את ביקורת הספר הזה אני מתחיל לכתוב מתוך הבנה וקבלה שאני לא לגמרי בטוח עד לאיפה תגיע, שכן הפרוזה של פלטונוב בקובץ הסיפורים הזה, הכורך יחד חמישה סיפורים קצרים ושתי נובלות, עצומה כמו החיים עצמם, ומזמנת שיחה והרהור על היקף אדיר של רגשות ותחושות ומוטיבים. מחידלון החיים והמוות עד רומנטיקה וילדות ובגרות וזקנה, ומאידיאולוגיה עד השפה, ומתחלואי העולם הפוליטי עד שתיקה מול כבירותו של הנוף: פלטונוב נוגע בזרם הראשי, בקווי המתח הגבוהים של החומרים המרכיבים את הנפש, התודעה והחברה האנושית, וההשפעה של הטקסט שלו מיידית וכמעט אלכימית.
הרושם שהותירו עלי סיפורי “עולם נהדר ואכזר” הוא מהסוג החד פעמי, כזה שהשאירו רק מספר קטן של ספרים. ספרים שגרמו לי לעצור תוך כדי קריאה ולקרוא שוב משפט או כמה משפטים, מרוב חכמה מופלאה, או הומור, או רגש או יופי שהיו בהם.
אבל אני רוצה לפתוח את הטקסט הזה, שאני כותב מתוך רצון לתעד את חוויית הקריאה בספר הזה למעני ולמען אחרות ואחרים, בוידוי קטן: אני חובב נלהב למדי של תרבות סובייטית, או נכון יותר: של הפסיכולוגיה הסובייטית, כלומר של המאפיינים יוצאי הדופן של התקופה הסינגולרית הזו בהיסטוריה, כפי שהם באים לידי ביטוי בשפה, באמנות, בסיפורים והוויי, בקולנוע ובספרות וגם בתיעוד היסטורי.
עבורי האקספרימנט הקומוניסטי, או הבולשביקי, או הטרוצקיסטי – לניניסטי – סטליניסטי, הוא אחד המופלאים והמדהימים ביותר, ואני חושב כך כי נדמה לי שלא נעשה ניסוי מכוון בקנה מידה נרחב יותר, חסר מעצורים יותר ומדוקדק יותר בשאלת “מה ניתן לעשות עם בני אדם”. אני לא אומר את זה כדי להתווכח, ואם מישהי תטען שהמהפיכה הקומוניסטית בסין, או מהפיכת התרבות שם, היא ניסוי בקנה מידה גדול אפילו יותר, אומר שלטענה כזו יש רגליים לעמוד עליהם. מייד אחר כך אוסיף שהמהפיכה בסין היא בתה הישירה של המהפיכה הרוסית ושמעבר לכך, בעוד המתחולל בסין נשאר מאחורי חומה בצורה של פערים תרבותיים לצד צנזורה מחמירה, האקספרימנט הסובייטי מספק מנות גדושות של פרספקטיבות עוצרות נשימה, רהוטות להפליא, שחוברו בידי בנות ובני התקופה. הפרספקטיבות האלה זמינות לכולנו – למשל בקובץ עולם נהדר ואכזר.
–
תולדות המהפיכה ומלחמת האזרחים הרוסית, המרידות השונות של השנים הראשונות, למשל בקרונשטאדט ובטמבוב, מאמץ הקולקטיביזציה הראשון של לנין וההרפיה המסויימת שבאה אחריו, הגעת הטכנולוגיה המתקדמת לרוסיה והתפתחות התיעוש, העירוניות הקולנוע שם, מותו של לנין ועלייתו של סטלין לשלטון, ההולודומור האוקראיני, הטיהורים של שנת 1927 והדה-קולקיזציה שהגיעה בעקביהם, הטיהורים של תחילת שנות השלושים והטיהור הגדול של 1937, הגולאגים על הווייתם הטראגית והיקפם הבלתי ייאמן, הרס מעמדות האינטיליגנציה (ובריחת ובגידת חלקה) – וכמובן “המלחמה הפטריוטית הגדולה” והדה-סטליניזציה שבאה בעשור שאחריה (וכן הלאה וכן הלאה): לצד עשרות נקודות מפתח אחרות בדברי ימי ברית המועצות (כמו ההוצאה להורג של משפחת הצאר, המיתוס של פאווליק מורוזוב, הכלבה לייקה בחלל או אסון צ’רנוביל) – הנקודות האלה סופרו לנו, ולעולם כולו, באמצעות כמה מגדולי הכשרונות הספרותיים וההיסטוריים של המאה העשרים.
