תראו, התחושות של כולנו לא משקרות. המצב בישראל הולך לרתיחה, ואם לא תהיה איזו התקפלות של גנץ ולפיד וחבירה מחודשת לנתניהו תמורת הקפאת החקיקה או עבודה משותפת עליה או משהו, כנראה שתהיה כאן אלימות ושבירה של הסטטוס קוו לאחד הכיוונים (איך הצד הזה לא יהיה הממשלה קשה לראות: בזמנים כאלה להחזקת הכוח הפורמלי במוסדות הרשמיים יש חשיבות עילאית). כל הבניה הרגשית והנרטיבית של הסיפור הולכת לשם.

אנחנו מרגישים ברתיחה ובתסיסה, שאיתן משתחררות חרצובות הלשון ומתגלות גם כמה אמיתות יסודיות על המקום הזה. מה שקרה ביממה האחרונה, עבורי לפחות, היה כל כך מטלטל ומדהים שנותרתי עם תחושה ברורה של סימניה תקועה באמצע בחיים, באמצע התודעה הפוליטית. זו קפל ברצף הזמן הישראלי שאני אזכור היטב.

כי המתקפה הגזענית, האדנותית, המתעליינת, של גורמים במחאה, וחשיפת האופי שלה, בשילוב מפלצתי בין גזענות לתחושת בעלות מחמת הון ממשי וסימבולי, כל זאת בשעה שהמחאה זקוקה לכאורה לכל קול ישראלי פנוי שיצטרף אליה – המתקפה הזו סוג של היממה אותי.

שימו לב מה קרה במשך יממה אחת, או אולי טיפה יותר.

הדבר הראשון שתפס אותי היה ההסבר הזה לביטול סדרת ההרצאות של בועז כהן:

את בועז הכרתי במהלך המאבק המשותף שלנו בדיקטטורת והיסטריית הקורונה, הוא אחד האנשים החמודים והשקולים שאפשר לפגוש במרחב הדעות הישראלי, ובכלל. איש עדין ולא מתלהם, מלא כבוד לכל אדם, שמעולם לא עשה שום דבר חוץ מלשאול שאלה שהממסדים הפוליטיים לא רצו לשמוע בנקודה ספציפית, למשל: איך אתם עושים דבר מחריד כמו תו ירוק? למה הפרוטוקולים של הקורונה חסויים?

אבל מעבר לבועז עצמו, שיש לי היכרות אישית וחיבה ממשית אליו, הסגנון הסטליניסטי הקפיץ אותי: אנחנו מסיקים, לא רואים צילומים שלך. הטוהר האידיאולוגי שלך נפגם, הם אומרים לו. ולכן אתה כבר לא כשיר להרצות בפנינו על מוזיקה ותרבות פופולרית.

ככה האנשים האלה מתנהגים כשהם, לכאורה, מיעוט מתגונן. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הם התנהגו כשהם היו הרוב הדומיננטי?

אמיר כרמלי

“50 אחוז מההייטקיסטים באים מהקהילה של העלייה הרוסית, הם לא הבכיינים ממרוקו או מעירק” – כך אמר אמיר כרמלי, ומיד קיבל הערה מ-@naamalazimi: “אתה לא תגיד את זה פה. ממש ממש לא. זה גזעני וזה מתנשא וזה עלוב להגיד את זה. זה ממש לא הקול של ההייטק. @RadmanMoshe הוא מרוקאי והוא לא בכיין” pic.twitter.com/RsKHblfhYw

— ערוץ כנסת (@KnessetT) July 10, 2023

עברו לא הרבה שעות מהתפוצצות סיפורו של בועז כהן ולתמונה נכנס אמיר כרמלי, איש הייטק וממובילי הפלג ההיטקיסטי במחאה. כרמלי הופיע בדיון של הוועדה המיוחדת לעניניי הצעירים של הכנסת, שהתכנסה לדון בתמיכות ממשלתיות בהייטק.

