ומה עשיתם כדי לא לשים לב שהכל מתפרק?
הקפנו את עצמנו בבניה אינסופית, חביבי
–
כבר היו מדינות ותרבויות שהתפרקו, אבל אני בספק אם היו מדינות ותרבויות שהתפרקו לפסקול של אתר בניה.
הקונטרסט בין התחושה הרגשית והפוליטית של התפרקות לעיסוק האובססיבי בבניה הוא פשוט פנטסטי. מרחב הצליל עצמו מספר לנו: אתם חיים שקר.
–
אנחנו לא צריכים לשקר אחד לשני שהעסק לא בהתפרקות. נפגין מעט נימוס ציביליזציוני ונודה: הוא כן. אין חזרה כבר משום דבר שנעשה. הגטו, השטטעל והקולוניאליזם ניצחו כל שארית נורמלית להגיון. וזה לא שהיו הרבה כאלה. המיזם היה מופרך ואבסורדי מתחילתו, והמון אנשים, כולל לקוחות פוטנציאליים (אנחנו לקוחות של הרעיון הציוני הרבה יותר ממה שאנחנו אזרחים של משהו, מי ישר ויכול להכחיש את זה?) ראו את זה, ושמרו מרחק.
–
בעוד חמש שנים, להערכתי, דירות בתל אביב יהיו שוות חצי ממה שהן שוות היום. בעוד עשר הן בקושי יהיו שוות משהו, ויהיו בעיר הלבנה, מלכת הנדל”ן העולמית לשעבר, ערימות של בתים ריקים. ישראל ננטשת והקצב רק יילך ויגבר בשנים הקרובות. בקרוב מאוד גם מחירי השכירות בתל אביב יתחילו ליפול, והיא תהיה העיר שהירידה שלה, או הירידה ממנה, תהיה הכי בולטת. ככה זה כשבוחרים להתנפח הכי גבוה, הכי חזק.
–
האמוציות שמושקעות כרגע, מצד כולם, הן לא למען העתיד, אלא בשם העבר. ניסיון לביים לאחור את ההיסטוריה של המקום הזה: קרב ירושה שעיקרו תדמית.

בגלל זה כועסת כל כך הבורגנות הלבנה: נתניהו (בגיבוי המזרחים הברברים שלו) מכער את אלבומי התמונות של נעוריה, את הטוהר, היופי והתום שהיו הפסקול של ההשחתה, האפרטהייד וההרס, בדיוק כמו שהבניה היא הפסקול של הדהקונסטרוקציה העכשווית.

(כך המזרחיות, בהתקף לטנטי של הכרה ופיכחון, מתקוממת נגד הממסדים והקיבוצים: כדי לתקן במשהו את עברה הקרבני והפאסיבי במדינת היהודים המובטחת, שהולכת לחמוק ממנה עוד פעם אחת אחרונה).

פסיכולוגית היא כבר במקום אחר, הבורגנות. היא רק רוצה תמונה אחרונה יפה למזכרת לפני שחוזרים הביתה מהחופשה. אולי זה ההסבר למתקפת הדגלים: ניסיון לשחזר עבר הרואי, מקסם נעורים, סימולקרה של ניצחון משותף על אימי החיים עוד פעם אחת, למזכרת, לפני שהולכים.

תראו, התחושות של כולנו לא משקרות. המצב בישראל הולך לרתיחה, ואם לא תהיה איזו התקפלות של גנץ ולפיד וחבירה מחודשת לנתניהו תמורת הקפאת החקיקה או עבודה משותפת עליה או משהו, כנראה שתהיה כאן אלימות ושבירה של הסטטוס קוו לאחד הכיוונים (איך הצד הזה לא יהיה הממשלה קשה לראות: בזמנים כאלה להחזקת הכוח הפורמלי במוסדות הרשמיים יש חשיבות עילאית). כל הבניה הרגשית והנרטיבית של הסיפור הולכת לשם.

אנחנו מרגישים ברתיחה ובתסיסה, שאיתן משתחררות חרצובות הלשון ומתגלות גם כמה אמיתות יסודיות על המקום הזה. מה שקרה ביממה האחרונה, עבורי לפחות, היה כל כך מטלטל ומדהים שנותרתי עם תחושה ברורה של סימניה תקועה באמצע בחיים, באמצע התודעה הפוליטית. זו קפל ברצף הזמן הישראלי שאני אזכור היטב.

כי המתקפה הגזענית, האדנותית, המתעליינת, של גורמים במחאה, וחשיפת האופי שלה, בשילוב מפלצתי בין גזענות לתחושת בעלות מחמת הון ממשי וסימבולי, כל זאת בשעה שהמחאה זקוקה לכאורה לכל קול ישראלי פנוי שיצטרף אליה – המתקפה הזו סוג של היממה אותי.

שימו לב מה קרה במשך יממה אחת, או אולי טיפה יותר.

הדבר הראשון שתפס אותי היה ההסבר הזה לביטול סדרת ההרצאות של בועז כהן:

את בועז הכרתי במהלך המאבק המשותף שלנו בדיקטטורת והיסטריית הקורונה, הוא אחד האנשים החמודים והשקולים שאפשר לפגוש במרחב הדעות הישראלי, ובכלל. איש עדין ולא מתלהם, מלא כבוד לכל אדם, שמעולם לא עשה שום דבר חוץ מלשאול שאלה שהממסדים הפוליטיים לא רצו לשמוע בנקודה ספציפית, למשל: איך אתם עושים דבר מחריד כמו תו ירוק? למה הפרוטוקולים של הקורונה חסויים?

אבל מעבר לבועז עצמו, שיש לי היכרות אישית וחיבה ממשית אליו, הסגנון הסטליניסטי הקפיץ אותי: אנחנו מסיקים, לא רואים צילומים שלך. הטוהר האידיאולוגי שלך נפגם, הם אומרים לו. ולכן אתה כבר לא כשיר להרצות בפנינו על מוזיקה ותרבות פופולרית.

ככה האנשים האלה מתנהגים כשהם, לכאורה, מיעוט מתגונן. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הם התנהגו כשהם היו הרוב הדומיננטי?

אמיר כרמלי

“50 אחוז מההייטקיסטים באים מהקהילה של העלייה הרוסית, הם לא הבכיינים ממרוקו או מעירק” – כך אמר אמיר כרמלי, ומיד קיבל הערה מ-@naamalazimi: “אתה לא תגיד את זה פה. ממש ממש לא. זה גזעני וזה מתנשא וזה עלוב להגיד את זה. זה ממש לא הקול של ההייטק. @RadmanMoshe הוא מרוקאי והוא לא בכיין” pic.twitter.com/RsKHblfhYw

— ערוץ כנסת (@KnessetT) July 10, 2023

עברו לא הרבה שעות מהתפוצצות סיפורו של בועז כהן ולתמונה נכנס אמיר כרמלי, איש הייטק וממובילי הפלג ההיטקיסטי במחאה. כרמלי הופיע בדיון של הוועדה המיוחדת לעניניי הצעירים של הכנסת, שהתכנסה לדון בתמיכות ממשלתיות בהייטק.

בישיבה הזו, למיקרופון ולמצלמה, הוא הוציא מהפה שלו את המילים המדהימות האלה, שעברו בשלווה גמורה ואף אחד אפילו לא טרח להגיב עליהן בציבוריות הישראלית (תוך שנעמה לזימי גוערת בו ביבשושיות בירוקרטית, כאילו מדובר בנקודה לפרוטוקול).

המרוקאים והעיראקים הבכיינים. מלב המחאה הדמוקרטית בישראל 2023. פחות מיממה אחרי ששדרן רדיו ואיש מקסים נושל מפרנסתו מסיבות אידיאולוגיות (אגב, הוא עיראקי).

רשת ביג

באר שבע, קריות, בית שמש, רגבה, אילת, כרמיאל, טבריה, עפולה, פרדס חנה, קרית שמונה, ראשון לציון, קסטינה, צ’ק פוסט, מודיעין, קרית ים, יקנעם, קרית גת, נווה רבין, יהוד. יודעים מה יש בכל המקומות האלה? הרבה מאוד מצביעי ימין – זו רשימה מאוד מובהרת ומייצגת של הפריפריה הישראלית.

ומה שעוד יש במקומות האלה זה את רשת BIG, שמרוויחה הון תועפות מהפריפריה הישראלית, ועדיין בחרה לקחת עמדה פוליטית מובהקת וברורה נגדה, ולתמוך במחאת ההון, הפרסטיז’ה, הממסדים וההייטק – המחאה שאין לה שום עמדה עקרונית בשום נושא ישראלי, כן?

הצד התמוה הזה של ביג, רשת פאקינג קניונים, גם פער לי את הפה קצת. זו רשת שמקודשת לשום הפריפריה באמצעות קפיטליזם ברוטלי, איך זה שגם לה ברור שבשעת מבחן יהא מצטרפת לצד הממסדים? איך היא לא חוששת לעשות את זה? האנשים האלה באמת בטוחים שהם חיים בטירה שלושה קילומטר מעל העיירה שלהם, כלומר זו שהם הבעלים של כל מה שקיים בה כאצילים מסיפור של קפקא?

עורכי הדין 

רשת ביג לא נשארה לבד. הצטרפו אליה עוד ועוד נציגים של האליטה הכלכלית בישראל, שבין המובהקים ביותר ביניהם אפשר למנות את משרדי עורכי הדין הגדולים – אופרציות שמגלגלות מליארדים בשנה, כן?

ההייטקיסטים

על הייטק לא צריך להרחיב – המגזר הלבן והעשיר ביותר בישראל, ששמו הפך מילה נרדפת לכסף, מגוייס למחאה מתחילתה. הפעם חברות ההייטק הגדולות הלכו אפילו צעד אחד קדימה, ביממה האחרונה, והחליטו לתת לעובדיהן יום חופש במתנה להפגין:

ראוי לציין את נוכחותן של חברות ענק אמריקאיות ברשימה , ראיה נוספת לכך שהמחאה הישראלית הזו היא בעצם משהו אחר בכלל, וצריכה להיראות בקונטקסט אחר. אני ארחיב על כך בקרוב. ואגב: אתם יכולים לדמיין מחאה שיש לה חסות אמריקאית שמאלנית, נאורה, ערכית ומתקדמת שהדוברים שלה מדברים על קבוצות מיעוט מנושלות ומודרות כ”בכיינים”, כמו שעשה אמיר כרמלי?

