בניגוד למה שאנשים מסויימים נוטים או עשויים לחשוב עלי, אני אדם שאוהב הסכמות. לא הסכמות ראש-חלול סטייל “כולנו רוצים מדינה שטוב לחיות בה”, או “כולנו מסכימים שצריכה להיות כאן אווירה של כבוד הדדי” שמתאימות לקמפיין לפיד ומזכות את משמיעיהן בדפנסטרציה מוצדקת לגמרי. אני מתכוון להסכמות שיש בהן תוכן של ממש, ומתייחסות באמת למציאות כפי שאנחנו חושבים עליה ומרגישים אותה שלא במסגרת שיח של פלצנות ואנפופים. 

הסכמה כמו שאני מדבר עליה היא הרעיון שהחלוקה בין ימין לשמאל היא ברובה הגדול מחורטטת לגמרי ולא מצביעה על הבדלים מהותיים בהשקפה. ההסכמה חוצת המחנות (לפחות בקרב אנשים חושבים), שהדיכוטומיה ימין-שמאל מוזנת ומתוחזקת בידי אנשים וגופים שיש להם ז’יטונים על כל המספרים בלוח, פשוט בגלל שהם הבעלים של הקזינו. אני מדבר על ההסכמה שמבינים אותה כולם, מהאדם הכי עממי על האינטלקטואל הכי מורם מעם, שמערכת השלטון כולה, על עשיריה, בכיריה ותאגידיה, עובדת ופועלת כגוף אחד, תוך שימוש ציני הן בנרטיבים ובמיתוסים של הקולקטיב והן באלה של המחנה הספציפי שלכאורה משתייכים אליו ברגע נתון.

האמת הפוליטית הכי חזקה בישראל מתמצה בביטוי שכונתי קולע אחד: הכל חארטה.

הנה לנו הסכמה אחת מוצקה, ולכן משחררת. אנחנו לא חייבים לדבר כאילו למשהו בהצגת החארטה יש משמעות שמעבר לחארטה, וזו הקלה גדולה.

–

נהוג לומר שכל מה שמגיע לפני המילה “אבל” הוא חסר משמעות. אני לא משוכנע שהכלל הזה תמיד נכון, או לפחות לא תמיד נכון באותה המידה. נכון שברמת התכלס מה שבא אחרי האבל הוא החלק הקובע. אבל לפעמים גם למה שבא קודם יש משמעות.

רוצה לומר: בכל הנוגע לממסדים ואישים פוליטיים, נכון שהכל חארטה וכולם שקרנים. אבל זה לא אומר שלפחות ברמת הסיפור המקובל, או לפחות ברמת ניהול התודעה, אין הבדלים בין המחנות.

כפי שעשה דרך מענגת של שחרור מדעות פוליטיות, מימין קשוח למדי לסוג של אנרכיזם גבולי, או לכל הפחות הטלת ספק שיטתית בכל ובכולם, אני כבר הרבה שנים יכול לדלקם מתוך שינה את ההבדלים בתעמולה של הימין ושל השמאל. ראוי להדגיש שאלה הבדלים שמתקיימים ברמת התעמולה בלבד: במציאות, כאמור, הכל חארטה. מרב מיכאלי יכולה להיות נגד פונדקאות ולרכוש שני תינוקות בכסף מלא מפונדקאית, והשמאל יכול להיות נגד הכיבוש, יענו, בזמן שהוא סוגר דילים בין תנועות “התיישבות” משני הצדדים של הקו הירוק. הימין יכול להיות בעד הפריפריה תוך שהוא מזיין אותה ומנציח את קיפוחה, ובעד פסאדה של גבריות קשוחה תוך חיפוש מתמיד של סולמות לרדת מעצים גבוהים מדי. בקיצור, הכל חארטה.

אבל מה לכל זה ולפיטורים של טאקר קרלסון, מגיש הטלוויזיה הפופולרי ביותר בארה”ב? כי בזמן שהכל חארטה ברמת המערכות הייצוגיות והממסדיות, מתגלעת לעינינו חלוקה ברורה למדי בין צד פוליטי אחד שחושב, מתבטא ופועל בצורה אחידה ומוכוונת מלמעלה לבין צד אחר שיש בו קשת שלמה של נושאים ועיסוקים ובקשת-אותנטיות ורגש.

ברגע הזה בהיסטוריה הפוליטית של המערב הימין הוא הצד שמאפשר מנעד רחב יותר של תחושה ומחשבה, ויש לו את החיבור החזק יותר גם למציאות האנושית וגם לתפיסת הדברים כפי שחווים אותה אנשים פשוטים. מעמד הפועלים, אם תרצו. אפשר לכתוב תזות שלמות על הנושא הזה, אבל אני רוצה להציע את הפיטורים של טאקר קרלסון, מהאושיות הנחשבות והמרכזיות בתקשורת הימין בארה”ב, והסיקור של אותם פיטורים בתקשורת המיינסטרים אצלנו (כלומר השמאל הממסדי-בורגני), כדרך להדגים למה אני, יותר שמאל רדיקלי בדעותיי מכל דבר אחר, מרגיש נוח יותר לשוחח עם ימנים.

–

מי זה טאקר קרסלון ולמה הוא חשוב, או, עד כמה הוא חשוב? נדבר במספרים: האיש הרוויח משכורת של כ20 מליון דולר לשנה מרשת פוקס, והחזיק את משבצת הפריים טיים שלה בשנים האחרונות – שמונה בערב. בשנים האלה התוכנית שלו הפכה לנצפית ביותר בערוצי הכבלים האמריקאיים, עם מעל 4 מליון צופים יומיים, וב2020 הוא אפילו קבע את שיא הרייטינג של תוכניות האקטואליה בכבלים בארה”ב לדורותיהן.

ההשפעה של קרלסון ברשתות החברתיות, בעולם שלם של תוכניות ופודקאסטים ימניים בארה”ב הייתה עצומה גם כן. אפשר להגיד, בביטחון די גבוה, שטאקר קרלסון הוא הקול הימני הבולט ביותר בתקשורת האמריקאית בשנים האחרונות.

בשבוע החולף קרלסון פוטר מרשת פוקס, ואף אחד לא יודע בדיוק למה. מהסיבות המרכזיות שמוזכרות: ההפסד העצום של רשת פוקס לחברת מכונות הצבעה, אחרי ששדרים שונים בפוקס טענו שהחברה סייעה לזייף את תוצאות ההצבעה ב2020 לטובת ביידן. קרלסון עצמו, יש לציין, לא היה מהכתבים שהפיצו את השמועה הזו. אבל אם הפסד כלכלי הייתה הסיבה, קשה לראות איך פיטורים של השדר הפופולרי שלהם יעזור לרשת פוקס. הרשת כבר סופגת מכה ברייטינג, והשווי שלה בבורסה האמריקאית נחתך במאות מליוני דולרים אחרי ההודעה על פיטורי קרלסון.

–

ומה באשר לתוכן? איזו עמדה ביטא קרלסון שהוא עורר עליו את חמת זעמה של אמריקה הממסדית, עד כדי כך שחברות ענק הפסיקו לפרסם בתוכנית שלו? מה קרלסון עשה כדי לפוצץ את בועת החארטה? הוא העיז לשאול שאלות ולנקוט עמדות בנושאים בהם הממסדים האמריקאיים הגדולים החליטו שאסור שיתקיים דיון.

למשל: הקורונה. למשל: טרנג’נדריזם. למשל: ההתחממות הגלובלית. למשל: המלחמה באוקראינה. למשל: האותנטיות של הארגון Black Lives Matter. למשל: דונלד טראמפ. הנה קרלסון בתוכנית האחרונה שלו, על הקשר שבין פייזר לצנזורה שהוטלה בארה”ב על דעות אופוזיציה באמצעות המדיה המיינסטרימית בתקופת הקורונה, בכל מה שקשור, בין השאר, לחיסוני הקורונה. בקטע הזה הוא מתייחס גם לטענה רוסית על כך שארה”ב החזיקה מעבדות למחקר ביולוגי על אדמת אוקראינה, טענה שבוטלה כתעמולה רוסית עד שארה”ב הרשמית הודה שאכן זה כך. הנה קרלסון

וכאן, בקטע נוסף, קרלסון מדבר על המלחמה באוקראינה והשקרים הברורים של הממסדים האמריקאיים לגביה, אגב אחד השקרים הפוליטיים הגדולים והמצמררים של מאה השנים האחרונות, ואחת הקונספירציות המתועדות בהיסטוריה: המזימה של שירותי הביטחון האמריקאיים, יחד עם התקשורת המיינסטרימית בארה”ב והמפלגה הדמוקרטית, לטעון שדונלד טראמפ הוא בובה של ולדימיר פוטין (בזמן שהממסדים הדמוקרטיים עצמם גנבו את הניצחון בפריימריז מברני סנדרז). טענת ה”בובה רוסית” נבנתה בצורה כה עמוקה, מתוחכמת ורחבה עד שכותב שורות אלה האמין לה בכל ליבו בזמן אמת.

מפרספקטיבה של זמן אני יכול להגיד שככל שאני מכיר ויודע, נרטיב הבגידה של טראמפ היה השקר הגדול ביותר בתודעה הפוליטית של המערב בימי חיינו  – עד הקורונה.

טאקר קרלסון הפך לגיבור של הציבור הימני בגלל שהוא הביא למסך תהיות ושאלות פרובורטיביות בנושאים עקרוניים שכל הממסדים האמריקאיים ניסו לקבוע שאין ואסור שתהיה לגביהם מחלוקת. העיסוק הזה של קרלסון בשאלות יסוד חיבב אותו על הציבור הימני – מעמד הפועלים האמריקאי – כי הוא נתן ביטוי לדברים שמעסיקים את המעמד הזה, שהוא, פרדוקסלית, המעמד היחיד שבאמת מרשה לעצמו להטיל ספק בשאלות גדולות.

אני לא יודע איך זה היה בזמנים קודמים אבל בזמננו האינטיליגנציה, כמעמד, והבורגנות, הן המכלאות הכי נוראיות של המחשבה והרגש. בתוך המעמדות האלה אין שום וריאציה, שום מנעד, שום ניואנס: כולם דגל, אמריקה, פייזר, צה”ל, נטפליקס. קשה לקרוא לזה אפילו אחידות דעים: זה פשוט טמטום מדבק וממאיר.

–

וכדי להמחיש כמה עמוק וממאיר הטמטום של הממסדים הגדולים מזווית של פרשה אחת לא גדולה כמו פיטורי אישיות טלוויזיה מובילה, בחרתי להביא קצת מהדרך שבה תוארו הפיטורים האלה, ותואר קרלסון עצמו.

ראוי לומר, בנקודה הזו, שקרלסון בקושי מוכר בישראל עצמה, ושאנחנו לא ארה”ב ולא עסוקים בעניינים הפנימיים שלה, כלומר אין סיבה אמיתית לשעתק את הימין והשמאל האמריקאיים לכאן. נשק, הפלות, מדיניות מס ומדיניות סביבה מעניינים לרוב הישראלים ת’תחת. ובכל זאת, אפילו כשמדווחים על פיטורי טאקר קרלסון, אסור להשאיר שום ספק בקשר למי הוא, וכמה מסוכן הוא (כלומר: כמה מסוכן לשאול שאלות).

כך דיווחו על הפיטורים שלו בוויינט:

וכך בהארץ

העיתונאית העצמאית טל שניידר הקדישה לפרשיה שרשור ציוצים ארוך בטוויטר

והעיתונאי גיא רולניק לא נשאר חייב

ההגדרה של ריבוי דעות, נכון? אתם יכולים לנחש מה כתב נדב אייל? מה חשב תומר פרסיקו? מה אמר יובל נוח הררי? נכון מרתק ומצדיק את קיומם של עשרות אמצעי תקשורת מגוונים? או את תחזוק תדמיתם של כמה עשרות כותבים מערכתיים בכירים בישראל?

