המצב הפוליטי שישראל מצויה בתוכו הוא רק דוגמא טובה, אבל אני בטוח שתמצאו דוגמאות רבות ממקומות אחרים. מה עושים כשאנחנו ניצבים מול כמה בחירות שכולן רעות? ליתר דיוק: מה על אנשים שחושבים במונחים של שוויון, שלום וצדק לעשות במצב כמו זה שהמערכת הפוליטית הישראלית נמצאת בו?

אם אנחנו היינו פוליטיקאים שמאלנים, מה היה עלינו לעשות? ואפילו כאזרחים, איך אנחנו צריכים לנהוג כשנדמה שכל דרך שבה נבחר גרועה? גרוע מזה, כשברור לנו (וברור לנו) שהארגון הפוליטי הקרוי “מדינת ישראל” לא ישנה את דרכיו באופן מהותי ויתנהג בהתאם לתפיסתנו, ולא משנה מה נעשה?

המצב הפוליטי הנתון, שמשלב באופן מקסים בין תורת המשחקים לבין רפלקס הקאה מתווך לנו בתזזית ספינולוגית בלתי פוסקת, שהיא בערך מה שנשאר מהחדשות בעולמנו (לצד תוכן שיווקי ומפגני אוננות קולקטיביים, שהם הלחם והחמאה). אבל מה לעשות?

מה תעשה נציגת שמאל שיש לה היכולת, אולי, לסייע בהמלכת פשיסטים כמו סער או בנט על ידי הצטרפות לממשלה בעלת ערכים מתועבים, תוך הבטחה שאפשר, אולי, להיפטר כך מנתניהו?

ומה יעשה שמאלן פשוט (אם נותרו כאלה שאינם חברים בהתארגנות, עמותה או כלי תקשורת), מול מציאות שבה אין לו באמת למי להצביע כדרך להשפיע באופן קונסטרוקטיבי על המציאות מעשה ידי ישראל?

לפעול. לעשות. לבחור.

אנחנו מודרכים מגיל 0 לחשוב שאנחנו תמיד צריכים לעשות משהו. כלומר: לבחור את אחת מדרכי הפעולה שהמנגנון הפוליטי מעמיד בפנינו כלגיטימיות. לבחור, להתנדב, להתגייס, לרוץ בבחירות, להצטרף לעמותה. לפעול. לעשות. לבחור.

אבל מה אם כל מה שאנחנו עושים לא באמת אפקטיבי? מה אם כל הפעולה, העשייה, התנועה, הריצה, הנאומים, לא משיגים את שינוי המציאות, ולא יכולים להשיג את שינוי המציאות?

האם אנחנו בכלל מרשים לעצמנו לחשוב שמצב כזה ייתכן? האם במסגרת התכנות והחברות שעברנו, שמלמדים אותנו “לפעול” (כלומר להיראות לעצמנו ולחברה כאילו אנחנו עושים משהו מקובל), מותר לנו בכלל לראות את חוסר התוחלת של מעשינו, או אפילו, שומו שמיים, את הנזק שלהם?

(כבר כתבתי פעמים רבות על הנזק שבחיזוק תדמיתה השקרית של ישראל כדמוקרטיה – תדמית שמליוני אנשים משלמים עליה בכבודם, ברכושם, בבריאותם ולעיתים בחייהם).

לפעמים אי הפעולה היא הבחירה האפקטיבית והמוסרית ביותר

מתי ואיך לפעול בשדה הפוליטי והמוסרי ומתי ואיך לא – זו משימה גדולה מדי לעמוד עליה במאמר אחד. אבל די בכך שנאמר בקול את מה שאנחנו יודעים: מדינת ישראל לא תעבור שינוי מהותי, מכיוון שמנגנוני הכוח האמיתיים שלה לא עומדים לבחירה ופועלים באופן נסתר וברישיון פתוח, ומכיוון שדמוגרפית ההעדפה לכוח ופשיזם בקרבנו חזקה מכל עמדה נגדית, וכך זה יישאר.

אז מה עושים במקרה כזה? לדעתי במצב שבו לפעולות שלנו לא רק שאין כל השפעה חיובית על פעולת הקולקטיב הפוליטי, ולא רק שאין להם השפעה כזו, הם אף מציירים את תדמית הקולקטיב כדמוקרטי וליברלי – שקרים שמחזקים מאוד את חופש ויכולת הפעולה וההיזק של הקולקטיב הפוליטי הישראלי המדובר.

במצב הנוכחי שבו אנחנו, אזרחיות ואזרחים, פוליטיקאיות ופוליטיקאים, לא יכולות ולא יכולים להשפיע באופן מהותי ורציני על פעולת הקולקטיב (שמנווטת לחלוטין בידי הרשות המבצעת ואגפיה הנסתרים והנסתרים למחצה). והבחירה היחידה שמכבדת אותנו ואת עקרונותינו היא אי הפעולה ואי ההשתתפות.