–

המחאה הזו מתחילת הדרך הייתה המחאה של השמנת, של החזקים, המקושרים וההון. אבל קשר הבושה סביב המאפיינים האלה כבר נפרם כמעט לגמרי, ומלב המחאה ממש, ביממה-שתיים האחרונות, עולים קולות שלא רק מודים בעליונות הכלכלית, הפוליטית והמעמדית שלהם, אלא רואים בה מקור לגאווה, וכלי לגיטימי מוחצן לגמרי במאבק של כוח ודומיננטיות.

סגירת נתב”ג

וכאילו כדי לעשות עוד צעד משמעותי, עוד סגירה נרטיבית ליומיים האחרונים, מגיעה ההפגנה בנתב”ג, כלומר הניסיון המוצהר של המחאה להשבית את נמל התעופה הראשי של מדינת ישראל.

אני לא יכול לזכור אף מחאה ישראלית אחרת אי פעם שבה אפילו הועלה בצחוק הרעיון של סגירת נתב”ג; בכל הקשר אחר בערך מדובר היה בפעולה מלחמתית או טרוריסטית בקנה מידה גדול (אגב: מישהי יכולה לתאר לעצמה הפגנה של ערביי ישראל שחוסמת את נתב”ג?)

אבל לא לזכויות היתר של המחאה הזו, מחאת הפריבילגים, אני רוצה להסב את תשומת הלב, אלא לדפוס המחשבה שלה, כפי שמתבטא בפעולותיה.

כי מה אומרת חסימת נתב”ג? היא אומרת: אנחנו לא רק אדוני הארץ, אנחנו אדוני השמיים. אנחנו השער שדרכו התאפשר לכם לפגוש את העולם, ואנחנו רשאים לסגור אותו. ברצותנו תטוסו, ובכעסנו לא תטוסו.

בנוסף על סגירת הכבישים הטבעית, על השבתת המוסדות, על הצטרפות הממסדים והבכירים: את זה כבר ראינו מזמן. מה שקורה בימים האחרונים הוא העפלה לגבהים בלתי נתפסים של תחושת האדנות והבעלות של השמאל הממסדי, בורגני, נדל”ניסטי, לבן ברובו המכריע.

כל זה קורה

הכל, הביטולים, הסגירות, ההתבטאויות המזעזעות, כמותן לא שמענו שנים (ולא מסתם איזה איש רוח או פוליטיקאי עבר, אלא מיזם! מהנדס! עילית החברה הישראלית, יענו, וזה מה שיש לו להגיד למצלמה ולמיקרופון). כל זה קורה כשהמחאה בשלב קריטי שלה, וזקוקה לכל תמיכה וכל קול שהיא תוכל לגייס, כלומר: מצופה שתנסה לעשות שלום עם ציבורים רחבים בישראל. ובכל זאת מה שיוצא ממנה זה סגירת וטיהור השורות. וזה די מדהים, כמעט אובדני. זה כאילו שההתבדלות והתחושה ששונאים אותם, או מנוכרים אליהם, היא ההוכחה לצדקת הדרך עבור האנשים האלה, נטרה נכסת יותר מכל תיקון).

–

עכשיו

לא שאני חושב שלמישהו מהקוראים שלי יכולה המחשבה הזו להתגנב לראש אפילו, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד, כי מי יודע עוד כיצד יתפתח היום הזה: אני רחוק מרחק עצום מהתפיסות של הימין. ישראל היא מדינת אפרטהייד בלתי לגיטימית בעיניי. אני מאמין בצדק סוציאלי וחופש, ואני אתאיסט מוחלט עם סלידה עמוקה ממיסטיקה ומרעיון הלאומיות, וכל אלה מאפיינים שהימין לא ממש מחבב, בלשון המעטה.

אבל במחאה הזו יש מאפיינים מעמדיים כל כך ברורים (יותר ברורים אפילו מאלה שהיו בקורונה) שאי אפשר, אם יש לך אפילו שאיפה מינימלית לצדק ויכולת מינימלית להוגנות, לתמוך בה. בתוך המסגרת המלאכותית של המחאה שכלום לא ברור בה מלבד הזהות של משתתפיה, הפריפריה הימנית והמזרחית היא בבירור המדוכא והמנושל.

וזה אפילו לא נגמר רק בזה. כי אפשר היה למחול על הפריבילגיה וההון אם הייתה למחאה מטרה מוסרית גדולה ומובנת. אבל למחאה הזו אין שום מטרה ושום הסבר מניח את הדעת (אם בעיניי מישהו יש הלימה בין חקיקת כמה חוקים או שינוי מנגנון בחירת השופטים לאמוציות האלה שיהיה לי בריא. לי ברור שההסבר במקום אחר, מילולית ופיגורטיבית).

לכל אורך ימיה המחאה הזו מתנהגת כמו מועדון אליטיסטי סגור, תוך שהיא משחקת באופן בלעדי על אליטיזם מעמדי ואתני. את זה ידענו והרגשנו מהתחלה. קפיצת המדרגה הנרטיבית של היום יומיים האחרונים, יחד עם זאת, הפריצה המתוזמנת של כמה עניינים, פרשיות והתבטאויות מעוררת כעס וסלידה, יחד עם זאת, ראויה לציון בפני עצמה.

בשבוע שעברת פרסמתי את הפוסט בשם האמת והחופש: למה קריטי להתעקש שגבר לא *באמת* הופך לאישה, ואישה לא *באמת* הופכת לגבר, שעוסק בסיבות מדוע חשוב להתעקש ששינוי מין אמיתי אינו אפשרי. למרות שזו כפירה נוראה באקלים הפוליטי הנוכחי.

הפוסט, שזכה לאלפי צפיות בינתיים, מעלה את ‘מבחן התאגיד’, כלומר: אם תאגידים גדולים תומכים בצורה נלהבת באג’נדה כלשהי, זה צריך לעורר חשד. כי אפילו בעידן המטושטש שלנו צריך להיות ברור לאנשים שתאגידים עוסקים אך ורק ברווח, ואין להם עניין קלוש בשום דבר אחר. תקראו שוב אם יש לכם ספק, כי זה אומר שאיזה תאגיד זר חדר לכםן לזרם הדם והתודעה.

השאלה המתבקשת, והיא שאלה שאכן הופנתה אלי כמה פעמים בעקבות הפוסט שהזכרתי, היא: מה יש לעולם התאגידי להרוויח מהצפת התודעה בהבדלי ומלחמות מגדר ומין? מה מרוויחות נטפליקס ואפל מ’זכויות טרנסים’?

בשבוע שעבר מניתי 5 סיבות מדוע כדאי להתעקש שגבר לא באמת הופך לאישה, ואישה לא באמת הופכת לגבר. 5 זה מספר יפה, אז השבוע אמנה כאן 5 סיבות מהותיות ועקרוניות איך ולמה העולם התאגידי מאוהב כל כך במלחמות המין והמגדר, ואיך הוא מרוויח מהן. חלק מהסיבות האלה יהיו מובנות מאליהן או כמעט מובנות מאליהן, ואחרות אולי יפתיעו. שזה בסדר גמור, אני חושב.

סיבה #1: על מה אנחנו לא מדברים כשאנחנו מדברים על להט”ב?

זו לא חידה מאוד מאתגרת. התשובה לה, למעשה, ברורה מאוד: כשאנחנו עוסקים בזכויות גייז וטרנסים, לסביות וקווירים (והשד יודע עוד איזו תת-סוגה יש וזוכה לאות משלה, הפסקתי לעקוב), על מה אנחנו לא מדברים? על דברים שמציבים את שלטון התאגידים בסכנה.

כשאנחנו עוסקים בלהט”ב אנחנו לא עוסקים בביקורת כלכלית, חברתית או פוליטית על השוד המאורגן של החיים, החברה, האדם, העולם, המרחב, הזמן, הנפש, התודעה, הגוף, העבר, ההווה והעתיד שמבצעים בנו התאגידים הגדולים, בהובלת האימפריה האמריקאית ויחסה הפסיכופטי לרווח. 0 עיסוק בזה.

(גם) בחסות המאבק הלהט”בי-מיני-מגדרי נשכחה מהעולם לחלוטין ביקורת מעמדית, כלכלית וחברתית. אנחנו לא עוסקים יותר ברווחים החזיריים של התאגידים ובהשתלטותם על עוד ועוד תחומי חיים ונכסים פרטיים וקולקטיביים, עם רמה הולכת ומתפרעת של מוניטיזציה לכל אספקט קיומי.

כך חברות בגדים וסוללות חשמליות, למשל, שמחריבות את כדור הארץ, מיטהרות מחטאיהן באמצעות שליחת משאית למצעד הגאווה, או הוספת דגל למשרדי החברה. כך חברות מזון מהיר ומחריד, שטיפת מוח אינטרנטית, בנקאות מרושעת ובעצם על עיסוק תאגידי אחר – מוודאות שהתודעה שלנו תהיה כלואה בעיסוק שאולי אינו מיותר לחלוטין בקשת המאבקים הפוליטיים האנושיים, אבל הוא בוודאי משני ושולי ביחס לצדק חברתי במובן הרחב, או ליכולת לקיים דמוקרטיה ושיח דמוקרטי פתוח בשלטון שאינו מוחזק ומתוחזק לטובת ועל ידי תאגידים.

כשאנחנו מוכוונים לעסוק במלחמות מין ומגדר אנחנו לא רק מפסיקים להתנגד, אלא הופכים שותפים של התאגידים לשוד ולחורבן המאורגן של עצמנו בשם שורת הרווח שלהם, שמותירה אותנו כל שנה עם פחות ופחות אוויר לנשום וקרקע לעמוד עליה. בהוצאה כספית מינימלית, מאית ממה שהם מוציאים על פרסומות ויח”צ, התאגידים הגדולים מוודאים שנהיה עוורים וחרשים למה שהם עושים. הם מניפים דגל ועושים סרטון בכמה פרוטות, וזהו. הם ניצחו.

רווח משני: ריסוק כוח הרצון והכוח הפוליטי של השכבות החלשות

ביצירת שיח ממוקד מיניות, ולא צדק מעמדי, נשמטת הקרקע מתחת ליכולתם של חברות וחברי השכבות החלשות ליצור התאגדויות פוליטיות אפקטיביות. אף אחד לא עוסק בזה – וגם הן לא עוסקות בזה, כי ממכרים אותן למרדף אחרי ניתוחים פלסטיים, ג’ינסים וסדרות.

כשהעיסוק בסוגיות מגדר ומין הופך, הלכה למעשה, לסוגיה הפוליטית היחידה שנשארה (לצד האקלים, אג’נדה מטומטמת, דיקטטורית, מעמדית ועושקת אפילו יותר שאעסוק בה בנפרד), למוקד הלהט, לאתוס, לסיבה לגיטימית לקנאות, עויינות, שנאה, החרמה, אין לאף אחד אפילו פנאי רגשי מינימלי לגבש תזה או מחנה שעוסקים בסוגיות הרבה יותר גדולות ועקרוניות של צדק, ייצוג ונישול.

