבולים לשקר שלא הייתה אפליה ממסדית ושהם לא נהנים מפריבילגיות קבוצתיות מחמת צבע עור, והחומים שלא הייתה אפליה ממסדית ורק פגם עמוק כלשהו בעצמם עושה אותם נחותים יותר ומצליחים פחות מיהודים לבנים.

שאלות כלליות לעיונכם והנאתכם

מה היות הציונות תנועה של יהודים לבנים אומרת על טבעם ואופיים של יהודים לבנים?

שום דבר. הציונות היא תנועה פגומה ודפוקה פוליטית, לא אנושית. יהודים לבנים הם לא רעים יותר או פחות, זוממים יותר או פחות, או חמדנים יותר או פחות מכל קבוצה אחרת. המטרה שלי בהעלאת התפיסה הזו על הכתב היא לא כדי לעודד שנאה וחשדנות כלפי יהודים עם עור לבן, וזו תהיה טעות מטופשת להניח שזו כוונתי. כוונתי היא לחשוף אחד מהשקרים הכי מקובלים ונפוצים בישראל, בעולם היהודי, ובכלל: שהציונות היא תנועה כלל יהודית עם אינטרסים של כלל היהודים נגד עיניהם. זה בפירוש לא נכון, ויהודים לא לבנים חייבים להבין את זה כדי להילחם באופן אפקטיבי במישור הפוליטי.

הבנה אחרת חייבת להחליף את הציונות. יהודים חומים, מזרחים, מארצות ערב ואסלאם, ספרדים או איך שהם לא רוצים לקרוא לעצמם, צריכים להתנער מהציונות ומציונות באופן פעיל ויזום, כי היא המגף שדיכא את הוריהם וסביהם ומדכא אותם. זה ככה פשוט וברוטלי. יהודי חום ציוני הוא יהודי שדוגל בתפיסת עולם שלא רק רואה בו נחות, אלא פועלת כדי לשמר ולהעצים את נחיתותו. שזה די חבל, תסכימו איתי.

האם יש תקווה לתיקון? האם הציונות יכולה לתקן את דרכיה ולהיות לא גזענית?

לא. השפה, הסמלים, הפרקטיקות, הנרטיבים ההיסטוריים, הקודים ההתנהגותיים, התודעה, הגאוגרפיה, ספר החוקים למליוני סעיפיו – כל אלה מביעים ומקדמים גזענות, ומקבעים יחסי עליונות של יהודים לבנים כלפי לא לבנים (וכלפי ערבים שאינם בגדר בני אדם כלל בתפיסה הציונית) בכל אופן ואספקט אפשרי. האדמה כבר בנויה, הנדל”ן כבר מתומחר, האסוסיאציות כבר מקובעות, המנגנונים כבר מזויינים בבטון. שינוי של הציונות מחייב את שבירתה.

האם גזענות נגד אנשים חומים היא המצאה יהודית לבנה?

ממש לא. המרחב הלבן ספוג עד שורשי שיערו שנאה וגזענות פסיכיות לגמרי כלפי אנשים לבנים פחות, מרוסיה עד וושינגטון, מאוסלו עד ניו זילנד. גזענות ושנאה כלפי אנשים כהים יותר היא בעיה אנושית רחבה, ולא רק לבנים לוקים בה: גם במקומות שבהם כולם לא לבנים, אנשים כהים יותר נחשבים נחותים. בני אדם הם קצת מטומטמים באופן אוניברסלי בהקשר הזה.

מה שכן מיוחד ומכעיס בגזענות היהודית של הציונות הוא העובדה שהיא נעשית במקביל לשקר של אחדות ושוויון אמורים במסגרת האתנוס היהודי, או במסגרת המדינה היהודית. העובדה שמדינת ישראל, שהיא ממסד פוליטי של יהודים לבנים למען יהודים לבנים, כאמור, משווקת את עצמה כגוף שמחיל ומוקיר עקרונות של שוויון הן לעולם והן לאזרחיה, היא פעולה פוליטית מרתיחה במיוחד, ושפלה במיוחד. הסתירה הקשה הזו בין תעמולה למציאות יוצרת קושי עצום להתנהל במרחב הזה עם מינימום של יושר.

האם כל הלבנים פריבילגים וכל החומים דפוקים?