–

אני לא רוצה להיכנס כאן לתוכן הדעות של מי מהאנשים שציטטתי, או אפילו לאלה של קרלסון עצמו. אני רק רוצה להסב את תשומת הלב לטקטיקה של השמאל הממסדי וכל החיילות והחיילים שלו, מהראשון עד האחרונה. והטקטיקה הזו אומרת: ליריב אין זכות קיום. הוא לעולם לא צודק בכלום. אף פעם אין לו נקודה. לא ייתכן שהוא מבטא משהו אמיתי, אותנטי, בעל תוקף. לא לא לא.

היריב רע באופן מוחלט וטועה באופן מוחלט. יש זכות קיום רק לאנשים כמונו, שמדברים בקול שלנו. זה בגלל שאנחנו המחנה של הדמוקרטיה וקבלת השונה.

–

בזמנים שלנו השמאל הוא המחנה של הצייתנות סכורת הפה, של הדוגמה, של התקיעות, הנוקשות, הקפיצות, האטימות, הממסדיות, חוסר היצירתיות, חוסר האמפטיה, שנאת הזר והשונה, השבטיות האלימה, הכוחנות, האחידות והדורסנות. חזק ככל שהוא נראה עכשיו, ימיו בעמדת דומיננטיות ספורים. מחנה תקוע ונוקשה, פורמליסטי וחסר חיים וחדוות חיים לא יוכל לנצח בזירה דינמית כמו החיים עצמם. הסוף של כל ההצגה המגוחכת הזאת של החארטה-כאמת-מקודשת הרבה יותר קרוב משנדמה. מבנה העל של החארטה, אם להשתמש במרקס בדרך כה עממית, עושה את צעדיו האחרונים בעולם. 

 

 

 

החיסרון בלהיות בנאדם שמחזיק בדעות בלתי שגרתיות הוא שבהרבה מצבי יומיום אתה מעדיף לשתוק כי לא בא לך להיכנס לויכוחי סרק עם אנשים שלא מוכנים מנטלית לראות פרספקטיבה שונה מזו של המדיה המיינסטרימית (שאותה הם מבינים בטעות ובמקביל כמציאות וכמשהו אותנטי שלהם). היתרון בלהיות בנאדם שמחזיק בדעות בלתי שגרתיות הוא שיוצא לך לפגוש אנשים מרתקים, חכמים, עם מצפון שופע ואומץ להיות אחרים, ואחרות.

יהב היא לגמרי כזו: פוליטית לעילא, פתוחת לב, והיה לי הכבוד והעונג להתארח בפודקאסט דובר האנגלית שלה. כדוברת אנגלית מהבית יהב מרגישה בנוח לפנות לקהל שמעבר לים ולגבולות, וזו מגמה שאני לגמרי יכול להזדהות איתה. וחוץ מזה זו הייתה הזדמנות כיפית מאוד עבורי לספר את הסיפור שלי באנגלית, והנה, התוצאה לאוזניכםן.

מאוד מאוד ממליץ לעקוב אחרי יהב במדיות: חוץ מDisillisioned שבו השתתפתי היא עושה גם את פודקאסט העצות שיט של אחרים ואת תודעה רבה שמוקדש לפסיכדליה, ובנוסף מתחזקת דף אינסטגרם פופולרי שבו היא מרכזת את פעילותה הענפה.

האזנה נעימה

 

הייטקיסטים מנופפים דגלי ישראל וצועקים “בושה”. יש אנשים שנשארים אדישים לזה, או אפילו עויינים לזה במידת מה. למרבה המזל, או התדהמה, חלקם גם יודעים להסביר למה

הנה, סוף כל סוף, מתגבשת על פי כל הסימנים תודעת מאבק פוליטית בישראל. מספרים לא מבוטלים של בני אדם יוצאים לרחוב; אמנים ואנשי רוח קוראים קריאות ועוצמים עצומות; בגזרות המסחר והתעשייה, התקשורת והאקדמיה, נשמעים קולות מתריעים ואפילו הייטקיסטים יצאו להפגין בשם הייטקיסטיותם. נוכח יריעה כה רחבה של הסתייגויות, התנגדויות ופעילויות צריך לשאול את השאלה הבלתי נמנעת: מה רע לך מזרחי? מדוע הנך מקטר? האם לא תצטרף למוחים, לעוצמים, למפגינים? 

אני לא מצטרף ולא אצטרף לגל המחאה הנוכחי, ויש לי סיבה טובה מאוד לכך: המחאה הנוכחית לטענתי, לא רק שלא מחזיקה בפוטנציאל לשנות דבר מהדברים האמיתיים שעושים את ישראל מדינה מקולקלת, היא עושה דבר גרוע ואפל מזה: היא מחזקת את הקלקולים הבראשיתיים של המדינה הזו. 

מה שאני מדבר עליו לא סבוך במיוחד. הוא אפילו אינטואיטיבי ופשוט מאוד. המוחים מוחים נגד הממשלה כאילו היא מקור הרשע, בשעה שמקור הרשע הוא המדינה עצמה. 

מדינת ישראל עשתה את הנכבה ועושה את הכיבוש. לא הימין והדתיים. מדינת ישראל עובדת כמו תאגיד לטובת קבוצת אוכלוסיה מיוחדת אחת. לא הימין והדתיים. מדינת ישראל מתנחלת בשטחי פלסטין. לא הימין והדתיים. הצבא של מדינת ישראל מגוייס להגן על הפשיזם והאפרטהייד. לא הצבא של הימין והדתיים. הממסדים הכלכליים, המשפטיים, התרבותיים, האקדמיים, התקשורתיים, האמנותיים, המדעיים, הבטחוניים של מדינת ישראל עומדים מאחורי כל העוולות שמניתי כאן, ועוד רבות אחרות (שהמז’ורית האחרונה מביניהן היא הטמטום הזדוני ושונא האדם והחופש של ניהול הקורונה). 

גם המחאה הנוכחי מנסה לבסס הפרדה המלאכותית בין מעשים שעושים הימין והדתיים, כביכול, שמייצגים לכאורה את כל מה שמקולקל ורע, לבין מעשים שעושה ישראלים נאורים ומקסימים שמייצגים את כל מה שטוב. אבל אין שום הפרדה כזאת: אקדמאים חילוניים ועשירים מתל אביב או כפר סבא אחראים לקלקולי המדינה הרבה יותר מאנשים מסורתיים ודלים מקרית שמונה או מדימונה, אם כבר. הראשונים מחזיקים בכל הכוח וגורפים את כל הרווח, והאחרונים לא מחליטים כלום ולא מרוויחים דבר.  

ההפרדה המלאכותית והשקרית שמנסה לייצר ציבור המוחים (בהובלת מנהיגיו מאחורי הקלעים, כמובן) לא נועדה רק ליצור מצג שווא של מחאה אמיתית ועמוקה למה שהוא לא יותר ממסע יח”צ ציני, היא גם משרתת, במקביל, שתי מטרות נלוזות: האחת היא לנקות את העלית הכלכלית והנורמטיבית של המדינה מאחריות לכל הפשעים והעוולות שמבצעת מדינת ישראל. השניה – להשריש עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל, את האגדה שהמדינה זה הם, כלומר החילונים ה”שמאלנים” מהמרכז, מדינה שנחטפה על ידי כנופיה מרושעת שתפסה את השלטון וזו היא, והיא בלבד, שעושה את כל מה שרע ומכוער. 

שתי ציפורים באבן אחת: אנחנו לא אשמים בכלום, והמדינה (היפה, הטובה והנקיה) זה אנחנו. 

המחאה הנוכחית, לפיכך, היא לא יותר מפעולה תדמיתית של מעמד שרוצה לנקות את עצמו מכל אשמה ולהתנשא על כל השאר פעמיים: פעם אחת בטענה שכאילו זה הם, האחרים, שאחראים לכל הטינופת שנעשית ונעשתה, ופעם שניה בטענה שהם המדינה הנכונה והטובה, וזו רק תקלה היסטורית ודמוגרפית מצערת שהם, כלומר המדינה היפה והטובה, לא מחזיקים גם בשלטון. 

צריך רק לשים לב לנימוק המגוחך של המחאה: זה לא הרג וגירוש בלתי נסבלים של פלסטינים שהוציא אותם לרחובות, ובטח שלא חלוקת האדמות והמשאבים בתוך מדינת ישראל, שמוטים בצורה מחרידה ומזעזעת לטובת יהודים לבנים, ואפילו לא האפליה השיטתית נגד ערביי 48 בכל רובד ורמה של החיים. 

נגד הדברים האלה, העקרוניים, הציבור הנאור לא יכול להפגין מכיוון שזה הוא שעושה אותם: הוא המוסד, הוא השב”כ, הוא הסייבר, הוא מערכת המשפט, הוא הרפואה, הוא הקיבוצים, הוא המצפים, הוא הדיפלומטים, הוא היישובים הקהילתיים, וכן הלאה וכן הלאה. האנשים שגוזרים את הצ’קים השמנים ביותר ואת התדמית הבוהקת ביותר מהמערך הפוליטי המפלה, המנוון והאלים של מדינת ישראל משתייכים למה שאהרון ברק קרא לו בחדווה בלתי מוסתרת “הציבור הנאור”.  הם הרי לא הוציאו פיפס כשממשלת השינוי הייתה הרצחנית ביותר כלפי פלסטינים בזכרון החי. מה פתאום שידברו? לא הייתה במעשי ההרג האלה שום פגיעה תדמיתית כלפיהם. 

אבל עכשיו, כשאין שום הבדל מעשי בין הממשלות, מפברקים כאילו שהחדשה היא בלתי נסבלת. למה? כי היא עושה את אותם דברים כמו הקודמת וכמו שמאמין שנכון ומוצדק כל ציוני תחת השמש, אבל היא עושה את זה עם חזות לא מחמיאה, או עם מילים פחות נעימות לאוזן בורגנית, ואת הפגיעה הזו בתדמית האליטות הישראליות לא יכולות לשאת מסיבות פרוזאיות לגמרי: אם התדמית של מדינת ישראל תיפגע השורה התחתונה הכלכלית שלהם לצד היכולת שלהם להתנשא על שאר דרי המרחב והעולם, תינזק ללא תקנה. וזה מאוד לא נעים למי שהתרגלו לחיות על דיאטה של פינוק, ליטוף והעדפה בלתי פוסקות.

לא נורא, אני אומר. לא נורא בכלל. הגיע הזמן שהציבור הנאור בישראל יפגוש את דמותו במראה, כי בסופו של יום הם צודקים: מדינת ישראל זה הם. ומבחינה ערכית, מוסרית, אנושית, מדינת ישראל היא קטסטרופה.

---

מה יש לך מנטפליקס, מזרחי?

כי אין סימבול חזק יותר של התודעה הפוליטית של הדור הליברלי הנוכחי במערב: ההתמכרות הפרועה, האובדנית ל”תכנים” שמופקים ברמת העלילה, הצבע והצורה כדי ללטף ולהחמיא לאותו דור, ולהציג לו תמונת עולם שקרית וכוזבת, עם עולם, אדם וחברה שעברו שורת טיפולים קוסמטיים ופסיכיאטריים כל כך עמוקה שלא נשאר בהם שום חלק עם תחושה או רושם אנושי. דור עם הפרעת קשב משתקת, עם אפס הבנה במורכבות ועומק, עם צורך אובססיבי בליטוף ושמירה והגנה מאת המוסדות החזקים בחברה. דור שמסוגל להתרגש רק מייצוגים נטולי אותנטיות, כלומר רק מכאלה שהם ערוכים בקפידה ומוגזמים לאיזה צד. דור שלא מסוגל להסתכל בעצמו, ולכן לא באדם ובעולם, במידה אפילו מינימלית של כנות מרוב בהלה מכל מה שמלוכלך ולא ממושטר, כלומר אנושי. נטפליקס הוא הייצוג המושלם ביותר של כל מה שרע ועלוב בתודעה הפוליטית והתרבותית בזמן שלנו. לכן נטפליקס.

