ראשית כל, דיסקליימר:
זה לא פוסט להגנתו של אריק ברמן (ממה הוא צריך להתגונן בכלל?).
זה לא פוסט הזדהות עם אריק ברמן.
זה גם לא פוסט שטוען שהדעה של אריק ברמן חשובה, נכונה או מעניינת במיוחד.
זה גם לא פוסט על פמיניזם.
–
זה פוסט על הדרך שבה התרבות שלנו מאלפת אותנו להתייחס לעצמנו, קרי, לדעות של עצמנו, ולזולת, קרי, לדעות של הזולת כפי שהן נתפסות בעינינו (ואם זה נשמע שאני מבליע פה טענה על כך שנעשית לקיום שלנו רדוקציה לתחום הדעה זה רק בגלל שזה בדיוק מה שאני עושה).
–
מייד כשראיתי אתמול את ההתייחסות הראשונה לראיון של אריק ברמן אצל קובי מידן היה לי ברור לאן זה הולך, וגם היה לי ברור שארצה לכתוב משהו על זה.
כי מההתייחסות ה”פמיניסטית” (במרכאות כי יש הרבה יותר מאפשרות אחת לפמיניזם או לתגובה פמיניסטית) הראשונה שראיתי עד האחרונה, הטון בכולן היה זהה: סתום את הפה. חצוף. דביל. מי אתה. מה פתאום אתה פותח פה? אתה יודע מה אנחנו עוברות? איך אתה מעיז חח אתה כזה טיפש ומנותק ונלעג.
אפשר לקרוא לזה: תפיסה של צנזורה לגיטימית מחמת פגיעה קולקטיבית/בשם מאבק קולקטיבי.
–
זה לא חדש או ייחודי לפמיניזם, צורת ההתייחסות הזו לאדם שמביע דעות על דברים שלגביהם אסור שתהיה לו דעה באקלים נתון: ישראל מתייחסת בצורה דומה מאוד לאנשים שמביעים עליה ביקורת. ממסדי הבריאות בעולם התייחסו בדיוק באותו טון לאנשים, כולל רופאים, ששאלו שאלות על מדיניות הקורונה. ובדיוק באותו טון אנשים דתיים משתיקים מי ששואלים שאלות על ההנהגה הדתית שלהם. ובדיוק, בדיוק בדיוק, באותה צורה, מתייחסים שמאלנים ממסדיים למי שסוטה מקודקס האמונות המאושר לשימוש שלהם בכל נושא: מהקורונה חביבתנו עד המלחמה באוקראינה ועד הלהיט האחרון במגזר: ילדים טרנסים (התגובה שלהם, אגב, למקרא השורה שתיים האחרונות היא: וואוו מזרחי, אתה בובה טרנספובית של פוטין) (ולמקרא האבחנה שלי: אתה מתחכם אבל אתה יודע שאנחנו צודקים) (זה בגלל שהם חיים זיהוי מוחלט של עצמם הפוליטי והגופני עם הטוב).
אני לא מנסה לרמוז, חלילה, שימנים נקיים מההרגל הזה, אם כי איכשהו, בימין, בגלל שהם לא מחנה שמבוסס על דימוי עצמי של טוהר מוסרי נעלה וזיהוי עצמי מוחלט עם הטוב אלא על משהו ארצי יותר כמו הבטחת ההישרדות של הקבוצה שלנו בעולם של מלחמות אחי, הסלחנות לאמירות לא מקובלות אצל ימנים גדולה יותר. הם גם פסיכים, אבל אחרת. הפסיכיות שלהם אנושית יותר.
מה שאני מנסה להגיד: אקט הסילוק והביוש הפומבי כלפי כופרים ומעיזנים אינו ייחודי למי שתופסות את עצמן כפמיניסטיות. זה משהו שהתרבות בזמן שלנו מלמדת אותנו לעשות, והיא מלמדת אותנו לעשות את זה איש ואישה במקום שהם, באמונות שלהם (מה שההופך את ההבדלים האידיאולוגיים המיוחסים למחנות השונים למגוחכים, כי בפרקטיקה כולם מתנהגים באותה צורה אשפתית, אינפנטילית וכוחנית).
