אחרי חודשים של ציפיה וסקרנות ראיתי בשישי בערב את No Time To Die, הג’יימס בונד האחרון, שהיה אמור לצאת ב2021 ונדחה בגלל הקורונה, שהוא גם הסרט החמישי והאחרון שבו דניאל קרייג מגלם את דמות המרגל הבריטי.

בסרט הבא בסדרה 007 יהיה (או תהיה) מישהו אחר, אחרי 15 שנים שבהן שיחק קרייג את ג’יימס בונד בעוד ארבעה סרטים: קאזינו רויאל (2006), קוואנטום של נחמה (2008), סקייפול (2012) וספקטר (2015).

בונד הוא לא דמות קולנועית רגילה: הוא אחת הדמויות הקנוניות והמזוהות ביותר בכמעט שישים השנים האחרונות בקולנוע. והוא דמות מרתקת בעיניי, בייחוד כארכיטיפ של פנטזיות גבריות. 

אני צופה בסרטי בונד מילדותי: בביתנו הוא היה אורח של קבע, ונהגנו לצפות בכל סרט חדש שלו במכשיר הוידיאו המשפחתי, ולימים בקולנוע. בונד, ובייחוד בונד שגילם שון קונרי, היה דמות שהילכה קסמים על הדמיון הגברי בכלל, ואצלנו בבית בפרט: הוא היה כובש ושנון, חזק ויודע מה הוא רוצה, אמיץ ובעל נאמנות ללא סייג לממלכה הבריטית, או ל”טוב” בעולם כמו שממסדים פוליטיים לאומיים נהגו להגדיר אותו, תוך שהוא מעבד מחדש, או מערבל מחדש, את החומרים הישנים שהרכיבו את דמותו של האביר (שמסר את נפשו ללא היסוס למען הגבירה והמלך, אבל לא התאפיין בחוש הומור, והיה רומנטי באופן מגוחך), החייל (הקשוח, המכיר את הלכלוך של העולם), ואולי אפילו גיבור העל, שכן בונד, לא חשוב באיזו סכנה מוגזמת וסופית נתקל, או באיזה ארגון רוצחים אלים, תמיד יצא בריא ושלם, כשהוא אוחז באישה היפה ביותר על הסט, או אולי בעולם. 

זה היה הכלל, וכך התנהלה הסדרה, פחות או יותר במשך 20 סרטים, עד שדניאל קרייג התחיל לגלם את הדמות בשפה קולנועית שהלכה ונהייתה ריאליסטית, ואיבדה מהגוחכות הסמי-פורנוגרפית והמודעת לעצמה שאפיינה את הסדרה עד אז. קרייג כבונד היה פגיע וחשוף, התאהב עד כלות ואפילו התוודה על אהבתו הנצחית לאישה. במובן הזה, המפיקים כבר הרגו את דמותו הקולנועית המקובלת של בונד כבר בגיחות הראשונות של קרייג לתפקיד. 

אבל הפעם, ב”לא זמן למות”, כפי שתורגם “No Time To Die”, הסרט הלך רחוק אפילו יותר, או אולי הכי רחוק שאפשר: בסופו של הסרט הזה בונד מת. ולא רק שהוא מת, הוא מת ומשאיר מאחוריו ילדה מאישה שגם בה התאהב, וממנה הוא נפרד בשניות האחרונות על המסך. בונד-קרייג מת באופן סופי לגמרי, והרצח הקולנועי הזה הוא הסיבה שבער בי לכתוב את הפוסט הזה.

רציתי מאוד לכתוב לא רק בגלל שנהייתי עצוב בגלל שהרגו את בונד, אלא בגלל שהחליטו להרוג אותו מסיבות לא ברורות לגמרי, או אולי ברורות, אבל לא נכונות ולא מוצדקות סינמטית או פוליטית (כן כן, אמרתי פוליטית). 