ברית המועצות, במובן הזה, לא הייתה באמת מאחורי “מסך ברזל”. אנשים ברחו ממנה כל הזמן, וכתבי יד מחתרתיים שנכתבו בה מצאו את דרכם למערב, כשכמה מהם הופכים לרבי מכר עולמיים שזיכו את מחבריהם בפרסים. “ארכיפלאג גולאג” של סולז’ניצין הוא אחת הדוגמאות הבולטות, אבל הוא לגמרי לא היחיד.
אני מבקש לומר, ברצף המובאות ההיסטוריות הזה, דבר פשוט: האקספרימנט הסובייטי לא היה רק גרגנטואני בהיקפו האנושי והגאוגרפי; הוא התרחש במקום לא מאוד רחוק מהעין המערבית. ברית המועצות, רוצה לומר, בשונה מזמנים ומקומות דרקוניים מטלטלים אחרים, הייתה אולי פלנטה אחרת, אבל היא הייתה פלנטה אחרת על הפלנטה שלנו. הרבה יותר מסין, ואפילו של השנים האחרונות, שנשארת מבודדת ומסוגרת מפני מבטו של העולם.
האדם הרוסי, הסופר הרוסי, הקולנוען הרוסי – הם דיברו את השפה שלנו. הדימויים שלהם מובנים לנו, גם אם הם אקזוטיים, ולעיתים מחרידים. דווקא משום כך, הזרות המצמררת של העולם הסובייטי עוכרת שלווה באופן שסיפורים על סין או על קמבודיה, על וייטנאם או אפילו על המתיישבים הראשונים בארה”ב, לא יכולים להגיע אליו.
עם התובנה הזו צריך, בעיניי, לגשת לקובץ הסיפורים “בעולם אכזר ונהדר” של פלטונוב. כי הוא מספר על רוסיה של לפני כמעט מאה שנים, אבל הוא לגמרי, לגמרי על העולם שלנו. והקרבה הזו, לפחות עבורי, עושה את העוצמה הרגשית של סיפורי הקובץ הזה למפוצצת.
–
כמו בולגקוב והאבסורד והפנטסיה הסובייטיים שלו וכמו ורלם שלמוב וסיפורי הגולאגים קורעי הלב שלו, וכמו דניאל חארמס והנונסנס הסובייטי הנשגב שלו, וכמו השירה של אוסיפ מנדלשטם ו”תקוות השיר” הנורא והנפלא של אשתו, נדייז’דה מנדלשטם, וכמו בסיפורים של איסק באבל ואפילו כמו שאפשר למצוא אצל בוריס פסטרנק (גם אם בעקיפין, שכן פסטרנק היה הכל חוץ ממבקר פוליטי חריף וישיר), וכמובן אצל סולז’ניצין, פלטונוב מביא את החיים הסובייטיים, בייחוד את אלה של העשורים הראשונים והקשים מנשוא של התרקמות האימפריה הסובייטית, באופן שאפשר לחוש בהם ממש (ואולי זה המקום להמליץ על שמש בוגדנית, סרטו המפעים של ניקיטה מיכלקוב, שמתאר את ימי הטיהורים הגדולים של 36-8, והעלבון, והאימה של חיים תחת שלטון סטלין).
