הפרשה שתפסה את תשומת הלב הציבורית השבוע הייתה מותה הטראגי של קארין באומן, דוגמנית לשעבר, שלקתה באנורקסיה בנעוריה וניסתה להתמודד איתה, חלק גדול מהזמן בעין הציבורית, עד שגופה לא עמד בזה יותר.

בפתח הדברים ראוי להשב את תשומת הלב למידה העצומה של עיסוק תרבותי בגוף בכלל ובגוף הנשי בפרט: אם זו נועה קירל ואם זו יעל גרינברג, קרבן האונס בשמרת, או הכלה מסרטון החתונה המפורסם מלפני שנה: הגוף הנשי עומד במוקד מידה בלתי נתפסת כמעט של עיסוק תרבותי. וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את הנושא הטרנסג’נדרי, שעוד אעסוק בו כאן לא מעט, ושאפשר לדבר עליו מכל מני כיוונים אבל כותרת לא רעה בכלל שאפשר לשים עליו היא: גברים מנסים לנכס לעצמם את הגוף הנשי באופן המילולי ביותר (וזה מגיע מייד אחרי שגברים הומואים ניכסו לעצמם את האישיות הנשית, כביכול, ואת כינויי השפה הנשיים).

לא שבאמת אפשר להפריד או נכון להפריד, אבל נשים בצד רגע את העיסוק האובססיבי בגוף הנשי מהכיוון שנהוג לכנות להטב”י. בסיכום השבוע הזה אני רוצה להתייחס לאספקט אחד שעלה מהתגובות הרווחות למותה הטראגי של אישה אחת שסבלה ומתה מאנורקסיה.

וסוג התגובה הרווח ביותר לטרגדיה הספציפית הזו הייתה: התקשורת והמפרסמים ועולם הזוהר מציפים אותנו בדימויים של נשים רזות (מדי), והתרבות מכבירה תשומת לב חיובית על מודלים בלתי אפשריים של רזון ויופי ויוצרת זיקה סימביוטית והרסנית ביניהם, מה שמחרב את התודעה והחיים של נערות ונשים בעולם. הפתרון, כך עולה מהזווית הזו, הוא להכריח את עולם המדיה והתקשורת לשנות את הדימויים שהוא חוגג, ולהציג מודלים יותר סבירים ואפשריים של יופי (איך בדיוק מפגישים בין הנחשק לסביר אני וגם אתן לא נצליח להבין בשארית חיינו).

הגישה הזו, בעיניי, שגויה מהיסוד מכמה וכמה סיבות שכל אחת מהן חשובה מאוד, אבל אחת היא החשובה והקריטית ביותר מבחינה פוליטית (כלומר מבחינת הדרך שבה היחיד והחברה מבינים את העולם ואת יחסי הכוח שבתוכו).

סיבה ראשונה שהגישה הזו שגויה בעיניי היא התפיסה הפאסיבית והקרבנית שהיא מעודדת. במובן הזו מוצע לנשים ניתוח תרבותי ופוליטי שכאילו מנטרל עבורן את המצב הנפיץ, אבל בעצם פוטר אותן מאחריות אישית לגורלן. באופן הבסיסי ביותר הגישה הזו, בהתחזותה לביקורת, למעשה מעצימה את כוחה של המדיה. היא אומרת: יש דימוי>>את נפגעת. המדיה והתרבות, בגישה הזו, מקבלות מעמד אלוהי או פטליסטי: מה שהן ידחפו זה מה שיהיה.

האם העולם שאנחנו רוצים הוא זה שבו חבורות של פסיכים נלחמות על מי יקבל את השליטה האבסולוטית בתקשורת ויזכה להמליך דרכה את ערכיו הצודקים, או איך ליצור בני אדם שמצליחים לשמר ערך עצמי ותחושת לגיטימיות בלי קשר לתרבות ולתקשורת? עבורי התשובה הנכונה ברורה, ויש רק אחת כזאת. אנחנו לא רוצים לחזק את התקשורת והמדיה, אלא את נפש האדם, ולכן הדגש בכל מה שאנחנו עושים ומדברים עליו צריך להיות עליה.

