ישראל, נזכיר לכולנו, הייתה מקום מסובך ומסוכסך מנטלית ועצמונית, ובאופן חסר תקנה, עוד הרבה לפני השביעי באוקטובר. שנים קודם לאותה שבת טראגית, היחס ההרסני של מדינת ישראל לזיכרון ולשואה ולנרטיב ההיסטוריים שלה היה אסוני ומבשר רעות, ואיום ברור ומיידי על כל אדם לא רק שוחר חופש, אלא שוחר נורמליות.

שנים ארוכות אנשים דיברו ואמרו והתריעו, במילים קצת פחות מוצלחות ומובנות: הסיפור שישראל מספרת לעצמה על עצמה הוא נורא ואיום. אנחנו מייצרים אנשים שלא יודעים לחשוב ולהרגיש את מקומם בעולם ואת מקומו של הזולת בעולם, ורואים הכל דרך פרספקטיבה של קרבנות מיסטית והצלחה מיסטית גם כן (אושוויץ ואינטל זו אותה מהפכה). 

בשבילי, לפחות, הזוועה של השביעי באוקטובר, והפרשנות המחרידה שניתנת לה מאז לא מפתיעות בכלל; מדובר בהתממשות במציאות של עקרונות פוליטיים ורגשיים, כמו שתמיד קורה.

מה שקורה במציאות הוא תמיד תוצאה של דברים שאנשים האמינו בהם קודם. העיקרון הכל כך פשוט הזה כל כך לא מובן שאמירתו בימים אלה, בוודאי בעברית ולקהל ישראלי, היא מעשה רדיקלי מאין כמותו. 

אבל המובן מאליו הוא המובן מאליו, גם כשהתרבות הפוליטית מנסה לצייר אותו, בעקשות אלימה, כבלתי נתפס. 

–

בקשר למה שעושה, אומר וחושב הימין בישראל אין הרבה צורך בתיווך או בהסבר. הנרקסיזם הלאומני האלים התפרץ לגבהים חדשים יחד עם שתי בנות הלוויה הקבועות שלו, תאוות הנקמה והדם והפרנויה המוגברת. מה שכן מעניין, אולי אפילו טיפה מאלף לעסוק בו, לצרכי הפרספקטיבה החשובה על מה שמתרחש ועומד להתרחש, זו התגובה של הדבר שנהוג לכנות “השמאל הישראלי”.

אני אתרכז רק בביטויים שמצאתי וראיתי במקום אחד: עיתון הארץ. ומה שראיתי בכלי התקשורת הזה, שאמור לסמן ולבטא את הרוח הקולקטיבית של ישראל הליברלית והמשוחררת (חשוב לומר, גם אם זה מכעיס: יענו, כפי שאדגים להלן) אמור להשאיר 0 ספק באשר לכיוון שישראל מעוניינת לצעוד בו, והיעד שאליו היא בסופו של דבר תגיע.

כי עיתון הארץ, בשבועות שמאז מתקפת חמאס, הפך לבטאון מזוקק של רוח יהודית-ציונית קלאסית, גם אם במילים ודימויים של פריבלגים. ומהי אותה רוח יהודית-ציונית קלאסית? בתמצית: הותקפנו באכזריות שאין ולא הייתה כמותה עלי אדמות ובלי שום קשר למה שעשינו (וואוו מזרחי, אתה מצדיק עריפת ראשי תינוקות? היא התגובה הציונית המתבקשת והמטומטמת); השנאה כלפינו מרוכזת במהותנו ולא במעשינו ולכן היא מיתית וחסרת פשר אנושי, והמניעים לה שוכנים בעולמות מטפיזיים או במחלקות ההפרעה הנפשית, ולא בדינמיקה מובנת, גם אם איומה, של יחסים בין בני אדם.

–

כשזו המחשבה ואלה הערוצים היחידים שהיא מכירה, כל שיח על אחריות במובנה האמיתי (כלומר מה עשינו ואיך זה תרם למצב הנוכחי) הופך בלתי אפשרי. אני לא מכיר מאמר או התבטאות אחת בעברית שמעביר את המסר: מה חשבתם שיקרה? מה חשבתם שיקרה כשכבשתם וכלאתם מליוני בני אדם? מה חשבתם שיקרה כשהתפרצתם למקומות קדושים לאסלאם עם חיילים, מצלמות ורימוני גז? מה חשבתם שיקרה כשבניתם עוד ועוד התנחלות על עוד ועוד אדמה פלסטינית? מה חשבתם שיקרה אחרי עוד ועוד מבצע שהותיר אחריו מעגלים גדלים והולכים של שכול, יתמות וחורבן? מה חשבתם שיקרה כשהחזקתם באידיאולוגיה שמעולם לא התירה אפילו לחשוב על הצד השני כבני אדם? מה חשבתם שיקרה? (אגב: בשלב הזה גם אין טעם בפרסום מאמר כזה, שיסכן את חיי כותבו בלי שום אפקט ניכר לעין. התודעה הישראלית היא צנצנת סגורה הרמטית שאף הרקולס לא יכול לפתוח).

