ניוזלטר #4, 01/12/2020
ראשית כל, דיסקליימר: כותרת המייל נשמעת כאילו היא מביאה טיעונים נייטרליים, אובייקטיביים, בעד עזיבת פייסבוק, אבל אני חייב להגיד מהתחלה שהכללי והאישי מעורבבים לי לגמרי בהקשר הזה. אני אפילו לא מתכוון להעמיד פנים שזה אחרת. כל מה שאתאר כתופעה כללית נכון לגבי, ומה שאתאר על עצמי כדבר אישי לא בלתי סביר בעיניי בכלל שהוא משותף להרבה מאוד אנשים.
אז הנה, הנימוקים שלי בעד עזיבת פייסבוק. רק 14, סביר שיש עוד, אבל נראה לי שנגעתי בחשובים.
- השעמום. השעמום, גבירותי ורבותיי, השעמום. פייסבוק כל כך משעממת כבר שנים. הפוסטים שאנחנו רואים לא מחדשים לנו, לא מרגשים אותנו, לא גורמים לנו לחשוב, לא מעודדים אותנו לרצות להכיר אנשים, לא פותחים לנו אופקים חדשים, לא מגבירים את האמונה שלנו בבני אדם בכלל או באנשים ספציפיים בפרט. החוויה של שימוש בפייסבוק, בשנת 2020, היא לא חוויה של ריגוש וגילוי אלא של כליאה רגשית ואינטלקטואלית, שתוצאתה כיבוי בלתי נמנע. אנחנו לא הולכים מפייסבוק אפילו שמשעמם לנו למוות רק כי אין לנו לאן ללכת. רק כי התרגלנו, אפילו שנמאס לנו לגלול ולראות את אותם דברים, מאת אותם אנשים, על רקע אותן פרסומות, באותו טון, באותם צבעים, שוב ושוב ושוב ושוב. חייבים לשבור את החומה הנוראית הזו. אני חייב. יש בי התקוממות פנימית חזקה מאוד נגד החדגוניות הזו. אני מחוייב לעצמי לגדול, לצמוח, להתפתח, ופייסבוק בשלב הזה עושה לי את ההיפך.
ונושאי השיחה בפייסבוק? אל תתחילו איתי בכלל. נטפליקס ופוליטיקה? חדשות וסנסציות של כלום? ההוא וההיא מתה? את מי מעניין החרא הזה בכלל? יש מישהו או מישהי בעולם שזה אשכרה מעניין עבורםן? או שאנחנו אוגרים שחייבים לסובב איזה גלגל?
- ההתמכרות המנוונת. למה אתםן בפייסבוק? כלומר לא באופן עקרוני, אלא עכשיו, או בכל רגע נתון. באמת, למה? כי מרגש אתכםן להיות שם? כי יש משהו מעניין במיוחד? כי אתן מצפים למשהו? למה בדיוק? מה מוביל אותנו להיכנס למרחב הוירטואלי הזה 800 פעם ביממה, תוך תשלום מחיר יקר כל כך של נתק מהסביבה המיידית שלנו, של צמצום תשומת הלב, של בהייה אינסופית במלבן זוהר מטופש, של סגירת אופקים, של השלכת כל כך הרבה זמן מחיינו על פעולה אוטומטית שממנה אנחנו, במובן אמיתי של קיום, נעדרים לגמרי? ההרגל האוטומטי הזה של הפתיחה, הלחיצה, הגלילה, הדפדוף – הוא מפחיד אותי נורא. אני רוצה להשתחרר ממנו.
- האלגוריתם והמסחור. פעם היה כיף אדיר בפייסבוק. הכרנו מלא אנשים חדשים ומגניבים, שמענו דעות לא לעוסות למוות, לא היו פרסומות מרצדות ומנג’סות בכל שניה נתונה, הממשק לא היה כבד כאילו משקלו אלפי טונות שמועכות אותנו תחת עוד ועוד אופציות וכלים ומכשירים ולוחות ושווקים ומקומות ודפים. כל האלמנטים האינסופיים האלה יושבים על הקיום העצמאי שלנו ומשאירים לנו חתיכות קטנות והולכות מהנוף, ונלחמות באופן אקטיבי ממש בסקרנות ובכיף הספונטני שלנו, עם הכתבה אלימה של תכנים וחשיפה, אם לחברים מסויימים ואם לפרסומות מסויימות. השליטה הרודנית כל כך של האלגוריתם בכל אספקט של החוויה מרגיש כמו ידיים שאוחזות בראש ומכוונות אותו בכוח לכיוונים מסויימים, ומונעת הפניית מבט למקום אחר. בסופו של דבר נכנעים, כי הידיים המכניות האלה חזקות בהרבה משרירי הצוואר שלנו, ונחושות בלי סוף. אבל הכוח שלהן הוא רק אשליה. אנחנו לא חייבים להיות אצלן. בלי ההסכמה העקרונית, מראש, להפקיד את הראש שלנו ללחיצתן, לידיים האלה אין על משמעות בחיינו (לפחות לא בחיי התודעה שלנו).