הסיבה השניה שהגישה הזו שגויה בעיניי היא המסגור הבדיוני של המציאות שהיא עושה. במציאות אנחנו לא מוצפים אנשים רזים מדי בגלל שהם מנסים להיות כוכבים, אלא אנשים שמנים מדי כי הם אוכלים יותר מדי אוכל לא בריא ועושים פחות מדי פעילות גופנית. החברה המערבית סובלת מהשמנת יתר מסוכנת לבריאות ממש וזו לא בעיה של מודלים קונטרוברסליים אלא של אכילת יתר וחוסר תנועה מספקת. אם למודלים הפוליטיים הייתה כזו השפעה היינו אמורים לחיות בחברה שבה אין כמעט אנשים שמנים. בפועל אנחנו מקבלים את ההיפך (ונכון שיבואו פסיכולוגיות שיסבירו שאלה שני צדדים של אותה תופעה, אבל הגיע הזמן שנעשה דיאטה רצינית מאוד מצריכת טמטומת “מקצועית” שלא מסתדרת בשכל הישר בשום צורה).

סיבה שלישית שאני לא מסכים לגישה הזו היא שממשיכים (ובעצם ממשיכות) להציג אותה כאילו היא חדשנית ופורצת דרך, אבל אנחנו שומעים את הדיבורים האלה כבר עשרים שנה לפחות, וכבר היו עשרות, אם לא מאות, קמפיינים שניסו להציג נשים שמנות כדוגמניות ושגרירות. אני לא חושב שזה תרם לרווחה הנפשית או לדימוי העצמי של מישהי, או לבריאות הכללית. האוכלוסיה במערב משמינה והולכת כל הזמן, ללא קשר לקמפיין כזה או למודל אחר. אז אולי התשובה היא בכלל במקום אחר.

סיבה רביעית שאני מסתייג מהגישה שמטילה את האחריות למצבן הנפשי והגופני של נשים על “המדיה” או “התרבות” נובעת מהתעקשות להישאר במציאות ודווקא כן לחבר אותה לדימוי, אבל בצורה מקורקעת יותר. כי אם במציאות השמנת יתר היא מכה עולמית, או לפחות מערבית, למה זה התפקיד של המדיה או התקשורת לנרמל אותה? השמנה מסוכנת, מגבילה ומייאשת היא לא בעיה פסיכולוגית של דימוי עצמי, אלא של בריאות ויכולת לתפקד בחיים וליהנות מהם. למה התקשורת צריכה לקדם את השקר המסוכן שמדובר בבעיה של דימוי גוף בלבד, ואולי על ידי זה לעודד יותר נשים ואנשים להשמנה שתפגום עמוקות ביכולת שלהם להשתתף בחיים וליהנות מהם, ואולי תקצר את חייהם בצורה משמעותית? מה אנחנו מרוויחים, או מי בדיוק מרוויח, מלקחת דברים לזירה המסתורית של “הנפש”, שאליה יש גישה אך ורק למקצוענים מוסמכים על ידי הממסדים? 

ובכלל, הגישה הסנטימנטלית הזו לנשים ונשיות, כאילו נשים הן ילדים קטנים ופגיעים וחסרי שיקול דעת לא העצימה ולא תעצים אף אחת. זה הכי שכפול של עולם מושגים פטריארכלי. העצמה מגיעה רק דרך אחריות. ומסר מבסס אחריות ומעצים באמת היה אומר: את שמנה מדי וזה מסוכן לך. תאכלי פחות ותעשי ספורט, ואם את צריכה עזרה נפשית או גופנית נעזור לך. ואם התקשורת מפריעה לך תכבי את הטלוויזיה ותקראי ספר במקום. כי רק את אחראית על החיים והגורל והגוף של עצמך. המשך יום טוב.