לא, וזה אף פעם לא כך במסגרות פוליטיות שאפליה היא מעקרונותיהן. לא כל הגברים חזקים מקצועית וכלכלית ולא כל הנשים חלשות מקצועית וכלכלית, כמו שלא כל הלבנים היו בעלי עבדים בארה”ב, ולא כל השחורים היו עבדים. העניין של “כל” הוא הולכת שולל. בכל מערכת עקרונות יש חריגים, בוודאי כזו שמנהלת חיים של מליוני בני אדם.

כשרוצים להבין לפי איזה עקרונות חברה מתנהלת, צריך להשתמש בסטטיסטיקה ושכל ישר. אם באוכלוסיה הכללית יש מספר שווה של שחורים ולבנים אבל בחציון התחתון של ההכנסות יש 80% שחורים, אפליה ממוסדת לא צריכה להיות היפותזה נועזת, אלא הנחת העבודה.

אם הרבה יותר אדמה, לצד האדמות היקרות והמקצועות הנחשבים נמצאים בידיה של קבוצת היהודים הלבנים בישראל (ביחס ליהודים החומים) זה לא מקרה ולא תוצאה שולית של איזה תהפוכות גורל חסרות שליטה. זו תוצאה פוליטית רצויה לקבוצה מסויימת. לא צריך להיות גאון להבין באיזו קבוצה מדובר.

מה עוד המודל שלך יכול להסביר?

 למען האמת, הרבה מאוד, ואי אפשר אפילו לגעת בחלק קטן מזה במסגרת כל כך מצומצמת. אבל ניקח למשל את נושא תשתיות התחבורה, וההפרדה שקיימת דה-פקטו, באמצעות פקקים ומכשולים, בין אזורי ישראל השונים. למה זה כל? האם זה משרת אתוס פוליטי מסויים?

את מי משרתת פרקטיקה של הפרדה? איזו קבוצה תכננה את ישראל כך שתימנע תנועה חופשית של אנשים בתוכה, הן גאוגרפית והן מעמדית? מי עשו שתל אביב תהיה מטרופולין מבודד וסגור לעצמו, ממש כמו ההתנחלויות בגדה או המצפים הלבנים בגליל?

ולמה ישראל מתוכננת כל כך גרוע, וכל כך מכוער? יש לכך, מן הסתם, הרבה סיבות. אבל אם מעיזים לחשוב שהציונות היא תנועה של יהודים לבנים למען יהודים לבנים, מבינים שהקמת מדינה שוויונית, פתוחה, יפה ומתפקדת היא לא בהכרח בראש סדר העדיפויות, כי אם מכסום הפריבילגיות עבור הקבוצה היהודית לבנה, כלומר מחירי נדל”ן מאמירים באזורי המחיה שלה, הפרדתה משאר המרחב, וריכוז מירבי של מרכזי בידור ותעסוקה-עילית בסביבתה.

אם המדינה הזו נוסדה ומתקיימת לא כדי לשמש בית לאומי לכלל היהודי וכולי (שזו בדיחה שאני מקווה שכבר רובם ככולם של קוראי התפכחו ממנה), אלא כדי למקסם את מעמדם התדמיתי והכלכלי של יהודים לבנים, הכל פתאום הרבה יותר מסתדר בראש. פתאום מובן מדוע מעבר למחוייבות מן השפה ולחוץ בשלל סוגיות, כולל אקוטיות ביותר, או למה הסביבה נראית ככה, למה התשתיות נראות ככה, למה החינוך והרפואה נראים ככה, במדינה כל כך עשירה על פי הפרסומים: כי שום דבר מזה לא פוגע באתוס הבסיסי של המקום, היא התשובה: שום דבר מזה לא פוגע במעמדם הכלכלי והתדמיתי של יהודים לבנים.  

אם אני צודק ועד כמה אני צודק אפשר וצריך להתווכח. אבל אני בטוח שהמאמר הזה יפתח את הראש והחשיבה להרבה מאוד אנשים עוד זמן רב קדימה. אני אסיים רק בנבואה קטנה, כהרגלי: שום דבר לא באמת מאיים על הקיום הישראלי, במובן הפשוט והמיידי. יש לה כוח צבאי בלתי פרופורציונלי, והמעצמה החזקה בעולם מגוייסת כליל לשורותיה. מה שיפרק את ישראל הוא לא מלחמה ולא אסון טבע. לא צפיפות ולא שינויי אקלים. מה שיפרק את ישראל, כלומר יהפוך את קיומה למיותר בעיניי הגוף והחזון שהקימו ומחזיקים אותה, היא פגיעה משמעותית במעמדם הכלכלי והתדמיתי של יהודים לבנים. ברגע שהמנגנונים בישראל יאבדו את היכולת להכתיב יחסי עליונות נחיתות לטובת יהודים לבנים, כמו שנבנו ונועדו לעשות, יסתיים הטעם לקיומה של הציונות, ולקיומה של ישראל.