בשלב המאוד מאוד מאוחר הזה במסע הריקבון של הישראליות, אלה מאיתנו שניחנו באומץ צריכות וצריכים להסיק מסקנה שהיא הפוכה לגמרי לכל מה שהמקום הזה ניסה ללמד אותן ואותם: שצריך לעשות, לפעול, להשתתף. מסקנה שקובעת שהדרך הנכונה ללכת בה בשלב בזה היא אי פעולה, אי השתתפות והימנעות.

על ידי אי-פעולה שכזו נעמיק בנו את תפיסת הבידול ההכרחית בין המקום הזה לבין עצמנו. הבידול הזה חיוני לצורך המשך פעולה ומחשבה באופנים נוספים.

לשם בחירה באי פעולה, דא עקא, נדרש אומץ רב ומסוגלות נונקונפורמיסטית מפותחת, שגם היא ההיפך המוחלט ממה שישראל ניסתה ללמד אותנו מבטן אימנו. השאלה היא, אם לנוכח כל מה שאנחנו יודעים ורואים, למדנו והבנו, אנחנו כבר מסוגלות ומסוגלים להתגבר על הרומנטיקה האידיאולוגית הדקדנטית של ילדותינו ונעורינו, ולבחור כסובייקטים עצמאיים בעולם, כלומר בעלי רשות ורישיון עצמי למחשבה ופעולה חופשיים מכל תכתיב, איום, אינדוקטרינציה ולחץ .

במצב שבו לפוליטיקאית משמאל אין כל יכולת השפעה על המציאות, ולבוחר משמאל אין כל יכולת להפסיק את הפרקטיקות הרעות של הקולקטיב, ולפעילות ולפעילים אין כל מנוף אפקטיבי כלפי זרועות השלטון, נסיגה אחורה מהזירה הציבורית אל מתחמי הבחירה האישית – הבחירה האישית לא לקחת חלק בחגיגות המזוייפות והשקריות, ולהפגין את המיאוס וחוסר האמון על ידי היעדרות מהנשפיה  – נכיר בכך או לא נכיר בכך, זו הבחירה האחרונה המשמעותית שנשארה לנו. וביקום מלא פסודו-פעולות חסרות השפעה ומהלך בעולם האמיתי, לאי הפעולה, באופן פרדוקסלי ואינטואיטיבי לגמרי, יכולה להיות ההשפעה המשמעותית ביותר על התהוות המציאות הישראלית העתידית.

הו.

כמה נורא זה שבאים כמה ארחי פרחי וזבי חוטם מפאקינג האג ומאיימים על ישראל בתביעות בבית הדין הבינלאומי ועוד על דבר מונפץ ומופרך כמו פשעי המלחמה, כשבקושי עברו 75 שנה מאז השואה ומאות שנים בודדות מאז כל המסעות והסיפורים שמהם סבל רק העם היהודי לבדו, שכידוע היהודים הם הסובלים הבלעדיים של ההסטוריה ורק להם היה לא נעים בזמן שכולם עשו חיים, למשל השחורים, או הילידים של אמריקה, או הקתולים בארצות הפרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות הקתוליות והמוסלמים בגבולות העולם הנוצרי, ולהיפך, והסינים תחת כיבוש יפן – לכולם רק חגים וחגיגות, ואנחנו מה?

אז לבוא עוד אלינו בטענות על פשעי מלחמה? אלינו? שכיכבנו בתנ”ך? אין קץ לשפלות של הגויים. אין!

אבל בכל זאת, מכיוון שצריך להתמודד עם המציאות, בואו ננסה לחשוב יחד, בצורה מאומצת ומרוכזת, מה אפשר לעשות נגד התערבות של גויים ימ”ש בהחלטות הריבוניות של ישראל שהיא דמוקרטיה איתנה שבה הפרקליטות שבתוך הפרקליטות מנסה להחליף שלטון באמצעים פסולים, בשיתוף הגמוניה גזענית שלא רוצה להיות שותפה למאבק הטוטלי נגד הפלסטינים?

אספתי כמה עצות מועילות.