כדי להבטיח שלא תקום אופוזיציה לשלטונם, התאגידים חייבים שנעסק במשהו אחר עם ניחוח אידיאולוגי. מין ומגדר מספקים פתרון מצויין.

סיבה #2: רווח כלכלי

קידום עיסוק אובססיבי בסוגיות מגדר ומין מקדם לא רק אינטרסים כלכליים עקיפים (אך מסיביים) של תאגידים גדולים, אלא גם אינטרסים ישירים מאוד. בניית זהויות מיניות חדשות מצריכה יצירת עולם שלם של תוכן עבורן, ותוכן הוא מנוע צמיחה עצום של הכלכלה האמריקאית. הוליווד מרוויחה מזה, נטפליקס ודומותיה מרוויחות מזה, סוכנויות הפרסום מרוויחות מזה, המגזינים הגדולים, יצרניות האופנה, הרשתות החברתיות – באמצעות יצירת הבטחה מרגשת של עולם חדש ומופלא של זהות מינית אחרת, מהנדסי התודעה האמריקאיים מצליחים להפנט את הצעירים לעיסוק במה שמתחזה לתרבות אבל הוא לחלוטין כלכלה.

ערוץ נוסף של רווח כלכלי ישיר הוא יצירת התמכרות לא רק ל”תוכן” (קרי: שטיפת מוח תאגידית וצרכנית שמתחזה לאידיאולוגיה), אלא גם לענפים כלכליים שלמים אחרים: מניתוחים וטיפולים תרופתיים לטרנסים – שוק של מליארדים בשנה שיש אינטרס כלכלי ברור לפתח – ועד נוגדי חרדה וטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים “תומכים” שילוו את בני ובנות הנוער שנפלו ברשת כל ימי חייהם כלקוחות שבויים שכבר לעולם לא ידמיינו, ולעיתים רבות גם לא יוכלו לחזור לחיים מחוץ לנטפליקס ולקוקטייל התרופות ההורמונליות ונוגדי החרדה.

מדובר בתעשיה של מאות מליארדים, שמפרנסת מאות אלפי יועצים, מטפלים, תומכים, רופאים, לוביסטים ועוד כהנה וכהנה, שרובם ככולם משתייכים לשכבת ההון או לשכבה או שתיים תחתיה.

העולם התאגידי, חשוב לזכור, הוא מקשה אחת, וכל איבריו מקדמים במשותף אחד את השני, מתוך הבנה אינטואיטיבית מאוד שקידום של תאגיד אחד מקדם את שלטון התאגידים כולם. נסטלה ופייסבוק? וולמארט ודיסני? זה אותו דבר.

עשיית בני אדם, ובייחוד בני נוער, צרכנים למשך כל ימי חייהם של תרופות, טיפולים וניתוחים היא אינטרס כלכלי עצום של התאגידים הגדולים. וזה עוד לפני שדיברנו על האינטרס הפוליטי המשלים, והאפל הרבה יותר.

סיבה #3: קולוניאליזם תאגידי-אמריקאי קלאסי

בארה”ב, כזכור, רדיפת גייז הייתה עיסוק לגיטימי לגמרי עד לפני דור או אולי דור וחצי. אבל כשבארה”ב החליטו להפסיק עם העניין הזה, הם מייד הבינו את הכוח הקולוניאליסטי של התופעה.

מכיוון שרוב המדינות ורוב האוכלוסיות בעולם הן מסורתיות יותר מארה”ב הלבנה-פריבילגית, ארה”ב הבינה שהעלאה על נס של עניניי מגדר ומין היא נכס יקר מפז לדכא איתו את שאר העולם, לרסק כלכלות מקומיות ושחקנים כלכליים מקומיים ולהבטיח דומיננטיות של תאגידים אמריקאיים.

בצורה הזו, התוכן האמריקאי והתאגיד פועלים יחד: נטפליקס, או הוליווד, מגיעים ראשונים, ומשדרים לסביבה המקומית מה יפה ונחשב שם, באמריקה הנחשקת; התאגיד מגיע בצעד שני, ומסביר שהוא מחוייב לקיים את האתוס של המין והמגדר (כמו שראיתם על המסך). האוכלוסיה המקומית והכלכלה המקומית לא ערוכים לזה (כמו שארה”ב לא הייתה ערוכה לזה לפני 30 שנה בסך הכל), ונוצר המומנטום הפסיכולוגי והכלכלי הדרוש כדי לנשל אותם או לגרום להם לאמץ את הזהות האמריקאית הזרה, תוך קבלת השלטון האמריקאי הכלכלי. באופן הזה מלחמות המין והמגדר הפכו ללחם וחמאה של ארה”ב במהפכות ומלחמות שהיא מחרחרת בעולם: הם באים לקדם זכויות להט”ב, כביכול, ומי שמתנגד להם מתנגד לקדמה ולא למלכותם האימפריאליסטית של תאגידי הענק מארה”ב. גם בימיה הראשונים של המלחמה באוקראינה ניתנה בולטות לעניין הזה (כאילו אוקראינה הטולרנטית נלחמת ברוסיה ההומופובית, עם דגל אמריקאי מתנופף בשקיעה ושאר טמטמת מקדמת הפרעות נפשיות).

מכיוון שכל תאגיד מקומי במערב לפחות חייב לעבוד עם ומול תאגידים אמריקאיים, ההשתלטות שלהם על האג’נדה בהמון מובנים הופכת כמעט שקופה. אבל היא לא שקופה, היא קיימת.

כל זה לא נועד לומר שרדיפת להט”ב היא רצויה, אלא שהדגל הזה מונף באופן ציני כדי לקדם סכסוכים פנימיים והשתלטות אמריקאית (אם פלישה ישירה, רצח שליטים נבחרים ולגיטימיים או סתם מימון וחרחור מהפכות לא הועילו, ולפעמים גם סתם לכיף).

סיבה #4: יצירת אדם ריק שרגיל לקבל את מהות חייו כפקודה ממעמד ההון והדייטה

צריך לשים לב לשיח שתמיד מתלווה למאבקים הפוליטיים הגדולים של זמננו – הקורונה כמו האקלים וכמו הלהט”ב. בכולם, ללא יוצא מן הכלל, הטיעון החזק ביותר שיש למחנה הממסדים, שנקרא בטעות “שמאל”, הוא כדלקמן: המומחים אומרים.

זה תמיד ככה: המומחים אומרים שיש ילד טרנס. המדענים אומרים שכדור הארץ מתחמם. הרופאים אומרים שהקורונה הורגת המוני צעירים ובריאים, והאשפה הקטלנית של פייזר היא חיסון, וסגר מוצדק ומועיל, והמסיכות בטוח עוזרות.

וזה, נשמות שלי, החלק העיקרי בכל הסיפור. אילוף של האוכלוסיה לקבל את מרותה של השכבה הצרה של המומחים, המדענים, מנסחי הנוסחאות ומאלגרמי האלגוריתמים.

הם ורק הם, כמו הר סיני או האורקל מדלפי, יקבעו לנו מה נכון. לא שכל ישר, לא אינטואיציה, לא יכולת הסקת המסקנות שלנו ולא אמונה פרטית.

באופן הזה, תוך שימוש שיש בו אלמנט מובהק של הונאה ורמיה במושגי “מדע” ו”מומחיות” (שמעולם לא נועדו לשמש בוררים עליונים בסוגיות פוליטיות), השכבה הקטנה של ההון הופכת את הרוב העצום של בני האדם לחסרי כוח פוליטי. ההון הגדול כמובן לא יכול לעשות את זה לבדו אז הוא נעזר בבורגנות, שיותר מכל מתאווה להצטרף לשורותיו (בהשראת התוכן האמריקאי שכבר חירב את התרבות והנפש), ומפתה ומתגמל אותה בסמלי סטטוס ובכסף – להלן “רופאים בכירים”, “עיתונאים מובילים” ו”מדענים רבי מוניטין” שכולם, מהראשון עד האחרונה, הוכשרו, מונו ומדבררים מילה במילה את האינטרסים של ההון, כלומר את ההרס, הדיכוי והנישול של שכבות החברה הרחבות.

ואם המטרה היא לחטוב זן חדש של בולי עץ, קרי בני אדם נעדרי כוח פוליטי, מין ומגדר הן גרזן מושלם למשימה.

כי אם אנחנו מקבלים את זה שרק מדען, פסיכיאטר, רופא, מומחה, רשאי להגדיר מה זה גבר ומה זה אישה (כמו שהוא היה רשאי להגדיר למי מותר לצאת מהבית שנה שלמה ולמי לא, וכמו שהוא רשאי להגדיר את מצב כדור הארץ מבחינה אקלימית, ושזו סוגיה חשובה דיה להעצים לרמות חסרות תקדים את שלטון ההון והזונה שלו, הבירוקרטיה) – אם אנחנו מקבלים את זה נותרנו, הלכה למעשה, בלי מוח ושיפוט פוליטי מתפקדים. אנחנו הופכים לאנשים שיובל נוח הררי הזהיר שאין בהם צורך.

אם אנחנו מקבלים שרק לאנשים שההון הכשיר וקרא להם מומחים יש את ההיתר לקבוע את ההגדרות והנורמות של החברה, הלך עלינו. הדמוקרטיה מתה, הליברליזם חלף מהעולם, הנאורות נקברה (כי בכל אלה דיון פתוח, שוויוני וגלוי לב הוא העיקר).

זו סיבה מרכזית מאוד לכך שתאגידים מאוהבים כל כך במלחמות מין ומגדר: הן מאיינות את האדם הפשוט מתוכן פוליטי ובעצם, בגלל שאנחנו יצורים פוליטיים במהותנו, מהצדקה קיומית. במקום אצילים וצמיתים יש מומחים ונתינים, וביי.

סיבה 5#: הכנעה על ידי ספק עצמי ושיטור פנימי 

בחברה בריאה ומתפקדת אנשים לא עסוקים בעצמם ובגופם, ובשיטור בעצמם ובגופם, ובגופו של הזולת, ובעולם הפסיכולוגי, הרגשי והמוסרי של הזולת, בצורה כל כך אובססיבית, כל זה לא מתוך עניין בו, חלילה (עניין באנשים זה כל כך עולם ישן), אלא מתוך רצון לטהר את עצמנו מחטא ומחוטאים.