זו הסיבה האמיתית שהנושא המזרחי הוא טאבו כל כך חזק.

 

 

  

 

 

 

איך מתמודדים עם אנשים שחושבים אחרת בסביבות מחשבה סגורות, דיקטטוריות ומבוהלות? קוראים להם בשמות ומפחידים את כולם. תומר פרסיקו הדגים את זה מצויין עם מאמר בהארץ שכולו מוקדש להשחרת דמותם של המתנגדים בקורונה. אז אלון מזרחי החליט לנתח את המנתח, להנאת חבריו ומכריו 

תומר פרסיקו, עלי לפתוח ולומר, הוא לא אדם חשוב. הוא גם לא אדם מעניין. אני מקדיש למאמר שלו מאמר משלי לא בגלל שאני מייחס לו חשיבות או עניין, אלא מפני שבעיניי הוא מייצג. מה הוא מייצג? את זהותם ומחשבותיהם המעמדיים לעילא של האנשים הממסדיים, ומכאן גם את מאפייני החשיבה הנרקסיסטיים והעצלניים של האליטות המעמדיות, האינטלקטואליות והפריבילגיות של זמננו.

פרסיקו הוא גבר יהודי לבן ושבע שלמד מחשבה יהודית-לבנה שבעה ועובד במכון (“הרטמן”) שנקרא על שם פילוסוף דתי יהודי לבן ושבע, שארבע המרצים הבכירים שלו מחזיקים בשמות המשפחה שגיא, אידל, קנוהל ופיש. הוא למד ולימד באוניברסיטת תל אביב הלבנה והשבעה, ובילה זמן מסויים בברקלי הלבנה והשבעה. כדי להשלים את התמונה, בילדותו פרסיקו היה חבר ואף קומונר בתנועת הנוער הלבנה והשבעה “המחנות העולים”, ובצבא שירת בנח”ל הלבן והשבע. אבל זה לא אומר שהוא לא נחשף לתרבויות ולאנשים אחרים, לבנים ושבעים פחות, למשל בהודו, שבה אהב לטייל. או כמו שאומר את זה דף הויקיפדיה שלו (ואני מצטט) “פרסיקו חזר וטייל בהודו, שם למד את המסורות הדתיות המקומיות, ובסך הכל שהה בתת-היבשת ההודית כשנתיים מחייו”.

תת היבשת ההודית, מסורות מקומיות, שהות. עד כאן באשר לביוגרפיה המגוונת של תומר פרסיקו, שמרגישה ומרגשת כמו בוז’י הרצוג פינת רודיארד קיפלינג. כמובן, לא כדי לטעון שמוצא אחד טוב ממשנהו, או שיש הבדל אינהרנטי בין אנשים על סמך צבע עור וכו’ אני מביא את החלק הזה מפרסיקו הנה: אלה הבלים מוחלטים. משמעות גדולה יש, עם זאת, לקבוצה שאדם מגיע ממנה, מכיוון שהדעות של רוב בני האדם, או כמעט כולם, מאומצות על ידם מהקבוצה שהם רואים את עצמם חלק ממנה, ומהקודים שלה.

כעת, אחרי שהבנו איזה מילייה חברתי ואינטלקטואלי מייצג פרסיקו, ניגש לטפל בתאוריה שלו על מי שכותרת המאמר שלו בהארץ אומרת עליהם “מכחישי החיסונים רצו להפנות עורף למדינה, למדע, לחברה כולה”.

כותרת כה פומפוזית הכמעט מייתרת את הצורך במאמר נגדי, מכיוון שהיא מבהירה מכל בהיר כמה חד צדדית ומוגבלת הדעה של כותבו. אבל אני לא אעצור כאן, מכיוון שהפרכה מבוססת ומפורטת של דבריו של פרסיקו מחזקת את מי שצריכים חיזוק ותורמת לדיון ציבורי משכיל וער הרבה יותר.

