שפעת עם יחסי ציבור

מאז שהפציעה הקורונה בחיינו, לפני כעשרת אלפים שנה בערך, אחת הביטויים שנקשרו בה, תחילה כלעג לחומרתה, ואחר כך כלעג למזלזלים בחומרתה, הוא “שפעת עם יחסי ציבור”. הביטוי הזה, שסימן את הקורונה כהיסטריה תקשורתית גדולה בהרבה ממצב החירום הרפואי שגילמה, עבר כמה וכמה גלגולים בשנתיים האינסופיות האלה, שמדהות ומשכיחות מקיום את מה שהיה לפניהם.

האומיקרון, נדמה לי, צריך להחזיר את הביטוי הזה לקיום, והפעם בצורתו המקורית: כצחוק על חשבונם של המטיפים בשער, המזהירים וחוזי הקטסטרופות. הוריאנט החדש והחמוד הזה מדביק עשרות ומאות אלפי אנשים, אבל מספר האנשים שנפגע ממנו בצורה שמצריכה טיפול רפואי הוא אפסי. כמה אפסי? בבילינסון מאושפזים יותר חולי שפעת מחולי קורונה. ככה אפסי.

ובכלל, השפעת בחודשים האחרונים מסוכנת ופוגענית מבחינה מדיצינית הרבה יותר מהקורונה: 605 ילדים מאושפזים עם שפעת בימים אלה, הרבה יותר מכל מספר מקביל שאושפז עם קורונה אי פעם.

אבל אצלנו, כמו סוס עם סכי עיניים (הכיסוי  שמלבישים על עיני הסוס שמצמצם את שדה הראיה למינימום הנדרש להליכה קדימה, כדי שהסוס לא יביט לצדדים ויאבד ריכוז בעבודתו), הממשלה הולכת רק בקו אחד: קורונה קורונה קורונה קורונה. תו ירוק, מגבלות, מדינות אדומות, ישובים כתומים, כיתות ירוקות, בדיקות כאלה וכאלה וכאלה, והפצצה מתמדת של נתונים על נתונים על נתונים, שרובם ככולם חסרי משמעות.

‘שפעת עם יחסי ציבור’ הוא ביטוי שהיה עלול להישמע קשוח לאוזן בימים הקשים של הקורונה, שאף פעם לא היו קשים כמו שרצו שנדמיין אותם, אבל בהווה הביטוי הזה אפילו עושה חסד עם הממשלה: השפעת הרבה יותר מזיקה מהאומיקרון, ומסוכנת לאין ערוך יותר עבור ילדים.

הציבור הישראלי, אגב, לא לחלוטין איבד את זה, גם אם לפעמים נדמה כך: רק מיעוט זעום של הורים לילדים קטנים לקחו אותם לקבל את החיסון המיותר ואולי המזיק, או בוודאות די גבוהה המזיק (כלומר מזיק בוודאות למספר מסויים של ילדים, רק לא ברור אם זה דווקא הילד שלך שיעלה בגורל).

החיים כמהתלה 

אם יש משהו שאפשר להגיד על החיים האלה ויכול אשכרה לתפוס, זה שהם, אולי יותר מכל דבר אחר, מהתלה. אתה מחזיק במשהו והוא אובד. אתה מתרגל למצב והמציאות משתנה לגמרי, ואתה עצמך לא כאן להרבה מדי זמן. ואם החיים מהתלים באנשים במובן הפרטי, האינדיבדואלי והרומנטי היפה, הרי שכלפי מוסדות וממסדים הם מהתלה גמורה. רק תארו לעצמכם כמה מליונים עמדו בדום מתוח מול הדגל הסובייטי, או האוסטרו הונגרי. וכמה האמינו לתעמולות של ממשלה כזאת ואחרת, וחיילים ושופטים נשלחו להעניש אותם על אי ציות ואי הסכמה, ואת כל ההבל הזה לקחה הרוח ואף אחד אפילו לא זוכר ולא מתעניין מה הייתה עמדת הכנסיה בנושא מעמד האישה לפני 1000 שנה. הכל בדיחה.

למה אני נזכר בזה כעת? ברור שבגלל תעמולת הקורונה, והפרנסה המדהימה שהיא מספקת לגלריה ארוכה של מלחכי פנכה ותועמלנים מטעם, גורפי תמלוגים ותגמולים וחולי שליטה מטורפים. אלה שנהגו להטיף ולהטיף ולהטיף, למשל, שמי שאחראים ליצירת מוטציות מסוכנות של הקורונה הם הלא מחוסנים.  מה לא קראו למי שלא התחסנו? בית חרושת לוריאנטים. אנשים שמחזיקים תת מקלע של נגיפים. הם אנשים שמפקירים את עצמם ואת ילדיהם.

ועוד ועוד ועוד, הטפות והסברים מדוע החיסון, עוד חיסון ורק החיסון.

והנה מופיע לו וריאנט שלא מעניין אותו מחיסונים, והוא ההתגלמות הכי מושלמת של מה שהמכחישים והמתנגדים טענו כל הזמן: שהקורונה היא לא נגיף כזה מסוכן לאנשים בריאים, ושהתחסנות לא משחקת שום תפקיד בהפצת הוירוס – בדיוק הפוך מהגיון העוועים שהביא עלינו את אסון וחרפת “התו הירוק”.

והנה בא האומיקרון, והוא בדיוק זה: מדביק את כולם במהירות שיא ובקושי מסוכן למישהו. אם זו לא מהתלה נפלאה, ומתנה נהדרת של אמא טבע, ואולי של הלא מחוסנים, שתרמו ליצירתו של וריאנט כל כך אופטימלי של הנגיף (על פי דברי המומחים הכי רשמיים, כן?), אז אני לא יודע מהתלה מהי.

הקורונה בכלל, ונגיף האומיקרון המופלא במיוחד, הם משל מרהיב על סכלותם, שלא לומר טמטומם הפושע, של האוחזים בכוח שלטוני, ושל האליטות המטופשות, המאוהבות בעצמן, שמאיישות באופן קבוע את עמדות הכוח והמיקרופון. עד כמה נעלבים בני אותו מעמד מהאומיקרון? “הממשלה רוצה הדבקה המונית? שתתמודד“, היגג השבוע הנוסטרדמוס דה לא שמאטע שלנו, נסיך הממסדים ואביר הטפשות המתוגמלת. אותי, לפחות, זה הצחיק מאוד.