---

מעולם לא הייתה מחאה שכל סיבת קיומה היו התמונות של עצמה מגובה או מאיזה אפקט דרמטי אחר. הפגנה שהיא לא פיסה של המרחב והמציאות שלו, אלא חתיכה ערוכה ומבויימת שלא מתקשרת באמת עם שום רובד ריאליסטי. תוכן של ציונות קלאסית במילים נטפליקס טהור, בקיצור.

את הפוסט הזה אני מתחיל לכתוב כרעיון בהתגבשות, או כנסיון להצביע על בעיה מהותית עם המשגה עקרונית בעיקר, בלי להציע פתרון שלם, או הצגה שלמה של הבעיה מכל צדדיה. חקירה יסודית כזו אני מתכוון לעשות כחלק מהספר החדש שאני כותב, שיהיה פיתוח ושכלול של עניינים שכתבתי עליהם בחופש מניפסט. כי אם יש משהו שרק נעשה ברור בשנים האחרונות זה שסוגיית החופש, האוטונומיה והבחירה האנושית היא אחת הבוערות מכולן, אם לא הבוערת ביותר. יש לנו צורך עצום, בהול, ביכולת טובה בהרבה להבין את מפת הלחצים והכוחות הפועלים באופן מניפולטיבי ושתלטני על ההכרה שלנו, על הגוף שלנו, על המציאות שלנו; יש לנו חובה ראשונה במעלה להתעקש שיש לנו פרספקטיבה עצמאית משלנו, או שאנחנו ראויים וזכאים לאחת כזו, לכל הפחות.

אני חושב שמאז שקראתי את 1984, בגיל 15, המחשבה על כך שיש גופים וכוחות ואנשים שעוסקים בשקדנות בשקר בנוגע לדברים היסודיים ביותר – המחשבה הזאת לא עזבה אותי מעולם. אולי נעשיתי רגיש מאוד לסוגיית החופש בגלל שגדלתי בבית ששנא את החופש שלי וניסה להצמית בי כל מחשבה ופעולה חופשיות, ואולי אני פשוט ככה.

–

אחת הבעיות המרכזיות שנוגעות ליכולת של בני אדם לחשוב ולהרגיש בצורה חופשית, כלומר להיות עצמם (זה כל הטריק הרי: כששותלים בך פרספקטיבות ומעגלי תגובה ופרשנות קבועים האישיות שאיתה את מסתובב בעולם היא לא שלך), היא המשיכה של מנגנונים תרבותיים ופוליטיים רבים, ואולי של רובם המוחלט, לכיוון המופשט והסימבולי ולכיוון עניינים ונושאים שהמופשטות והסימבוליזם הם העיקר שלהם.

כל דבר שאנחנו רואים ושומעים על גבי מסכים, כמובן, סובב סביב המופשט, וכל היכרות שלנו עם המציאות דרך מסכים עוברת דרך מסננים שפועלים לתת למופשטות הזו את הכוח הרב ביותר עלינו. דרך קול ומשחקים בתמונה ובדימויים (וכן הלאה וכן הלאה), המימד המופשט לחלוטין בחיינו כבני אדם ממלא את ההכרה עד שהוא לא משאיר כמעט מקום לדבר אחר. אנשים בזמננו צורכים ‘תוכן’ (כלומר קולות ותמונות דרך מכשירים) בצורה אובססיבית: לצורך בידור, לצורך הרגעה, לצורך בריחה, לצורך הבנת העולם, לצורך גירוי והפעלה מסוגים שונים. אין כמעט אזור במוח או בעולמם הרגשי של בני אדם שהמדיום התקשורתי-מכשירי לא תוקף נונסטופ, תוך יצירת התמכרות הולכת וגוברת שיש לה מחירים עצומים לא רק פסיכולוגית ופיזיולוגית (באמת טוב לגוף ולנפש שלנו לשבת שעות ארוכות כמו-מהופנטים מול הפצצה של ייצוגים מופשטים?), אלא גם פוליטית: גבולות העיסוק התקשורתי-מכשירי הופכים לגבולות התודעה, הדמיון, השיחה, האדם עצמו. מהפיכת הניידים הפכה את האדם לתקוע מול לוח מודעות מנצנץ ונורא כל רגע מחייו, בלי יכולת להתנתק: מה שאנחנו רואים ושומעים חודר לעולמנו הפנימי, לחלומות שלנו, למכניזמים הרגשיים. קורא אותנו ומגיב על פי נוסחאות מוגדרות מראש לטובת המערכת. זה אסון אנושי וציוויליזציוני נורא, וזה אפילו לא משנה מה סוג ה”תוכן” שבו צופים: המדיום הוא המסר, והמדיום הוא האבסה בלתי בקולות ותמונות עד הרס והרג מנגנוני ההקאה וההתנגדות הטבעיים לשטיפת מוח, לכפייה ולכליאה.

ואל תתנו לי אפילו להתחיל עם פרסומות, שאנחנו נחשפים לאלפים או אולי עשרות אלפים מהן ליום (אני מגזים? כמה שמות של מותגים יש סביבכםן ברגע זה? תנסו לעשות ספירת מלאי. אני מהמר שיש לפחות כמה עשרות. וזה במציאות הפיזית, לפני שגללתם או התחברתם למשהו, או הקשבתם, או הלכתם ברחוב, או נכנסתם לקניון). ופרסומות זה הרבה דברים שונים, כביכול, אבל המדיום שלהן הוא תמיד קיומה של מציאות אלטרנטיבית פנטסטית, מופשטת, שבהדרגה, ותוך פעולה משותפת עם שאר המוסדות וההתארגנויות, מדיחה מתפקידה את המציאות הממשית כמלכת הקיום בהכרה שלנו. אני לא יודע אם כבר עברנו את הנקודה הזו או לא, אבל אנחנו בהחלט מתקרבים לנקודה שבה אנשים, בוודאי צעירים, יבלו יותר שעות בצפיה ביצירות מופשטות לצורך מניפולציה מאשר בהתבוננות עם כוונה במציאות האמיתית. ולא שמציאות ממשית של החיים והרחוב לא יכולה להיות כלי שרת של אידיאולוגיות מופשטות, אבל איכשהו, בגלל שאנחנו אנשים של חושים פיזיים מידיים, לנוכחות מציאותית יש השפעה פחות מרעילה מאשר לבדיות שמושכות אנשים מהדמיון לכל מני כיוונים של פחד נורא והבטחה לגאולה או הסבר אבסולוטי על העולם.

–

הדחיפה הטכנולוגית-תקשורתית לכיוון המופשט רק מתווספת לדחיפה האדירה, ההיסטורית, לכיוונים כאלה מצד המדינה, הלאום, המעמד והדת: אנחנו מאולפים מרגע הורתנו לראות את העולם על בסיס מפות מופשטות של זהויות ושייכויות שכולם נולדו בדמיון וחיות בעיקר שם. אנחנו לא רואים בני אדם באף מקום, רק בני אדם מסוג כזה וכזה וכזה, כולל עצמנו, כשהדומה והזהה בין בני אדם הוא הכל מלבד אלפית או מליונית האחוז של “שונות” נסיבתית ואקראית שאותה אנחנו הופכים לחזות הכל – בשירות מנגנונים פוליטיים שחיים וניזונים מהפרדה וסכסוך שאי אפשר ליצור בעולם שבו בני אדם מרוכזים בממשי. אפילו העיסוקים הבולטים של הזמן, כמו החלל והחיים האפשריים בו (טמטום מוחלט ולא רלבנטי לחלוטין לכל אדם חי כרגע, ובסבירות לכל אדם שיחיה אי פעם, מכיוון שהמרחקים הממשיים בחלל שמים ללעג וקלס מחשבות על “חיים” בין מערכות כוכבים שונות), או “גורל כדור הארץ” בשירות כת האקלים, שבמסגרת ההטפות שלה מובלע טריק עצום מימדים של הפשטה רעילה, כאילו תמונה של כדור הארץ, או סרטון על כדור הארץ, או מודל של כדור הארץ הם כדור הארץ (ולא יצירה חלקית ומוגבלת של בני אדם חלקיים ומוגבלים עם רעיונות חלקיים ומוגבלים כאלה או אחרים). סוג כזה של דחיפה למופשטות ראינו גם בקורונה, שבה גרפים ומודלים וסטטיסטיקות הוצגו כאילו היו המציאות עצמה, והיא מבטאת לא רק טריק של האנשים הטפשים והרעים ששולטים בעולם בנקודה זו, אלא טריק נצחי של עריצים: ליצור איזה מודל מופשט, איזה מערכת מופשטת וקוסמית של טוב ורע, ולטעון שהיא היא העולם. זה תמיד נשען על הפשטה (והיא תמיד מתיימרת להרחיב ולרומם, כלמעשה שהיא מצמצמת ומצמיתה).

התקשורת והטכנולוגיה, הטרנדים, המדינות, הדתות – הכל מושך למופשט. לעולמות הדמיון והבדיון. זה לא רק בגלל שיוצרים אותם אנשים עם כוח המצאה מופלא, אלא בגלל שביסוד כולם מונחת ההבנה שהרבה יותר קל לשלוט על אנשים שלא נמצאים פה, ותמונת העולם שלהם מבוססת על פנטזיות. הכל פוליטי, הרי. הכל הכל הכל, תמיד תמיד תמיד.

–

את הסקירה הקצרצרה שלי אני אעצור כאן, למרות שאפשר וצריך להמשיך איתה עשרות עמודים, עד שהרעיון יובן מעבר לכל ספק. אבל כאן, בפוסט הזה בבלוג שלי, אני רוצה לעבור לדבר שהוא בעצם העיקר עבורי, והוא ההכרח למרוד בדחיפה התרבותית והפוליטית לכיוון המופשט. הכרח וחובה שנוגעים לכל אדם, ובמיוחד לאלה שהחופש שלהם ושל בני אדם חשוב להם.

החיים העכשוויים רוצים שלעולם לא נהיה איפה שאנחנו, עם מי שאנחנו, עם מבט שפוגש מציאות קונקרטית ולא רעיון מופשט, דימוי, שורות כתובות מראש של דיאלוג, או כל דבר כזה. אבל אנחנו חייבים חייבים לזכור: החיים זה לא מה שהמכשירים משקפים לנו. הם לא רעיונות שמוזרקים לשיח בצורה יזומה על ידי ממסדים גדולים. הם לעולם לא דימוי. אנחנו לא דימוי ולא נקודה במודל או פרט סטטיסטי. לא אנחנו ולא אף אדם אחר.  

אנחנו חייבים חייבים להתנקות ולהתנתק מהדברים ששוטפים לנו את המוח וממלאים אותו בקולות ובתמונות שנוצרו בדיוק לצורך הזה, כלומר לא להשאיר מקום למחשבה ורגש אמיתיים וספונטניים. אם יש לקח פרקטי אחד מכל הפילוסופיה הזאת הנה הוא: תבלו פחות זמן, כמה שאפשר פחות זמן, ב”צריכה” של “תכנים” (כלומר בהיה פאסיבית בקולות ותמונות שמישהו ארגן כדי שתבהו בהם בצורה פאסיבית).

זה תמיד היה קשה להתעקש על הממשי: בני אדם מסוגלים לדמיון, נמשכים לדמיונות, וקל מאוד לפרוץ את הגבולות האישיים שלהם באמצעות הנטיות האלה. הפרעונים והנוצרים, היהודים והמוסלמים, הבודהיסטים והאמריקאים – כולם, ביסודו של דבר, אותו דבר. חיי בדיה מופשטת על פני ממשות, ואבדן נורא וחסר תחליף של חיים וחופש. אני רדיקלי בזה: איפה שצריכים להאמין במשהו – זה הכל אותו דבר. תנו לי פשטות נטולת מגוייסות של הדמיון או לכו להזדיין.