עלילתית, כמובן שאפשר היה למצור פיתרון אחר למותו במתקפת טילים על מבצרו של הנבל התורן: אפשר היה להחמיק אותו בדרך נס כלשהי, ולהציל אותו מזריקת הננו-רובוטים שקיבל בדרך תסריטאית קלה למדי. ובכל זאת ההחלטה הייתה להרוג: לא להראות כאילו, ולא לרמוז שמותו הוא האפשרות הסבירה, אלא ממש להרוג.

צריך לקחת בחשבון שייתכן ומפיקי הסדרה ראו בהריגת קרייג-בונד הזדמנות להמחיש לעולם שאף שחקן לא גדול יותר מהדמות שהוא מגלם, ושקרייג ראה בכך הזדמנות להיגאל סופית מקישור עם דמות המרגל שיש בה תמהיל של נחשק ונלעג שאולי אי אפשר להפריד למרכיביו.

אבל לצד האספקטים המעשיים האלה, חייבים לקחת בחשבון את מה שרואים על המסך: לבונד יש ילד, וליתר דיוק – ילדה. בסצינה הסוגרת של הסרט, האם, שמשחקת לאה סדו הצרפתיה, מספרת לילדה על “גבר אחד”, כשהיא מתייחסת בעליל לבונד. בונד הופך, באופן הזה, להתרחשות עבר שמתקיימת רק בתוקף שיחה בין שתי דמויות נשיות ששרדו אותו.

המסגור הקולנועי הזה, יחד עם סיפור האהבה הממושך עם מדלן סוואן, שבא אחרי סיפור האהבה הטרגי עם וספר לינד, בגילומה של אווה גרין בקזינו רויאל ב2006, שמותה המשיך להדהד בכל סרטיו הבאים של קרייג כבונד, מלמד על שינוי מגמה עמוק בדמותו של 007: לא עוד מאהב חסר עכבות, רודף שמלות ונשים שכובש ונעלם, אלא גבר שמתאהב ומשתקע, כולל נכונות לוותר על עבודתו בMI6. 

חיסול דמות הפטרון

 

נכון שמויטיבים עלילתיים כאלה מתקיימים בסדרה כבר שנים ארוכות, אבל הם אף פעם לא מומשו ברצינות כזו כמו בשנות קרייג, ובכלל, רצינות עצומה היא מתכונות הבונד שלו, בניגוד מובהק לקלילות הנונשלנטית הנהדרת של קונרי במיטבו ולליצנות של רוג’ר מור, האבות המייסדים של הקאנון.

עבורי קשה שלא לראות את ההחלטה להרוג את בונד, על רקע מה שרואים בסרטים של תקופתו, וב”לא זמן למות” בייחוד, כמעשה שיש בו פן מובהק של אדיפליות, וזו אולי הנקודה התרבותית, או הפוליטית, הבאמת מעניינת מבחינתי.

מפיקת הסרט, ברברה ברוקולי, שמשפחתה מחזיקה בזכויות על המותג עוד משנות השישים, התייחסה במפורש לצורך לעדכן את דמותו של בונד לעידן Me Too; ומותו של בונד בסרט הנוכחי והאחרון קשור באופן ישיר לנוכחות נשית בחייו: הן זו של אהובתו, וביתר שאת זו של בתו.

ילדה נולדת, בונד מת. רגשית אלה שתי הנקודות החזקות בסרט, ואין מנוס מלהתבונן בהן כקשורות, וביתר שאת על רקע הזמן הפוליטי שלנו, שכולל הריגה, גם אם סימבולית ותדמיתית, של גברים בעמדות כוח (כשלפחות בקולנוע הולכת ומתגבשת מגמה של הצבת נשים כדמויות מפתח בסרטי פעולה).