אפשר

# לשלוח מרגלים ומומחי סייבר לשבש, לאיים, לבלבל, להכפיש ו/או לחסל, פיזית או תדמיתית, את בית הדין ושופטיו

# לגייס את הקהילות היהודיות למסע של נהי ובכי

# להפעיל לחץ גלוי וסמוי על מקבלי החלטות במערב

# להשיג בדרכים מדרכים שונות משתפי פעולה מקרב הפלסטינים והקהילה הפוליטית הבינלאומית שישבחו דווקא את הכיבוש הישראלי, תוך טענה שהוא אף אינו קיים

# להשקיע מליארדים בזרועות ומקפיינים עולמיים להפחדה, השתקה, דיסאינפורמציה ודמורליזציה שתכוון נגד ליברלים שמעזים לבקר את ישראל – ובראשם יהודים

אזהרה:  האמור בסעיפים אלה עשוי או עלול להתגלות כאפקטיבי פחות בזמן שבראש המעצמה העולמית הגדולה והחזקה עומד מישהו שנשבר לו, והוא מכיר היטב, ויש לו את כל היכולת לסכל, לחבל ולמנוע שימוש באמצעים הזכורים אלה, תוך הפעלת מנופי לחץ/עידוד אדירים שעומדים לרשותו 

לחלופין, אפשר

> לא לעסוק בקולוניאליזם, כיבוש ונישול של תושבים ילידיים של חבלי ארץ, תוך מניעת מלוא הזכויות החוקיות של המשטר מהם

> לא להקים התנחלויות בתוך שטחים שנכבשו במלחמה, תוך הזרמה בלתי פוסקת של כוחות צבא ומרגלים שיעזרו במלאכת הכיבוש והדיכוי

> לא להתייחס לאוכלוסיה כבושה ומנושלת זכויות כעדר זומבים פראיים ונעדרי זכויות שיש לחנך דורות של ילדים וחיילים לשנוא אותם עד מוות ולפחד מהם בבעתה נוראית

> לא לעודד לכוחות הכיבוש, השיטור והדיכוי, לפעול באלימות מירבית בכל רגע נתון, תוך מתן מטריית הגנה בלתי חדירה גם במקרים ברורים של הרג שנובע מזלזול, רשלנות או רצחנות לשמה

> לא לכבוש אוכלוסיה זרה. באמת. מדינות רבות בעולם מצליחות! האם דווקא העם היהודי המפואר נדון לכישלון מהדהד בתחום הזה?

> לא לשלוח צלפים להשתמש בנשק חי ומדוייק לדכא הפגנות של לא חמושים שלא מאיימים בשום צורה ישירה או עקיפה על החיים של אפילו אחד מהם

> לא ליזום שום צורה של טיהור אתני, ולו באצטלה ארכיאולוגית, צבאית, מדעית, תנ”כית או אחרת

באיזו קבוצה של עצות תבחר ממשלת ישראל בהנהגתו של הגאון הבינלאומי הנרדף והמושמץ על לא עוול בכפו בנימין נתניהו וחבר סובביו המוכשרים ביותר גם הם, רק קצת פחות ממנו? אשמח לשמוע את דעתכםן! שתפו אותי בתגובות

את הפנינה הכל כך מרגשת, כל כך גברית שבכותרת שחרר השבוע לחלל העולם בכיר במערך השיטור הישראלי: הגבר בעל השם הגברי והעמידה העוד יותר גברית שמעון לביא. ברשתוכםן אני רוצה להציע ניתוח קצר של המשפט הזה, כי כל מילה בו חשובה להבנת מצבנו העגום והפסיכולוגיה הארורה של המקום הזה, והכוחנות הרצחנית שהוא דוגל בה.