–

להיות בממשי שלנו לא אומר לא לראות את העוולות, את הזוועות ואת הטפשויות של העולם, ואולי בדיוק להיפך, מכיוון שכל הרעות החולות של העולם לא קורות במישור המופשט, אלא במישור הממשי. המופשט הוא בסך הכל הפלטפורמה שמאפשרת ומארגנת את הרוע על ידי יצירת הזדהויות מטומטמות וכוזבות, או התוויית קונפליקטים עקרוניים מטומטמים וכוזבים.

להתעקש על הממשי זה להתעקש לא רק על החופש שלנו, אלא על האדם, בצורה הפשוטה ביותר. איזה אדם? כל אדם. לא לכפות בשם אג’נדה; לא למכור שום דבר; לא לדרוש שום הזדהות; להיות בפשוט. איפה שיש אנשים ממשיים, ושיחה לא מזוייפת ולא מוכתבת לטובת הדחקת והכחדת רגשות ורעיונות עצמאיים וספונטניים, וארוחת צהריים אמיתית, ופרח, ושמיים, וצעקה אמיתית, ממשית, מול העוולות, הזוועות והטפשויות.

הויתור על שקר העולם המופשט הוא הדבר היחיד שיכול להחזיר לנו את כל הכוח שאיבדנו לטובת הממסדים וההתארגנויות של הכזבים המופשטים שלא משנה מה התוכן של השקרים שלהם, כולם מנסים לספר לנו שאנחנו לא מי שאנחנו מרגישים, שאנחנו לא יודעים כלום ושהעולם הוא לא מה שאנחנו רואים וחווים בחושינו, אלא ייצוג, סיפור, הפשטה בקולות, ותמונות, ואגדות.

אז הבחירות היו השבוע, ומחנה השמאל הממסדי חטף את המכה האנושה בתולדותיו. מרצ נמחקה, העבודה כמעט, ובכנסת הבאה, ויש יסוד לשער שגם באלה שאחריה, לשמאל הציוני (התל אביבי, הממסדי, הלבן, הפריבילגי, השבע – הכל מתאים ונכון באותה מידה) בקושי יהיה ייצוג. המצביעים של המחנה התפזרו, ואולי נגוזו בשיבה טובה לעולמות אחרים, פוליטיים עוד פחות.

השמאל הרדיקלי גם כן במצב לא מזהיר: חד”ש לא מסוגלת לכבוש קהלים חדשים, ומפלגות ערביות כמו בל”ד (ובוודאי שלא האחרות) הן לא באמת הפיתרון. יהודים במספרים גדולים לא יוכלו להתכנס תחת מפלגות שבעצם מייצגות רעיון של לאומיות פלסטינית, ותוקפות את הציונות בחלק הכי קשיח ומוגן שלה: הזכות של היהודים להגדרה עצמית ושלטון עצמי. נכון שזה לא החלק הגלוי של מה שהמפלגות הערביות אומרות, אבל זוהי התפיסה המושרשת והיא לא הולכת להשתנות. אי פעם.

מעבר למחאה סימבולית או התבדלות מההמון (תיכף ניגע בחלק הזה, כי הוא חשוב מאוד), יהודים שמצביעים למפלגות ערביות לא משיגים שום דבר, ובעקיפין מסייעים לישראל לשמר את כוחה ומעמדה באמצעות העמדת פני דמוקרטיה.

לשחרר ממה שלא צריך ולא עוזר: דימוי עצמי, סביבה ולהט”ב 

השמאל הממסדי בישראל, כמו שכתבתי לפני רגע, הוא התאגדות פוליטית של האוכלוסיה הכי שבעה, בטוחה ומתוגמלת בישראל: “המרחב הכפרי” של הקיבוצים והמועצות האזוריות והבורגנות האמידה מאוד של המרכז. היסטורית, הקבוצה הזו תמיד החזיקה בכוח ובהון במסגרת הציונות, ופוליטית המערכת הציונית תמיד עבדה קודם כל בשבילה.

אבל פריבילגיות לשם פריבילגיות, מתוך תחושת עליונות, זה לא דבר שמצטלם טוב. צריך למלא את העליונות הפוליטית, התדמיתית והכלכלית בתוכן. אז מה עושים? בוחרים בדיוק של אזמל מנתחים את הסוגיות שהאוכלוסיה המסורתית מסתייגת מהן, ובה בעת כאלה שלא יאיימו על ההגמוניות של המיעוט הפריבילגי.

כך מפתחים מחנה פסודו-פוליטי שנלחם על פונדקאות לגייז כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם (זה לא, ואפילו לא הדבר המאה הכי חשוב, אם זה בכלל חשוב או נכון, וזו שאלה אחרת לגמרי), על נראות טרסג’נדרית, שמעניינת או רלבנטית פחות מפרומיל מהאוכלוסיה, ועל מיסוי חד פעמי, שמסב לסביבה בדיוק אחד חלק מליארד מהנזק שמסבים לה רכבי הפאר, מוצרי היוקרה והרגלי הצריכה והטיול של המעמדות הגבוהים.

השמאל בישראל נמחק לא רק מפני שהוא טיפש, ערל לב ועצל, ולא רק מפני שזכויות היתר של הקבוצה האנושית שהוא מייצג מובטחות בכל הסדר פוליטי שהוא, אלא בגלל שהקונסיסטנטיות המופלאה של בחירת המאבקים שלו – תמיד זוטות, לייפסטייל על פני תוכן, ותמיד דברים שיוציאו אותו מוחמא ונאור במכסימום, בעודם מוציאים את נדכאי הפריפריה רעים ובלתי מפותחים.

יש גבול לכמה מפלגות פוליטיות יכולות לשווק ברושורים פרסומיים לפריבילגיה, ומפלגת מרצ פגשה את הגבול הזה בבבחירות האחרונות. עוד מערכת או שתיים וגם העבודה תפגוש את אותו גבול.

מי שחושבים על שמאל ישראלי לעתיד לבוא צריכים לנקות את עצמם מהתחלה ובאופן מוחלט מהאשפה התדמיתית, המתבדלת והמתעליינת, של השמאל הישן והמת.

שמאלנות, או רדיקליות, זה לא להתהלך בעולם עם תחושת עליונות מוסרית ופוליטית, אלא נכונות להילחם על מה שבאמת חשוב, קרי מה שבאמת מפרק את הסולידריות החברתית, באמת פוגע במספר הגדול ביותר של אנשים ובאמת עושה את הנזק העמוק ביותר – קרי רצח, דיכוי, שלילת זכויות והשפלה.

–

בשמאל החדש, או במחנה שינוי אמיתי שיקום, סוגיות כמו סביבה ולהט”ב יידחקו למקומן הנכון בהיררכיה של תשומת הלב: בסוף העשיריה הראשונה של הדברים שחשוב להתעסק בהם, או שמייצגים עוולות משמעותיים.

אין בכוונתי לומר ששמאל חדש ומתקדם יותר יצטרף לדיכוי ישיר או משתמע של גייז, או יעלים מהשיח הציבורי את העובדה שבני אדם, כמו כל חיה, זקוקים לאוויר נקי, מים נקיים, אוקיינוסים חיים ובריאים, מרחבים טבעיים וסביבות ירוקות: אני מתכוון לכך שהמימד הדתי-אפוקליפטי, מתנשא, מתבדל ומתעליין של הסוגיות האלה, ביחס עם ההיסטריה הכללית והרגישות המוגזמת, יושלכו למקומן הראוי: לפח.

מי שצריכים לקבל קדימות הם אנשים שהסדרים פוליטיים קיימים משאירים למות, לסבול ולקמול בלי כבוד, בלי זכויות שוות ובלי חלק ראוי ומספק מהעוגה הכלכלית הכללית. זה דבר ראשון. זה אלוהים של כל שאיפה לשינוי. אין דלק אחר למאבק מבוסס, חזק, מגייס, ולעולם לא יהיה.

ומלבד: כל קורא וקוראת של שורות אלה, חוץ ממי שגדלו וצמחו ללא תקנה בחיק פריבילגיות אתניות וכלכליות, כמובן, מבינים שהמילים “אני דואגת נורא לסביבה” או “חשובות לי זכויות הלהט”ב” הן דרך אחרת, ולא מאוד חיננית, לומר: אני לבנה ופריבילגית ואתם צריכים להקשיב.

אנחנו יודעים שאתם (ואת, ואתה, ואתםן, ווטאבר) לבנים ופריבילגים. הגיעו הזמן שתקשיבו לנו.

הראש הפוליטי העתידי של המרחב הזה חייב להיות נקי משטויות ודימוי עצמי ולהיות ממוקד במאה אחוז ביצירת תנאים של שוויון, הכרה וצדק בין האוכלוסיות האנושיות שלו, קודם כל, לפני הכל, מעל הכל. כיבוש, מזרחים, אדמה, משאבים, זכות לחיים, גישה לחינוך, תעסוקה וכוח פוליטי. זה אלוהים.

 להשתחרר מעוד שטויות: לא “הימין” נגדנו, אלא מדינת ישראל (ובמידה מסויימת, כל המדינות)

אחת הדרכים שבהן נהג ונוהג השמאל הממסדי (הישן והמת) לענג את עצמו, גם כן כחלק מאותו מסע בלתי פוסק לבניית דימוי עצמי מצדיק-פריבילגיות, הוא ההישענות הסנטימנטלית על המבנה הפוליטי הרעוע “אנחנו רוצים טוב, אבל הימין והימנים הרעים והמרושעים לא”. זה כמובן דבילי ונעדר אפילו שבב של סייג של שאריות הגיון. את הדבר הזה אמרו כבר מליון פעם, וגם אני איזה אלף: השמאל אחראי לדפקטים העמוקים של ישראל לפחות כמו הימין אם לא הרבה יותר. מהנכבה עד “נצחון 1967” והאפרטהייד, ממדינת השב”כ עד ההיררכיה האתנית של מדינת ישראל, השמאל הציוני והממסדי חילק פה פחות או יותר כל קלף אסטרטגי.

יותר מזה – הבנות והבנים של המחנה הזה משרתים בגאווה בצבא האפרטהייד ובמערכת הבטחון האינסופית של מדינת ישראל לכל זרועותיה, וכותבים בעזוז בלתי מוסתר את שורות הקוד הכי זדוניות בתוכנות הכי רצחניות ואלימות בעולם; הם משחקים תפקיד מכריע ביצירת מדינת המעקב הטכנולוגית הפסיכופתית שבונים השלטונות בעולם, ותורמים בחדווה את זמנם ומרצם ליצירת משחקים, אפליקציות ופלטפורמות שמטמטמות את המין האנושי ללא תקנה.

מעוזי הבורגנות הם מעוזי הרשע בדיוק כמו המאחזים בשטחים, ואנשי השירותים השונים שעוסקים בציתות, בצנזורה, בדמורליזציה של מי שמבקשים לעשות תיקון פוליטי, בהרס חברתי ופסיכולוגי של אוכלוסיות כבושות ותמימות  – הם מגיעים מכל המחנות הפוליטיים, ויש בהם ייצוג עצום ל”שמאל” ו”מרכז”.

אבל מעבר להתחשבנות הזו, שהיא חיונית כמו שהיא מציקה, כדי להשתחרר מדפוסי פעולה ומחשבה קודמים שהכילו כל מחשבה נונקונפירמיסטית “שמאלנית” בישראל חייבים להשתחרר ממחנאות אינפנטילית ולהבין שמי שנגדנו זה לא הימין, לא הדתיים ולא המתנחלים בעיקר, אלא המדינה עצמה. זה מפחיד הרבה יותר בגלל שזה אמיתי הרבה יותר, ועושה סוף לפנטזיות שמבודדות אנשים מהמכות המצלצלות של המציאות.