–
שוב חשוב לי להגיד – אין שום דבר באריק ברמן שהוא יקר או חשוב לי במיוחד. המוזיקה שלו תמיד עיצבנה אותי, והפריבילגיה הלבנה שהוא עשוי ממנה לא בנויה לגייס את אהדתי, בואו נגיד ככה. אבל אני כן חושב שרגשית מה שהוא עשה במילים שלו זה לא טריקת דלת, אלא פתיחת פתח לשיחה: הוא לא אמר “מי טו זו תנועה מיותרת ומחרידה”, או “צריך לעצור כל מי שמשתייכת למי טו”, או איזה משהו אחר, טוטלי וגועלי. הוא הקדים והסביר שכגבר הוא לא חווה אפליה ולכן ההבנה שלו חסרה. הוא טרח ואמר “כגבר, מהצד”, כפתיח לביקורת שלו (שבתמצית אפשר לבטא אותה כ: מי טו יכלה להיות תנועה יותר רכה, סלחנית ומחבקת, ובאופן כזה נקבית יותר, כלומר מחברת בצורה שלמה יותר בין צורה לתוכן).
האמירה הזו היא לא מופרכת מיניה וביה (מה שלא אומר שהיא נכונה), וגם לא מלאת שנאה. או שוללת. היא אמירה עדינה של גבר שמנסה לבוא בדיאלוג עם תנועה פוליטית נשית שאי אפשר לחלוק על ההצדקה הקיומית שלה (דחיה מוחלטת ושלמה של הרגלי כפיית מגע מיני, או וייב מיני לא רצוי, מצד גברים על נשים), אבל קשה שלא להבין שהיא יכלה לבוא, וכנראה באה, בכל מני סגנונות ואופנים. כי ככה זה אנשים.
כלומר בתוכן האמירות שלו אין שום דבר סנסציוני – שוב, גם אם לא מקבלים אותן.
–
הכעס האוטומטי והדחיה האוטומטית, לדעתי, אכן לא מגיעים בתגובה לתוכן הדברים. הכעס והדחיה האלה מובעים כלפי עצם העיסוק הביקורתי של גבר בתנועה נשית. ופה, בנקודה שפמיניסטיות עכשוויות יחשבו שהיא הכי מוצדקת ונכונה, אני חושב שיש טעות יסודית מרה. וזו לא טעות של פמיניזם, זו טעות של תפיסה מקטבת, מפרידה, אנטי-אנושית בבסיסה, של המחנות הממסדיים בזמננו – השמאל יותר מכל, כי הוא הממסדים, אבל גם הימין.
הביקורת שמופנית לאריק ברמן מתבססת על הפילוסופיה של הזמן, שהיא הפילוסופיה של הגטו: רק חברי וחברות קבוצה מסויימת רשאים לדבר על הקבוצה הזו ועל איך שהיא מתנהלת בעולם. הפילוסופיה הזו, של השמאל הממסדי, מחלקת את העולם לקסטות קסטות וכתות כתות שלכל אחת יש שם וגבולות ברורים ואנחנו כאילו בחזון של רב תרבותיות ושיתוף אבל באמת, בפרקטיקה, מקיימים אתוס של הפרדה מוחלטת + גדר חשמלית וזקיפים חמושים במכונות יריה. אין קבוצה ותת קבוצה שלא התגבשה למשהו נפרד בעידן הדומיננטיות של הפילוסופיה הזו: לא נשארו בעולם שני אנשים שיש ביניהם מכנה משותף וקרבה אמיתית (אלא אם כן זו שנאה משותפת לאדם שלישי, מקבוצה אחרת).
תסלחו לי, אבל באיזה עולם מדומיין מתקיימת הפרדה כה מוחלטת בין גברים לנשים? בין עניינים גבריים לעניינים נשיים? לאריק ברמן אין אמא, אחות, בת זוג, חברה? אין לו (כמו שיש לכולנו) גם אלמנטים נקביים או נשיים בפסיכולוגיה? הוא לא חלק מתרבות שבה חיים ופועלים יחד גברים ונשים, שהמטרה שלנו היא להגביר את ההרמוניה ביניהם, דבר שניתן לעשות רק באמצעות דיאלוג מתמיד, כלומר היפוך מתמיד ומשותף של הערימה הפסיכולוגית והנרטיבית של כולם?
לא ברור לנו שאין דבר כזה עניינים שלך ועניינים שלי? שהכל מעורבב ובתנועה מתמדת?
אני לא מנסה לרמוז או להציע, שגבר צריך להביע דעה כל פעם שאישה מדברת, או שהוא יהיה חכם לעשות את זה, או שאני מוצא חן רב בגברים שממהרים לחלוק את דעותיהם המסגבירניות על כל דבר ועניין בלי שהתבקשו לכך; אני כן אומר שליצור הפרדה בין-קבוצתית מלאכותית ואלימה כזו זה מתכון לאסון. זה ההיגיון ההפוך למה שאנחנו רוצים להשיג.
