בניגוד למה שאנשים מסויימים נוטים או עשויים לחשוב עלי, אני אדם שאוהב הסכמות. לא הסכמות ראש-חלול סטייל “כולנו רוצים מדינה שטוב לחיות בה”, או “כולנו מסכימים שצריכה להיות כאן אווירה של כבוד הדדי” שמתאימות לקמפיין לפיד ומזכות את משמיעיהן בדפנסטרציה מוצדקת לגמרי. אני מתכוון להסכמות שיש בהן תוכן של ממש, ומתייחסות באמת למציאות כפי שאנחנו חושבים עליה ומרגישים אותה שלא במסגרת שיח של פלצנות ואנפופים. 

הסכמה כמו שאני מדבר עליה היא הרעיון שהחלוקה בין ימין לשמאל היא ברובה הגדול מחורטטת לגמרי ולא מצביעה על הבדלים מהותיים בהשקפה. ההסכמה חוצת המחנות (לפחות בקרב אנשים חושבים), שהדיכוטומיה ימין-שמאל מוזנת ומתוחזקת בידי אנשים וגופים שיש להם ז’יטונים על כל המספרים בלוח, פשוט בגלל שהם הבעלים של הקזינו. אני מדבר על ההסכמה שמבינים אותה כולם, מהאדם הכי עממי על האינטלקטואל הכי מורם מעם, שמערכת השלטון כולה, על עשיריה, בכיריה ותאגידיה, עובדת ופועלת כגוף אחד, תוך שימוש ציני הן בנרטיבים ובמיתוסים של הקולקטיב והן באלה של המחנה הספציפי שלכאורה משתייכים אליו ברגע נתון.

האמת הפוליטית הכי חזקה בישראל מתמצה בביטוי שכונתי קולע אחד: הכל חארטה.

הנה לנו הסכמה אחת מוצקה, ולכן משחררת. אנחנו לא חייבים לדבר כאילו למשהו בהצגת החארטה יש משמעות שמעבר לחארטה, וזו הקלה גדולה.

–

נהוג לומר שכל מה שמגיע לפני המילה “אבל” הוא חסר משמעות. אני לא משוכנע שהכלל הזה תמיד נכון, או לפחות לא תמיד נכון באותה המידה. נכון שברמת התכלס מה שבא אחרי האבל הוא החלק הקובע. אבל לפעמים גם למה שבא קודם יש משמעות.

רוצה לומר: בכל הנוגע לממסדים ואישים פוליטיים, נכון שהכל חארטה וכולם שקרנים. אבל זה לא אומר שלפחות ברמת הסיפור המקובל, או לפחות ברמת ניהול התודעה, אין הבדלים בין המחנות.

כפי שעשה דרך מענגת של שחרור מדעות פוליטיות, מימין קשוח למדי לסוג של אנרכיזם גבולי, או לכל הפחות הטלת ספק שיטתית בכל ובכולם, אני כבר הרבה שנים יכול לדלקם מתוך שינה את ההבדלים בתעמולה של הימין ושל השמאל. ראוי להדגיש שאלה הבדלים שמתקיימים ברמת התעמולה בלבד: במציאות, כאמור, הכל חארטה. מרב מיכאלי יכולה להיות נגד פונדקאות ולרכוש שני תינוקות בכסף מלא מפונדקאית, והשמאל יכול להיות נגד הכיבוש, יענו, בזמן שהוא סוגר דילים בין תנועות “התיישבות” משני הצדדים של הקו הירוק. הימין יכול להיות בעד הפריפריה תוך שהוא מזיין אותה ומנציח את קיפוחה, ובעד פסאדה של גבריות קשוחה תוך חיפוש מתמיד של סולמות לרדת מעצים גבוהים מדי. בקיצור, הכל חארטה.

אבל מה לכל זה ולפיטורים של טאקר קרלסון, מגיש הטלוויזיה הפופולרי ביותר בארה”ב? כי בזמן שהכל חארטה ברמת המערכות הייצוגיות והממסדיות, מתגלעת לעינינו חלוקה ברורה למדי בין צד פוליטי אחד שחושב, מתבטא ופועל בצורה אחידה ומוכוונת מלמעלה לבין צד אחר שיש בו קשת שלמה של נושאים ועיסוקים ובקשת-אותנטיות ורגש.