אם אגיד דבר פשוט ומתבקש כזה בפומבי יצלבו אותי. כאילו כי זה פוגעני אבל בעצם כי זה חותר תחת אג’נדות ממסדיות. 

הסיבה החמישית והאחרונה שאני נגד המסר “המדיה אשמה” היא הממתק הפילוסופי האמיתי ששמרתי לסוף. כי מה בעצם מספר הסוג הזה של פמיניסטיות? שהפתרון לבעיית המשטור העצמי המוגזם והחולני של האנורקסיה, בתוך שלל תופעות דימוי עצמי וגופני, הוא משטור של השפה, התרבות והמחשבות.

בבואן לפתור את הבעיה של משטור האופן שבו נשים מזינות את עצמן פיזית, רוצה לומר, פמיניסטיות (מזן מסויים) מבקשות לקדם יותר משטור על האופן שבו נשים (והאנושות כולה, למה לא?) מוזנות תרבותית. 

זה לא פתרון, זה עוד מאותו דבר. הפתרון למשטור יתר הוא לעולם לא עוד משטור. צנזורה תרבותית כדי לפתור בעיה פסיכולוגית של משטור עצמי זה פרדוקס מופרך לגמרי. 

כדי להילחם בבעיה של משטור אנחנו צריכים יותר חופש, לא יותר משטור. וכדי לתקן את השליטה המופרזת של המדיה המיינסטרימית בחיינו אנחנו צריכים לצמצם את הכוח שלה עלינו באמצעות עידוד התנתקות ובניית הערכה עצמית באופן עצמאי, ולא להאדיר את המדיה הזו (שהיא בעצם מכשיר לשיעבוד של האנושות לאג’נדות של ההון) באמצעות הידוק הכבלים אליה ובניית תדמיתה ככל-קובעת.

כי בכל דבר ועניין, ואולי במיוחד במה שנוגע לגוף הנשי והאנושי, ממסדי ההון והתרבות הגדולים הם האוייב. והם האוייב לא פחות, ואולי יותר, כשהם מתחזים לדואגים לנו, לבריאותנו, לרווחתנו הנפשית. הם אף פעם לא. הם משטים בנו בדאגה מזוייפת כדי שנוריד הגנות ונתמכר אליהם ואל המוצרים והפרספקטיבות המעוותים שהם מקדמים במטרה שנהיה יותר חלשים ויותר תלויים בהם. וזה נכון לממסד פמיניסטי כמו שזה נכון לממסד בנקאי או תקשורתי.

לשים לב: כמה מעט 

חופש אמיתי, או קריאה לחופש, או חגיגה של חופש, יש לנו בחיים התרבותיים והתודעתיים שלנו. כמה מעט: תהיו מי שאתם רוצים, תאכלו מה שאתם רוצים, תזדיינו עם מי שאתם רוצים. צאו לחיות ותחגגו את החיים. אולי מעט זה נדיב לומר: אני חושב שיש לנו אפס מזה. הכל משטור. האוכל, המיניות, הרגשות, הגוף. אפילו הכאילו-שחרור ממושטר. 

האסון של החיים שלנו הוא משטור יתר, והפתרון לזה לעולם לא יכול לבוא מהממסדים: המהות של ממסד היא שיטור ומשטור. הפתרון הוא רק בנייה של עצמי עצמאי, שמח ואבוד לממסדים.

המסר של תיקון העולם באמצעות ממסדים תמיד היה שקר. תמיד יהיה.

רק תיקון העצמי יתקן את החברה והעולם. 

רק תיקון עצמי. אין, לא היה ולא יהיה משהו אחר. 

אפרופו ממסדים: תשובתו המדהימה של משרד הבריאות

בשלישי השבוע פרסמתי כאן פוסט שהפך לויראלי. הטקסט מדינת ישראל מודה, שחור על גבי לבן: לא הייתה מגיפה, לא הייתה סיבה להיסטריה, לא הייתה סיבה לחיסונים נצפה מרגע פרסומו בערך 12,500 פעמים כאן אצלי באתר (בין השאר גם תודות לשיתוף שעשתה אושרת קוטלר, מהקולות המיינסטרימיים האמיצים והבודדים שהצטרפו למחנה האנטי-ממסדי בקורונה). 

