בים היום, עם הילדה שלי, וכמו שקורה בסיטואציות כאלה, מצאתי את עצמי גם אני, גם הפעם, בהיכון עם הטלפון לתפוס איזו זווית או איזה רגע. בורכנו בילדה יפהפיה ואקספרסיבית, אמא שלה ואני, אחת שמספקת אינספור רגעים והזדמנויות כאלה. בהתאמה, הווטצאפ שלנו גדוש באלפי תמונות שצולמו בשלוש וחצי שנות חייה (היא יצור כה אהיב, הילדה הזו).
החזקתי טלפון וגם צילמתי. שש תמונות בזיכרון הטלפון מעידות על כך. והן יצאו יפות אבל אף אחת מהן לא מושלמת, כלומר לא לגמרי ייצוג ראוי של כוח הטבע מתולתל-הרעמה שהיא מיכאלה. וכמו שקורה לי כמעט כל פעם שאני מוציא את הטלפון ומצלם אותה, אחרי דקה או שתיים אני שם לב שאני מפסיק להיות אבא והופך להיות צלם, ואז אני מפסיק (גם מכיוון שיש לה דרך לספר לי שהיא אוהבת להיות ילדה ברגע, ולכידה והנצחה לא ממש מעניינות אותה).
התמונות שצילמתי, כאמור, לא הצליחו. אבל בים היום היו שני רגעים ברורים ומובחנים שבהם ראיתי, בעיניים הלומות-מה, את יופיה של ביתי מבזיק כמו ברק ומאיר לי את השמיים שבפנים באור שהפך את השמש בצהריים שבחוץ לאפלולית תפלה. פעם אחת כשהיא חיבקה ארמון חול שבניתי לה, וחייכה אלי במלוא מיכאליותה, ופעם שניה כשישבתי על הכיסא הכתום של החוף והחזקתי אותה עלי, וראשה נשען על אמת היד שלי.
שתי התמונות האלה לא צולמו: רק ראיתי אותן (אתן זוכרות תמונות כאלה שראיתן? אתם זוכרים רגע מסויים שבו נגלה לעיניכם יופי יוצא דופן, חן מרהיב, נגיעה חד פעמית של משהו? לי יש כמה עשרות כאלה שאני נושא בזכרוני, והן אוצר להיזכר בו) (בחייאת אל תבואו לי עם אטרקציות תיירים: התמונות שלנו משמעותיות כשהן צבועות ברגש ומשמעות שלנו, של שורש הווייתנו ותשומת ליבנו הפועם).
בשעות שאחרי חזרתנו מהים התחילה להתנסח לי מחשבה בראש: תמונות שצולמו יכולות לשאת יופי מהמם ומרתק, אבל הן לעולם לא יכולות לדגדג את יופיין וכוחן של תמונות שלא צולמו.
(כמה אני רוצה עוד כאלה: זה כל כך לחיות, כשזה קורה).
–
לילדתי יש איזה משהו שהיא עושה עם הסנטר והפה, לפעמים, כשמלבישים אותה והיא לגמרי עם עצמה, בתוך עצמה. אני רואה את זה מאז שהיא הייתה קטנטונת בת חודשים ספורים. לא יודע איך להגדיר את סוג התחושה שהדבר הזה מעביר: הכי קרוב שיש לי זה “אני ישות אלוהית שיודעת מי היא והעולם הזה לא יערבב אותי”. אבל זה לא לגמרי נכון, כלומר זה לא רק זה. כשהיא עושה את זה, את הדבר הקטן, התחושה שאני מקבל היא של הצצה לנבכי יישותה ונשמתה. לאטומים הראשוניים של קיומה. למהות שלה כשילוב חד פעמי של חומרים ותכונות.
התמונה הזו לא קיימת בשום מקום בעולם מלבד הראש שלי (ואם הייתה קיימת בעוד מקומות ודאי שלא היו רואים אותה כמוני: למטען גנטי ואהבה יש משמעויות גדולות בפילוסופיה של האסתטיקה, בכוחו של המבט, והדברים ידועים).
אני אסיר תודה על שני חלקי המשוואה הזו: שראיתי מה שראיתי, ושרק אני ראיתי את זה.
כפרה עליך. נוצרת.