כשמבינים שזו מדינת ישראל שעובדת נגדנו ונגד מה שאנחנו מאמינים בו, קווי המתאר של המאבק נעשים ברורים להפתיע. המאבק מובן, ובצדק, כמורכב וקשה בהרבה. זה מצויין, כי זה נכון. מדינת ישראל, על זרועותיה, מחלקותיה ואגפיה, בתי המשפט שלה, המוסדות הציבוריים, הכלכליים, האקדמיים, הרפואיים, התעשיתיים – כל אלה הן אבני היסוד של הסדר הפוליטי הקיים על כל הרעות החולות שלו. משמע: אין אדם אחד שעובד באחד המוסדות האלה ולא לוקח חלק בשורת הדיכויים האדירה שהמדינה הזו עושה. אין מדיניות אחת שלהם שלא תורמת להעמקת אחד מהדיכויים האלה, או כולם. זו המדינה, ברמה הכי ישירה, פשוטה ופונקציונלית שלה.

זו המדינה שעושה את הכיבוש, את העיוות בחלוקת המשאבים, את העדפת מנגנוני המלחמה על אלה של השלום, אל הפירוד, הפיצול והחושך התודעתי שאזרחי ישראל מצויים בו. המדינה.

איך לעזאזל נאבקים במדינה? 

קודם כל נוריד מעל השולחן כל צורה של מאבק אלים, חמוש או חבלני: אין שום שכל ביציאה לקרב שההפסד בו ידוע מראש ושהמדינה הזו מוכנה לקראתו ברמה הגבוהה ביותר. גם אין צורך להוסיף, למעגל הדמים והשנאה פה: השאיפה שלי היא לעשות בדיוק את ההיפך: להביא בשורה של אהבה, חמלה ואנושיות לאיזור רווי סכסוכים, שנאות ונקמות שממתינות להזדמנות.

תפיסה של אי אלימות, מחוייבות עמוקה לאי אלימות, עומדת בבסיס התפיסה שלי, והיא נכונה כערך כמו שהיא נכונה ומתבקשת אופרטיבית. אבל לא אלים אין פרושו לא אפקטיבי או לא פוטנטי.

המאבק בין אנשים שמתנגדים לדיכוי לבין מדינת ישראל, או כל מנגנון פוליטי אחר, הוא לא, ואפילו לא בעיקר, ובוודאי לא בשלב המקדמי הזה, מאבק על כוח ושליטה, אלא מאבק על זכות הדעה והמחשבה (ולשם כך התחלתי בהליך שחרור מבורך ממעמסות מיותרות שמייצרות רושם מוטעה). אם כך נשאל: מה הדבר שמדינת ישראל הכי לא רוצה שנחשוב? מה ישראל הכי רוצה למנוע מאיתנו, כמשתמע ממעשיה ולשונה לאורך שנות קיומה?

במה ישראל הכי הכי מושקעת? מילה אחת. רעיון אחד. מהו?

---

הקו המפריד הזה^  הוא רמז ענק

גבולות, חברות וחברים שלי. גבולות ומחיצות. זה האלמנט שמונח ביסוד הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והפרקטיקה של הציונות-ישראליות. גבולות בין היהודי ללא יהודי, ראשית כל, ומשם והלאה גבולות בין היהודי האירופי ליהודים האחרים, ובין היהודי הדתי והאירופי לשאר, ובין היהודי הדתי, האירופי והציוני לכל השאר, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. פרגמנטציה של הזהות והמחשבה, בהקשר הזה, אפילו לא משרתת מטרה לכשעצמה, אלא את החזון הגדול של גבול והפרדה.

אולי חוץ מצפון קוריאה, אין בעולם עוד מדינה עם גבולות כל כך קשיחים ואלימים כמו ישראל. בתודעה כמו לאורך הקווים עצמם, הגבולות של ישראל הם תסבוכת עצום ומחרידה של מכונות יריה, תיל, מוקשים, מצלמות, לוויינים, פצצות, רובוטים – הכל צורה מורחבת של המונח הציוני הקדמוני מכולם: גדר, או גבול (שרוכב, ניתן לשער בנוחות, על תחושת הנבדלות המיסטית שטיפחו יהודים לכל אורך ההיסטוריה שלהם).

סביב כל יישוב ישראלי יהודי, או גוש יישובים כאלה, יש גדר אדירה וכמעט בלתי עבירה, עם שער נשלט היטב. הגבול כמעט תמיד פיזי, אבל אם הוא לא פיזי הוא אידיאולוגי או מעמדי: עניים ועשירים. דתיים וחילונים. מתחמי יוקרה ושיכוני פשטות. קיבוצים ומושבים וכפרים, או סביבה טבעית. ישראל של פנימה מגבולות 67, וישראל שמחוצה להם. יישובים יהודיים שמחוץ לגבולות 1967, והסביבה הפלסטינית שלהם.

בכל אספקט ובכל מישור של החיים הישראליים, הציוניים, הפרדה היא ערך יסוד ומאפיין פילוסופי ופרקטי מרכזי. יש לנו מפלגה שמזוהה עם כל פלח אוכלוסיה, וזיהוי אתני, לאומי ומעמדי מובהק לכל עיר ויישוב, שכונה, רחוב וצד.

הרעיון ברור: הפרדה, גדר וגבול במישור המעשי, ופיצול ופירוד במישור הפוליטי, האנושי. אם יש אקט אחד, מציאות מיוצרת אחת שהיא באופן מובהק התוצר הראשון במעלה של הישראליות – המדיום של הישראליות/ציונות, אם תרצו – זוהי גדר חותכת ואלימה, כשמכל סוגי הגדרות שהוצבו כאן, הגדר הגבוהה, הרצחנית והמאיימת ביותר, זו שיש סביבה את הטאבו הכי עוצר נשימה, היא הגדר שבין יהודי לערבי.

בדיוק מכך צריכים להיגזר הן אופיו והן צורתו של המאבק הפוליטי בעתיד.

המושגים שלנו לגבי שיתוף דפוקים. הנה אחד חדש ויפה

אחת המכשלות המעיבות ביותר בשמאל הישן והמת, כאמור, היא ההתרכזות שלו בעצמו ובתדמיתו. אותה תדמית שהוא הסכים, במעשה הונאה עצמית וציבורית עלוב מאין כמותו לחלוק עם מדינת ישראל, כדי שלא ייאלץ להתמודד עם הרוע שלה או שלו: כל נוצר עבורנו הדימוי המצוחצח והחגיגי (והלבן, אין צורך לומר) של מדינת ישראל של הטקסים, מדינה שכולה מהוגנות ופרגמטיזם עם חוקים מסודרים ומוסדות המתאפיינים בפתיחות ושיקול דעת ושאר זבל זבלים שכזה, שנועד לאפשר לבורגנים לשקר לעצמם (ולהמשיך להתגייס בכל מובן) בשקט ולמדינת ישראל לשקר לעולם ברעש.

התנועה החדשה, אם וכאשר תתהווה כזו (וצריך לומר שבשלב הזה אני לא רואה כוחות שרוצים או מוכנים לקחת על עצמם משימה כה גדולה ומסוכנת) חייבת מייד ומהתחלה לא רק לחשוב, לדבר ולנשום תוך התעלמות מוחלטת ממסורת פרשניות שמאלניות מקובלות בעניניי דימוי ומוקדי עיסוק, אלא לחשוב לדבר ולנשום תוך שבירה של הגבולות המקובלים והמקובעים של הציונות, שעד היום לא אותגרו ברצינות על ידי אף תנועה.

בעברית פשוטה: תנועה כזו תהיה חייבת לכלול יהודים (“ישראלים”) ופלסטינים. אני רוצה לחדד: לא פלסטינים מתוך גבולות 48, אלא פלסטינים מחוץ לגבולות 48. בדרך הזו, ורק בדרך הזו, תתחיל להיווצר מודעות פוסט-ציונית, או טרנס-ציונית, כלומר שבארץ ישראל ההיסטורית, בפלסטין ההיסטורית, ישנו כוח פוליטי משותף לכל הקבוצות החיות במרחב שרוצה לבטא בשאיפה ובמעשה שבירה מהמסורת הציונית של הפרדה אתנית ויחסי עליונות ושליטה של יהודים לעומת ערבים.

תנועה משותפת של יהודים ישראלים מחיפה ותל אביב, אשקלון ומעלות תרשיחא, ופלסטינים מרמאללה ושכם, חברון ועזה, חאן יונס ולוד, אפילו אם תפעל במילים הכי קלות ופשוטות, סביב המכנה המשותף הכי הומניסטי ורחב – כבוד, שוויון, זכות לחיים – תהיה מכשיר מהפכני של ממש בבניית סדר יום חליפי לאלימות, להסתגרות, לגבולות הקשים ולפירוד שמציעה הציונות ליושבי המרחב.

תנועה כזו, התארגנות כזו, התחלה של דו שיח כזה, גם יוכל להכשיר את הקרקע לחיים משותפים בהבנות הדדיות כלשהן, במקרה של קריסת המודלים הקיימים. וזה נראה כיום בלתי אפשרי לגמרי, אבל אנחנו הרי יודעים שמדינה שבנויה כמו מבצר ומשטר פריבילגיות חסרה את האדנים הבסיסיים של קיום בטוח לאורך זמן. בשביל קיום כזה יש צורך בדיאלוג וגבולות רכים, במסוגלות לשינוי, ובמוכנות ליציאה מהגטו הפנימי המקולל שיהודים התעקשו להביא איתם לארץ ישראל, תוך שיעתוק מפלצתי של חיי הגולה: לבד, מבודדים, מתנשאים, עסוקים בבריתות שונות ומשונות להבטחת קיומם, במקום פשוט להיות בכנות ויושר ועם יד מושטת, והסוג חסר התחליף של ביטחון שיש רק עם אמת.

הרעל: דה-הומניזציה. התרופה: רה-הומניזציה 

גבולות והפרדות, יודעת כל חושבת מתחילה, לעולם אינם שוויוניים. אין דבר כזה “שווים ונפרדים”. אם יש מנגנון שמשמר הפרדה (בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין עניים לעשירים, בין גברים לנשים וכן הלאה וכן הלאה ) הוא משמר אותה לצורך יחסי כוח ברורים של נחשבים ונחשבים פחות.

תכליתו ההומנית של המאבק בהפרדות ובגבולות של הציונות-ישראליות חייבת להיות יצירת הסדר פוליטי רחב שבמסגרתו מתקיימים יחסי שוויון בין כלל היושבים במרחב ישראל-פלסטין. אבל הדרך לעשות את זה אינה רק פעולה פוליטית ישירה, אלא גם תיקון של העוול הגדול עצמו: הדה-הומניזציה של הפלסטינים בעיניי יהודים, שמשמרת כמכשיר הפסיכולוגי העיקרי להצדקת שלילת זכויות האדם שלהם.

על ידי חבירה לפלסטינים (כן, כולל מעזה) לצורך יצירת תנועה כלל-מרחבית של שוויון ושינוי יעשה מעשה משמעותי של רה-הומניזציה, כלומר הענקת אנושיות מחודשת לפלסטינים, שהיא תנאי הכרחי לכך שיהודים ישקלו את יחסם כלפיהם.

אבל בזאת כמובן לא יסתיימו המהלכים לרה-הומניזציה של הפלסטינים: לשם כך יש צורך בסדר יום שלם, עם שותפות רחבה של יהודים וישראלים מכל שדרות החיים.

החלק הקל במסע לרה-הומניזציה היא בכך שהיא פונה לחלק הטוב והאצילי בבני אדם, שקיים כמעט אצל כולנו, חוץ מהמקולקלים ביותר. בלי לוותר על התביעה לסיום הכיבוש (אם על ידי נסיגה ישראלית, אם על ידי אזרוח הפלסטינים בישראל), הליכה בנתיב שפונה לאנושיות פשוטה, לשאלות כמו האם אתה שמח שיורים בילדים בשמך? האם מוצדק בעיניך שהרחוב המרכזי בחברון יהיה סגור? האם מוצדק בעיניך שתינוקות ייחשפו לגז מדמיע? האם את מקבלת בשקט את העובדה שדור שלישי או רביעי של חיילים ישראלים מטיח במי שיכולים להיות הוריהם או סביהם הוראות משפילות, במקרה הקל, או מכות וכדורים, במקרה הקל פחות? (וכן הלאה וכן הלאה, המגוון אינסופי).