גם אני, כמו רבות ורבים, השתמשתי בתשובה שניפק משרד הבריאות לבקשה לפי חוק חופש המידע שהגיש עורך הדין אורי שאבי כדי לנגח את הסיפור הרשמי של הקורונה (ואני חושב שהלכתי עמוק יותר ועקרוני יותר מרוב מי שעשו שימוש בתשובה הזו, וזו אולי הסיבה לפופולריות הגדולה שהפוסט הזה זכה לה). 

לאחר שהסיפור הזה התפוצץ ברשתות משרד הבריאות הגיב. התגובה שלו כל כך מדהימה שחייבים להנציח אותה. התגובה הזו אומרת:

“התשובות לבקשות המוגשות תחת חוק חופש המידע נענות מטבע הדברים לשאלה הספציפית שנשאלה. במקרה זה נשאל המשרד על נתוני פטירות ומחלות רקע. למשרד הבריאות אין גישה לתיק הרפואי ולכן המידע מבוסס רק על מקרים בהם בוצעה חקירה אפידמיולוגית והאדם או משפחתו ענו לשאלה ולכן מדובר במידע מוגבל מאד. זה כמובן נכתב בתשובה באופן ברור.

כדי להבהיר: עד כה נפטרו מקורונה 356 אנשים צעירים (גילאי 18-49). מתוכם רק לכמחצית יש תיעוד לחקירה אפידמיולוגית (184 נפטרים) ורק ל- 7.5% (27 נפטרים) היתה תשובה לשאלה על מחלות רקע. על בסיס מידע [זה] נמסרה התשובה“.

נעזוב את עניניי הניסוח מוליך השולל (הכל בלשון פאסיבית, להנחיל את השקר שהדברים כאילו קורים מעצמם) והמטומטם במפגיע (למשל הבריחה למושגים מקצועיים מופרכים כשנדרשת אמת פשוטה, כמו שימוש במונח “חקירה אפידמיולוגית”, שנועד לקדם את הטענה הזועקת מרוב טמטום שבתי חולים לא ידעו אם המטופל שלהם לקורונה היה בנוסף עם סרטן מתקדם או חולה לב). נעזוב גם את הטענה האדיוטית הבלתי נתפסת שלמשרד הבריאות אין גישה למידע רפואי (דווקא לסוג הדייטה הזה אין למדינת ישראל גישה. לא פלאי פלאות ומעמד הר סיני?).

נעזוב את כל ערימת האשפה הרפואית הרדיואקטיבית הזו, על שקריה הגלויים, ונאמין למה שמשרד הבריאות אומר בעצמו. כי מה שמשרד הבריאות אומר באופן גלוי הוא הדבר המטלטל באמת. מה שהוא אומר זה: אנחנו לא יודעים ממה מתו האנשים שאנחנו אומרים שמתו מקורונה.

הרי אם מישהו היה קרבן לתאונת דרכים קטלנית או סבל ממחלה ניוונית ומת “מקורונה” בלי שמשרד הבריאות יידע, כביכול, מהנסיבות הרפואיות האחרות שלו, פירוש הדבר הוא שכל נתוני התמותה מקורונה הם חרטא אחת גדולה. ההבהרה, כביכול, של משרד הבריאות, מוציאה אותם עוד יותר אדיוטים חסרי תועלת מההודאה המקורית שהסגירה את העובדה שכלל לא הייתה מגיפה. זו המשמעות של “לא נעשתה חקירה אפידמיולוגית”: הודאה שהם לא יודעים ממה באמת מתו האנשים שתוייגו כמתי קורונה לצורך היסטריה, חוקים שוללי חירות ותקציבי מחקר ושיווק תרופות.

מעניין עם איזה תיקון להבהרה עם יבואו אחרי החג. כולי ציפיה.