עבורי לתקופה הזו יש קסם מיוחד (גם אם לפעמים אפוף אימה ותימהון). ונדמה לי שמי שרוצים להכיר את הטבע האנושי קצת יותר, את האדם קצת יותר, לא יכולים ויכולות לוותר על קריאת מדגם עשיר מהספרות הביקורתית והכנה של התקופה הסובייטית. מדובר בתופעה ייחודית באמת בהיסטוריה של התרבות.
–
עד עכשיו דיברתי על התקופה ועל האווירה של הזמן שבו נכתבים, או לפחות הזמן שאליהם מתייחסים הסיפורים ב”עולם נהדר ואכזר” – ממלחמת האזרחים עד שנות הארבעים המוקדמות. בלי ספויילרים, אני רוצה להביא כאן כמה מהמוטיבים הגדולים והחוזרים של סיפורי הקובץ הזה.
–
הדלות
בכל אשר יפנה הקורא בקובץ הסיפורים הזה, הדלות החומרית הנוראה מכה בו, מפחידה אותו, מכאיבה לו. החל מ”סמיון” הסיפור הראשון וקורע הלב ועד “חופרים יסודות”, שסוגר את הספר בסחרחורת של ראש מלא מדי ברעיונות ודיבורים ובגוף שהדלדל מרוב מחסור בהזנה עד שהחיים עוזבים אותו. הדלות האיומה, העוני והרעב שאפיינו חלקים גדולים מברית המועצות בשנות המהפיכה ואחריה, נמצאים כמעט בכל עמוד מעמודי הספר הזה, ולא מותירים לקורא ברירה אלא לחוש רתיעה משולבת ביראת כבוד למי שהצליחו לחלץ מהרעב הזה אמנות כה נשגבת, ולעשות זאת בלי לבגוד באחיהם בני האדם – לא במציאות הביוגרפית ולא בזו הסיפורית – ובלי להתייפייף, וגם בלי להתייאש כליל מרעיון החיים עצמם. את לבי שלי היכולת הזו פותחת לאהבה מזככת, משרת-ענווה. פלטונוב מעניק לקורא מתנה נפלאה בכוחו של הריאליזם הזה, שאף על פי שהוא נוקב הוא לא מצמית אלא להיפך, מחיה.
הנוף
פלטונוב אינו סופר שאוהב לשגות בתיאורים ארוכים; הנוף המתואר על ידו תמיד מתואר מעיניהם של גיבוריו. באופן הזה אפילו הנוף הפיזי מקבל מגע הומניסטי לעילא, והכבירות, או הנצחיות שלו, מתכתבת עם הנצחיות של הקיום האנושי החי, או הפרספקטיבה הכתובה שלו לכל הפחות.
כך, למשל, מתואר גיבור הסיפור “הנהר פוטודאן”:
“בחצי היום נשכב ניקיטה פירסוב ליד נחל קטן שבזרם מן המעיין שבתחתית הערוץ אל הנהר פוטודאן. הוא התנמנם לו על האדמה מתחת לשמש, על העשב הסתווי שכבר נלאה לצמוח כאן מאז ימי האביב הרחוקים. חמימות החיים כמו האפילו בו, והוא נרדם בדומיית הפינה הנשכחת. חרקים התעופפו מעליו, רוקי עכביש ריחפו, עובר אורח פסע מעל גופו, לא נגע בישן, לא התעניין בו, והמשיך לענייניו”.
ובסיפור “בעולם נהדר ואכזר” חוויית נהגי קטרים מתוארך כך:
“אחר כך נכנסו לתוך גשם זלעפות, אבל עברנו אותו מהר ויצאנו אל ערבה מפוייסת, אפלה, שעננים כנועים, מרופטים מעייפות, התרגעו להם דומם מעליה.
כבר היה חושך גמור. לילה שקט ירד. הרחנו את ריח האדמה הלחה, את ניחוח החיטה והעשבים שרוו גשמים וסער ונישאנו קדימה, מצמצמים את הפיגור”.