אנחנו נמצאים בתקופה בעלת מאפיינים אדיפליים מובהקים ביחסי גברים נשים בעולמות הייצוג: תרבות הPC עוסקת בצורה אובססיבית בנראות, ייצוג ושיח, ומבקשת לטהר את השורות מכל מופע של שוביניזם, הקטנה או החפצה של נשים. על רקע כזה, דמותו המסורתית של בונד אכן מציבה דילמה קשה: איך אפשר להתמודד באופן פמיניסטי טהור עם גבר שבין יכולותיו המפותחות הרבות אמנות כיבוש הנשים, לעיתים (ובאופן לא נעים בעליל) גם בלי להתייחס כלל לסוגיית רצונן, היא אחת מהנחגגות והבולטות ביותר?

עכשיו, יצירתית, כמובן שאפשר להתמודד עם מאפיין כזה: בונד לא חייב להופיע מול נשים חלשות ומבולבלות, ואכן פעמים רבות בסדרה הוא נתקל בנשים לא רק מתוחכמות וחזקות אלא גם בעלות אג’נדה משל עצמן, כאלה שבשום פנים ואופן אינן עלמות חסרות ישע. את המוטיב הזה אפשר היה כמובן לפתח, לצד היפטרות מהאספקט המטריד והמעיק של מה שלגמרי ניתן לקרוא לו “תרבות אונס” ביקום הג’יימס בונדי. חלק שהוא לא רק לחלוטין וולגרי ומיותר בדמותו של בונד, הוא גם לא מסלעי קיומה: בונד הוא הרבה יותר התעוזה והשנינות, התגובה המהירה, התושיה והשימוש היצירתי והמהיר במרחב הפיזי, מכפיית עצמו על נשים.

יצירתית בונד לא היה חייב למות, אבל האדיפליות של רוח הזמן, חוסר הסבלנות וחוסר האמונה בשינוי עמוק,  כזה שמבוסס על הכרה מחודשת ולא על ריטוש פגמים, הביאו להכרח להתנקש בדמותו. חיסול במקום עדכון או אפיון מחדש, תוך נאמנות לערכים המקוריים שלה, עם פחות פוגענות ועל רקע עולם עשיר יותר בדמויות נשיות יוזמות וחזקות (באופן קומי למדי, הטיהור הזה מגיע דווקא בתקופה שבה בחירה בחיי סינגליות מרובי ריגושים ומפגשים הפכה לכאורה ללגיטימית. אולי היא לא לגיטימית לכולםן?). 

נקמה לא יוצרת עולם תוכן חדש

 

אבל  אפילו יותר מהעצב המסויים על הרג בלתי מתחייב של דמות תרבותית כל כך משמעותית (אל תאשימו אותי בארכאיות ונוסטלגיה, אני מודה בהן, במידה מסויימת, מעצמי), הסיבה השניה שההרג הזה של בונד צרם לי הוא הכלומיות של עולם התוכן החלופי שההרג הזה מבסס.

במידה לא מועטה אני מזהה את אותה התנהגות גם בעולם הפוליטי המציאותי שלנו: מחסלים דמויות בולטות מפעם, אבל מה באמת משתנה? מה החזון החלופי המרגש? מה אמור להדליק אותנו במקום ההפקרות, החוצפה האנינה והפנטזיה שייצג בונד? מה הבשורה?

אני לא ראיתי ב’בונד’ האחרון בשורה כזו. יכול מאוד להיות שבסרטים הבאים בסדרה יהיה ייצוג גזעי ומיני מגוון יותר, אבל אז מה? זה יהפוך את הסרטים למעניינים? חשובים? מבדרים? האם העובדה שיש בסדרת הסרטים האינפנטילית להפליא של מארוול, האוונג’רז, נשים ושחורים ואולי בקרוב  גם גיבורי על גייז וטרנסים, עושה אותם לחשובים תרבותית? לקולנוע משמעותי, או אמיץ? לבשורה פוליטית חשובה? כמובן שלא.

במקום שגברים לבנים ימכרו לנו לאומנות, ממסדיות, צייתנות וקפיטליזם בשירי הלל ארוכים לכוחה הצבאי והכלכלי של ארה”ב, נשים שחורים וגייז יעשו זאת. איך זה שינוי? זה בכלל שינוי?