אני, כידוע, פילנטרופ של המחשבה החופשית.

בראשית דבריו של פרסיקו הוא מתייחס לגבי ניצן ולגדי טאוב, אבל זה לא מעניין ולא ראוי להתייחסות. פרסיקו מתחיל להמריא אל גבהי התאוריה שלו בפסקה השלישית. זו מתחילה ב”משבר הקורונה שינה את העולם במגוון דרכים בשנתיים האחרונות, אולם איש לא חזה עד כמה נפוצות ופופולריות יהיו תיאוריות קונספירציה שיפרחו בעקבותיו”. מהן אותן דרכים שבהן משבר הקורונה שינה את העולם? האם משהו פוליטי ראוי לציון קרה? לא אליבא דפרסיקו. לגביו הדבר היחיד שמעניין בכל תקופת הקורונה הוא הפריחה של תאוריות קונספירציה. זה כבר יפה.

ממש בקטנה, ולפני שנתחיל באמת: מי שקורא לדעות שהוא מבקר “תאוריות קונספירציה” הוא בהגדרה ליצן. מדובר בטענה שלכל הפחות צריך להתאמץ להוכיח, ולא פשוט לפרוט על מיתר עם אפקט ידוע מראש. מה בדיוק הקונספירציה? מי מאמינים בה, ולמה? ובכלל מאיפה המידע הזה הגיע לפרסיקו?

אבל העניין הוא אפילו לא זה. זה לא שפרסיקו לא טורח לנמק למה הוא קורא לאנשים ולאמונות שלהם בשמות, זה עצם העובדה שהוא עושה את זה. כלומר במקום להביא את הדעות של הזולת, להתייחס אליהן כבעלות לגיטימיות ולו מסויימת, ולנתח אותן על פי טיבן וערכן, פרסיקו בוחר בנתיב הקל, האינקוויזטורי והעצל, של סימון המוני אדם בשמות גנאי וחסל סדר דיון.

לא רק דחפים אינקוויזטוריים ועצלות מניעים את פרסיקו בתיוגים שלו, אלא גם חולשה טיעונית מובהקת. כי להגיד שכל מי שהיו לו טענות כלפי הממסדים הפוליטיים והרפואיים הוא מטורלל זה קל. צריך הרבה יותר סקרנות ויושר כדי להתמודד, למשל, עם הטענות שההיסטריה הממסדית סביב הקורונה לא הייתה מוצדקת בשום שלב, ושהיא בסבירות ננקטה כטקטיקה מחושבת לסתימת פיות ולכפיה; שהחיסונים לא נבדקו כמו שצריך ושקיים ערבוב זהויות ואינטרסים מוגזם ומסוכן בין תעשיית התרופות לממסדים הרפואיים; שהתו הירוק היה פשע פוליטי חמור של אפליה; שכפיית החיסונים (שהליכי הבדיקה והאישור שלהם חורגים מכל המקובל בענף התרופות), ובייחוד על צעירים ובריאים, הייתה חציית קו אדום והפקרות רפואית וציבורית; שהחיסונים שווקו באמצעות שקרים בוטים והציבור לא הוזהר מפני תופעות לוואי; שתופעות לוואי לא תועדו כראוי ושהיה מאמץ פוליטי-ממסדי, שממשיך עד רגעים אלה, לכסות, להסתיר, למסמס, לטשטש ולהכחיש תופעות לוואי מחיסוני הקורונה; שחיסוי הפרוטוקולים של דיוני הקורונה מהווה פגיעה אנושה בזכות הציבור לדעת ובחופש הדיבור וההתארגנות הפוליטית; שחיסוי ההסכם עם פייזר כנ”ל; שהמעורבות של גופי ביטחון בקבלת החלטות, בחיזוי תחזיות, באכיפת חוקי חירום ובפגיעה בחירויות אזרחיות היא מדרון חלקלק ומסוכן; שילדים, בחסות אווירת הפאניקה שיצר השלטון, הופקרו והוזנחו בצורה מזעזעת לכל אורך תקופת הקורונה, לצד אוכלוסיות חלשות ופגיעות אחרות; שהייתה הפרה שיטתית של זכויות אדם, שמחייבת לכל הפחות דיון נוקב ואמיץ בשאלות ההצדקה וההיקף.