הנוף הרוסי העצום (והאקלים, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו) בסיפוריו של פלטונוב, מנהל דיאלוג בלתי פוסק עם הדמויות שלו. הטיפול הספרותי הזה בעולם הטבעי לא רק מעניק לסיפורים של פלטונוב ארציות מרעננת, הוא הופך אותם לנטועים באדמה; לשלובים לבלתי הפרד בנפשו של האדם הרוסי – והאדם בכלל. חוסר המאמץ של התיאור הפלטונובי, מגובה בעושר דינמי בלתי פוסק, מושך את הקורא לתוך הסיפור ממש, לתוך העלילה, ועושה את חוויית הקריאה לפיזית ממש (אפקט דומה לזה שמשיגים תיאורי הדלות).
המוות
כמו הדלות וכמו הנוף, המוות הוא אורח של קבע בין דפי עולם נהדר ואכזר. מוות מתוק ובלתי מפלה: ילדים ואימהות, חיילים ופועלים, אנשים בזויים ואנשים אצילים ואלה שיש בהם מזה ומזה: המוות מבטא אמת קיומית עזה של ימי ראשית הקומוניזם הרוסי, והוא טרגי אבל הרבה פעמים הוא הנחמה היחידה שעומדת לאדם. הספר נפתח ונסגר במוות מסוג מכאיב במיוחד – קשה לא לבכות כשקוראים את פלטונוב – אבל בחוסר הסנטימנטליות והדרמה המיותרת שבו מתוארים שני המקרים האלה (שאינם היעדר-לב או כניעה לסתמיות החיים והמוות בשום פנים ואופן) מאפשרים להם להיחוות על ידי הקוראת באמיתותם הצלולה, בכאבם, מתוך כבוד וצער על מה שלא היה מוצא ממנו בימים ובזמן המסופרים.
האבסורד המטופש של עיסוק בלתי פוסק באידיאולוגיות ובבירור אינטלקטואלי, ובפנטזיות מדוקדקות וגרנדיוזיות על העתיד, תוך שקיעה בכל כך הרבה מוות וסבל מיותרים – האבסורד הזה הוא חלק בלתי נפרד מקריאה על ידי הקומוניזם. אצל פלטונוב ההנגדה של שני היסודות האלה של הקיום הסובייטי מובאת בצורה כל כך קולחת ונעדרת שיפוט שהיא נצרבת בבשר ממש, והופכת בלתי נשכחת.
האאוטסיידריות
הדמויות הראשיות של הקובץ הזה כולן אאוטסיידריות, כולן מפלרטטות עם כפירה. ואם יכולנו לחשוב, בצדק, שמי לא אאוטסיידר בעולם שבו ציוויי המחשבה הפוליטיים כל כך טוטליים ובלתי צפויים, והעונשים כל כך ברוטליים, פלטונוב בכל זאת מצליח לאפיין את הדמויות שלו, בחלקן הגדול, בזכות יכולת ליצור איתן קרבה נפשית ופסיכולוגית בלתי אמצעית. הדמות הגדולה ביותר בקובץ הזה, לטעמי, הוא פוחוב, גיבור “אדם יקר”, הנובלה הראשונה מתוך השתיים הכלולות בקובץ הזה, והאפיון המופלא שנעשה לדמותו הוא מופת ספרותי של ממש. פוחוב הוא שובב, ופוחז, ופילוסוף, ואיש כפיים מאוהב במכונות, ונווד חסר מנוח וחסר אמון בבני אדם, וכופר מושבע ואדם שמאמין במהפיכה ובאדם בכל מאודו. פוחוב חי מחוץ לרשת האידיאולוגית הסובייטית, והוא הייצוג הכי נעלה שלה. ובכל זאת, בכל זה, הוא תמיד נשאר עצמו הייחודי והחד פעמי, והאאוטסיידרי. הוא גם היחיד שניצל מהעונשים הנוראית שהחברה בכלל, והחברה הסובייטית בפרט, משיתות על מי שמעיזים לגלות ייחוד.