מי שמעז לפגוע בכם אתם רשאים להרוג אותו 

1. “מעז”
   לא “מי שפוגע בכם”, או “מי שעומד לפגוע בכם”, ואפילו לא “מי שניסה/מנסה לפגוע בכם”, אלא מי שמעז. התעוזה היא החלק הראשון והחשוב, זה שעליו מענישים במוות. ישראל, במילים האלה של שמעון לביא, היא לא מדינת חוק, אלא בריון חמוש ושש אלי הרג שמסתובב ומחפש לראות מי מעיז לא לכבד אותו, או מי לא משתטח מייד על הרצפה כשהוא רואה אותו. זו שפה של מצ’ואיזם רצחני, של ערסיות, של פושעים, של מיליציות לאומניות חמושות. אצלנו היא נשמעת מפי אחד השוטרים הבכירים במדינה, בראיון לעיתון שאליו בוודאי התכונן ארוכות באמצעות דובר ובחר את מילותיו בקפידה.
2. “לפגוע”
   מה זה אומר “לפגוע”? לצעוק? לדחוף? לזוז בצורה מאיימת? להסתכל בצורה פוגענית? לקלל? להיות עם כלי נשק פוטנציאלי ביד, או רק להיות בסביבתו של אחד כזה? בזמן שזה קורה או אחר כך? או לפני כן, על פי השערתכם? האם בחוק העונשין יש סנקציה על “פגיעה”? כמובן שלא. “פגיעה” שוכנת עמוק בחיקו של מרחב עמימות ופתוח לפרשנות לגמרי, וכשמפקד משטרה בכיר ביותר משתמש בשפה הזו כשהוא מדבר על הרג הוא אומר לשוטרים שלו, מתחת למילים: אתם יכולים לבחור בפרשנות מקלה לפגיעה. זה בסדר. אם הרגתם או רצחתם אדם סתם כי הייתם ביום רע או כי את שונאים ערבים בדם, המערכת תמצא את הדרך להכשיר את ההרג הזה. עלי.
3. “רשאים”
   דווקא המילה התמימה לכאורה הזו היא המצמררת ביותר בכל השורה המחליאה מפיו של שמעון לביא. כי מה פירוש “רשאים”? זה מינוח שמהדהד שפה חוקית, משפטית, תקנונית. במילה הזו, רשאים, שמעון לביא אומר לשוטרים שלו, ההורגים בפוטנציה: יש כיסוי חוקי למעשים שלכם. כשאתם יורים במישהו שלדעתכם מעיז לפגוע בכם, או עמד להעיז, או חשבתם שהעיז, או חשבתם שאולי עמד להעיז לפגוע בחבר שלכם, אתם לא בני אדם פרטיים שהורגים בן אדם פרטי אחר. לא לא: אתם מוציאים לפועל של החוק הישראלי. הפעולה הזו היא מילוי לשון החוק. ההרג הזה חוקי – הוא לא ביטוי של כעס, של אלימות, של רצחנות או של שגעון זמני, אלא של החוק והסדר. זה בכלל לא אישי. זה כמו רכב שמגיע לעבור טסט ובודקים לו את הפנסים. זו פעולת ההרג שלכם. תירו חופשי. זה בסדר.והוא מדבר על ירי באזרחי המדינה, כן?
4. “להרוג”
   לא “לפגוע בו בחזרה” ואפילו לא “לפגוע בו בטרם יעלה בידו לפגוע בכם”. ואפילו לא “לעשות ככל הדרוש כדי להגן על עצמכם” או “להפעיל כוח בכל מידה שנדרשת להסרת האיום”. ניסוחים כאלה, אפילו שהם משמשים להיתר טווח נרחב של רצחנות, יוצרים איזו מראית עין של שוויון, או איזון, בין פוגעים לנפגעים. שמעון לביא מבטל את הסימטריה או את ההדדיות הנדרשת, המתחייבת על פי השכל הישר וכל כלל מוסר סביר, ומחליף אותה בקריאה לפעולה דיספרופורציונלית. העונש על פגיעה אינו פגיעה כי אם הרג. יש רק אמצעי אחד ורק עונש אחד: הרג. אין מדרגות ושלבים בהפעלת כוח, אין קריאה להפעלת שכל ישר ושיפוט אנושי של הסיטואציה. השוטר הופך למכונת הרג, או לרובוט רוצח: כשהוא מזהה סיטואציה X הוא מוציא נשק ומחסל.

   ---

   ההתפתחות המחליאה הזו בתפיסת  תפקידה המוצהר של המשטרה לא באה בחלל ריק. ראשית היא באה מייד על רקע הרג החף מפשע בטמרה, משמע: באה לטאטא ולהכשיר אותו. אין בעיה אם נהרגים חפים מפשע, כי המודל שלנו הוא להרוג כשמעיזים לפגוע בנו.אבל אפילו יותר מזה, האמירות האלה, וכנראה דמותו של שמעון לביא עצמו, צומחים על רקע שנים רצופות ומתמשכות של התגברות והתגלות ההיתר הפורמלי לקחת חיים מצד הממסדים החמושים של מדינת ישראל.ראינו את ההיתר הגובר הזה בטביעת המונח “לנטרל” כתחליף ל”להרוג”. ראינו אותה במחאה הרחבה מצד כל הימין הישראלי וגם חלקים מהשמאל, על עצם העובדה שאלאור אזריה הועמד לדין. ראינו אותה בהיתר – בחובה – “לוודא הריגה” בכל מקרה של היתקלות אלימה, או אלימה בפוטנציה, עם פלסטינים, כולל ילדות. שוב ושוב ושוב ראינו בשנים האחרונות את התמונות האלה, של ירי מטורף בפלסטינים, כולל כשהם כבר מתים, גם בסיטואציות שבהן בבירור אפשר היה לסיים את האירוע בלי קורבנות בנפש.

   ההגיון הקר והחולני של ההרג כאמצעי ענישה על חוצפה, על “העזה” הולך ומחלחל בשורות השוטרים והחיילים, אין לי ספק בזה: אנחנו רואים את זה באלימות של השוטרים במפגשים עם אזרחים ישראלים שהפרו איזו הנחיה לא קיימת של הקורונה, או פשוט לא צייתו בשתיקה ומייד להוראה של שוטר, בלתי סבירה או לא מגובה בחוקים כפי שהיא אמורה להיות.