בתפיסה השמאלנית המקובלת עד היום לא רק שלא ראינו פעולה נחושה וממוקדת במוראות הכיבוש, לא ראינו ניסיון מסודר וכן להחזיר לפלסטינים את הדבר העיקרי שישראל שללה מהם – עוד לפני האדמה והחופש, ולפעמים החיים – וזו האנושיות עצמה.

עם פניה לשמאלנים כיצורים נעלים על פני ההמון הימני הנחות, השמאל שכח לגמרי שהמטרה שלו היא לא להיחשב נאור וצודק, אלא לתקן עוולות ממסדיים מושרשים.

תנועה של שותפות כלל מרחבית, ששמה בלב המחשבות והפעולות שלה את הרה-הומניזציה של הפלסטינים בכל המובנים, ופונה לפיכך קודם כל לאנושיות של היהודים, תביא לפתחם של האחרונים שאלות כבדות משקל, אישיות מאוד, שמהן יהיה הרבה יותר קשה להתחמק.

תנועה כזו תהיה חייבת, כאמור, להודות שהיא פועלת נגד הערכים והמעשים של מדינת ישראל עצמה, ולא של מחנות פוליטיים בה, ולכן מתחייב סימן שאלה גדול מעל שירות ושיתוף פעולה עם מנגנוני המדינה, לרבות כולם.

תנועה כזו תוכל להביא לעמדת השפעה משמעותית הרבה יותר את החלק הליברלי באמת של יהדות ארה”ב (שהוא קטן בהרבה משנדמה, או לפחות כך נדמה לי), ולעשות אותו חלק מהשיחה.

תיקון רגשי ואנושי על בסיס שותפות בגורל ובמרחב לפני הכל  

אחת הטעויות המרכזיות שעשו תנועות שמאל, או “שמאל” עד היום היא הנחה לא נכונה של סדר הדברים: תביעה לתיקון פונקציונלי או התמקדות בצורת התיקון הרצוי (מדינה אחת, שתיים, אופציה ירדנית וכו’). כל אלה נסיונות כמו-קולוניאליסטיים שמבקשים לכפות יעד סופי מלאכותי ומוכתב מראש.

המטרה של תנועת שמאל, או תנועת מרחב חדשה צריך להיות צנוע בהרבה, וככל הנראה גם חשוב בהרבה: יצירת קרבה אנושית ותחושת שותפות בין כלל המעורבים בחיים כאן, תוך הדגשה של המחוייבות של כולם לכבוד הדדי, לעיקרון של אי פגיעה ואי אלימות. מתוך המטרה הזו תיגזר הצורה של התנועה הזו, רוחה והפעולות שלה. יחד עם התנגדות אקטיבית ומשותפת לכיבוש (שתהיה לא אלימה, כאמור), שהוא העוול הקשה והיסודי ביותר שמתרחש כאן, הדגש העיקרי בכל פעולה ובכל מסר יהיה: אנחנו יחד בסיפור הזה, כולנו שווים, וכולנו רוצים חיים הדדיים של כבוד ושוויון.

סוף דבר, סיכום, תמצית, כל זה 

אם הגעתם עד כאן אתן כנראה כבר חסרות נשימה. זה המון חומר לעבד ולעכל. בואו נשכח רגע מכל זה ונתמקד בעיקר (בשורה מעולה למי שדילגו ובאו ישר לסוף). מסורת המחשבה והפעולה הציונית הציבה גדר בלתי ניתנת למעבר, כביכול, בין מה שיהודי למה שפלסטיני, וביתר שאת בין החלקים שבתוך ומחוץ לגבולות 48, כתוצאה (מכוונת) מכך (ומסיבות היסטוריות אחרות), יהודים התחילו לראות את עצמם כנעלים על פלסטינים.

תחושות העליונות והרישיון המוסרי המושחת שיהודים לקחו לעצמם במסגרת המדינה זו הבעיה העיקרית של ישראל, ולכן תיקון הקלקול הזה חייב להיות המטרה העיקרית של תנועה פוליטית חדשה, שתקום על חורבותיהם של השמאל הממסדי והשמאל הרדיקלי הישנים.

אחד האמצעים החשובים לתיקון הקלקול הזה הוא יצירת שיתוף פעולה תודעתי ופוליטי בין יהודים לפלסטינים בכל המרחב הזה על ידי הקמתה של תנועה משותפת.

על ידי התמקדות באספקטים אנושיים פשוטים ומובנים (להבדיל מאידיאולוגיות וסיסמאות מדיניות גדולות) ניתן יהיה ליצור תחושת קרבה אנושית בין יהודים לפלסטינים, שעל בסיסה יהיה אפשר ליצור הסדרים פוליטיים בעתיד.

אפילוג אחרון בהחלט: שאלת הייצוג והחזון העתידי

תנועה משותפת כמו זו שאני מתאר כאן לא יכולה להיות, ואסור שתהיה מונהגת על ידי יהודים לבנים פריבילגים. תפקידם של אלה בתנועה כזו (שהיא בדיונית לגמרי בשלב הזה) יהיה לממן אותה ולהגן עליה מזעמם של המוסדות המדינתיים שעדיין נשלטים במידה רבה על ידי אנשים דומים להם מאוד.

אם וכאשר תקום תנועה כזו, שמפגישה על בסיס שוויוני לחלוטין אנשים מכל הקבוצות האנשיות במרחב הזה, היא תוכל לשמש בסיס ומודל ליצירה של קונגרס קהילות מזרח תיכוני שאינו תלוי במדינות ואינו ממונה על ידן, אלא מגיע ישירות מלמטה, מאזרחים שרוצים לקדם קיום שליו על בסיס יחסי שוויון בין כל הנוכחים במרחב.

מי יכול להתניע מהלך כזה? למי יש מספיק קשרים, כוח ומימון לחלום על דבר כזה אפילו? שאלה טובה. אולי הזמן יראה לנו. בכל מקרה, אני רואה ברעיון כזה סוג של לקיחת אחריות ואוטונומיה, והפקעת השליטה המוגזמת של מדינות וארגונים חשאיים בעתידנו. בלי מלחמות, בלי מהפכות, בלי אלימות. רק מפגש, הכרה הדדית, שוויון וכבוד.

רוצים חלום? קחו חלום אמיתי.

ביידן לא לגמרי איתנו, וגם לא אוקראינה. והטיפול בקורונה? איך נאמר: פחות ממיטבי. אבל אסור לדבר על זה, קובעת קהילת נטפליקס. על עונה חדשה בסדרה שמרגשת את כולנו

---

יש מעט נושאים פוליטיים חשובים ובוערים יותר מצלילות המחשבה של מנהיגים, ובייחוד כאלה בעמדות השפעה על מה שניתן לתארו בלא הגזמה כגורל האנושות. מדינות שמחזיקות בכלי נשק גרעיניים, בייחוד, או כאלה שנמצאות קרוב למוקדי אנרגיה וצירי סחר גדולים, או חולשות על טריטוריות ענק, עלולת להמיט נזק אדיר על חלק בלתי פרופורציונלי מתושבי כדור הארץ.

בחודשים בראשונים של הפלישה הרוסית לאוקראינה כלי תקשורת מערביים עסקו רבות בבריאותו הנפשית של פוטין, במה שנראה היה כמו קמפיין אמריקאי כושל שלא ברור מה הוא נועד להשיג בדיוק (הרי הרוסים לא ישתכנעו על ידי CNN שהנשיא שלהם מטורף, ואיך המחשבה השגויה שפוטין מטורף תעזור במשהו לאמריקאים ומי שנמצאים תחת מטריית התעמולה שלהם, חוץ מלדחוף אותם לפניקה גדולה יותר?).

כך למשל הטיימז כתב על פוטין כותרות כמו “מבודד, חסר יכולת להגיון ומפחד על בריאותו“, סאן הבריטי טען ש”בריאותו של פוטין הידרדרה דרמטית כך ששיקול הדעת שלו סביב אוקראינה נפגע“, והבוסטון גלוב פרסם על פוטין מאמר שכותרתו “אישית אני חושב שהוא מטורף“. גם CNN, כלי תעמולה אמריקאי שהתוכן שלו גובל בפרודיה, לא נשאר מחוץ לקלחת וטען בכתבה ש”יש המון ספקולציות על מצבו המנטלי של פוטין“.

גם בארץ אנחנו מכירים טענות כאלה, ונתניהו אפילו לקח את אולמרט לבית משפט בגלל שהאחרון אמר עליו ועל משפחתו שהם חולי נפש.

מצבם הנפשי ובריאותם הנפשית של מנהיגים, וצלילות מחשבתם, מוסכם על הכל, הנם נושא רציני וראוי לשיחה (ארה”ב במיוחד מתה על הקו הזה, ומאפיינת מנהיגים של כל מדינה שהיא רוצה לפלוש אליה כמופרעים: סדאם חוסיין, קדאפי, פידל קסטרו ומי לא? כולם משוגעים. זו פשוט תכונה של מנהיגים לא אמריקאיים. אה רגע, גם על טראמפ, בוש וניקסון אמרו שהם משוגעים, אז אולי זו תכונה של נשיאים לא אמריקאים-דמוקרטיים? נתהה כולנו יחדיו).

אבל מה קורה כשיש בבית הלבן נשיא שנראה בעשרות הזדמנויות כשהוא סובל מדיסאוריינצטיה מרחבית בולטת לעין? שנראה כאילו הוא במצוקה ומתקשה להשלים משפט? שאומר דברים חסרי הגיון? או נכון יותר מה עושים כשיש בבית הלבן נשיא כזה מהמפלגה הנכונה, כלומר המפלגה הדמוקרטית, שמאגדת את כל מאמיני הזרם הפוליטי ‘נטפליקס’ בעולם? טוב ששאלתם. במקרה כזה זה לא מנומס לצחוק עליו. זו גילנות.

אני תוהה אם בשלב הבא הדמוקרטים ימנו גוויה לתפקיד הנשיא, ויאשימו את כל מי שמצביעים על האבסורד בגוויתנות, שהיא הפרעת אפליה שמבוססת על העדפת אנשים חיים בתפקידי מפתח? הישארו עמנו.

---

דיסקליימר: הקטעים האלה של ביידן מצחיקים אותי. ואחת הסיבות המרכזיות שהם מצחיקים אותי היא ההכשחה וההתעלמות הגורפת שהם זוכים לה מצד אנשים שמשתייכים לקהילת מאמיני נטפליקס ומי שלא לגמאי משתייכים לקהילה הזו אבל מרגישים אמפטיה מסויימת אליהם, או לעמדות הלכאוריות שלהם. 

והצלילות, היציבות, האוריינטציה ההתאמה לתפקיד של ג’ו ביידן הן לא הסוגיות היחידות הגלויות לעיניי כל העולם שמחנה השמאל הממסדי (הפריבילגי, הלבן, השבע, הממוגדר למוות וכו’) מנהל לגביהן סוג תמוה במיוחד של מלחמה פסיכולוגית, שנועדה לצייר, בפשטות, את מי שמצביעים על השמש כמכחישי תאורה. 

מעמד הנטפליקס, באופן סדרתי ועקבי, נמנע מעיסוק בשאלות של מהות ומתעסק במקומן באובססיה (מובנת לגמרי: שקרים כל כך גלויים מצריכים אנרגיה אדירה לתחזוקתם) בשאלות של נראות, נימוס, נאמנות כללית ומופשטת ושאר הבלים. 

כך המלחמה באוקראינה, שוושינגטון לוקחת  בה חלק מרכזי, מוצגת כעניין של בחירת צד במאבק דיכוטומי בין טובים ( נטפליקס, ביידן) לרעים (פוטין, הרוסים, במקום שתידון מזוויות אותנטיות, למשל: תוחלת, סיבות, דרכים אפקטיביות לסיום. 