יכולתי להמשיך אבל נדמה לי שדי בזה:  עם טענות כאלה לאנשים ממסדיים אין יכולות להתמודד ביושר, מכיוון שאז יצטרכו לצאת נגד היד שמאכילה אותם ולזהות את מי שהם ומה שהם עושים עם הצד הרע בסיפור פוליטי, וזה דבר שמעט מאוד אנשים מסוגלים לו. אז מכניסים את כולנו, כל מי שלא יישר קו, לסל של הזיות וקונספירציות, ומדמיינים שמשהו נפתר. שאר רוח אמיתי, מה שנקרא. צריך להיות עמית מחקר איפשהו כדי להגיע לפסגות כאלה של השגה אינטלקטואלית.

אלמנט מעניין נוסף אצל פרסיקו זה שהוא קונסיסטנטי למדי בטקטיקה של השלכה, כלומר האשמת הזולת, או המחנה הנגדי, בחטאים של עצמו ושל מחנהו. כך הוא טוען, למשל, שלמיעוט המתנגדים בקורונה הייתה תחושה של “ידיעה של סוד”, זאת בשעה שהמחנה הממסדי התעקש שהוא יודע בדיוק מה הקורונה ומה צריך לעשות נגדה, ושברור שהחיסונים (שלא שמענו עליהם ועל שכמותם מעולם לפני סוף 2020), והמסיכות (שלא עטינו כמותן מעולם ולא מסננות את האוויר שאנחנו נושמים בשום צורה) בטוחים ויעילים עד רמת האחוז המדוייק בכל שעה ובכל אתר ואתר. פלאי פלאות והשגחה גלויה.

הדבר השני שלכאורה מאפיין את מחנה המתנגדים, לטענת פרסיקו, היא “תחושת ביטחון” שחוו, בזמן שנציגי המחנה הממסדי ישבו וטחנו בכל אולפן, ערוץ ופיד מה נכון ומה לא, ואיך נרגיש מוגנים, ומי שמחוסן מוגן, ומי שלא מחוסן (מחבל) מתאבד. איזה ביטחון יש בדיוק בלהיות בדעת מיעוט מול המון מוסת כל כך על ידי ממשלתו? מול קרובים וחברים שדעתם השתבשה עליהם מרוב תעמולת פאניקה? יותר ביטחון מלהיות לצד “המדע” וה”קונצנזוס”? איך זה עובד בדיוק, הקסם הזה?

האישום השלישי שבו מאשים פרסיקו את מחנה המתנגדים, ואולי הקומי מכולם, הוא זה שהם חיפשו (ומצאו) “תחושת קהילה”. כאילו לא חזרו ודשו באוזנינו ש”הרוב המוחלט” שייך לצד הממסדי בקורונה, שמי שלא משתייך למחנה הזה הוא דמות שולית ולא לגמרי שפויה. כלומר לא המיינסטרים של תל אביב וכפר סבא עם האוניברסיטאות והתקשורת מעניק את הקהילתיות, כמו את הביטחון, אלא החוץ-מיינסטרים והשוליים הסהרוריים של עשרים מסניפות כורכומין מפרדס חנה. שוב, ניסי ניסים.

וכדי להמחיש עד כמה הוא, פרסיקו, משתייך למיעוט נאור ביותר ונרדף על לא עוול בכפו, הוא מביא את הפרוטוקולים של זקני ציון ואת רצח קנדי, כאילו יש להם קשר להחלטה לחסן מחלימים או לטענה שהלא מחוסנים תופסים את כל מכונות האקמו.

שימוש סטנדאפיסטי במיוחד במונח “דה-פוליטיזציה”   

פרסיקו ממשיך וטוען שהמתנגדים בקורונה מפרקים את הפוליטיות של החיים והמרחב האזרחי. כי הם אומרים שאי אפשר לסמוך על הממשלה, וטענה כזו היא בלתי-פוליטית, או בלשונו של פרסיקו “האשמת הממשלה בקנוניה טוטליטרית מהווה תירוץ אולטימטיבי לנסיגה ממעורבות חברתית ופטור מדאגה למצב המדיני”. אבל יסוד כל מחשבה פוליטית בעולם הוא שאי אפשר פשוט לסמוך על הכוח. לכן יש הפרדת רשויות, ומוסדות ביקורת, ועיתונות חופשית, וחופש דעה והתארגנות, וכן הלאה וכן הלאה. בדיוק מהסיבה שאי אפשר לסמוך על הממשלה. זה כל הפטנט של מחשבה ליברלית. שלא סומכים על הכוח, אלא מבקרים אותו ודורשים ממנו דין וחשבון כל הזמן.

