חלמתם פעם איך זה להרגיש שצדים אתכם כמו חיות מבוהלות רק בגלל מי שאתם? יופי. עכשיו תתעוררו ותפנימו שעבור מליוני פלסטינים, בהם ילדים רבים, זו מציאות החיים היומיומית, ללא כל תקווה לשינוי

אחת הדרכים הביזאריות שבה ילדים יהודים לומדים לענג את עצמם קיומית ומינית מגילאים רכים ממש הוא הדמיון, או נכון יותר העלאה בדמיון של סיטואציה מסויימת, שיש לה וריאציות שונות שלכולן הד רגשי והורמונלי דומה. הסיטואציה המדומיינת הזו הולכת ככה: הם ילדים, ופתאום יש קול של מגפיים כבדים במדרגות. הם מתחבאים במזווה, וחיילים מחפשים אותם בבית, כי הם רוצים למצוא ולעשות להם משהו נורא מכל. הקולנוע והספרות המחישו את מעשה הדמיון הזה אינסוף פעמים: זכורה במיוחד, אולי, לקהל של הזמן הזה, הסצינה מ”ממזרים חסרי כבוד” שבה הקצין הנאצי האנס לנדה (שמגלם כריסטופר וולץ) מחפש יהודים בביתו של האיכר צרפתי פרייה לה פדיט (שמשחק דניס מנושה) בזמן שהם (משפחת דרייפוס היהודית) מתחבאים מתחת לקורות העץ של המטבח.

כמו תמיד אצל טרנטינו, הסצינה הזו מוגמת לכדי סטריאוטיפ בלתי נסבל, אבל המהות שלה מוכרת לכל ילד יהודי בעולם, כנראה, ובישראל בוודאי: העונג האדיר שנשאב מלדמיין שמחפשים אותך ורוצים להרוג אותך רק כי אתה אתה, כלומר יהודי. כמה נורא, כמה נפלא.

כמו מליוני ילדים פלסטינים אחרים לאורך עשרות שנות הכיבוש הממאיר, עבור ריאן סלמאן לא היה הרבה צורך לדמיין שחיילים חורשי רעה מחפשים אחריו ורוצים לעשות לו משהו מפלצתי. זו הייתה מציאות חייו, וזו הייתה מציאות החיים של הוריו כילדים, וזו הייתה המציאות של סבו וסבתו כאנשים צעירים, ואולי אפילו סבא וסבתא רבתא שלו חוו את הנכבה בגוף ראשון, כלומר למדו שחיילים יהודים נושאים עבורם בשורת מוות, השפלה, גירוש ונישול שעלולה לבוא בכל רגע בלי הודעה מוקדמת. כי יצא צו, כי הוחלט על קמפיין או תוכנית אסטרטגית חדשה, או סתם כי מישהו נבהל. זה מספיק. יהודי נבהל – ערבי מת. ככה זה עובד, וכולנו למדנו לחיות עם זה בשלום או ברמה נדרשת של הכחשה.

עבור ריאן סלמן, ילד שהתחיל כיתה ב’, המציאות הזו הסתיימה שלשום כשחיילים הגיעו אליו הביתה ודרשו מאבא שלו, באיומי רובה, למסור להם את שני אחיו, כמו שמספר יובל אברהם בסדרת ציוצים מפלחי לב.

והילד נבהל עד עמקי נשמתו וברח, וברח וברח עד שנפל אל מותו. אפשר לדמיין את הנשימות המאומצות האחרונות שלו, את הדופק בלב הילדי שאיים להתפקע מרוב אימה, את המחשבות והתמונות האחרונות שרצו בראשו: חיילים גדולים עם רובים ומצלמות וקסדות לוקחים אותו ברכב גדול למקום שבו אף אחד שהוא מכיר לא יכול להגיע אליו, מקום שממנו פלסטינים לא חוזרים אותו דבר כמו שהלכו אליו, ולפעמים הם לא חוזרים בכלל.

חיילים יהודים, כלומר “ישראלים”, רודפים אחרי ילדים מידיי אבנים באמצע הגדה, בכפר תוקוע, שנמצא כ12 קילומטרים דרומית-מזרחית לבית לחם, ונכנסים לבית שלהם ודורשים מההורים והמשפחות להפוך למשתפ”ים ולמסור את הילדים אולי לכליונם, או שיבולע להם. תארו לכם הורה שנדרש לתת את ילדו לצבא זר, שיעשה לו מה שהוא רוצה, או שיירו להורה בראש, או שיקחו אותו למתקן עינויים. זה הכיבוש.

החיילים שם כדי ‘להגן על ישראל’, או נכון יותר לוודא שתמשיך ללא הפרעה התפשטותן של שורת התנחלויות שהוקמו באזור, כרגיל באמצעות תיחום אזורים “אסורים” וגזילת קרקע ומים מהפלסטינים בסביבה. אנשים פשוטים ודלים לרוב שחיים על האדמה ומהאדמה, או, כמו במקרה של ריאן סלמאן בן השבע, מתחת לאדמה.

אפשר להתכחש לזה ואפשר לצעוק על החוצפה שבלהגיד את זה, והבורות והזוועה הנוראית שבהשוואה (וכולי וכולי) אבל במציאות האמיתית אחד המאפיינים הכי מרכזיים והכי חשובים של מנגנון הכיבוש האימתני הוא ציד פלסטינים, וגרימת תחושת ציד מתמדת לכולם. ציד ללא סוף נראה לעין, בלי אפשרות לעצור או להפסיק אותו. זה הכיבוש.

–

בשבועות האחרונים ליוויתי חבורת ישראלים צעירים שמסרבים להתגייס לצבא בגלל הכיבוש. אני יכול רק לתאר לעצמי איך הם מרגישים היום אחרי שצעירים ישראלים ממש בגילם רדפו אחרי ילד עד מותו והכניסו טוויסט חדש לסיוט המפלצתי שהוא החיים כפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי: באים לקחת אותך ואי אפשר לברוח, ואולי אפשר לברוח, ואז ליפול ולמות.

–

כמה פעמים בחייו הצעירים, הילדיים (שאפילו את זה קשה לומר, כי אפילו ילדות לא התאפשרה לו), דמיין ריאן סלמן את הרגע הזה שחיילים באים לקחת אותו ואולי להרוג או לענות אותו, באימה חונקת של ילד? מתי זה התחיל עבורו? בגיל 4? 5? בגיל שנה? אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים שהוא מת, הנורא מכל קרה לו, והוא כבר לא צריך לדמיין, ולא ידמיין עוד דבר