הרי לא צריך להיות מצביא גאון עם שירותי מודיעין ודייטה אינסופי לרשותו כדי לחשוב שארה”ב תתקשה לנצח את רוסיה במגרש האחורי שלה בעזרת מדינה מושחתת ומפורקת שהרוסים מכירים בה כל מילימטר וכל דמות, בזמן שרוסיה נהנית מתמיכה והזדהות משמעותית של חלקים גדולים מהאוכלוסיה הנכבשת/משוחררת (בחלקים שרוסיה סיפחה יש רוב אתני רוסי אבסולוטי). 

כבר שמונה חודשים שהמלחמה באוקראינה מתנהלת וארה”ב מזרימה לשם כמויות עצומות של נשק וסיוע מכל הסוגים, בלי שום תוצאה נראית לעין חוץ מהקזת דמה והתפוררותה האיטית של אוקראינה. הרוסים לא נחלשו מילימטר צבאית, כלכלית או תדמיתית. פוטין חזק על כסאו. הרובל שומר על כוחו. ייצוא האנרגיה הרוסי ברמות קרובות לשיא. ולא פחות, ואולי יותר חשוב: רוסיה לא קרובה לנצל אפילו חלק קטן מכוחה הצבאי מול אוקראינה. רוב צבאה הסדיר, הנשק המתקדם, היחידות המיוחדות, כוחות המילואים, האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים – אלה בקושי, אם בכלל, הוטלו לקרב. 

אז מה התוחלת של הקמפיין האמריקאי? מה הוא משיג? מה הוא השיג בשמונה חודשים של הרס אוקראיני, בהובלת נשיא שנראה ונשמע לחלוטין כאילו הוא נועד לייצג את מי שהוא אכן מייצג – קהילת המנויים של נטפליקס? 

 שאלות כאלה אסור לשאול. הן מייד הופכות את שואליהן לנציגים בשכר של הקרמלין (כמובן), למי שנגועים בשנאה מעוורת לארה”ב או מי שהם – תחזיקו חזק – משוגעים בעצמם. 

---

גם בקטסטרופה הקודמת שתפסה את העולם בגרונו, הלא היא משבר הקורונה, נהג אותו מעמד באותו אופן: אישור מוחלט על שאילת שאלות והפיכת דיון רחב, עקרוני ורב פרספקטיבות לשאלה אחת ויחידה של הזדהות: מי בצד של המדע, מי בצד של עבודת האלילים. 

אבל איך עשרים או שלושים אנשים, פוליטיקאים, אנשי עסקים ורופאים, מייצגים את ‘המדע’? האם בכלל יש דבר כזה, ‘לייצג את המדע’? מה, יש למישהו בעלות על עקרונות יסוד טהורים של הקיום הפיזיקלי והחשיבה הלוגית הטהורה ונטולת הפניות וחולשת האנוש? יש מחנה פוליטי כזה? אלוהים, איזה שטויות מגוחכות. זה מחזה מוסר לילדים בני 8. 

נאסר עלינו לחלוטין לשאול שאלות בתקופת הקורונה, ולהעמיד באור פחות ממעריץ וסוגד את מי שהובילו את המדיניות. לא על הסגרים, לא על הפאניקה, לא על החיסונים, לא על התו הירוק, לא על ההתנהלות של הדרגים הפוליטיים והמקצועיים, לא על ההסכמים המושחרים, לא על הפרוטוקולים המצונזרים, לא על פרקי הזמן הקצרים להתמיה שהמערכת לקחה כדי להנפיק אישורים ששמים בסיכון מליארדי אנשים בעולם, לא על הרכב הוועדות המחליטות והקובעות, לא על השותפות של ההון-שלטון-תקשורת ביצירת משטר חדש, בלתי ליברלי משורשי קיומו, על על היווצרותה של מדינת מעקב טכנולוגית מפחידה. 

לא הורשינו לשאול שום דבר, כמו שאנחנו לא מורשים להביע את דעתנו על המלחמה באוקראינה, וכמו שצלילותו של ג’ו ביידן היא מחוץ לספקטרום הנושאים המותרים בשיחה ובדיחה.

 

1. תודעה מעמדית 

אני בן של פועל ופועלת. מעולם לא הייתה לי סיבה לחשוב על עצמי דבר אחר: העבודה של אבא שלי (מתקין אלומיניום בבניין) הגדירה את ילדותי וחיי משפחתנו, במידה רבה, וגם אותו. אמא שלי, כשעבדה כפקידת קבלה או משהו דומה לזה, למרות חיבתה העזה לספרים, גם כן לא חשבה על עצמה משהו אחר. היינו משפחת פועלים בעיירת פועלים שמצבה היה לא רע יחסית: יקנעם של שנות ה80 וה90 הייתה מקום בטוח, נינוח, וכמעט בלי מצוקה חומרית. גם עושר לא היה, לפחות לא כזה שרובנו הגדול נתקל בו, ובוודאי לא עושר ראוותני. הייתה איזו מהוגנות של חברת אנשים שעובדים למחייתם בעבודות מובנות ומתקבלות על הדעת (פועל, מורה, שוטר, איש קבע, מסגר, בעל מכולת). יקנעם של ילדותי, שהתאפשרה בזכות הערכים של העשורים הראשונים לקיום המדינה, לפחות עבור החברה היהודית, הייתה התגלמות מוצלחת למדי של חזון סוציאליסטי: לא היה שוויון כפוי, אבל כן היה דמיון נסיבתי רב. לא היה אינטלקטואליזם לשמו, אבל גם בערות לא הייתה.

אבא שלי גדל, אם לא בעוני (כי זו הגדרה קשה ומסמנת), אז לפחות בדלות ובדוחק, בחיפה של ימי הצבע. אמא שלי עלתה עם משפחתה ממרוקו בגיל צעיר לאותה מציאות של עיר שהייתה עיר פועלים קלאסית בימים ההם. 

מעולם לא חשבתי על המונח ‘תודעה מעמדית’ לכשעצמו, ואפשר להניח שאם הייתי נתקל בו לפני שנים הייתי מתייחס אליו בצחוק: זה היה נשמע לי, קרוב לוודאי, כמו תעמולה קומוניסטית. אבל הייתי גדוש תודעה מעמדית, גם מבלי לדעת את שמה. האנשים שראיתי בטלוויזיה, הרהוטים והמנומסים, לא היו אני, אבא שלי, אמא לי או מישהו ממשפחתי, על בטוח. הם היו אנשים אחרים, עם עולם אחר, ותרבות אחרת, והם הכירו את לונדון ופריז כשהמושג של טיסה נראה לנו, בזמננו ובמקומנו, כמו חלום רחוק. 

גדלתי כבן של פועל, והמציאות הזו הגדירה אותי פוליטית לשארית חיי. אני מרגיש כל כך מבורך בה.

2. תודעה מזרחית 

על הנושא הזה, השלוב לגמרי בתודעה מעמדית עבורי כמו עבור המוני ישראלים אחרים, כתבתי רבות, אז אפנה ללינק או שניים תיכף. בהקשר של הפוסט הזה אני רוצה לכוון לעניין השוליות של המזרחיות: פועלים, כמו מזרחים, ובוודאי פועלים מזרחים, מעולם לא היו בלב העיסוק התרבותי או הפוליטי במדינה הזו (לנצח צרכני המדיה, החיילים והמצביעים, אף פעם לא מכתיבי הטון או המדיניות, האטסטרגיה או המסגור).

איכשהו, גם בימים שבהם פּוֹעֲלוּת הייתה לגיטימית מבחינה תעסוקתית ואפילו פוליטית, התרבות הישראלית, (אולי כמו כל תרבות אחרת אי פעם) ידעה לסמן לטוב ולרע מי מייצגים ומדבררים אותה ומי לעד נידונו להיות מסומנים ומוגדרים על ידה בצורה פאסיבית, בלי להרשות שהפרספקטיבה שלהם תהפוך לנקודת התייחסות קולקטיבית מקובלת. אני מצרף שלושה לינקים למיטיבי לכת (או אסירים, או בעלי המון זמן פנוי) לפרספקטיבות מזרחיות שלא נחבטו עד דק: 

המלכה מתה, תחי המלכה על יומיים ישראליים בין מות אליזבט לכלה הפרועה ועומר אדם; מהי ציונות ולמה הנושא המזרחי הוא כזה טאבו עבורה (כותרת שלא צריך לבאר); ואחרון חביב, הפוסט הויראלי ביותר בכל שנות פייסבוק שלי ישראל השניה, אלק (ששותף 5600 פעמים רק מהחשבון שלי, ועוד אלפי פעמים במקומת אחרים שבהם פורסם), על הנסיון העצוב של הליכוד לכלוא את המזרחיות בתיאורים ובמופעים המגונים והסטריאוטיפיים ביותר שלה לצרכים אלקטורליים ותדמיתיים.

---

התודעה הפוליטית שלי, העולם הרגשי שלי, בכל מובן שבו הסתכלתי החוצה ופנימה תוך שקילת היחסים שלי עם העולם ושלו עם עצמו ואיתי – כל זה נעשה על רקע הפועלות והמזרחיות שלי ושל משפחתי. הקטע היפה הוא שזה תמיד כך – כולנו יצירים של נסיבות פוליטיות שמוצא ומעמד משחקים בהן תפקיד מהותי. אבל יש בישראל קבוצה אתנית אחת שמקבלת פטור מהשיוך האנושי הכל כך מובן מאליו הזה. כתבתי גם על זה.  

3. השפה כקו תוחם 

עכשיו אני מגיע לדבר שבאמת רציתי להגיד בפוסט הזה, והוא היותה של השפה ביטוי מובהק של מוצא ומעמד.  גם זה, כמובן, נשמע מובן מאליו: ברור שהשפה היא מסמן של מוצא ומעמד, נכון? ובכן, כן ולא. כי בדיוק כמו שמדברים על שבטיות, על היעדר רציונליות או על סתירות פנימיות מובהקות במערכת האידיאולוגית, אני לא יודע איזה קסם קורה אבל  באופן גורף למדי ישראלים אשכנזים ושמאלנים בטוחים לגמרי שכל הדברים האלה תקפים רק לגבי ביביסטים, ורצוי ביביסטים מזרחים. הרחבתי על זה בקישור האחרון לפני החלק הזה, ואני מזכיר את זה כאן כי המציאות שאני נתקל בה, בצורה די בוטה, היא חוסר מודעות קיצוני לכך שאופן דיבור מסויים, וסוג דיבור מסויים, של אנשים מסויימים, הם מאפיינים זהותיים. 

בישראל השפה הלבנה-אשכנזית, מאופן ההגייה עד אוצר המילים, מהדקדוק עד המכניקה הטיעונית והאסתטית, היא שפה מזוהה מאוד (אל תאמינו לי, תשאלו מזרחים, חרדים, ערבים או אתיופים). אני לא מתכוון בשורות האלה לצחוק על הגייה אשכנזית או תל אביבית מאנפפת או מלפססת, זה ממש לא העניין כאן. העניין שלי בפוסט הזה הוא

היצירה של עולמות שפה לולייניים ומיוחדים לעצמם שכל תכליתם ליצור תיחום פסודו-אינטלקטואלי על ידי מראית עין של מורכבות יוצאת דופן; של מסובכות כמעט נשגבת; של מסתורין שאין לתארו ואין לגשת אליו אלא לאחר הכשרה ממושכת שכוללת רכישת אוצר מילים ורעיונות נפרד ושונה לגמרי מהשפה המקובלת, תוך שרבוב רמזים לתובנות על תובנות קודמות, מורכבות וטמירות בעצמן.

השפה הזו, שמתחזה לכלי רטורי שמאפשר תחכום ומורכבות, היא בעצם מכשיר פוליטי של סימון והפרדה: מי שייכים לאליטת המשכילים והנאורים (ולפיכך המוסריים והראויים לכוח פוליטי והון כלכלי), ומי לא שייכים לשכבה הזו, ולכן ראויים לנישול, סילוק ולעג.