ברגע הזה בהיסטוריה הפוליטית של המערב הימין הוא הצד שמאפשר מנעד רחב יותר של תחושה ומחשבה, ויש לו את החיבור החזק יותר גם למציאות האנושית וגם לתפיסת הדברים כפי שחווים אותה אנשים פשוטים. מעמד הפועלים, אם תרצו. אפשר לכתוב תזות שלמות על הנושא הזה, אבל אני רוצה להציע את הפיטורים של טאקר קרלסון, מהאושיות הנחשבות והמרכזיות בתקשורת הימין בארה”ב, והסיקור של אותם פיטורים בתקשורת המיינסטרים אצלנו (כלומר השמאל הממסדי-בורגני), כדרך להדגים למה אני, יותר שמאל רדיקלי בדעותיי מכל דבר אחר, מרגיש נוח יותר לשוחח עם ימנים.

–

מי זה טאקר קרסלון ולמה הוא חשוב, או, עד כמה הוא חשוב? נדבר במספרים: האיש הרוויח משכורת של כ20 מליון דולר לשנה מרשת פוקס, והחזיק את משבצת הפריים טיים שלה בשנים האחרונות – שמונה בערב. בשנים האלה התוכנית שלו הפכה לנצפית ביותר בערוצי הכבלים האמריקאיים, עם מעל 4 מליון צופים יומיים, וב2020 הוא אפילו קבע את שיא הרייטינג של תוכניות האקטואליה בכבלים בארה”ב לדורותיהן.

ההשפעה של קרלסון ברשתות החברתיות, בעולם שלם של תוכניות ופודקאסטים ימניים בארה”ב הייתה עצומה גם כן. אפשר להגיד, בביטחון די גבוה, שטאקר קרלסון הוא הקול הימני הבולט ביותר בתקשורת האמריקאית בשנים האחרונות.

בשבוע החולף קרלסון פוטר מרשת פוקס, ואף אחד לא יודע בדיוק למה. מהסיבות המרכזיות שמוזכרות: ההפסד העצום של רשת פוקס לחברת מכונות הצבעה, אחרי ששדרים שונים בפוקס טענו שהחברה סייעה לזייף את תוצאות ההצבעה ב2020 לטובת ביידן. קרלסון עצמו, יש לציין, לא היה מהכתבים שהפיצו את השמועה הזו. אבל אם הפסד כלכלי הייתה הסיבה, קשה לראות איך פיטורים של השדר הפופולרי שלהם יעזור לרשת פוקס. הרשת כבר סופגת מכה ברייטינג, והשווי שלה בבורסה האמריקאית נחתך במאות מליוני דולרים אחרי ההודעה על פיטורי קרלסון.

–

ומה באשר לתוכן? איזו עמדה ביטא קרלסון שהוא עורר עליו את חמת זעמה של אמריקה הממסדית, עד כדי כך שחברות ענק הפסיקו לפרסם בתוכנית שלו? מה קרלסון עשה כדי לפוצץ את בועת החארטה? הוא העיז לשאול שאלות ולנקוט עמדות בנושאים בהם הממסדים האמריקאיים הגדולים החליטו שאסור שיתקיים דיון.

למשל: הקורונה. למשל: טרנג’נדריזם. למשל: ההתחממות הגלובלית. למשל: המלחמה באוקראינה. למשל: האותנטיות של הארגון Black Lives Matter. למשל: דונלד טראמפ. הנה קרלסון בתוכנית האחרונה שלו, על הקשר שבין פייזר לצנזורה שהוטלה בארה”ב על דעות אופוזיציה באמצעות המדיה המיינסטרימית בתקופת הקורונה, בכל מה שקשור, בין השאר, לחיסוני הקורונה. בקטע הזה הוא מתייחס גם לטענה רוסית על כך שארה”ב החזיקה מעבדות למחקר ביולוגי על אדמת אוקראינה, טענה שבוטלה כתעמולה רוסית עד שארה”ב הרשמית הודה שאכן זה כך. הנה קרלסון

וכאן, בקטע נוסף, קרלסון מדבר על המלחמה באוקראינה והשקרים הברורים של הממסדים האמריקאיים לגביה, אגב אחד השקרים הפוליטיים הגדולים והמצמררים של מאה השנים האחרונות, ואחת הקונספירציות המתועדות בהיסטוריה: המזימה של שירותי הביטחון האמריקאיים, יחד עם התקשורת המיינסטרימית בארה”ב והמפלגה הדמוקרטית, לטעון שדונלד טראמפ הוא בובה של ולדימיר פוטין (בזמן שהממסדים הדמוקרטיים עצמם גנבו את הניצחון בפריימריז מברני סנדרז). טענת ה”בובה רוסית” נבנתה בצורה כה עמוקה, מתוחכמת ורחבה עד שכותב שורות אלה האמין לה בכל ליבו בזמן אמת.