פרסיקו חושב, מסתבר, שמול סמכות ממסדית צריך להשתיק כל ביקורת – וזוהי בדיוק הדהפוליטיזציה שהוא מדבר עליה. יותר נכון: זה לב הניסיון להעניק לבנות ובני המעמד שפרסיקו משתייך אליו סמכויות יתר, כאלה שאינן ניתנות לאתגור על ידי בני תמותה רגילים, באמצעות סימון גבולות הדיון מראש. איש הממסד הלבן והשבע מקבל אצל פרסיקו כוחות על, והופך לאפיפיור של חכמה בלתי מסוייגת וחסינה מפני טעות, כי כל מי שחולק עליו הוא דה-פוליטי.

זו לא רק טעות קונספטואלית ראויה ללעג והמחשה נוספת של מחשבה שלוקה במה שהיא מאשימו בו את הזולת, אלא אי הבנה מעמיקה של בני אדם וחברה אנושית, וניסיון חמור למחטף סמכויות ואיון הדמוקרטיה מתוכן. בעולם של פרסיקו (ויש לומר: המעמד של תומר פרסיקו) אין צורך בבני אדם בעלי אייג’נסי פוליטי: יש רק מומחים ועדרים שמצייתים להם ללא פקפוק וללא שאלה. באופן הזה העולם יהיה פוליטי. מה אני אגיד לכם.

מדינת הלאום מוחלשת על ידי מתנגדי החיסונים. או כמו אצל פרסיקו: ההיפך הוא הנכון

בחלק הבא של מאמרו פרסיקו מגביה עוף אף יותר וטוען שמתנגדי החיסונים מחלישים את מדינת הלאום, בשעה שדווקא הלאומיות הביאה לנו את התרכיב הגואל: “קיבלנו חיסונים מצילי חיים, בחינם וביעילות, מפני שאנחנו חלק ממדינה מסוימת ולא אחרת”. נעזוב רגע בצד את כשלון ההומניזם המבאיש של פרסיקו, כלומר ההצדקה שהוא נותן למותם של אנשים שלא משתייכים למדינות “הנכונות” (כלומר הלבנות והשבעות). גם כאן, הוא רואה תשליל של המציאות: מה שראינו בבירור בזמן הקורונה הוא היעלמותה של מדינת הלאום, והכפפתה למוסדות על-מדינתיים, על לאומיים, של בירוקרטים נטולי זהות ובעלי מחוייבות פנים-מעמדית ותוך-מקצועית בלבד, במנותק מכל זיקה לאומית ואחרת. “ארגון הבריאות העולמי” הפך בשנתיים האחרונות לכוח בעל סמכות שלטונית כלל עולמית כמעט, מבלי שנפש אזרחית חיה אחת בכל העולם הצביעה כדי להעניק לארגון הזה סמכות דמוקרטית.

היווצרותו של ממסד-על חדש, כזה שסמכותו מבוססת לא על אנשים אלא על ממסדים אחרים, היא זוועה אנטי דמוקרטית, אנטי סוציאלית ואנטי אנושית. זו עריצות מעמדית בגלגולה האובר-מודרני, הממוחשב, המדעניסטי, הפריבילגי, זו שפרסיקו מאוהב בה כי הוא משופעת מכוני מחקר של שטויות במיץ עגבניות שהדבר היחיד שהם מניבים זה הצדקות פסודו-אינטלקטואליות למשטר אלים ומפלה של פריבילגיות. ממסד-על כזה הוא גם מותה של מדינת הלאום. לא לחינם בכל מקום בעולם כמעט ההתנגדות לחוקי הקורונה הגיעה מחוגי ימין, וההתלהבות מהם הגיעה מחוגי השמאל. אנשים לא כאלה טפשים.