מאפיניי השפה הזו שאני מדבר עליה הם רבים וניתנים לתיאור ולבידוד בקלות יחסית: ארכנות, סרבול שלא לצורך, כיסוי המשמעות במקום חשיפתה, ולא פחות מכל אלה העמדת הצגה של היעדר עצמי, כאילו הכתוב אינו דיבורו הסובייקטיבי של אדם ככל אדם, אלא העלאתה על הכתב של מחשבה על-אנושית, כזו שנהגתה בידי כוחות גדולים וצומצמה בקושי לשפת בשר ודם, וגם זה באופן אצילי שבקושי מותיר עקבות של המאבק ההרואי להמשגה לשונית סטנדרטית (גם זה חלק מהדה-פוליטיזציה של הלובן הישראלי, ואולי של הלובן בכלל, אבל נניח לזה כעת).

סגירה ותיחום הם מושגי מפתח של הטבע האנושי אולי, ומפתחות עצומים של ההוויה הישראלית, שבעלות על אדמה ומוניטין הם יסודות קיומה ותודעתה. ואנחנו חיים בעולם אבסורדי שבו אקדמיות ואקדמאים, למשל, מדברים בשפה שכלל אינה מובנת לשאר בני האדם, גם אם הם לפעמים עושים מאמץ להסביר את עצמם בשפה הלא נאותה הזו. במקום שהשפה תמלא את ייעודה כגורם שמחבר בין בני אדם (ואפילו ממעמדות שונים, חזיז ורעם!), היא הפכה למכשיר של התבדלות ודיכוי (כמובן שרק צד פוליטי אחד אשם בזה: הצד שיש לו כוח, מוסדות וכסף).

4. דוגמא 

בפוסט שפרסמתי על שלמה ארצי מישהו הגיב כך:

בטח אתחרט על זה, אבל בסדר

יש איזה קונספירטור פופולארי שכותב כאן, ומכיוון שהוא מאוד רהוט הוא משרטט יפה מאוד חלק מהאופן שבו פרשנות קונספירטיבית עובדת, את מה שהופך אותה למושכת – וכן את האופי ההרסני הבסיסי שלה. אתן שלוש דוגמאות מהשבוע האחרון, אבל כולן פועלות על פי אותו מנגנון שנקרא לו סינקדוכי.

סינקדוכה היא צורת ייצוג שבה חלק מייצג את השלם – הידיים העובדות מייצגות את האדם הפועל כולו, למשל. עם זאת, המחשבה הקונספירטיבית מייצרת סינקדוכות עם עודף סימבולי. כלומר, בעוד הסינקדוכה לרוב מייצרת מצביעה על נתק מסוים בין החלק לשלם. אצל הקונספירטור, החלק הקטן חושף את השלם במלואו. החלק הקטן רווי במשמעות.

אלו הדוגמאות: שלמה ארצי (ורק שלמה ארצי, לא ברוס ספרינגסטין או לאונרד כהן או חמי רודנר או גידי גוב, רק שלמה ארצי) מייצג באופן מוחלט את התחלואים המשורגים יחדיו של הקפיטליזם העולמי והציונות האשכנזית. שנית, בדימוי – שכמובן מתברר כמזויף – נראה רמטכ”ל צבא אוקראינה עונד צמיד עם צלבי קרס עליו. מה שמוכיח שרוסיה צודקת במלחמה שלה. שלישית, איזו אמירה שולית שממוקמת עמוק בתוך שיח רפואי, שנאמרה בידי נציגת פייזר, מוכיחה מעבר לכל ספק שהחיסון לא עובד ושהכל היה הונאה לשם “שליטה” “בנו”.

המשותף לצורות הפרשנות הזו היא פרנויה. היא מתחילה בתחושה (במקרה של השיח התרבותי, שלמה ארצי “לא מרגש” את הכותב). הפראנואיד מבחין בפרט כלשהו, שמשלים את תמונת עולמו. הבעיה, כמובן, היא שהמציאות מתפרקת לרסיסים: מצד אחד, כל פרט קטן מחזיק עכשיו משמעות עצומה, אינסופית כמעט, שחושפת את המערכת. כאן מתקיים הגילוי (זה הרגע המאני של הצורה הזאת).

זהו גילוי שנשען על אינדיבידואליות: הוא תמיד עומד *בניגוד למה שכל העדר חושב*. עכשיו, מעבר לכך שיש כאן חוסר הבנה מוחלט באיך שידע ומחשבה עובדים, הבעיה היא חמורה יותר. גם הגילוי עצמו עומד על רגליים רעועות: קל מאוד לפרק אותו, לחשוף את הכשלים הבסיסיים בפרשנות.

וזו אפילו לא הבעיה החמורה ביותר. הבעיה היא שמה שהקונספירטור מגלה זה את חוסר היכולת להבין את העולם. זהו מין גרסה אפוקליפטית של סוקרטס (או, פשוט, סופיסט שטועה לחשוב שהוא אידיאולוג), חכם מכל אדם שכן הוא יודע שלעולם עצמו אין משמעות. הקונספירטור הרי מאמין שמשקרים לנו, עובדים עלינו, דופקים אותנו, בכל צעד ושעל. שאסור להאמין לכלום, פרט לעצמנו. ומכיוון שההוכחה נמצאת ממש שם, על היד של הרמטכ”ל או במלים של איזה זמר פופ, הרי שכולם מסתובבים עיוורים בעולם – פרט לו.

הצורה הזאת, משכנעת ככל שתהיה ברגע הראשון, לא מובילה לשום מקום. זה השלב הדפרסיבי של הצורה הפרשנית. אחרי הגילוי, אחרי שקוראים את הטקסטים המשכנעים, הרהוטים, תחושת ההבנה מתפוגגת. אם לעולם אין משמעות, כולם משקרים לנו, וכל פרט קטן נושא איזה אמת כמוסה, החוויה אינה של גילוי והתגלות אלא של אובדן אוריינטציה וכאוס. וכאן האופי האינדיבידואלי והחתרן של המחשבה הקונספירטיבית מתבטא בהרסניותו הרוחנית והפוליטית.

קשה מאוד לקטלג אותי כאוהד את הסדר הקפיטליסטי והפוליטי הקיים. ועם זאת, לפעמים נדמה לי שאחת הסכנות של המחשבה השמאלית היא בניסיון למצוא סיבה נסתרת המניעה את העולם. האמת היא שהבעיות אינן עלומות, אלא די גלויות. אנחנו לא צריכים להעיר אף אחד. כולנו מרגישים על בשרנו את העולם הזה. זה לא הופך את הבעיות לפשוטות יותר, אבל הדרך לפתור אותן עובר בכיוון שהפוך מפרויקט פירוק המשמעות שחלקים רבים מדי מהשמאל *והימין* מתבוססים בו.

ברמה האישית, הבסיסית, אני נזהר כמו מאש מאנשים שמציעים פתרון, תשובה, הארה – בפוליטיקה, באהבה, בחיים. בסוף, כפי שאומר הפילוסוף, הסוד הוא שאין כל סוד. העולם הזה, גלוי ועירום ונטול עומק, מוטל לפנינו. אנחנו *כבר* מוטלים לפנינו, חשופים. לכן, ורק לכן, בגלל חוסר העומק הבסיסי של הקיום האנושי, חוסר המקוריות שלו וחוסר האותנטיות שלו, אפשר בכלל לחיות (ביחד).

אני מביא כאן את התגובה הזו ככתבה וכלשונה לא כי היא חשובה מאוד, ולא כי הכותב שלה חשוב מאוד, אלא כי היא מייצגת היטב את המאפיינים הסגנוניים שאני מדבר עליהם. קשה להבין מה בדיוק המחבר רוצה לומר (אם כי מבינים שהוא מתכוון למשהו רע), אבל הוא כותב בהרבה מילים, חלקן מרשימות על פניו.

האבחנות שלו כאילו דקות, הטון כאילו מדוד והגישה כאילו הומניסטית, אבל התובנות גורפות, האבחנות טוטליות והמסקנות כמעט דמוניות: הכותב שהוא מתייחס אליו באנינות כה רבת מעוף וטקס (כלומר סחבק) הוא קונספירטור ופרנואיד שסובל בנוסף ממאניה-דיפרסיה. הממ.

אני לא אעשה כאן ניתוח מפורט של כל הכשלים הקומיים בתגובה הזאת, אבל הסוף די קורע. אחרי שקבל עלי מרות מחמת שאני מציע, כביכול, עולם חסר משמעות (הו לא!), הוא מסיים במסקנה שרק חוסר העומק, המקוריות והאותנטיות של החיים מאפשר לחיות יחד. אם יש מישהו מקוראי או קוראותיי שיודעים להגיד מה ההבדל המעשי בין חוסר משמעות לחוסר עומק, מקוריות ואותנטיות בחיים אנא צרו איתי קשר.

מבקרי הנמרץ גם גם מאשים אותי בסינקדוכיות יתרה (לצד סימבוליזם עודף), אבל מסנקדך במלוא הרצינות שתיים או שלוש דוגמאות מדברים שכתבתי כדי להציג פיענוח מלא ושלם של דמותי.

התוכן, אין צורך לומר, הוא באמת קשקוש מחונטרש. אבל הסגנון – בחוסר מודעות מושלם, הכותב מספר לעולם שהוא מבין היטב איך צריך להישמע מבקר תרבות ישראלי נוקב: אשכנזי.

–

אין לכם מושג בכמה כאלה כבר נתקלתי, ונתקל כל מזרחי שניסה להגיד משהו על משהו. יש בביקורות הקוטלות האלה יומרה לאנינות, לאינטלקטואליזם, לדקות הבנה, לידענות ובקיאות. לאמיתו של דבר הן כלום מלבד טקס גירוש שדים פריבילגי (או שכתבה לי מישהי בדיון על התגובה הזו: “סטנדרטים”).

5. למה אני כותב כמו שאני כותב

אדם כמוני מייצג אנטיתזה שלמה למה שהמקום הזה התכוון ליצור: אם זה מזרחים פריפריאליים ציוניים, מסורתיים וצייתנים, או אינטלקטואלים (לבנים, בבקשה) חרדתיים וקפואים שכלואים בתוך לולאות הנונסנס המנותק של עצמם, ולא מסוגלים להגיד משפט אחד בעל משמעות בשפה שאדם פשוט, אולי אפילו פועל, יכול להבין. המבחן העליון בעיניי של רעיון בעל תוחלת – מבחן האדם הפשוט – נחווה בדיוק הפוך על ידי המעמד הזה. עבורו, אם אדם פשוט יכול להבין את המילים שלו מדובר בכישלון (מגה-סינקדוכי). הבנה כזו פירושה שהאסכולה לא נסוגה מספיק מהחיים לתוך מתחם שפה ורעיון מבודד מספיק, שזהו הביטוי הלשוני לפריבילגיה מתעליינת וחבויה בארמונותיה.

עבורי, הבנתיות מירבית של ההתבטאות שלי לא רק שאינה מכשלה, היא תנאי בל יעבור. היא גם שומרת עלי מריחוף לתוך אינטלקטואליזם צנצנתי, חף מחיים וחף מרגש. הנה, כתבתי מורכב, והבנתם כל מילה.

המסר שאני מהגג הוא מרדני ומהפכני, וכמובן שהוא בא לידי ביטוי גם בביקורת על הריק של שלמה ארצי (שמחבב, כמו המבקר שלי, מילוליות מרובה בלי קמצוץ רגש ואמת).

אני חסר כבוד כלפי מוסדות ומסורות מכל הסוגים והמינים, כולל ובמיוחד אלה של ניתוח תופעות תרבותיות וחברתיות.

אני כותב על תרבות בכוונה מלאה ובעונג גדול. ואני עושה זאת תוך השפה שלי מסרבת להיכנע לטרנד המדיר, התוחם והמסמן, ונשארת ישרה, פתוחה ומובנת גם כשהיא נושאת את הרעיונות הכי מורכבים ופרובוקטיביים שלי. זה לא מקרה. אני בן של פועל. מזרחי.