מפרספקטיבה של זמן אני יכול להגיד שככל שאני מכיר ויודע, נרטיב הבגידה של טראמפ היה השקר הגדול ביותר בתודעה הפוליטית של המערב בימי חיינו  – עד הקורונה.

טאקר קרלסון הפך לגיבור של הציבור הימני בגלל שהוא הביא למסך תהיות ושאלות פרובורטיביות בנושאים עקרוניים שכל הממסדים האמריקאיים ניסו לקבוע שאין ואסור שתהיה לגביהם מחלוקת. העיסוק הזה של קרלסון בשאלות יסוד חיבב אותו על הציבור הימני – מעמד הפועלים האמריקאי – כי הוא נתן ביטוי לדברים שמעסיקים את המעמד הזה, שהוא, פרדוקסלית, המעמד היחיד שבאמת מרשה לעצמו להטיל ספק בשאלות גדולות.

אני לא יודע איך זה היה בזמנים קודמים אבל בזמננו האינטיליגנציה, כמעמד, והבורגנות, הן המכלאות הכי נוראיות של המחשבה והרגש. בתוך המעמדות האלה אין שום וריאציה, שום מנעד, שום ניואנס: כולם דגל, אמריקה, פייזר, צה”ל, נטפליקס. קשה לקרוא לזה אפילו אחידות דעים: זה פשוט טמטום מדבק וממאיר.

–

וכדי להמחיש כמה עמוק וממאיר הטמטום של הממסדים הגדולים מזווית של פרשה אחת לא גדולה כמו פיטורי אישיות טלוויזיה מובילה, בחרתי להביא קצת מהדרך שבה תוארו הפיטורים האלה, ותואר קרלסון עצמו.

ראוי לומר, בנקודה הזו, שקרלסון בקושי מוכר בישראל עצמה, ושאנחנו לא ארה”ב ולא עסוקים בעניינים הפנימיים שלה, כלומר אין סיבה אמיתית לשעתק את הימין והשמאל האמריקאיים לכאן. נשק, הפלות, מדיניות מס ומדיניות סביבה מעניינים לרוב הישראלים ת’תחת. ובכל זאת, אפילו כשמדווחים על פיטורי טאקר קרלסון, אסור להשאיר שום ספק בקשר למי הוא, וכמה מסוכן הוא (כלומר: כמה מסוכן לשאול שאלות).

כך דיווחו על הפיטורים שלו בוויינט:

וכך בהארץ

העיתונאית העצמאית טל שניידר הקדישה לפרשיה שרשור ציוצים ארוך בטוויטר

והעיתונאי גיא רולניק לא נשאר חייב

ההגדרה של ריבוי דעות, נכון? אתם יכולים לנחש מה כתב נדב אייל? מה חשב תומר פרסיקו? מה אמר יובל נוח הררי? נכון מרתק ומצדיק את קיומם של עשרות אמצעי תקשורת מגוונים? או את תחזוק תדמיתם של כמה עשרות כותבים מערכתיים בכירים בישראל?

–

אני לא רוצה להיכנס כאן לתוכן הדעות של מי מהאנשים שציטטתי, או אפילו לאלה של קרלסון עצמו. אני רק רוצה להסב את תשומת הלב לטקטיקה של השמאל הממסדי וכל החיילות והחיילים שלו, מהראשון עד האחרונה. והטקטיקה הזו אומרת: ליריב אין זכות קיום. הוא לעולם לא צודק בכלום. אף פעם אין לו נקודה. לא ייתכן שהוא מבטא משהו אמיתי, אותנטי, בעל תוקף. לא לא לא.

היריב רע באופן מוחלט וטועה באופן מוחלט. יש זכות קיום רק לאנשים כמונו, שמדברים בקול שלנו. זה בגלל שאנחנו המחנה של הדמוקרטיה וקבלת השונה.

–

בזמנים שלנו השמאל הוא המחנה של הצייתנות סכורת הפה, של הדוגמה, של התקיעות, הנוקשות, הקפיצות, האטימות, הממסדיות, חוסר היצירתיות, חוסר האמפטיה, שנאת הזר והשונה, השבטיות האלימה, הכוחנות, האחידות והדורסנות. חזק ככל שהוא נראה עכשיו, ימיו בעמדת דומיננטיות ספורים. מחנה תקוע ונוקשה, פורמליסטי וחסר חיים וחדוות חיים לא יוכל לנצח בזירה דינמית כמו החיים עצמם. הסוף של כל ההצגה המגוחכת הזאת של החארטה-כאמת-מקודשת הרבה יותר קרוב משנדמה. מבנה העל של החארטה, אם להשתמש במרקס בדרך כה עממית, עושה את צעדיו האחרונים בעולם.