בשבוע האחרון, למרות מכשולים רבים שהציבו פקידים עויינים ובראשם מנדלבליט האיום, הצליח ראש הממשלה בעל האייקיו האימתני שזכות לנו לשרת כארחים תחתיו להחיל מגבלות על הכניסה מנתב”ג, בסך הכל שנה מפרוץ המגיפה ובהמחשה של מנהיגות שלא נראתה כמוה לפחות מאז הטיל דוד המלך מס כבד על הצידונים.

כחלק מאותן הגבלות ומגבלות, נדרשו חוזרים לישראל ממקומות רבים לשהות במלוניות בידוד בטרך יוכלו לחזור לחיי השגרה שלהם.

מה עשתה רשות שדות התעופה, שהיא גוף שהקים מפא”י כדי להתנכל באופן ישיר ומרושע למשפחת נתניהו-מיליקובסקי? הוציא את דיבת השבים רעה – ובמיוחד את דיבת השבים מדובאי, הלא היא דיבת-דובאי המפורסמת.

כבד עליה ליבה של רשות שדות התעופה. קה לה לראות יהודים מצביעי ליכוד מסורתיים ומקדשי שם שמיים ונתניהו  שבים ארצה מטיול שורשים בדובאי, שם זכו להתאחד מחדש עם אחיותיהן האבודות שהוברחו במיוחד לכבודם מארצות הגוש הסובייטי לשעבר ללב המדבר הערבי המבורך, מקור המתיקות-המתינות המבורכת של מצביעי נתניהו והסיבה לגזענות היוקדת מצד הנתנגדים להם בסיפורי צוללות ושחיתויות בדיוניות מפה ומשם, כאילו לערבים המתוקים תומכי נתניהו אין זכות להצטייד בצוללות.

וכל כך גברה האכזריות הקרה של רשות שדות התעופה האשכנזו-הגמונית שהחליטה להיטפל דווקא לשבים לדובאי,  ולחולל בהם שמות. אנחנו יכולים להיות בטוחים שאם הם היו שבים מפסטיבל מוצרט בזלצבורג אז כמובן שלא יהיו מתנהגים אליהם כך. אבל לא, הם ליכודניקים תומכי נתניהו שחזרו ממסע אהבה בדובאי, אז צריך להתנשא עליהם.

אני פשוט מתבייש להיות חלק מהתקשורת והממסד בימים כאלה. רק ביבי – כפי שניתן לראות, המיסטיקה מנצחת את ההגיון ומביאה אותי תמיד למסקנות הנכונות והמועילות לעצמי ולחברה הכללית.

מתוך אותה כתבה בהארץ:  על פי נתוני משרד הבריאות, בשבוע האחרון נחתו בישראל 12 טיסות ממדינות המחייבות בידוד במלונית, תשע מתוכן מדובאי. מתוך 971 נוסעים שחזרו מדובאי, 297 שוחררו על ידי הוועדה לבידוד ביתי מסיבות שונות. המספר הזה לא כולל מחלימים מקורונה, ששוחררו לאחר שהציגו מסמכים מתאימים. 

בימים העצובים האלה, כשמספרי המתים מהקורונה מאמירים ומאמירים בקצב מסחרר, ואי האמון בין מגזרי האוכלוסיה השונים המרכיבים את המדינה הזו הולך ומעמיק, קל ללכת לאיבוד בשטף החדשות המדאיגות והאסוניות ולשכוח מהעניינים העקרוניים, כלור מהחטאים היסודיים של המקום הזה.

כדאי לזכור. זה עושה שקט.

צריך לזכור: לחרדים יש כוח פוליטי עצום כל כך, בלתי פרופורציונלי, כמעט מוחלט, מסיבה אלקטורלית פשוטה: הם לשון מאזניים בין-גושית, ומי שהם יחליטו יהיה ראש הממשלה בישראל. זו עובדה קיומית של החיים הפוליטיים כאן.

אבל בין אלה שני גושים הם משמשים לשון מאזניים? באיזה נושאים חלוקים הגושים האלה? אפשר להגיד שהם חלוקים בנושאי דת ומדינה, או דמוקרטיה וליברליות או אפילו גישות כלכליות שונות, אבל גם אם יש מחלוקות בנושאים האלה, הן שוליות ולא מהותיות לאף אחד: ראינו את הליכוד עומד לצד ועדי העובדים שלו ומחלק כספים בלי הכרה כשהוא צריך, וראינו את מפלגת העבודה, או את יאיר לפיד, מצדדים בקפיטליזם ומתעלמים מהחלשים והמוחלשים בחברה.