אני כן אומר שליצור מערכת תרבותית שהשיח בה מבוסס על מנגנון הרשאות מבוססות-זהות שמונפקות באופן שרירותי לגמרי על ידי קבוצות זועמות שרואות את עצמן כנבדלות לגמרי אחת מהשניה – זה ממש, ממש דבילי. באמת. זה מטומטם. זה ניו יורק והוליווד ונטפליקס, וזה מטומטם.
–
אריק ברמן לא כתב פוסט צעקני ולא אמר שום דבר באופן לוחמני או בוטה. הוא הביע דעה שלגיטימי לגמרי שתהיה לאדם. זה לא אומר שהיא נכונה. התגובה לדברים שלו מספרת על חברה שמקצצת לעצמה את הכנפיים ואת השיחה החופשית שלה, כלומר את החיות שלה ממש, ומתרחקת מהרמוניה והבנה. זו חברה שבוחרת במודע בפירוד ובדידות וסכסוך (או שמובלת לכך על ידי ממסדים שזה האינטרס שלהם).
לסתום את הפה לאנשים, ובייחוד כשהם מתבטאים בעדינות ובצורה מסוייגת, זה הרגל רע. זה לפני ומעל לכל אידיאולוגיה.
–
ומה אם הוא היה מדבר על המאבק המזרחי?
כשחשבתי על הפוסט הזה ניסיתי להעביר את העמדה שלי במבחן: מה היה קורה אם אריק ברמן היה אומר “אני מבין שיש כעס מזרחי על אפליה, אבל אני לא מבין למה יש רק כעס ולא מנסים להציע פיתרון קונסטרוקטיבי. איפה המתיקות המזרחית המפורסמת?”
האם הייתי כותב פוסט זועם שקורא להשתיק אותו? אני חושב שהקוראות והקוראים שלי יכולים לנחש שלא, שכנראה הייתי מציע שכדאי לברר למה הוא מתכוון בדיוק (ועל ידי כך מעורר עלי את זעמם של פעילים מזרחים חד משמעיים).
אבל מעבר לזה, ברמה האמיתית, הרי אין שום מאבק מזרחי. יש קצת אמירות פה, קצת אמירות שם. מישהו יכול לדמיין מי טו מזרחי? זו הרי בדיחה. אין שום סיכוי שדבר כזה יתפוס (אגב יש סיבה מובהקת למה פמיניזם כן תופס ומאבק עדתי בישראל לא: פמיניזם בצורתו המוכרת והממוסדת הוא שדה המשחק של נשים לבנות פריבילגיות. דהיינו: המשך הדיכוי הלבן באמצעים אחרים).
–
אנחנו, כולנו, התרגלנו לחשוב במונחים מאוד מאוד קטנים, נפרדים, חלשים, מאויימים. אנחנו כל הזמן עוסקים בסימבוליקה של כוח: מי אמר עלי, על מי אני אמרתי, מה צעקו לי, מה צעקתי בחזרה. מי רצה להשפיל אותי, את מי אני השפלתי. שטויות במיץ. עיסוקים שמתאימים לילדים.
כוח אמיתי זה לנהל שיחה – כשמוצעת שיחה. כשיש רצון בשיחה, ופתיחות לשיחה (אחרת זה בזבוז זמן). כוח אמיתי זה לא לירות מהמותן את המעט רעל וכעס שנשאר לנו אחרי מליון סבבים קודמים דומים לגמרי, בצורה שלא עושה אפקט על שום דבר ואף אחד ותוקעת אותנו כל הזמן באותו מקום, רק עם יותר בדידות ועויינות ונוירוזה.
התרגלנו לחשוב על אנשים, על החברה, על קבוצות, במונחים של נפרדות וסכסוך ומאבק ועויינות. אבל זו לא המציאות. זו פרספקטיבה פוליטית יזומה אחת, מטופשת ורעילה במיוחד. האנשים היחידים שהיא משרתת חיים סיפור אחר לגמרי. אחד שלא קשור למין ולא קשור למגדר, אלא רק לכוח וכסף.
הנקודה האבסורדית, לסיום
אם אריק ברמן היה אומר שהוא אישה בשם, נניח, סתוונית ניליאלי, אותם אנשים שגינו אותו בתוקף היו מאולצים פוליטית לחבק אותו. ואז גם היה מותר לו להביע את הביקורת שהוא הביע, כי אז הוא היה אישה. כי בזמנים שלנו גבר לא יכול לדבר על נשים, כי זה מנכס וחצוף, אבל הוא יכול להפוך לאישה. פלאי פלאות, אני אומר לכםן.