- החבירה לממסדים הפוליטיים והכלכליים שהם המדכאים הגדולים של המאה ה21. עשו על זה מאה סרטים וסדרות ומליון כתבות. פייסבוק, בשנים האחרונות, ממש הפכה לזרוע של הממשל האמריקאי, ולשגרירה של הקולוניאליזם האמריקאי בעולם והאינטרסים המסחריים, הצבאיים והפוליטיים שלו, אגב כריתת ברית עם חברות אחרות במועדון הפשיזם העולה. פייסבוק מסתדרת מצויין עם שלטונות סעודיה וישראל, נפגשת עם פוליטיקאים כל הזמן, ויחסי התלות ההדדית בין השלטונות למפלצת החברתית רק מחזקים את הקונספירציה הקטלנית הזו נגדנו. אם לא נחליש את פייסבוק הקשר הזה רק יתחזק ויהפוך הרסני עוד יותר לחופש המחשבה והפעולה הפוליטיים שלנו. התלכיד הפייסבוקי-פוליטי הוא רעל של ממש לנפש שלנו כאינדיבידואלים וכחברה. עזיבה של הפלטפורמה הזו היא הצהרה ואקט פוליטיים מהחזקים שאפשר לעשות בזמננו (לפחות מבין אלה החוקיים).
- הניצול. בשונה מרשתות אחרות, שהבולטת בהן היא יוטיוב, פייסבוק לא משתתפים ברווחים העצומים שלהם עם האנשים שמביאים להם אותו – הגולשים, בדגש על חשבונות שמושכים פעילות רבה. ובאופן אישי לגמרי: בעשור ומשהו שלי בפייסבוק הבאתי עשרות ומאות מליוני חשיפות לסטטוסים שלי, אבל קיבלתי מזה 0 שקלים של תגמול בדיוק. המודל החזירי של פייסבוק, שבו אנחנו מביאים את העניין והתנועה וכל התגמול הולך לכיסים הפרטיים של בעלי החברה והמשקיעים הגדולים שלה – המודל הזה צריך להיקבר ולמות יחד איתה. אני, בכל אופן, לא מתכוון לעבוד יותר בשביל צוקרברג.
- המניפולציה. פייסבוק שולטים לחלוטין באלגוריתם שלהם, כלומר קובעים באופן מלא מי יקבלו חשיפה ומי לא, על סמך משתנים שמוגדרים אך ורק על ידם. מה הם מקדמים ומה הם מדכאים? אפשר רק לנחש, אבל לא צריך להיות גאון גדול להבין: פייסבוק העלו את טראמפ לנשיאות. הדף של נתניהו מקבל מליוני אינטראקציות, ולמרות שחצי מהן בדויות ומומצאות מחוות שרתים בעולם, הוא נחשב הדף החזק בישראל. עשרות מובילי דעה ימנים צמחו בשנים האחרונות, וכל אחד מהם ומהן גורף אלפי לייקים לכל סטטוס. אף לא מוביל דעה שמאלני או שמאלנית אחד צמחו בפרק הזמן הזה, שיש להםן אפילו רבע מהחשיפה שמקבלים עשרות הימנים והימניות הבולטים ברשת. איך זה ייתכן?
(תשובה: מישהו עושה את זה ככה. זה לא ספונטני. הכל פוליטי)
מהזווית הלגמרי אישית שלי, אני הרגשתי שינוי עצום בחשיפה שאני מקבל בסוף 2016, שהייתה לא רק השנה שבה זוהיתי סופית כשמאלני, אלא גם השנה שבה טראמפ נבחר בעזרת מזימה משותפת ומתועדת היטב עם פייסבוק. אין לי ראיות לזה, ואני גם לא צריך ראיות לזה, אבל ודאי לי שפייסבוק שיתפה ומשתפת פעולה עם המחנות הלאומניים והשמרניים בעולם בגיוס האלגוריתם לטובתם בשנים האלה, ובהשתקת מתחריהם ומבקריהם. אני לגמרי מאמין לתחושות שלי בעניין הזה.
- הפלישה, הריגול, ההכוונה. פייסבוק עוקבים אחרי כל פעולה שלנו ברשת. ומכיוון שאצל כולנו כמעט פייסבוק פתוח כל הזמן, ויש לאפליקציה הרשאה להקליט ולצלם, והם גם הבעלים של ווטצאפ ואינסטגרם, היכולת שיש להם לפלוש, לרגל, להכווין את המחשבות וההתנהגות שלנו היא נוראית מעבר לדמיונות השחורים ביותר שלנו.