כדי למנות את כל הטעויות והמופרכויות אצל פרסיקו צריך לכתוב הרבה יותר מזה. גם כדי לצחוק על הניימדרופינג הבלתי פוסק שלו, שמגייס את כל הוגי מדע המדינה לדורותיהם, בערך, להצדקת המסיכה המטופשת, הזריקה הכפויה, התו הירוק העלוב והפקרת הילדים הפסיכופטית. כל אלה, יש לומר, צעדים הכרחיים מבחינה מדעית ורפואית שבאורח פלא קיבלו ביטוי כלכלי בצורת הזרמת סכומים חסרי תקדים לחשבונות הבנק של אליטות המעמד וההון בכל העולם, בדגש על העולם הלבן והשבע.

פאקינג ניסים גלויים.

הכלל מול היחיד, היחיד מול הכלל, ושאר חירטוטיישן

לדקדק בכל פרכותיו של מאמרו של פרסיקו אין צורך. נדמה לי שעשיתי כאן מספיק. אסיים בנקודה אחת, אולי המגוחכת מכולן אצל עמית המחקר היחיד של מכון הרטמן ששהה בתת היבשת ההודית כשנתיים מחייו, שם למד את המסורות הדתיות המקומיות. הטענה שהוא חוזר אליה שוב ושוב: הכלל מול היחיד. היחיד מול הכלל. הפילוסופיה העמוקה של פרסיקו, שנובעת מהבנה עמוקה של האחריות החברתית הכוללת וכיוצא באלה, היא שהיחיד צריך לכוף ראשו בפני הכלל, מפני שהכלל מאפשר את ההתפתחות והיאדה יאדה, ובלעדיו מה אנחנו, וכולי.

אבל אפילו אם מאוהבים בכלל כמו פרסיקו, איך הכלל יכול לתרום להתפתחות של מישהו אם חוקיו מתקבלים לא במסגרת דיון פתוח שבו לכולם יש לגיטימיות וכוח פוליטי, אלא כחלק מהליך מנגנוני מעוות שבו רק למיעוט נבחר של נסיכים ונסיכות יש קול בהצבעות? איך “כלל” (שהוא בעצם דיקטטורה מעמדית) שרירותי ואדנותי יכול להעצים מישהו מלבד המשתייכים אליו מלידה והסמוכים על שולחנו? מה, אנחנו לא מבינים את הקטע?

הטענה ש”היחיד” האומלל וחסר המושג צריך פשוט לקבל את ההוראות האלוהיות של “הכלל”, שיורדות משמיים מוחלטים של מדע טהור ובלתי נגיש להמונים היישר לגולגלות האקסקלוסיביות של מיעוט קטן ומיוחס, ללא שקיפות וללא פיקוח של רשויות השלטון המקובלות במחשבה הדמוקרטית, היא לא אחריות, לא פוליטיות ולא בטיח. זו הזיה אריסטוקרטית מנוונת ועתיקת יומין. יש לראות את הטענה הזו, שתפסה מקום עצום על הבמה הקולקטיבית בזמן הקורונה, כניסיון אליטיסטי לבטל את הישגי המהפיכה הצרפתית (ובתה האמריקאית) ולהסיג את האנושות לאחור, לימים שבה המוני אדם נטולי זכויות נשלטו בידי קבוצות ואינטרסים של יחידים מורמים מעם, בלי חובה לדין וחשבון ובלי כפיפות לביקורת. רק שהפעם הם לא ייקראו נסיכים, רוזנים, דוכסים ומלכים, אלא מדענים, רופאים, מומחים ומנהלים. אני חושב שפרסיקו, כמו המעמד שהוא משתייך אליו, הולכים לגלות שההתנגדות לדיקטטורה המעמדית הזו הרבה יותר רחבה ממה שהם מדמיינים בחשיבתם הצרה והמוגבלת (שנדפקה מיותר מדי נישואי קרובים, במובן המעמדי וה”אינטלקטואלי”). במילים אחרות: זה שקוף, מה שאתם עושים, והחרא הזה פשוט לא יעבוד.

במקום שבו יש סמכות תהיה התנגדות. במקום שבו יש כוח, תהיה ביקורת. במקום שבו יש נרטיב, יהיה נרטיב נגדי. ובמקום שבו יש נסיון להעניק שלטון לקבוצה קטנה ומיוחסת שתהיה רשאית לפעול במחשכים על פי שיקוליה וצרכיה, פעולת נגד היא לא קונספירציה והיא לא דה-פוליטיזציה ולא שאר בלבולי מוח. היא חובה פוליטית, מוסרית ומצפונית ראשונה במעלה. זהו צו החירות אות באות, מילה במילה. אחר אין, ולא יהיה לנו.