האם שינוי מין וצבע העור של הגיבורים משנה את מבני הכוח החברתיים? מתקן את העוולות הפוליטיות המרכזיות של הזמן, או שהוא רק עוזר להנציח אותן על ידי הענקת תו תקן טרנדי ופסודו-פוליטי? האם הצבא האמריקאי והמשטרה האמריקאית הורגים פחות חפים מפשע בגלל סדרת האוונג’רז? האם תעשיית הנשק והקפיטליזם החזירי של ארה”ב נפגעים מהלהיטים ההוליוודיים המגוונים אתנית ומגדרית האלה, או שהם רק מתחזקים?

זה אף פעם לא היה על מגדר ומין. אבל למישהםן מאוד נוח להציג זאת כך

 

הפמיניזם חייב את הריגתו של בונד הישן. הוא לא התייחס נכון לנשים.

לא הקולוניאליזם או הרצחנות. לא יחסי ניצול והאדנות של האדם הלבן עם שאר הגזעים והמדינות שלהם. לא הזלזול המופגן בחייהם של אנשים לא לבנים ולא עשירים. לא ההנצחה של ההצדקה האוטומטית לכוחנות ודורסנות של אנשים וממסדים פוליטיים לבנים. לא לא. רק השוביניזם. זו הייתה הבעיה עם בונד.

אני אגיד את זה ככה: אחד השקרים הפוליטיים הכי הרסניים של תקופתנו הוא שקר מרכזיותם של המין והמגדר במערכות היחסים הפוליטיות של בני אדם. התודעה הפוליטית של האליטות במערב מורכבת כמעט לחלוטין מהתוכן הזה, עם מס שפתיים סביבתי.

מי יוזם ומי מוביל תודעה פוליטית כזו? מיהם מנגנוני הכוח האמיתיים שנוח להם כל כך שדור של צעירות וצעירים יעסקו באופן נרקיסיטי כל כך באיברי המין שלהם ושל זולתם, או בצורות הפניה אליהםן? אתן יכולים לנחש?

–

השורה התחתונה של מה שאני מנסה לומר היא לא שפמיניזם לא חשוב. זו תהיה טעות גדולה להבין אותי כך. פמיניזם חשוב מאוד. אבל מה שמוביל ומנהל את העולם, מה שמכתיב את חיינו וגורם למשברים האנושיים והפוליטיים הגדולים, מה שמפריד ומסכסך בינינו, ומאפשר לשלוט עלינו בקלות רבה, כלל לא נוגע למגדר ומין, אלא למעמד ולגישה להון ולהשפעה תרבותית ופוליטית. אלה אבני הבניין המרכזיות של המציאות הפוליטית שלנו. כשאנחנו עוסקים בשיח, ייצוג וסימבוליקה כאילו הם היו מהות אמיתית אנחנו בכלל לא שמים לב לדברים האלה. אנחנו ממשיכים להישלט על ידי הכוחות הדומיננטיים באמת של העולם הזה, תוך תחושה כוזבת שאנחנו מבינים מה קורה, או מניעים שינוי.

הרג בונד, במובן הזה, הוא לא רק פשע ובזבוז יצירתי משווע, אלא שירות מעולה למסורות ולממסדים החונקים של העולם, בתירוץ פסודו-פוליטי. כי זה בכלל לא משנה באיזה מין, מגדר או צבע יהיה ג’יימס בונד, או כל דמות קולנועית אחרת. משנה רק בשביל מי הדמות הזו תעבוד. אבל קהל מכתיבי ומכתיבות הטעם, הלבנים והלבנות, המפונקים והמפונקות, בארה”ב ובמקומות אחרים, לא יתעכבו על השאלה הזו. הם והן יראו את השינוי הקוסמטי כבשורה וכניצחון על הטעם המיושן והרע של המעמדות הנמוכים, הלא מחונכים והלא מעודכנים. וזה, גבירותי ורבותי, קסם פרוגרסיבי אמיתי.