כשמסירים את כל היאדה יאדה, מגלים שביסודו של דבר יש רק מחלוקת אחת עקרונית בישראל: בין המחנה שמכיר, לא חשוב באיזו רמה, בכך שישראל מנהלת שלטון כיבוש על הפלסטינים, והדבר הזה הוא בעיה, לבין מחנה שמתכחש לגמרי לסוגיה הזו, לא מכיר בכיבוש ולא רואה בהחזקת פלסטינים תחת שלטון צבאי בעיה.

שלא תבינו אותי לא נכון: אני ממש לא אומר שכל מי שממוקם שמאלה מהליכוד הוא לוחם כיבוש או אפילו מוכן להשתמש במילה הזו: הפחדנות המחרידה וה”ציונות” הממאירה איכלו כל חלקה טובה במחנה הזה. ובכל זאת, סוגיית הכיבוש והשלטון הצבאי היא הסוגיה המכוננת והסיבה הפוליטית לקיומו של שמאל (ואפילו “שמאל”, ואפילו אם אנשי המחנה הזה לא מבינים זאת בעצמם) בישראל. סוגיית הכיבוש היא המימוש הכי בוטה למבחן השוויון והדמוקרטיה של המדינה העברית – ולכשלון המדהד בשני הסעיפים האלה.

כשיש בקע כזה בין שני גושים פוליטיים בסוגיה כל כך עקרונית כמו העבדות בארה”ב של המאות ה18 וה19 או הכיבוש בישראל שלאחר 1967, מפגש אמיתי לא מתאפשר. ואפילו אם ההתנגדות לכיבוש נעלמה לחלוטין מסדר היום של השמאל הישראלי, חוץ ממס שפתיים פה ושם ואולי מעט פעולה מאורגנת בשולי השוליים, זו הסוגיה ואין בלתה, והיחס להסדר אפשרי, או הכרה אפשרית, הוא הבסיס הפסיכולוגי העמוק לבחירה אם להיות ימני או לא.

לתוך הבקע הזה השתחלה והתיישבה לנצח ההנהגה החרדית בישראל.  מתוך הבקע הזה, שאין לא תקנה, היא שואבת כוח פוליטי חסר שיעור ומידה, עד כדי כך שחבריה מקבלים פטור מאכיפת כללים וחוקים הנוגעים למגיפה קטלנית והמונית, שזה דבר שבאמת קשה להאמין שהוא מתקיים. אבל הוא מתקיים, בדיוק כמו שהתקיימה ההטסה המאורגנת של עשרות אלפי בחורי ישיבות וחרדים אחרים מניו יורק ומקומות אחרים בשיא המגיפה. כי המפלגות החרדיות יושבות בבקע בין השמאל לימין ומחליטות מי ישלוט במדינה.

אבל יש להם את הכוח הזה לא בגלל שבין הימין לשמאל בישראל מתקיים ויכוח עצום בנושאי כלכלה, משפט, תרבות או צבא, אלא אך ורק בגלל סוגיה אחת: הכיבוש. הימין לא מוכן להודות שהשליטה שלו בפלסטינים לא מוסרית, לא חוקית ואינה בת קיימא, והשמאל, אפילו מוכה ורמוס כפי שהוא, אינו מוכן להצטרף בגלוי לעגלת האפרטהייד.

מה שמעניק לחרדים את כוחם הפוליטי המטורף, אם כך, הוא לא הנבזות וחוסר המעצורים והקרימינליות של בנימין נתניהו, אלא החטא הקדמון, היסודי והסופני של מדינת ישראל, ושזה שיביא עליה את סופה, אפילו אם הוא יתחבא בכל מני תחפושות ותלבושות כאלה ואחרות: הכיבוש.

אם ישראל לא הייתה מושקעת כל כך בכיבוש, ואם הכיבוש לא היה גורם לבקע בלתי ניתן לגישור בין שמאל לימין בישראל, סביר מאוד להניח שלחרדים לא היה כוח פוליטי מוגזם כל כך. יכול להיות שהם אפילו היו נדחקים לשוליים מבחינה פוליטית, מה שהיה כמובן מאוד עוזר להם, ועוד יותר מזה לנו.

במילים אחרות: זו לא בני ברק שגומרת אותנו, אלא עזה, חברון, מחנות הפליטים, מזרח ירושלים, והנתק הקטלני שאנחנו צריכים להיות מנותקים בכלל מהחלקים הבריאים של העולם ושל עצמנו. הכל חוזר לכיבוש.

בני אדם הם יצורים משונים למדי בממלכת החי. המשונות שלהם, אם אפשר לקרוא לזה כך (ואפשר, זה הניוזלטר שלי), נשענת לטעמי על כך שהם אולי היצורים היחידים בכל הממלכה הזו שמקיימים עולם מופשט (ומשוכלל, כלומר עם דימויים וארכיטיפים ואינטראקציות, והענקת מימד זמן מדומיין) בתודעתם ובראשם.