בחברה שיש בה תהליכים בריאים ומתפקדים של דיון פתוח, סימון הזולת הוא לא מטרה סבירה. פשפוש בנבכי הנפש של כל העולם ואחותו הוא לא עיסוק לגיטימי.

מלחמות המגדר והמין, בקיצור, עושות את כולנו שוטרי חרש עם הכשרה פסיכיאטרית וייעוד מובנה לאבחן ללא הרף לא רק את הנטיות והמחשבות המיניות של עצמנו, אלא גם של העולם כולו. זו המהות האקטיביסטית של בני נוער ממעמדות הפריבילגיה בימינו: עיסוק חולני במין ומיניות, והגדרה עצמית, והגדרת הזולת (לא פלא שהאובדנות שוברת שיאים. זה חיים זה?).

ככה, בשיטור ושיפוט מהופנט לאיברי מין ומחשבות מיניות ודעות על מחשבות מיניות ואיברי מין אנחנו לא רק מחמיצים את מה שבאמת קורה בעולם, אלא עובדים, הלכה למעשה, בהרס עצמי וסביבתי. מלחמות המין והמגדר הן קניבליזציה עצמית, אישית וחברתית. מעגל סגור ומצמית.

הפורמליזציה והמדיקליזציה ההיררכיות של המיניות מצטרפות להפנמה של אינקוויזיציה מינית, מוסרית, פסיכולוגית, ששוקעת לרזולוציות שנעשות מופרכות יותר ויותר כל הזמן ומחפשות את החוטא, האשם, הלא תקין, המסוכן. ככה הורגים לנו את הנפש והתודעה, והכי יפה: עושים את זה ככה שאנחנו עושים את זה לעצמנו.

רווח משני: רצח הליבידו

בחברה המערבית המודרנית יש הרבה יותר גוף חשוף, מעוטר, מקושט, מטופח, מקועקע, משדר מיניות, ממה שהיה אולי אי פעם בתולדות האנושות. אבל היצר המיני עצמו, הליבידו, תאוות החיים, שקשורה קשר הדוק ליצר מיני – זה בקנטים. הפיכת המיניות ממשהו מעורר (גם אם מסוכן ולא תמיד פשוט) למשהו מדכא (גם אם לפעמים כיף, בייחוד כשהוא נעשה לבד) היא הישג לא מבוטל של מלחמות המין והמגדר והמוסרנות התאגידית הממשטרת והפסיכית של אמריקה.

אנשים עם יצר מיני ויצר חיים חלש יקבלו בהכנעה כל דבר. גם דיקטטורה עצומה ומשוגעת שיש מעליה שלט ניאון דולק עם איזו אופנה עכשווית. אולי הם אפילו יילכו לחגוג את זה במצעד.

**

אוהבים את התוכן? מתחברות לוייב? זה הזמן לעשות מנוי

בשבת וראשון הסתובבתי בעיר, קצת עם הילדה שלי וקצת עם עצמי, הייתה (לי) תחושה כל כך מובהקת של נורמליות שממש הסתכלתי על הרחוב והאנשים, שהיו רגועים ונינוחים בצורה לא אופיינית לישראל (בגלל שכמה ימים לא דפקו להם בראש עם איזה סכנת מוות מיידית, אז ישר הם רצו להרגיש בסדר ורגיל) ומזג האוויר (קיציות נעימה ממש, עם בריזה מאווררת) ואמרתי לעצמי: אה, ככה זה מרגיש? ככה זה נורמלי? או שאתה מדמיין את זה?

אבל לא דמיינתי את זה. זה באמת היה ככה: יומיים של שפיות נדירה. ומה שחשבתי עליו, בתוך הנורמליות הזאת, זה המשפט: הפוגה של נורמליות בישראל תמיד מספרת על שיגעון גדול מתקרב. מורשית לנו הרפיה רק לקראת התקף חדש של שיגעון, רצוי מאוד מדמם וגרפי לתחושת זוועה וחרדה בלתי אפשריות. כבר כמה זמן שאני שם לב לדפוס שכזה (שלא מרגיש כמו משהו ספונטני ורגיל של המציאות, אלא כמו משהו מנוהל (תקראו לי קונספירטור, אבל אני לגמרי משוכנע ובטוח שיש בידי האנשים עם ‘אחריות על התודעה’ יכולת להכווין במידה רבה מאוד את מצב הרוח הלאומי עם דוושות גז וברקס ייעודיות על תוכן ואופי הדיווחים, ורמת הבהילות שלהם).

אז בתוך אווירת הנורמליות של שבת וראשון ניקר בי הסטטוס “יש תחושה כזאת חזקה של נורמליות באוויר שאני משוכנע לגמרי שהשבועיים הקרובים יהיו פסיכיים לגמרי”. אבל לא כתבתי, כי אמרתי מה, גם כן אתה עם הנבואות זעם.

–

עם כל הכוח והסדר המדומיין והשיטות הבדוקות והמוכחות לנצח ולזכות בהכל, שהמרשתות והתודעה שלנו מוצפים בהם (שתם לב כמה שיטות מוטחות בנו? להכל ולכל דבר? וכמה כל השיטות האלה רק מובילות לתודעה שבורה ומפוררת בקטע שהיה מצחיק אם לא היה עצוב?), התחושה העיקרית שאני מקבל מהעולם כרגע (לפחות בחלק שתחת הדומיננטיות האמריקאית) היא של יתמות. השיחה (במובנה הגדול) נשמעת לאוזניי כמו רחש רגשי-תודעתי עצוב למדי של אנשים שאין מי שינחם אותם ואין מי שירגיע אותם, והם כלואים לתמיד בתוך הלופ הבלתי נשלט של המחשבות המדאיגות והמפחידות של עצמם (שמוזנות כל העת על ידי מנגנונים שמטרתם יצירת חרדה וסף-כאוס מתמיד), בלי כוח של נחמה שיכול להתערב ולעצור ולהרגיע, ולהרדים אותם בלילה בשקט (מישהו עוד ישן טוב בכלל? זוכרת מה זה שינה טובה, רגועה ורציפה?).

–

כאילו אנחנו לא שמים לב שכולנו קצת טרוטי עיניים וקצת (הרבה) פחות שלווים מהתדמית שאנחנו מנסים לייצר.

–
אולי זה בכלל מה שהוביל להמצאת אלוהים מלכתחילה. הפחד מהיתמות הזו. כי אני לא בטוח שאנחנו בנויים להתמודד עם תחושה של עולם אנושי משוגע לגמרי לבדנו.

–

(פתקאה לעצמי: תהיה האבא שאתה רוצה לראות בעולם)

ראשית: הבהרה הכרחית

הפוסט שלי בכלל לא עוסק בקהילות ואנשים, עם נטיות או בלי נטיות, או כל דבר ממין זה (או אחר). הפוסט שלי עוסק בכוח ובשיח על סוגיות פוליטיות, ובדרך שבה סוגיות כאלה ממוסגרות.

ברור לי לגמרי איך הדעה שלי, ואני אישית, נוצג בגלל הפוסט הזה, ואחרים שעוד יבואו בסדרה הזו. בכל זאת, בלי קשר ובכל מקרה אני מדגיש שאין לי עניין לעסוק באנשים שבוחרים לנסות ולשנות את המין שלהם; זו בחירה אישית שלא משליכה עלי, וככזו היא לא נושא מעניין עבורי לעסוק בו (ובכלל, באופן כללי, מין ומגדר הם נושאים משעממים בעיניי).

ברור לי שיש מי שעלולים להשתמש בדברים שלי כחיזוק לדעות שרואות בכל נטיה מינית שאינה בגדר גבר ביולוגי ואישה ביולוגית נמשכים זה לזה חטא נגד רצון האל או איזה שטויות כאלה. אני נגד שימוש כזה בדבריי, וזו אינה כוונתי.

למרות הסיכון המסויים הזה אני בוחר לדבר כי אני חושב שהסיכון ההפוך – השתקה וכפיה של נורמות שגויות והרסניות (שאין להן ולו הקשר הקלוש לקבלת האחר) גדול יותר, מכיוון שהכוח התאגידי והמעמדי שמושקע בכפיית טרנסג’נדריזם ודעות ממסד בכלל גדול בהרבה מכל כוח שבאמת עויין לדברים ברמה האידיאולוגית.

בקיצור: זה לא על טרנסים ולא על להט”ב. זה על אופי הדיון הפוליטי בחברה, שכמו כל דיון כזה אי פעם שם במרכז את שתי השאלות החשובות למי יש זכות לדעה, ומי קובע.

אין לנו רשות יותר לעסוק בשום דבר

מכל אספקט מעשי, במערב כבר לא מתקיים דיון פוליטי באף סוגיה עקרונית. ובעוד הימין מנסה להביע עמדה כזאת ועמדה כזאת (לפעמים בקנאות מטופשת וחוסר דמיון, לפעמים בדאגה אמיתית לחופש), בשמאל, שהוא המחנה של הממסדים והתאגידים סגרו את הבסטה על הרעיון של ויכוח ודיון.

רוצים דוגמאות? קחו את האקלים למשל. יש לנו רשות לדעה בעניניי אקלים? לא, אין לנו. לא אם יש התחממות גלובלית; לא אם היא מסוכנת; לא אם היא מעשה ידי אדם; לא אם המלחמה בה שווה את מחירה; לא אם האמצעים שלכאורה ננקטים נגדה מידתיים ואכן ננקטים נגדה (ולא נגד החופש והאדם הפשוט ובעד העריצות וההון); לא אם האמצעים שעומדים לרשותנו היום מאפשרים מאבק אפקטיבי שלוקח בחשבון את טובתה של החברה כולה, ואפילו לא אם ממשלות ותאגידים הוסמכו על ידי הציבור לעסוק בגורל העולם במקום בניהול תחבורה, רפואה וחינוך, למשל.

בשמאל התאגידי החליטו: הויכוח הסתיים לפני שהוא התחיל, ואין רשות לדעה. תוריד את הדעה העדכנית מחנות האפליקציות של אפל או גוגל או שתימחק כאדם.

מה בנוגע לקורונה? היה או לא היה? כמה היה? איך היה? נוהל סביר, אנושי וחוקי או לא? החיסון חיסון או לא? ארה”ב וסין היו מעורבות במחקר צבאי שדלף, או הודלף בכוונה, ומישהו בכיר ידע או היה צריך לדעת על כך מראש? אנשים נפגעו מהחיסון או לא? כמה, ובאיזו פרופורציה לסיכוני הנגיף עצמו? מה שהשלטונות עשו עזר או רק הזיק?