בלי לשים לב, עברנו לחשוב לחלוטין במונחים מקובעים של סטטוס ותמונה לרשת, או של סטורי. המדיה כבר לא מתעדת את העולם שלנו, היא יוצרת אותו. אני מקווה שהמשפט הזה, אולי הכי חשוב שכתבתי פה, יישב אצלכםן טוב טוב, כי הוא אולי הסיבה המרכזית להתמרדות שלי מול פייסבוק (ואינסטגרם, וטוויטר, שגם אותה אעזוב מתישהו בעתיד הלא מאוד רחוק). אנחנו זזים, עושים, חושבים, מרגישים ומגיבים עבור הרשת. אנחנו צריכים להפסיק עם זה.
- הפגיעה בדמיון וביצירתיות. פה אהיה אולי קצת פחות מנומס: הרשת עושה אותנו מטומטמים כי היא מלעיטה אותנו באשפה ומתגמלת אותנו על אדיוטיזם. היא כולאת אותנו במנגנון תגמול ועונש שהוא הגורם עיקרי והכל-נוכח להשטחת השיח ולרידוד המחשבה. אנחנו מקבלים (ויוצרים) אך ורק תוכן שנוצר כלאחר יד, או כזה שנוצר מתוך כוונת מכוון לא כדי לעניין, לחדש או להועיל, אלא כדי ללכוד את תשומת הלב שלנו תוך משחק על הכללים הידועים של התגמול ברשת, ותוך עשיית הרשת עשירה ותמנונית יותר, כלומר עם יכולות טכנולוגיות ופסיכולוגיות משופרות להחזיק אותנו בקרבה.
אנחנו לא קוראים, אנחנו לא לומדים דברים חדשים, המוח שלנו לא מקבל גירוי חיוני, אנחנו לא מתרגשים, מתפלאים, מופעלים או ניזונים רגשית ושכלית באמת. כמו המנגנון מטמטם החושים והמחשבה של נטפליקס, ההאבסה הבלתי פוסקת באותו חומר עצמו, ללא הפסקה, 24 שעות ביממה, עד סוף חיינו היא בעלת משמעויות נוראיות ליכולת שלנו לקיים חשיבה מיטיבה, מרעננת, מחדשת, מצמיחה. אין לנו צ’אנס להשתעמם, אין לנו סיבה להסתכל למקום חדש, או להישאר עוד רגע עם מבוכה, תהיה, חשש או סקרנות. הכל מתועל לרשת. הכל הולך לפייסבוק. אנחנו נעשים, כמו שאפשר לראות ולשמוע מכל פינה, מטומטמים להחריד. לפייסבוק יש חלק עצום בעיצוב המציאות הזו.
- רצח האמון והסקרנות כלפי בני אדם. בני אדם לא היו מעולם כל כך תפלים וידועים מראש (ולכן משעממים רצח) כמו בזמן הזה. אנחנו קולטים אחד על השני את ארומת צנצנת הזכוכית שבה אנחנו כלואים. אם אנחנו יכולים להתעניין במשהו, אנחנו יכולים להתעניין רק במשהו שמאשש לנו מה שאנחנו נורא רוצים שיהיה נכון, או משתמשים באשליה שהוא כדי להרגיע איזה פחד נורא – – פחד שהוא בעצם קריאת החיים. זה לא שמתישהו בני אדם היו איזה שוס, כן? לא המצאנו שום דבר חדש. אבל המכבש הפסיכולוגי, התודעתי, הפוליטי, שמופעל עלינו כמה סנטימטרים מהעיניים והמוח שלנו כל הזמן, בלי הפסקה, בגישה ישירה ובלתי מתווכת למוקדי הרגש והחשיבה שלנו (עם מטרה זדונית של כליאהו וסגירה – הפוך לחלוטין מאמנות שרוצה את תשומת הלב שלנו כדי לשחרר אותנו), עם הפיכת עצמנו לשדה ניסויים מוכן ומזומן לכל ניסוי ומניפולציה עצבית, פיזיולוגית, פסיכולוגית, פוליטית. אנחנו מרגישים את זה קורה. אבל במקום שנשנא את המדיום שמעודד אותנו להיות כאלה, אנחנו שונאים אנשים אחרים, שהם אסירים כמונו בדיוק.
- הנזק הפיזי. הישיבה המעוותת, ההליכה ברחוב עם ראש קבור במסך, התקיעה הנצחית של העיניים באותה נקודה, באותה זווית, כל הזמן, הפאסיביות המחליאה מול המכשור הטכנולוגי. אלה הרסניים לבריאות שלנו, הפיזית והגופנית.