אנחנו, בני כמה האלפים המיוסרים האחרונים בתולדות האדם, שוכנענו לחשוב שבמאבק בין הקונקרטי למופשט, האחרון הוא הדבר שבאמת חשוב בחיינו: השבט והזהות והסימבוליקה של השפה והיחסים והסיפור ההיסטורי, אלה הם הדברים שבהם אנחנו מוזנים כל הזמן תודעתית. החדשות הן החדשות *שלנו*, כלומר של היהודים. השפה היא השפה שלנו, הסיכונים הם הסיכונים שלנו, הכבוד הוא שלנו, הנשק המשוכלל והגבורה ההירואית של החיילים היא שלנו. זה מה שבאמת חשוב. כל השאר, הפרקטיקה של הקיום – החינוך, הרפואה, התחבורה, הנוף – נדחק לקרן זווית.

זוהי תמצית של נושא שאפשר וצריך לפתח לתורה שלמה (אני מרחיב על זה רבות בפרק “דמיסטיפיקציה של החיים” בספר שלי). באופן כללי, כאמירה רחבה, ניתן לומר שככל שתרבות עסוקה יותר במופשט כך מצבה עגום יותר, וככל שתרבות עסוקה יותר בקונקרטי כך מצבה טוב יותר.

מרחב תרבותי שמצוי באובססיה עם אלוהים והדימוי העצמי והכבוד והמחוייבויות כלפי העבר הוא תמיד מרחב אלים ומסוכסך שלא יודע לפתור את הבעיות שלו, ורק מחמיר אותן. מרחב שמתנהל מול הסוגיות הקונקרטיות שעל סדר היום הוא מרחב נעים ומיטיב בהרבה.

עכשיו למה כל ההקדמה הזו? כדי להאיר באור אחר את ההתרחשויות החדשותיות האחרונות בישראל, כלומר שורת ההסכמים המופרכת בין נתניהו לשלל רודנויות מזרח תיכוניות – הסכמים שאין לנו מושג על מה הם נשענים, מה הם מבקשים לקדם, איזו תפיסת עולם מגולמת בהם. כל זה לא חשוב, משודר לנו, מפני שהדברים הקונקרטיים האלה חייבים להיטאטא הצידה לטובת איזה הוד מופשט ומיסטי ממש של הצהרות ונאומים ומפגשים וביקורים והודעות שבינם לבין מציאות חיינו המוכרת אין שמץ וחצי שמץ קשר מובן או בריא.

“שלום היסטורי” עם נסיכות נפט הוא במציאות יעד תיירותי במדבר, עם תג מחיר לא ברור בכלל, וסודן? ובהוטן? מה זה בכלל? לאן זה מוביל? מה זה אומר? אין לנו מושג – ועושה רושם שגם לאדם שמנהיג אותנו אין. אבל אנחנו שבויים לחלוטין בידי הסיפור המופשט על סכנות ובריתות ומשמעויות, ואין לנו יכולת להעמיד נקודת מבט ביקורתית מול אירועים האלה. כי זה לא סתם שאין בישראל, בשום מקום חשוב בה, במה וקול לעמדה ספקנית, כפרנית ומצננת כלפי אירועים כמו שאנחנו עדים להם, שהמשותף האמיתי היחיד לכולם הוא היותם מופשטים וחסרי מובנות קונקרטית-  מובנות שאפילו לא טורחים לשוות להם, ולו לכאורה.

כל זה כדי לומר: חלק מהותי, קריטי, אינטגרלי, מהמאבק לחופש, לשחרור, לליברליות, הוא יצירת עולם שבו הקונקרטי הוא מישור ההתייחסות הראשון והחשוב, אם לא הבלעדי. מה אוכלים? מה נושמים? איך נוסעים? למי חסר משהו? איפה יש רופא קרוב? איזה מחר אנחנו בונים מבחינה תשתיתית, מוסרית, סביבתית, אנושית? כל השאלות הפשוטות האלה, שאנחנו לא עוסקים בהן ותכלס אסור לנו לעסוק בהן כנתיניה של מדינה שראשה ככולה טבול בהזיות מיסטיות מופשטות. השאלות האלה בכלל לא יכולות לזכות לדיון בסביבה כל כך רעילה להגיון קונקרטי כמו שלנו.