מה אתם חושבים שיקרה היום, כשישראל מציירת את עצמה כראש חץ נוצרי מערבי למלחמה באסלאם? זו תהיה הפתעה למצוא עשרות אלפי מתנדבים צ’צנים בשורות המיליציות של איראן בסוריה? אולי פקיסטנים ואינדונזים בנוסף? זו יהיה הלם כשתורכיה תחליט להתערב או לשלוח סיוע (עם או בלי מרכאות, והפעם עם ליווי של אוניות מלחמה) לעזה? 

–

במאמר מוסגר: בעיניי זה פשוט קומי שבחוגי קפלן מבקשים מביבי לקחת אחריות. אתם לקחתם אחריות על עשרות שנות כיבוש ואפרטהייד ששירתתם בחדווה וגזרתם מהם קופונים עצומים? על הדברים שישראל עושה כרגע ועלולה להיות להם השפעה סופנית על עתידה, ואין להם שום קשר להגנה עצמית במובן מוגבל ומצומצם, או סביר? עד כמה עמוקה וחשוכת מרפא אובססיית ביבי, בחי אלוהים. כמה הולכת שולל עצמית נוראה. 

–

אבל בואו נראה במה בעיקר היה עסוק השמאל הישראלי בשבועות האחרונים, כפי שבא לידי ביטוי במדור הדעות של הארץ. את שורת הפוסטים עם אכזבות מעולמות הדיבור, הספרות, המוזיקה, האופנה, הגסטרונומיה, האקדמיה ומה לא כולנו ראינו. אבל הנה כמה דוגמאות בולטות ממה שכותבי הארץ חשבו, ושוב: מדובר בחוד החנית של השמאל הישראלי, כן? זו התגלמות מזוקקת של תת המודע הקולקטיבי בשמאל היהודי בארץ. 

ניסן שור, מהפובליציסטים הישראלים הותיקים והמוכרים כתב לא על חמאס אני כועס. גם לא על ביבי. אני כועס על מי שחשבתי שהם כמוני. כותרת משנה: אומרים שכועסים על מי שאוהבים, כי הכעס מורכב מציפיות שנכזבו. אני כועס על מי שחשבתי שחולקים איתי ערכים דומים. שמאל, הומניזם, זכויות אדם, זכויות נשים, זכויות להט”ב. מסתבר שטעיתי, שטעינו כולנו.

חיים לוינסון, מהעיתונאים המוכרים בישראל, כתב אקדמאים יהודים יקרים: חמאס התגאה ברצח עמנו, לא ברצח קולוניאליסטים ציונים. כותרת משנה: מכתב פתוח שנשלח על ידי אינטלקטואלים יהודים-אמריקאים מכיל בתוכו את כל האדנותיות, היהירות וחוסר ההבנה בסכסוך הישראלי-פלסטיני של היושבים בקמפוסים.

בטור תגובה לגדעון לוי, שביקר את העמדות הרצחניות שלו, כתב לוינסון את המילים הבאות: 

“בהעדר חלופה פרקטית ואפקטיבית לחיסול החמאס, מתקפה צבאית רחבת היקף, הגם שתעלה במחיר חיי אדם רבים, היא האופציה המוסרית ביותר. בניגוד לטענתו, יש בליבי על תושבי עזה. חלקם משלמים מחיר מחריד, גבוה משאנו משלמים, על פשעי החמאס. הם קורבנות הדיכוי שלו מחד וקורבנות ההפצצות שלנו מאידך. אבל החלוקה הדיכוטמית בין “חמאס” ו”אזרחים” היא שטחית. אפילו מיתממת. כל מי שתומך במעשי ההרג של ה-7 באוקטובר, כל מי שגאה ליבו, כל מי שרץ לטלגרם והתענג, כל מי שצייץ סמיילים בטוויטר הם השותפים הרחבים של פשעי המלחמה והניסיון להשמיד את העם היהודי בדרום. יש רבים מדי כאלה בעזה, וגם בעולם. לולא תמיכתם, 20,000 לוחמי חמאס לא היו מצליחים במשימתם הרצחנית.”