זה רק מדגם מייצג של שאלות בנוגע לקורונה, שניהלה את חיינו לגמרי במשך יותר משנתיים, כזכור, שאסור לנו שתהיה לנו דעה לגביהן. כי השמאל התאגידי החליט שאסור.

ומה בעניניי מין, מגדר, להט”ב, פמיניזם, טרנסג’נדריזם, ובכלל, מקומו של שיח הזהות המינית וחשיבותו ביחס לנושאים אחרים בחברה? גם כאן, אין אישור לדעה. אסור לחשוב. מותר רק לדקלם את הגרסה המעודכנת האחרונה של חזון המפלגה, שהולך ונעשה דיסטופי ומטורף מרגע לרגע.

על צירוף המילים המחריד (והבלתי מקובל עלי לחלוטין) “ילד טרנס”, ועל המשמעויות מרחיקות הלכת שלו אדבר בהזדמנות אחרת. אבל מה עם הכפייה האלימה, המגובה באיומים וחרמות, של הציווי השמיימי שקובע שנשים שעושות כמה שינויים קוסמטיים ותרופתיים בגוף נעשות ממש גברים, וגברים שמצהירים על זהות נשית הם ממש נשים לכל דבר? איך זה נהיה דיבר דתי שירד מאיזה הר קדוש? מי אמר? ומה פתאום אסור שתהיה דעה על זה?

מי בדיוק הוסמך על ידי הכנסיה הגבוהה של הדעות לכפות באלימות על אנשים איסורי מחשבה ודעה, ובייחוד כאלה שלא פוגעות ולא מבקשות לפגוע בנפש חיה? מה זה הפסיכוזה הזו? ממתי זה נורמלי? ממתי אנחנו אמורים לקבל את זה כעובדת קיום?

בשום פנים ואופן לא. וזו בדיוק הסיבה שאני כותב.

כשמבינים את הטאבו סביב סוגיית הטרנס (ועניניי להט”ב בכלל, כולל הטלת ספק במרכזיות שלהם בחברה הנוכחית) בהקשר של טאבו רחב יותר על כל הנושאים המשמעותיים בעולם, אז מבינים שהוא לא יוצא דופן ולא מיוחד.

הנושא הזה הוא פשוט עוד זירה של כפיה אלימה של דעות מטעם אליטות ותאגידים. בשורה התחתונה, זה הסיפור כולו. גם על הנקודה הזו ארחיב בהזדמנות אחרת, אבל עכשיו: 3 סיבות טובות מדוע קריטי להתעקש שגבר אף פעם לא באמת הופך לאישה, ואישה אף פעם לא באמת הופכת לגבר (אף אחת מהן לא אכזריות, עויינות או שנאה).

ממתק קטן לפני שמתחילים: מבחן התאגיד

אם זה היה לטובת האדם, התאגידים לא היו מקדמים את זה. תאמינו לי, החיים האלה מאוד פשוטים. תאגידים מקדמים רק רווח לעצמם וכוח לקבוצות של ראשיהם. לא מילימטר יותר, לא מילימטר פחות.

כלל בסיסי לחיים: תאגיד גדול מביע בזה תמיכה? זה אסון ושקר ואסור לגעת בזה.

עכשיו אפשר להתחיל.

סיבה #1: האמת ומקומה בעולם

תראו, זה נשמע מאוד בנאלי, והתגובה המתבקשת לטיעון הזה ברוח הזמן היא “באמת אחי? וואלה אחי תתקדם אחי מה זה חשוב אחי”. אז לא, זה חשוב. האמת חשובה. היא מאפשרת יצירת מרחב משותף של דיון. כשאין לה מקום לא ייתכן מפגש, רק סימולקרה של מפגש.

האמת חשובה, והאמת היא שאין אדם אחד בעולם כולו שבאמת חושב שגבר שעשה שינויים כאלה ואחרים בגופו (או אפילו לא עשה, ורק מצהיר על עצמו שהוא אישה) הוא באמת אישה. אין אחד כזה.

יש הרבה שאומרים את זה כדי להטיל אימה ולצבור כוח (כי הם מבינים שזו הרוח הממסדית-תאגידית, זו שהכוח והכסף בידיה), אבל באמת? אין אחד כזה. אחרת היינו רואים שורה של גברים מהשמאל הממסדי מנהלים מערכות יחסים רומטיות עם גברים-לשעבר. וגם ההיפך הוא נכון: אישה שעברה אי אילו טיפולים יכולה אולי לעבור כגבר במבט שטחי, אבל היא לא באמת נהיית גבר.

האם זה אומר שאנחנו צריכים לשנוא מי שרוצים שינוי? להטיח להם בפנים שזה לא אמיתי? ממש לא. מה זה מפריע לי שמישהו רוצה שאקרא לו מישהי, או ההיפך? אין כאן אידיאולוגיה של השפלה, עלבון או שנאה חלילה.

כן יש כאן התעקשות שאמת פשוטה צריכה להיות חלק ראשי וחשוב בכל שיחה פוליטית, בכל שיחה בכלל. כי בהיעדר הדבר הזה הדרך שלנו לקיום מנותק ומלאכותי לגמרי סלולה.

אם אין אמת, ואם התחושות שלנו הם לא חלק לגיטימי ממנה, אז מה יש? רק רוח הזמן? רק קונפורמיזם? רק חובה לציית למה שאופנתי ונהוג באותו מקום וזמן? זו תפיסה מאוד מאוד מסוכנת. היא הופכת את האדם למיותר. להערת שוליים בדברי ימיה ושגעונותיה של האליטה הפוליטית.

חייבים להילחם שהאמת, לא נעימה ולא מחמיאה ככל שתהיה, תישמע. לכן, כשמבקשים לכפות עלינו את הדיבר המוזר ששינוי מין אמיתי ומוחלט אפשרי אנחנו צריכים להתעקש ולומר: סליחה אבל לא. כי זה מה שאנחנו באמת מרגישים.

סיבה 2#: אצל מי הכוח?

הסיבה השניה שקריטי להתעקש ולהשמיע דעה בעניין שהאליטות אוסרות עלינו להחזיק בדעה לגביו הוא שויתור בכל עניין כזה פירושו הישמטות של הקרקע מתחת ליכולתם של מי שלא נולדו לאליטות להשפיע על עיצוב הנורמות הפוליטיות והתרבות שבתוכה הם חיים. במילים אחרות: זה רצח הרעיון הדמוקרטי.

בכל פעם שאנחנו שומעים לאליטות וסותמים את הפה (פעם כי הן קוראות לעצמן המדע, פעם כי הן קוראות לעצמן המדינה, פעם כי הן קוראות לעצמן הרגישות וההגינות, הכל בהתאם לאמתלה המתאימה להחזיק בכוח ולהרוויח כסף) נעשה קשה יותר לדבר אחר כך בנושא אחר. כי מאזן הכוח משתנה לרעתנו כל הזמן.

שתיקה והתקפלות פירושן אובדן כוח מתמיד לטובת ממסדים ותאגידים כשהאמת, ולו כרעיון, אמונה, כיסוף, אינה חלק מהדיון הפוליטי. כשאין אמת מי שקובעים מה האמת הם מעמדות ההון והכוח, קרי האליטות. זו הסיבה היחידה שהם עובדים כל כך קשה להרוס לנו את שיווי המשקל. שלא נדע איפה אנחנו, שלא נעיז להסתכל, ובטח שלא נעיז לגבש ולהביע דעה.

באופן הזה, על ידי לחץ בלתי פוסק וכפיה, ביוש, איומים, סנקציות, מיעוט קטן אבל עשיר וחזק מצליח לכפות עלינו גם את האבסורדים הגדולים ביותר, נניח כמו הרס וחורבן של החברה והמבנה החברתי והמשפחתי בשם הגנה על הבריאות, או הסתרה וחיסוי של מסמכים והחלטות בשם תפקודה התקין של הדמוקרטיה.

הכל כשר במאבק לעוד כוח ועוד כסף. הכל.

אגב הקורונה, לא אתעייף מלומר זאת, הייתה מקרה מבחן, או חזרה גנרלית ליכולתן של האליטות וההגמוניות להחליט הכל על כולם בכל רגע, בלי חובת דין וחשבון ובלי צורך להתחשב באף שיקול מלבד טובת עצמן. מאז ואילך הכל נעשה יותר גרוע, יותר מהר.

מהפרספקטיבה הזאת, הניסיון לכפות את הקונספט המגוחך שגברים או נשים נוצרים על שולחן המנתח, או בחדר הפסיכיאטר, הוא פשוט המשך המגמה של כפיית אבסורד בכוח – – פשוט כי יש את הכוח. ויש מעט מאוד טריפים של כוח כמו היכולת לגרום לאנשים לדקלם דברים שהם יודעים שהם שקר. זו האורגזמה של הפסיכופתים והעריצים.

אבל כוח כזה יש רק אם אנחנו מסכימים לתת אותו. וזו סיבה מעולה לדבר, ולשלול אותו מהם. זה צעד ראשון וחשוב מאוד להחזרת הכוח אלינו, או להשארתו בידינו.

נקודה נוספת וחשובה מאוד שנוגעת לכוח ניתנת לניסוח במילים האלה: אם נציג הממסד הפוליטי (“רופא”, “פסיכיאטר”) יכול להפוך גבר לאישה ואישה לגבר, אנחנו נשארים בעולם שבו אין יותר אישה ואין יותר גבר. יש רק ממסד וכוחו הפלאי להגדיר וליצור את המציאות.

אנחנו צריכים להיות אלה שאומרים לממסד: סליחה אבל למרות שיגעון הגדלות שלך אתה לא אלוהים. גבר לא באמת הופך לאישה, ואישה לא באמת הופכת לגבר, שלום שלום ואל תבוא לנו בחלום.

סיבה #3: כי שיקרו ומשקרים לנו שמדובר בעניין של קבלה והכלה של שונות

תראו, בשלב המתקדם הזה במהפיכה אני בטוח שלא מעט אנשים, כולל סובלניים וידידותיים לעילא (בלי ציניות), מוצאים את עצמם מגרדים בפדחת: מה הקשר בין סובלנות והכלה, הם שואלים את עצמם, לבין החובה לציית לקביעה הדתית שגבר שמכריז על עצמו שהוא אישה הופך ממש באמת ועל מלא לאישה? או אישה לגבר? מה? למה?

מה הקשר בין סובלנות והכלה לבין דראג קווינז בגני ילדים ובתי ספר? מה הקשר בין סובלנות והכלה לרישיון שלקחה לעצמה המדינה לגעת בזהות המינית של ילדים ולהתנהל מולה בצורה של הכוונה ומניפולציה פעילה? מה הקשר בין סובלנות והכלה לבין חשיפה של ילדים, כמעט פעוטות, לעולם הפעילות המינית לסוגיה, או לייחוס של זהות מינית (כלומר: עם מי הם ירצו לשכב וישכבו בבגרותם) לילדים ופעוטות? פעילויות כאלה נחשבו פדופיליה עד ממש לא מזמן.