- אשליית הקהל המתעניין התמידי, והמשחק הנבזי עליה. אחד הפגעים הנוראיים של פייסבוק זו יצירת האשליה שסביב כל אחד ואחת מאיתנו יש קהל דרוך שרק נחכה שנגיד משהו. וברור שאם יש קהל, חייב להיות לנו משהו להגיד. ואם יש קהל ויש לנו משהו להגיד, אז אנחנו חייבים לייצר “תוכן” שיעורר את התגובות שאנחנו מתוכנתים לרצות (על ידי מנגנוני התגמול). הזיוף והשקר רק מתחזקים ומתחזקים. מסתובבים בעולם מיליארדים שבכלל לא זוכרים מי הםן. בגלל שהם הפכו לדמות ברשתות.
אני לא אהיה אחד מהםן.
- הרס רעיון ההיכרות האנושית. כן היה מהמם, הכרנו, התרגשנו, עשינו דברים. אבל זה היה כשעוד זכרנו מה זה אנשים במציאות, ואיך הם נשמעים, מריחים ומתנהגים. עם כל יום שעובר, הידע הזה נשכח מאיתנו, בטח כשהרגלי התקשורת האונליניים מחלחלים לתוך המציאות הפיזית, והאנשים הצעירים סביבנו עוברים כל הזמן כאילו משחקים בסרטון לרשת. ההבנה שפייסבוק אינה קרבה אלא רק דימוי של קרבה, סימולציה של קרבה, נשכחה מאיתנו: ויותר גרוע מזה, השטחיות המחרידה של ההיכרויות הפייסבוקיות התחילה לאפיין גם את ההיכרויות והאינטראקציות האנושיות במציאות. אין לנו סבלנות לשיחה ואין לנו עם מי לדבר, אבל אנחנו עושים את עצמנו שלא נרדמנו (או נפטרנו) כדי לקבל לייקים.
- יצירת התלות המדומיינת. פייסבוק יוצר התמכרות, אני מקווה שזה כבר ברור לכולנו. אבל עם ההתמכרות נוצר מפעל שלם של הצדקות לקיומה ולקיום המדיום שזקוק לה: זה המקום להיות בו, כאן מפרסמים ומתפרסמים, כאן לומדים, כאן מחליפים דעות, כאן משוויצים בשטויות שעשינו ומחמיאים לאחרים על השטויות שהם עשו. זה לא שבשלב הזה פייסבוק זקוקה להצדקות: הנוכחות שלה כל כך מפושטת, היא הפכה לכל כך שקופה ומובנת מאליה, שאין לה צורך הצדקה: פייסבוק הפכה לפריט קבוע בנוף התודעה ובנוף הפיזי שלנו. אנחנו יודעים שהים שם גם כשאנחנו ישנים וחולמים, או עושים דברים אחרים. היא תמיד ברקע. והדבר הממכר שהיא מעניקה לנו (שפירוק שלו לחלקיו מגלה שנזקו עולה עשרת מונים על תועלתו הפוחתת בדיוק באותה מהירות שבה נרצחת הספונטניות על ידי האלגוריתם) לא מחולק בשום מקום אחר. אז אנחנו נשארים. נרקבים ונשארים. מפסידים את החיים ונשארים. הולכים ומטפישים, מפתחים סבילות גבוהה יותר ויותר לעוולות ולאימות ממוסדת לצד חרדתיות שואתית גוברת לגבי דברים שהם לא “הטעם” שלנו.
- החיים בחוץ. הספרים המופלאים שעוד לא קראתי (או כתבתי), המוזיקה האדירה שעוד לא גיליתי, השיחות המשמעותיות שאני מתעקש שעוד יכולות להיות מנוהלות בעולם, ההוויה הנעימה של עצמי עם עצמי, בלי לתעד, לצלם, לחשוב על סטטוסים. המפגש הזה, הטוב, החיוני, עם חומר החיים הפשוט, הפשוט. אי אפשר יותר עם הדיקטטורה הוירטואלית הזו. די. חייבים למרוד.
תחשבו על זה, טוב? אם אתן לא הולכים לעזוב לפחות תפחיתו נוכחות, תמננו, תשאלו את עצמכן אם צורת הקיום הזו באמת מוסיפה לכםן משהו לחיים, או שהיא לוקחת, ואם כן אז מה בדיוק.
אני מתגעגע לעצמי שלפני פייסבוק. החיים רצים לי ועוד לא הספקתי רבע ממה שרציתי. אני חייב לסגור את אתר הפולחן הזה לרעש, לכסף ולאלגוריתם. אני צריך את עצמי.
זהו בינתיים
אז למה בסוף נשארת?
שאלה טובה (: כי אני צריך להשתמש בה עוד קצת לצרכים מקצועיים ולבנות את המותג של עצמי, בעיקר