 

ענת קם, מרגלת הרוקנרול לשעבר שהפכה לסבתא (הלבנה) הכי מעיקה וצפויה בעולם הדעה הפוליטית בישראל, כתבה “המבחן של השמאל בעקבות ההתפכחות מהטרלול הפרוגרסיבי“, שאותו היא מסכמת במילים “שעת המבחן שהשמאל נמצא בה כרגע היא לא רק ההכרה בכך שהטרלול הפרוגרסיבי הוא אכן טרלול, או ההכרה המצערת שהעולם, ברובו, עדיין נגדנו ולא רק מסיבות שהרווחנו ביושר. המבחן הוא איך לשמור על ההתפכחות שלא תלך רחוק מדי, ושרעיונות יפים אבל תמימים לא יהפכו לרעיונות לא יפים ולא תמימים”.

לקינוח הופיעה כתבתה של מיה טבת דיין, משוררת ישראלית שמלמדת סמסטר באוניברסיטה בקליפורניה, שכתבה “שמעתי את המושג “הטרלול הפרוגרסיבי”. עכשיו אני גם מבינה איך זה נראה“. את התוכן אתם יכולים לדמיין לבד. 

–

מה אני רוצה לומר בכל זה? שהטבח לא מזעזע? שגורל החטופים לא מדאיג? שאין שנאה כלפינו בעולם? לא, ממש לא. המחשבה שזה מה שאני אומר היא התניה ציונית פשוטה למחיקה והדרה של מי שמערערים על התפיסה הבסיסית של היהדות-ציונות, ששונאים אותנו בכלל מי שאנחנו וללא קשר למעשינו, ושהשנאה הזו, מסיבות מסטיות או פסיכיאטריות טהורות, חובקת עולם, ולכן הדבר היהודי לעשות הוא למות ולהרוג כמיטב יכולתנו. 

–

דפוס המחשבה היהודי-ציוני הזה מספר על עוד אסונות רבים שעומדים להתרחש על מדינת ישראל. כי זו מדינה שמובלת על ידי אנשים ונרטיבים של התנערות מוחלטת מאחריות בכל הכיוונים: אין לנו שליטה על השנאה כלפינו אז גם אין טעם שנתכתב עם האנשים שמביעים סלידה ממעשינו או אף עוינות כלפינו. אין סיבה לדבר איתם, אין סיבה לנסות להשפיע על המציאות, וכמובן גם אין סיבה להיזהר שלא לגרום ליותר שנאה: כשמתנהלים מול ערימה אינסופית לחישובי משקלים ומינונים אין משמעות.

–

בשעות שלאחר הטבח היה הלם, והמחשבה עוד לא התקבעה על דפוס תגובה. אבל מייד אחר כך חזר הקולקטיב הישראלי לנתיבים הבטוחים והמוכרים: אנחנו שנואים בלי סיבה בגלל מהותנו, אנחנו קרבן של אכזריות שאין כדוגמתה, ואנחנו לא מוכנים ולא נכיר לעולם באנושיות של הזולת, שכאמור שונא אותנו בצורה פסיכית ולא ראוי לשום הגנה או חמלה מצידנו, ובוודאי שלא לזכויות.

תלושים בזמן, לבד

באופן הזה, בדרך המחשבה המעוותת הזו, בני האדם היחידים שיש ליהודים טעם לדבר איתו הם עצמם: על האחרים אנחנו פוקדים או שאנחנו מוכיחים אותם או מדקלמים להם, אבל אנחנו לעולם לא מדברים עם אף אחד שאינו אנחנו, ואפילו הגבולות של האנחנו הזה הולכים ומצטמצמים.  

אבל הבדידות והשיגעון הכפוי הזה הוא אפילו לא סוף הטיפול שאנחנו מעניקים לעצמנו. אלה הם ביטוייו של הבידוד מהמרחב האנושי. אבל לא רק ממנו אנחנו מנותקים, אלא גם מהזמן. אנחנו חיים בזמן אחר (בחופש. מניפסט קראתי לזמן הזה “הזמן המטפיזי”) שבו חמאס הם הנאצים הם פרעה הוא אנטיוכוס הוא חמלניצקי וכן הלאה. לא יודעים איפה אנחנו, לא יודעים מי לידנו, לא יודעים מה השעה. 

אנחנו רק חושבים שהפחד הנורא שלנו הוא מחמאס. אני חושב שהפחד הנורא שלנו, האימה שבה אנחנו חיים, היא תוצאה של שכבת השגעון המבודד העזה שהחלטנו לעטות על עצמנו, לגמרי מבחירה.