מאימתי מורה, ולא חשוב מה הנטיה המינית שלו, רשאי לברר עם ילד בן 5 אם הוא נמשך (או “חושב שהוא ייימשך”) לבנים או לבנות? ממתי למבוגרים מותר בכלל להתעסק במיניות של ילדים שהם לא הילדים הפרטיים שלהם בצורה פעילה ויזומה? איך זה לגיטימי?

ואם אצלנו התהליך רק בתחילתו, אנחנו יכולים להסתכל למדינות הדמוקרטיות בארה”ב ולראות לאן הוא הולך. וזה מקום מחריד. כי במדינות הדמוקרטיות בארה”ב מתגבשת נורמה שבתי ספר יכולים לנתב ילדים לשינוי מין בלי לספר להורים, והורים שלא תומכים בהגדרה של הילד או הילדה שלהם כטרנסג’נדר מאבדים את הזכות לגדל אותם והם עוברים לחזקת המדינה. כן. באמת.

ילדים בני 10, 11, 12, מקבלים עכשיו, בארה”ב המטורפת ובהדרגה גם אצלנו, את היכולת לקבוע לעצמם את הזהות המינית של בגרותם ולצעוד אליה בעזרת תרופות וניתוחים, כשהחברה מסביב מנרמלת ומעודדת את זה, וחוגגת אותם כגיבורים ופורצי דרך.

אני לא יודע איזה סוג של בני אדם חושבים שזה רעיון סביר. אני כן יודע שהמחשבה של בני אדם מסוג כזה למנוע מאנשים עם דעות שונות לדבר היא שילוב של פסיכופתיות ועריצות בלתי נסבלת.

על הסיבה מדוע אנשים מבצעים בילדיהם את הזוועות האלה אדבר בפוסט נפרד שיוקדש לנושא הילדים, כי לי אישית אין ספק שמדובר בהפרעה פסיכו-פוליטית חמורה (שאולי אינה כה יוצאת דופן, כי כמעט בכל דור ודור אנשים מקריבים את הילדים שלהם על מזבח האידיאולוגיה והציות). אבל מה יש לצפות מאנשים ששמו את הילדים שלהם שבועות בבידוד בגלל שהרדיו אמר שככה צריך? לא הרבה.

סיבה #4: כי חייבים להגן על הילדים

כן כן, יש אינטרנט ויוטיוב וטיקטוק. ויש משרד חינוך וארגונים בינלאומיים לנורמליזציה הדרגתית של פדופיליה. אז מה? זה היתר להורים להפקיר את הילדים שלהם? אז למה עשיתם ילדים בכלל?

להכניס את הטרנג’דריזם לתוך בתי הספר כשאנחנו יודעים בודאות שלמה ומוחלטת שהתנועה הפוליטית של הלהט”ב (שכלל אינה קשורה ללהט”ב עצמם, אלא היא פעולה של אליטות כלכליות ופוליטיות במסיכה נוחה) היא תנועה קולוניאליסטית, אימפריאליסטית, ששמה לנגד עיניה עיקרון של התפשטות מתמדת הן בגיוס חברים טריים לשורותיה והן במרחב הפוליטי, הפסיכולוגי, הפוליטי שבתוכו היא פועלת, תוך שהיא הופכת באופן הזה לזרוע של טוטליטריות שמאפשרת שלטון גדל והולך בחיי החברה והאדם: מצעד גאווה הפך לחודש גאווה, ועכשיו כבר עובדים לחלק את לוח השנה לזהויות הקוויריות השונות, כדי שכל חודש יוקדש לסגמנט אחר של התנועה.

חשוב לי להדגיש, בשלב הזה: זה בכלל לא על להט”ב ולא על טרנסים, כל השיגעון הזה. זו לא תנועה אותנטית שבאה מהם, אלא דחף שליטה של תאגידים וממסדים שמוצא כר פעולה נרחב ונוח בחסות כאילו דאגה להם. זה מזוייף ומסריח מקפיטליזם חזירי משולב בבירוקרטיה מסואבת על סטרואידים. זה לא למען להט”ב, זה למען השורה התחתונה ושליטה בחברה (איך בדיוק? גם הנושא הזה יקבל התייחסות משל עצמו. די אם אומר: ככל שהיחיד נחלש המנגנונים מתחזקים, והחלשת שיפוט המציאות כה בסיסי כמו זיהוי מין היא מכה אנושה ליחיד ובוננזה מטורפת לממסדים).

אנחנו צריכים לומר בקול ברור שגבר לעולם לא באמת הופך לאישה ואישה לעולם לא הופכת באמת לגבר כדי להגן על ילדים פגיעים, שהעולם שלהם נמצא בבניה וגיבוש, מהמחשבה שיש פיתרון פלאי למצוקות שלהם – פיתרון שהוא כנראה נפלא ונחשק, אחרת הוא לא היה מקבל כיסוי כזה.

אנחנו חייבים להיות אלה שמדגישים את המצוקה, את הקושי, את הכאב, את האיריברסיביליות של התהליך, את העובדה שהם ילדים ואנחנו נגן עליהם גם כשהם משתגעים. כי זו חובתנו. חובתנו כהורים, כאזרחים, כבני אדם, לא לתת לילדים לעשות לעצמם נזק בלתי הפיך.

זו חובה לדבר. זו לא אופציה ולא פריבילגיה.

 סיבה #5: כי האנדרואידים, יצורי הכלאיים ותינוקות המעבדה בדרך

 אפשר לגחך כשקוראים את כותרת המשנה הזו (ואני אפילו אודה שהיא קצת משעשעת), אבל בשלב הציביליזציוני שאנחנו נמצאים בו, אחרי תינוקות המבחנה והפונדקאות, השיבוט וההתחלה של השתלת צ’יפים לגוף האדם, ואפילו אחרי שמדענים הצליחו ליצור עובר בלי אבא ואמא, צריך להיות לנו בדיוק 0 ספק שהיום שבו יתחילו לפקוד את הרחובות שלנו יצורים שלא נזהה כבני אדם קרוב מתמיד.

לא פחות מזה: לאור השאיפה האובססיבית, שלא לומר פסיכופתית, של הממסדים והתאגידים לשליטה ומעקב, צריך לקבל כהנחת עבודה מוצקה למדי שתוך שנים ספורות יחוייבו הורים לכל התינוקות שנולדים להשתיל בגופם צ’יפים שמחסנים ומנטרים את המצב הבריאותי.

מה הקשר בין זה לבין טרנג’נדריזם? כל הקשר שבעולם. כי אם אנחנו, בני האדם הפשוטים, לא נתעקש שההגדרות הבסיסיות ביותר של האנושיות הן אך ורק בידיים שלנו ולא בידיים של התאגידים והבירוקרטיות הבלתי נבחרות – הלך עלינו. פשוטו כמשמעו.

כשאנחנו שותקים מול עיוות יסודי כל כך של המציאות אנחנו מסמנים לכל חורשי רעתנו: הדרך סלולה. אתם יכולים להשתלט בקלות על הכל. זו תהיה טעות פטאלית שהמחיר עליה יהיה כבד מנשוא.

אני מפציר בכם לדבר

בכל מקום, בכל שעה, בכל זמן. בלי שנאה, ובטח בלי שנאה לחברות וחברי הקהילה (חלילה וחס. באמת. כל אדם הוא אהוב וראוי ויש לו מקום). הם בכלל לא אשמים שנקלעו לקרב כזה על עתיד האנושות. השנאה שלנו צריכה להיות מכוונת לדיקטטורים, למליארדרים, לחברות הענק, לארגונים הבינלאומיים של האליטות.

ובייחוד אנחנו צריכים להשמיע בכל מקום ובכל זמן אמת אנושית בסיסית. זו שרק אנחנו יכולים ורשאים לבטא. זו שאף אחד לא יכול להכתיב לנו, ואסור שניתן למישהו את המחשבה שהוא יכול להכתיב לנו. זה יהיה בנפשנו ובנפשות ילדינו.

–

כמו כן, יש להחריב את הפורום הכלכלי הבינלאומי

מזדהים ממש? רוצים לתמוך ולהמשיך לקרוא את הפוסטים הבאים בסדרה? מוזמנות ומוזמנים לעשות מנוי

השיגעון החדש של משרד הבריאות הוא חיסון נגד שעלת. לי נדמה שמה שהם באמת רוצים, חיסון החלומות של הממסדים כולם, הוא חיסון נגד שַׁאֶלֶת, המחלה שגורמת לאנשים לשאול שאלות ולא לציית באופן אוטומטי.

לרוע מזלם, ולמזלנו שלנו, חיסון כזה אינו קיים ולא יהיה אפשרי לעולם. כל עוד יש בני אדם תהיה התנגדות, ויהיו שאלות.

–

25 שבועות (או משהו דומה לזה, אני מתקשה מנטלית לעקוב מקרוב) מתחוללת בישראל סו קולד מחאה נגד הפיכה משטרית יענו. 25 שבועות שישראלים טובים ומכובדים, לרבות טייסים, יוצאים לזעוק מדם ליבם זעקות לא ברורות נגד, ובכן, משהו.

משהו עם דמוקרטיה, אני די בטוח שאת המילה הזו שמעתי וראיתי.

25 שבועות של זעם נשלט ומאורגן, מתוזמר, מתוסרט, מנוהל, מופק, משודר, מוקלט, מוזרם, מושר, מנוסח, מעוצב להפליא. 6 חודשים, פלוס מינוס, שבהם שורת ארגונים, תומכים, מממנים, מובילי דעה ואסטרטגים מוציאים מאות אלפי אנשים יצאו להפגין ובאף רגע מהם – גם לא אחד – הכיבוש לא היה נושא. לא הנושא, אנחנו בוגרים וריאליסטיים מדי לציפיית ילדים כזו, אלא, בפשטות, נושא.

אני לא חושב שהמשמעות וההשלכות של הבחירה הזו ברורות מספיק. צריך להבין מה זה אומר שהערבים והנושא הערבי הגדול, הכיבוש, הנכבה, האפליה וההדרה הממושכות, ההכחשה המאורגנת של הקיום הפלסטיני – אלה נשארים בחוץ, לגמרי בחוץ, באופן מלא ומוחלט בחוץ, גם כשבישראל בוערת אולי המחאה האזרחית הגדולה בתולדותיה.

