את יום הזיכרון הזה החליט הקולקטיב האינטרנטי הישראלי לציין, משום מה, בהעלאת תמונות של עצמו מימי השירות הצבאי עתירי הנעורים והפנאן המבצעי. עכשיו חוץ מזה של”אתגרי רשת” יש ארומה של מוות מוחי בלי קשר לכלום (באלוהים ולהקתו: מה פשר “צפו בי עושה מה שכולם עושים”? מה זה אמור להגיד? שיש לכם אינטרנט?), הטרנד הנוכחי, של היום הזה, שנורא רציתי לצחוק עליו, הביא לי דווקא עצב.

כי מה עושים הישראלים כשהמדינה האהובה שלהם (משאללה) עושה קולות של טרם התפרקות? הם מנסים להבין מה ולמה קרה? הם מנסים לגבש איזו ביקורת מאירת עיניים? הצחקת מזרחי.

מה שהם עושים זה לחזור אחורה, במנהרת זמן מתוצרת ביתית, לזמנים שבהם הם היו, לא פחות ולא יותר, חיילים. ולא סתם חיילים, אלא חיילים שבתמימות ובחמידות נעורים מילאו פקודות בלי לפקפק ובלי לשאול שאלות.

על עברי פי פחת, הקולקטיב הישראלי בורח לדמיונות שהם לא רק תלושים בהווה, אלא גם בעבר: הרי החמודים האלה שהייתם, והיינו, והיו, הם לא רק אלה שהוציאו לפועל את ההזוועות הנוראיות של הנכבה ורצח השבויים והכיבוש ומה לא; הם אלה שהיו הידיים המבצעות של הממסדים שהביאו את ישראל למצבה הנוכחי. בלי לשאול שאלות ובלי לסרב ובלי להתעקש.

על מה מתרפקים? על האסון עצמו. המוסד הרקוב והמרקיב שיושב בלב הישראליות ומנווט את גורלה לאסון: זה של המבא וזה של הצייתנות.

ולמה מתרפקים? כי היינו צעירים ויפים וצודקים. כל אחד קצת לוקה בראשו בגיל 18. אבל בגיל 40, בגיל 50, להתנחם בתמונות מהגנון של גולדה ודיין? כשהמדינה במצב כזה?

–

ביני לבין עצמי (לביניכםן) אני מתערב שלפחות 10 אחוז מהאנשים שהעלו תמונות של עצמם במדים, צעירים, יפים ואדיוטים (במקרה הטוב, ובמקרה הרע: שליחים של מכונת רצח, נישול ודיכוי) – אני מתערב שלפחות עשרה אחוז מאותה דמוגרפיה נכבדת העלתה מתישהו, או עשתה לייק מתישהו, לשיר (המטרחן והמלא בעצמו) של יהודה עמיחי עם השורות

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב

–

אבל מכונת הכביסה שבה נתונה התודעה הציונית ממשיכה להסתובב, והיא ממשיכה לשחרר לעולם הגיים ואמירות חסרות פשר, עד שיפסיק החשמל.