אבל כמו שאתן וגם אני יודעים: ביסודו של דבר כל בני האדם הם אאוטסיידרים, ולכולםן מזומנת חוויית בדידות מייסרת בעולם הזה. אצל פלטונוב, לכל אחת מדמויות אינדבדום משלה, ואווטסיידריות ובדידות משלה, ודווקא בשל כך הפרוזה שלו מרגישה כמו ליטופה של יד גדולה וחומלת, שהיא בעיניי מסימני ההיכר המובהקים של כותבים גדולים באמת.
סופר צריך להיות קצת כמו הדימוי של אלוהים: רואה כל, כולל כל הסטיות, השקרים והחטאים, לצד החן והחסד, ובכל זאת לא שופט את האדם לכף חובה, או לפחות לא לגמרי.
החמלה והיופי של הטבע וקרבת בני אדם, ואפשרות התיקון
ואולי הדרך הנכונה ביותר, או לפחות האופטימיות ביותר, לסגור את סקירת “עולם אכזר ונהדר”, שמביא, באופן שמרגיש כמו נאמנות יוצאת דופן לאמת, את הוויית החיים בראשית ברית המועצות, היא מתן מקום, בתוך החושך, הבלבול, הדלות, הלאות העצומה, גם לביטויי החמלה והאהבה בספר.
פלטונוב, כאמור, לא מרשה לעצמו להחמיץ את יפי החיים. סופו של “הנהר פוטודאן” מכמיר לב מרוב יופי (וכאב): לא אחלוק אותו כאן כדי לא לקלקל את ההנאה מקריאה ראשונה.
אבל פוחוב, פוחוב המופלא מ”אדם יקר”, מתואר, בין השאר, כך בסוף הסיפור, וזהו קטע שעצרתי וקראתי שוב, ובשלישית, מרוב יופי. פוחוב הולך לעבודה מוקדם מוקדם, עם דמדומי בוקר, כש”למרות המרחבים האנסופיים היה חוט של נועם ביתי משוך על העולם”.
והוא הולך ו”חמלה שלא מדעת על האנשים הפועלים בבדידות מול החומר של העולם, הפציעה פתאום בנפשו של פוחוב, שהחיים העלו ארוכה לפצעיה. אכן, אין גורל טוב לאדם מן המהפיכה, דבר מועיל יותר לא תמציא: זה קשה, זה חותך – וכבר קל, כמו לידה. זו לא פעם שניה, מאז חלפו עלומיו, שעיניו נפקחו לראות את תפארת החיים ואת פראותו הנועזת של הטבע, שלא ייאמן כלל בדממתו ובמפעלותיו
הוא הלך לו בהנאה, וכמו בשכבר הימים הרגיש את זיקתם של כל הגופים אל גופו שלו”
–
צריך להגיד מילה ענקית של תודה לנילי מירסקי, המתרגמת העילאית שעשתה עבודה מופתית ממש עם הקובץ הזה של פלטונוב – כרגיל אצלה. היא פתחה לנו, בשפה עכשווית ונהירה, חלון לזמן ולפרספקטיבות יוצאות דופן, יחידות במינן, של נפש האדם והחברה.
את הדפים האחרונים של הספר הזה קראתי בקפה קטן בשדרה תל אביבית שוקקת, והניגוד לא יכול היה להיות מובהק יותר. ובכל זאת, מעבר לצער על הדרך שבו הסיפור האחרון מסתיים, לא יכולתי שלא להצטער שבעולם הטכנולוגי והקפיטליסטי והממונף הזה שלנו כבר לא נפגוש טיפוסים כמו פוחוב וניקיטה פירסוב, לא פרטיזנים כמו ב”השביעי” ולא נהגי קטר כמו ב”בעולם נהדר ואכזר”. וגם נעצבתי קצת על הדלות התרבותית המשמימה שנצחונו (הסופי?) של הקפיטל גזר עלינו.
בכל אופן, תמיד יהיו לנו הספרים.