אתן מבינים איך זו צורה גרועה יותר של אפרטהייד כשאפילו האנשים שמונעים לכאורה מתוך אכפתיות וחזון שיתופי וצודק יותר מחליטים לרמוס אותך באופן טוטלי ולהגיד לך שהסיפור שלך כאדם לא ראוי למקום, כלומר שאתה לא אדם אפילו במובן ייצוגי וסימבולי? אתם מבינים את חלוקת העבודה בין השמאל לימין? אלה רומסים את הימין באלימות קשה ואלה משתיקים את זעקתו בהרמטיות צוננת ומנומסת, וכולם יחד מסכימים שאין מקום לגזענות?

אתם מבינים מה זה אומר כשהערבים מודרים אפילו מהמחאות, ואיך זה שכפול מדוייק של האפרטהייד שבבסיס הציונות למחוזות אחרים, ברמות משוגעות לגמרי של אבסורד?

קשה ליצור קשר ישיר בין שני האירועים, אבל לפחות מבחינת הסיפור המשותף, ההתלקחות האלימה של השטחים הכבושים מגיעה על רקע חודשים ארוכים של מחאה שמשמשת זרוע ביצועית של האפרטהייד לקבורה שלמה של הנושא הפלסטיני, לקבורתם חיים של בני האדם הפלסטינים כבני אדם (וזה בדיוק מה שישראל עושה כבר עשרות רבות מאוד של שנים, והרוע שבבסיס הפעולה הזו הוא יסוד ההשחתה הנפשית והשכלית העמוקה של המקום הזה).

אני כל כך שונא את המחאה הזאת. אני כל כך שונא את זה שהתפקיד הכי גדול שהיא ממלאת, אפילו יותר מתביעה לאישוש העליונות הטבעית של אנשים לבנים ואמידים, זה אשרור מוסרי של האפרטהייד הישראלי על ידי שתיקה והשתקה.

זו לא מחאה טועה ולא מחאה מבולבלת. זו מחאה מאורגנת וארורה. בגלל הנחשיות, בגלל הזדון, בגלל המיסוד והלגיטימציה של האפרטהייד אני מתעב אותה ובז לה מעומק לבי.

–

זה היה השבוע של המחאה הדרוזית הגדולה, אפרופו הקמת המפגע המחריד ושמו טורבינות להפקת חשמל מרוח. אחת ההמצאות המכוערות, המדכאות והמחרידות של המודרנה, שהנפש ממש משתתקת מולה.

בשבועות האחרונים אני משתעשע עם הסלוגן “כמו כן, יש להחריב את הפורום הכלכלי העולמי”, והסלוגן הזה לגמרי קשור למחאה הדרוזית. שניה, לפני שאתן פורצים בצחוק פרוע (או אחרי, כי צחוק פרוע הוא מיסודות קיומנו כאן), אגיד שאני רציני לגמרי.

כי מאיפה מגיע הטירוף הזה של האנרגיות המתחדשות ויעדי האקלים המופרכים והשרירותיים, שמבוססים על היגיון אינפנטילי, נרקסיסטי ויומרני להחריד? בדיוק מאותן התארגנויות בינלאומיות הרסניות כמו הפורום הכלכלי העולמי.

כמו הוועדות השונות של האו”ם וכמו המועצה ליחסי חוץ וכמו בילדרברג, העולם שלנו מנוהל לא על ידי בחירה חופשית ודיון פתוח שמוביל אליה אלא על ידי אינטרסים ותעמולה של קבוצה קטנטנה של בני אדם, עשירים מאוד וטובלים בכוח באופן משפחתי היסטורי.

כדי לקדם עוד יותר את שליטתם בעולם הם חייבים לשלוט בתודעה שלנו, כלומר לשטות בה, לגייס אותה למאבקים מטופשים, לתעתע בה, להסתיר ממנה כל שמץ של אמת. והם חייבים, כמובן, לשלוט בגוף שלנו ובמה שהוא עושה, או אנחנו חושבים שהוא יכול לעשות.

שיגעון האקלים וההכנות לקטסטרופה שכביכול אמורה לבוא משמשים תיאטרון אבסורד עצום לכל כך הרבה מאפיינים פסיכולוגיים ופוליטיים של שליטה ותימרון שצריך להתייחס אליהם בנפרד, אבל האמצעים, לוחות הזמנים, אווירת החירום – כל אלה בבירור לא תוצאה של התפתחות ספונטנית (דיון פתוח ובחירה חופשית, זוכרים?) אלא של כפיה מלמעלה, של מניפולציה, של שיטוי.

יש להם את כל הכסף, אז הם יכולים לקנות הכל מכולם, ולמנף את זה פי מאה: האדמה החקלאית הצנועה של הגולן, שמוחזקת בידי שארית הדרוזים שלא טוהרו אתנית ב67, פתאום היא איזה משאב רב חשיבות שמתנהל סביבו מאבק נורמטיבי אפוקליפסטי.

אני לא יודע אם הם מבינים את זה במילים האלה, אבל נדמה לי שהמחאה של הדרוזים השבוע מרמזת שהם כן טיפה מבינים מה הכוחות שעומדים מולם, ושזה בשום פנים ואופן לא קשור לאקלים או לחשמל.

יש להחריב את הפורום הכלכלי העולמי.

–

זה גם היה שבוע של שתי תאונות ימיות מדווחות: באחת 78 מהגרים לפחות טבעו למוות מול חופי יוון, ובשניה טבעו 5 מולטי מליונרים בכלי שיט מטומטם בצורה יוצאת דופן שהורד למעמקי הים והלך קיבינימט (עם זהות מאוד מעניינת של אנשים עליו, אבל זה נושא לקונספירציה נפרדת).

וחשבתי על זה, על הסימטריה המוזרה: אלה מתים בגלל שאין להם כסף והם צריכים להגר בשביל סיכוי לחיים סבירים, ולאלה יש כל כך הרבה כסף שהם מהמרים את חייהם על הזיה מטופשת (לשבת בתוך צינור מתכת שניים שלושה קילומטר מתחת לפני המים? בשביל מה בשם אלוהים?).

מזמן לא הייתה לנו המחשה כל כך חיה, כל כך טראגית, כמה החברה האנושית משוגעת מרוב פערי מעמד.

–

כחלק מנוהג חדש שאני רוצה לאמץ בטורי סופ”ש ובכלל, אתחיל לכלול קליפים של דברים שמעוררים רגש – -רגש מכל סוג.

הפעם אני מביא את Malade, במקור של סרז’ לאמה, כאן בביצוע של לארה פביאן. אני ראיתי ושמעתי את הקליפ הזה איזה מאה פעם, ואני חושב שבכל מאה הפעמים האלה לא הייתה פעם אחת שלא בכיתי מנה הגונה של דמעות. הבוקר, עציץ שמתנודד בין חיים למוות עשה לי חיבור בלב לאחים שלי, שמתו שניהם בשיא הקיץ, בהפרש של 12 שנה. לארה פתחה לי את הברז העמוק של הדמעות. אולי היא תעשה את זה גם לכםן

(רגש זה אלוהים)

האנושיות היא מחלה חשוכת מרפא, ושַׁאֶלֶת היא חלק בלתי נפרד שלה.

שיהיה דבש של סופ”ש

תזכורת

אנחנו לא נלחמים בנשים, או בגברים.

אנחנו לא נלחמים בדתיים, או בחילוניים.

אנחנו לא נלחמים באנשים שמדברים שפה אחרת משלנו, או מתלבשים אחרת מאיתנו.

אנחנו לא נלחמים באנשים עם רגישויות והעדפות שונות משלנו.

אנחנו לא נלחמים במדע או ברפואה, במסחר או בחינוך, במורות או בנהגים,

או במי שכמונו בדיוק רצה כיסא, עגלה או את המקום הזה במרחב הציבורי.

אנחנו לא נלחמים באנשים עם דעות שונות משלנו על הדרך שבה העולם או החברה צריכים להתנהל: הדעה השונה היא מקור לגירוי, להעשרה, למחשבה. לקונפליקט שמבריא את החברה והאדם דרך תהליך של בירור ואיזון בתנועת מטוטלת, או ספירלה, או שתיהן.

אנחנו לא נלחמים באנשים שמאמינים באלוהים, במולדת, בעם ובשוק החופשי,

ואנחנו לא נלחמים באנשים במאמינים בעולם אחד, חופשי, חילוני ושוויוני.

על כל זה ועוד אנחנו יכולים, צריכים, ונשמח להתווכח.

–

אנחנו יודעים שרוב בני האדם טובים בבסיסם, ונולדים עם מסוגלות לחמלה והוגנות.

–

אנחנו נלחמים בהון ובכוח, כלומר באנשים עם הון וכוח פוליטי שהתרגלו לחשוב

שבגלל שיש להם את האפשרות להכריח בני אדם, לתכנת בני אדם, לתכנן בני אדם,

להכריח חברות, לתכנת חברות, לתכנן חברות,

אז יש להם את הזכות הטבעית לעשות את זה.

–

אנחנו נלחמים במי שמפקיעים מאיתנו את הויכוח הפתוח ואת הלגיטימיות של הדעה והמחשבה, בשם ההון והכוח, למען עוד הון ועוד כוח. מי שמנתקים אותנו מהסיבה הפוליטית, המוסרית, הרגשית, לקיום החברתי שלנו. מי שהופכים אותנו ליצורים חלולים וחסרי חשיבות ומשמעות. לצרכנים, נתינים וכלי קיבול לתעמולה. 

העשירים מדי והחזקים מדי והשאננים מדי, והעסוקים מדי בחמסנות ומניפולציה, כי יש להם תחושת בעלות חולנית על האדם והחברה. 

בהם אנחנו נלחמים. זו המלחמה שלנו. וזו המלחמה היחידה שנכון, שווה ומוצדק להילחם.

–

כמו כן, יש להחריב את הפורום הכלכלי העולמי

ואת ארגון הבריאות העולמי

ואת האו”ם בצורתו הנוכחית.

בניגוד לזמנים קודמים במסעו של האדם על כדור לכת זה, בימים שלנו השליטה של כהני השבט על המידע הזורם אל ומתוך המרחב הפוליטי, בחלקים גדולים מהעולם, רחוקה מלהיות טוטלית. זה לא שהם איבדו את המוטיבציה, הם איבדו את היכולת: האינטרנט מספק לכל אדם מקלט ומשדר רב עוצמה עם יכולת מובנית להעביר כמעט כל מידע שירצה פנימה או החוצה. 