כשאנחנו חיים בעולם שבו לסוגיות מופשטות וסימבוליות יש מקום כל כך מרכזי, אין לנו סיכוי ליצור שיח אחר. זו לגמרי הסיבה שהמרקסיסטים שנאו כל כך את הדת והלאומיות, והתאוו כל כך להכחיד את שתיהן. רדיקל כמוני מאמין שתנועה לחופש, קדימה במאה ה21, תהיה חייבת לחזור לשבועה המרקסיסטית הזו – לא רק מפני שמיסטיקה מטפשת והרסנית, אלא מפני שמרחב שהשיח המקובל בו הוא מופשט הוא מרחב שבור שאי אפשר לתקן. גם זו הסיבה שההגמוניות הפשיסטיות והדתיות בכל העולם משקיעות מאמצים כבירים כל כך להטמיע חשיבה כזו בדיוק: בני אדם שראשם שקוע בהבלים מיסטיים הם הערובה הנוחה ביותר להמשכיות כוחן של ההגמוניות האלה.

(וזו בדיוק הסיבה שמיודענו אבישי בן חיים, השגריר של נתניהו לפריפריה הישראלית, מסור כל כך להפצת מיסטיקה: הוא יודע את מי שהיא משרתת. ואת מי הוא)

למה עכשיו?

לשאלת העיתוי של המתקפה התקשורתית הפרועה הנוכחית על שפיותנו יכולות להיות כל מני תשובות, חלקן קונקרטיות וחלקן מופשטות, אחדות קרימינליות ואחרות סבירות ומתבקשות. אבל מהיכרותנו את הנפש הפועלת ואת מסעה הבלעדי בעולם – השגת כבוד והכרה וחמיקה מתשלום – אנחנו יכולים לנחש די במדוייק את הסיבות לטירוף המוחלט שמתרחש עכשיו בזירה הדיפלומטית האזורית, בין בית לבן שגזר דינו כבר ניתן לו לראש ממשלה שמשפטו צריך להתחיל, ויכול להוריד לאשפתות קריירה ציבורית קדחתנית של 40 שנה.

מתוך ההיכרות עם נתניהו וטראמפ ועולמם הפנימי המעוות, אנחנו יכולים להניח בביטחון ששוטפים לנו את המוח בצורה הזו עכשיו משתי סיבות: הראשונה היא כדי לשרת את האינטרסים האישיים של שניהם: לקבל כבוד ולחמוק מתשלום.

וזה יהיה נכון מאוד לחשוב ככה, אבל האישיות הקלוקלת של שני האנשים האלה היא רק רגל אחת של מה שקורה עכשיו. הרגל השניה היא דחף עמוק וחזק להרחבת תחום האימפריה היודו-נוצרית הלבנה, אותה שאיפה לדומיננטיות עולמית ששותפים לה הימין הרפובליקני והאוונגליסטי בארה”ב במיוחד לצד ממסדים שונים במדינה הזו – והימין היהודי בישראל, שרואה בעצמו מוצב קדמי של ה”תרבות המערבית”, כלומר אמריקה, כלומר הסחר בנשק והרצח הלגיטימי אגב יצירת סרטי תעמולה והלל עצמיים לרמתנו המוסרית וכושרנו הטכנולוגי.

אם אלה פרפורי הגסיסה של ממשלי טראמפ ונתניהו, יש כאן ניסיון ליצור מומנטום עולמי שימשיך גם בהיעדרם, אגב דחיפת אותה דומיננטיות אמורה, שתתבטא ביתרון כלכלי וטכנולוגי למדינות בובה של ארה”ב, שמשמשות מכשיר לשאיפותיה האימפריאליות (לפני שאמריקה שולחת חיילים, היא שולחת מותגים ואת הCIA).

מכיוון שמדובר בשניים שלא יודעים להפסיד ולא מסוגלים לחיות עם תחושת דחיה, אנחנו חייבים לפחות להניח שהמהלכים האחרונים בזירת השלום הביזארי נועדו גם לאפשר להם המשך החזקה בכוח: אצל נתניהו – על ידי הפעלת לחץ מסוגים שונים על התביעה והשופטים במשפטו, בין השאר באמצעות ציבור מכור שיזעם על העמדתו לדין של מדינאי דגול כל כך, ואצל טראמפ – רק אלוהים יודע איך  – ייתכן והוא בכלל מונע מדחף בלתי נשלט להחריב את העולם/האמינות האמריקאית לבאים אחריו.

בכל מקרה, כדאי לזכור שאנחנו עוסקים במנהיגים שטובתם האישית היא הצו העליון עבורם, ואין להם היסוס או עכבה לגבי שקר וזיגזג והכחשה של דבר שאמרו לפני רגע, או אלף פעמים קודם. כמו כמעט תמיד בפשיזם, האישיות הפרובלמטית של מנהיגים בעייתיים מוצאת יופי של פורקן לשגעונותיה בשפה המערפלת והמטריפה של המופשט, הסימבולי, המיסטי, ההיסטורי, ושאר שטויות במיץ עגבניות.