יחד עם זאת, הרוב הגדול של האנשים בוחרים להישאר בתוך הגדר המתוחמת שהממסדים הקימו עבורם, איפה שהדיונים הכי חשובים הם זהות שופטי בית המשפט העליון או הועדה הממנה אותם, הויכוח מדינה אחת או שתיים (או פשרה יצירתית חדשה!), פרקים חדשות של סדרות חדשות וישנות בנטפליקס (הרשת של הממסדים האמריקאים להבאת בני האדם למצב פוליטי תודעתי של צמח), סרטונים על כלום ברשתות החברתיות השונות ואולי גם לימודים ועיסוקים מקצועיים שונים, שהם כמובן לא רעים בפני עצמם אבל לא עושים שום דבר טוב לגאול את האדם במובן משמעותי, כלומר פוליטי.

במובנים רבים אנשים שחיים בעולם שבו יש גישה לאינטרנט ובוחרים להישאר בתודעה ממסדית הם בדיוק הפיל שנשאר עומד במקום בגלל שהרגל שלו קשורה בשרשרת של כלום לענף דקיק שלא יכל לקרוע כשהיה רק גור קטן. 

כל מה שאנחנו רוצים לדעת אנחנו יכולים לדעת. כל מה שחשוב לדעת אפשר לדעת: על עומק הזדון של הממסדים המדינתיים השונים, על השקרים המפלצתיים שהם מספרים לנו בכל תחום, על סדרת ההונאות שהביאה אותנו למצבנו הנוכחי העגום: ברפואה, בפוליטיקה, במלחמות, בארגוני ביון, במהפיכות יזומות ומתוכננות, בשוד והרס של חברות וחבלי עולם,  בהרעלה שיטתית של הגוף והנפש בחומרים מזיקים, מסוכנים ומערערים, במה לא? 

במובן העקרוני, צריך לומר, שום דבר מזה לא חדש: היצירה התרבותית וההגותית לכל אורך ההיסטוריה בערך רצופה מפני אזהרות על כוחו המשחית של השלטון. רק בזמנים שלנו, שבהם הטמטום פשה והבורגנות נעשתה חלולה וריקה מכל מחשבה וערך או עיסוק במשהו שאינו קניות וציות, השתכחה מאיתנו האמת הפשוטה הזו שאין בה שום דבר שערורייתי: זו פשוט עובדת קיום. כמו כוח הכבידה או חוק שימור החומר, אנשים נעשים רעים, שלא לומר סדיסטים (כלומר שואבים הנאה מצערו של הזולת) ופסיכופתים (כלומר חסרי כל יכולת לאמפטיה ושואבים ריגוש מענג מכאבו של הזולת) כשיש בידיהם כוח גדול שאינו מבוקר ואין מולו כוח נגדי. זה הדבר הכי פשוט בעולם. זה חוק טבע. זה חוק בסיסי של הקיום האנושי. זה החיים. 

אבל הממסדים בזמנים שלנו הלכו כל כך רחוק בפשע וברשע שהם מרגישים חובה לעצמם להילחם באמת הפשוטה הזאת ולנסות להכחיד אותה מקיום, כלומר מהאיטואיציה האנושית. זה כל מה שנשאר מהממסד בימינו, ברמה הנורמטיבית והפסיכולוגית: מלחמה מתמדת בכל ספק, פקפוק ושאלה כ”קונספירציה” או כ”הזיה”. 

ממתי אנשים עם כוח פוטרים את עצמם ממענה על שאלות ואתגרים בעזרת מסגור השואלים והמאתגרים כלוקים בשכלם ונפשם? איך יכול להתקיים שלטון ייצוגי במרחב שזו הפרקטיקה הנהוגה בו? 

האם אפשר לייחס לממסדים פוליטיים שמדברים כך על אנשים שחייבים לציית להם (אחרת תבוא משטרה ויבואו פיטורים ומי יודע מה עוד יבוא) אפילו צל של כוונה טהורה או מצפון נקי? האם הפרקטיקה הזו לבדה לא מספרת לנו שהממסדים הפוליטיים (וכל הממסדים הם פוליטיים) איבדו את דרכם, וההגמוניות המחזיקות בהם נמצאות כבר בשלב די סופני של ניוון? 

לא שהם העניין, אלא אתם, אנחנו. ולנו, לכל אחד ואחת מאיתנו, יש את החובה לדעת מה שהממסדים והשלטון לא רוצים שנדע. בזמנים שלנו זה מאוד מאוד פשוט, ומי שלא עושים אפילו את המאמץ הקל ביותר להגיע למידע הזה הם פושעים של ממש נגד עצמם, נגד המשפחות והחברה שלהם ונגד האנושות, במובן ממש פשוט ולא דרמטי: אם הבורות שלנו מאפשרת את השגשוג של הרוע, בחירה להישאר בבורות היא השירות הכי טוב שאפשר לעשות עבור ממסדי הרוע. 

אם אתם עדיין ישנים בקיץ 2023, אפשר לרחם עליכם, אבל רק בקושי. 

–

מאיפה להתחיל? הראיון הזה של רוברט קנדי ג’וניור אצל ג’ו רוגן יהיה התחלה טובה. השיחה של דר’ דייויד מרטין בפרלמנט האירופי על המקורות והמאפיינים של הקורונה גם היא חשובה מאוד. אפשר לקנח בהרצאה של ג’ון מרשהיימר על המלחמה באוקראינה, והאחריות של המערב לה.

ואם יש לכם עוד ערב אחד פנוי, או שניים, אז אני ממש ממליץ על היפרנורמליזיישן.

–

ואל תשאלו “ומה?” או “מה אחר כך?”. קודם תסכימו לקבל את זה ששיקרו לכם בכל נושא כל החיים, ושכל מה שאתם בטוחים שהוא אמת, ובייחוד כל מה שאתם מאמינים שהוא אמת מקודשת הוא בולשיט פרי תעמולה. משם אפשר להתחיל מסע רציני לחופש. רק משם.

בשבוע האחרון חברות וחברים שלי בפייסבוק (הרשת שהבטחתי לעצמי למחוק לצמיתות ובאופן מוחלט עד סוף שנה הבאה, מתוך כוונה שהאתר הזה שבו אתן קוראים עכשיו יהפוך לבמה וזירה משמעותית לאנשים אנטי-ממסדיים) השתעשעו לראות שאני חותם פוסטים במשפט “כמו כן, יש להחריב את הפורום הכלכלי העולמי”.

אני האחרון שיתווכח עם שעשוע, אבל בכל זאת חשבתי להגיד למה זה לא רק שעשוע.

–

הפורום הכלכלי העולמי הוא אחד ממקרי המבחן הכי מובהקים שמבדילים בין אנשים ערים לישנים. מי שערים מבינים כמה אפל, מגוחך ומטורף המוסד הזה, וכמה מסוכנת פעולה מתואמת של תאגידים וממשלות נגד האדם והחברה (הסופר-ערים יודעים שמדובר במוסד אפל אחד מני רבים, ואולי זה שהוא הכי גלוי ומעל לפני השטח מבין ההתארגנויות האקסקלוסיביות לדיכוי האנושות והאדם).

מי שישנים בכלל לא שמעו על המוסד הזה, או, אם שמעו עליו, בכלל לא מבינים את הנזק שהוא גורם ועתיד לגרום, ועד כמה עצומה ההשפעה שלו על מדיניות ציבורית בכל תחומי החיים. הם לא מבינים ולא מסוגלים להביא את עצמם להתעניין: בעולמם הפנימי (המדומיין והמהונדס על ידי האליטות לצרכיהן) לא ייתכן שיש ארגון כמו הפורום הכלכלי העולמי כמו שהוא באמת, וגם אם כן, זה לא כזה חשוב. כי החיים אחי.

–

הערת אגב: כענן צהוב-אפור ומבשר רעות שוכנת מעל הראשים שלנו כל העת העובדה שיותר ויותר מהמדיניות הציבורית במדינות הלאום הדמוקרטיות נמצא במעבר מואץ לידי ארגונים בינלאומיים בירוקרטיים ובלתי נבחרים (כמו הפורום הכלכלי העולמי או ארגון הבריאות העולמי) (שכולם, ללא יוצא מן הכלל, מנוהלים על ידי האליטות הכלכליות והצבאיות של העולם), ושהתהליך הזה קורה בלי שמתגבשת נגדו התנגדות מנומקת, בלי שמוצעת בחירה, בלי שקיפות.

–

האינטרס המובהק שלנו (ושל האנושות, אם יורשה לנו שניה לקחת אחריות) הוא להעלות את הסיפור של השליטה העולמית דרך ארגונים לדיון כל הזמן, בכל מקום, כשלב מקדים לצבירת מספיק כוח להריסתם באמת. גם אם המטרה שלנו היא הרס מוסדות קיימים (וזו המטרה), היא חייבת לעבור דרך הנכחת הסוגיות האלה בשיח הציבורי.

איך עושים את זה? כמובן שאין תשובה קלה ומוכנה. אבל דרך פשוטה להנכיח בשיח את הפרספקטיבה שלנו היא לדבר עליה בצורה פשוטה ותמציתית, למשל באמצעות פתגמים ואמרות שחוזרים וחוזרים על עצמן. זו הסיבה שאני מוסיף לסטטוסים שלי (ולהתבטאויות ציבורית שלי) את הסיומת “כמו כן, יש להחריב את הפורום הכלכלי העולמי”.

–

לא רק כלפי הציבור הישן יש ערך באמירה כזו, או באמירות כאלה, אלא גם כלפי עצמנו, קהל הספקנים והמרדנים. במקום להתפצל למאה קבוצות משנה אפשר ונכון להתכנס סביב מטרה או כמה מטרות חיוניות שיש לגביהן הסכמה רחבה ומגובשת. הסכמות כאלה יכולות להפוך לאתוס מכונן: הדבר ששואפים להשיג, או הדבר ששואפים להשיג קודם כל, ומבטאים בקולנו כל הזמן. אני מציע את הסיומת הזו לשימוש של כל מי שרוצים ומסכימים איתה. בעברית, באנגלית, בשפות אחרות. בצחוק, ברצינות, גם וגם. הכל הולך. למילים שחוזרות על עצמן יש כוח אדיר. כמו מנטרה, או תפילה, או לחיצת יד סודית, גם אם פומבית לגמרי.  

מי יודע, אם מטבע הלשון הזה יהפוך לטרנד, אולי גם אנשים יתחילו לשאול מה זה, ומה פתאום זה.

–

כמו כן, יש להחריב את הפורום הכלכלי העולמי

–

אם התוכן שלי מדבר אליכן ואתם רוצים לסייע בהצמחת הפלטפורמה הזו, אני מזמין אתכם לעשות מנוי. יקר זה לא. משמעותי זה כן.