בישיבה הזו, למיקרופון ולמצלמה, הוא הוציא מהפה שלו את המילים המדהימות האלה, שעברו בשלווה גמורה ואף אחד אפילו לא טרח להגיב עליהן בציבוריות הישראלית (תוך שנעמה לזימי גוערת בו ביבשושיות בירוקרטית, כאילו מדובר בנקודה לפרוטוקול).

המרוקאים והעיראקים הבכיינים. מלב המחאה הדמוקרטית בישראל 2023. פחות מיממה אחרי ששדרן רדיו ואיש מקסים נושל מפרנסתו מסיבות אידיאולוגיות (אגב, הוא עיראקי).

רשת ביג

באר שבע, קריות, בית שמש, רגבה, אילת, כרמיאל, טבריה, עפולה, פרדס חנה, קרית שמונה, ראשון לציון, קסטינה, צ’ק פוסט, מודיעין, קרית ים, יקנעם, קרית גת, נווה רבין, יהוד. יודעים מה יש בכל המקומות האלה? הרבה מאוד מצביעי ימין – זו רשימה מאוד מובהרת ומייצגת של הפריפריה הישראלית.

ומה שעוד יש במקומות האלה זה את רשת BIG, שמרוויחה הון תועפות מהפריפריה הישראלית, ועדיין בחרה לקחת עמדה פוליטית מובהקת וברורה נגדה, ולתמוך במחאת ההון, הפרסטיז’ה, הממסדים וההייטק – המחאה שאין לה שום עמדה עקרונית בשום נושא ישראלי, כן?

הצד התמוה הזה של ביג, רשת פאקינג קניונים, גם פער לי את הפה קצת. זו רשת שמקודשת לשום הפריפריה באמצעות קפיטליזם ברוטלי, איך זה שגם לה ברור שבשעת מבחן יהא מצטרפת לצד הממסדים? איך היא לא חוששת לעשות את זה? האנשים האלה באמת בטוחים שהם חיים בטירה שלושה קילומטר מעל העיירה שלהם, כלומר זו שהם הבעלים של כל מה שקיים בה כאצילים מסיפור של קפקא?

עורכי הדין 

רשת ביג לא נשארה לבד. הצטרפו אליה עוד ועוד נציגים של האליטה הכלכלית בישראל, שבין המובהקים ביותר ביניהם אפשר למנות את משרדי עורכי הדין הגדולים – אופרציות שמגלגלות מליארדים בשנה, כן?

ההייטקיסטים

על הייטק לא צריך להרחיב – המגזר הלבן והעשיר ביותר בישראל, ששמו הפך מילה נרדפת לכסף, מגוייס למחאה מתחילתה. הפעם חברות ההייטק הגדולות הלכו אפילו צעד אחד קדימה, ביממה האחרונה, והחליטו לתת לעובדיהן יום חופש במתנה להפגין:

ראוי לציין את נוכחותן של חברות ענק אמריקאיות ברשימה , ראיה נוספת לכך שהמחאה הישראלית הזו היא בעצם משהו אחר בכלל, וצריכה להיראות בקונטקסט אחר. אני ארחיב על כך בקרוב. ואגב: אתם יכולים לדמיין מחאה שיש לה חסות אמריקאית שמאלנית, נאורה, ערכית ומתקדמת שהדוברים שלה מדברים על קבוצות מיעוט מנושלות ומודרות כ”בכיינים”, כמו שעשה אמיר כרמלי?

–

המחאה הזו מתחילת הדרך הייתה המחאה של השמנת, של החזקים, המקושרים וההון. אבל קשר הבושה סביב המאפיינים האלה כבר נפרם כמעט לגמרי, ומלב המחאה ממש, ביממה-שתיים האחרונות, עולים קולות שלא רק מודים בעליונות הכלכלית, הפוליטית והמעמדית שלהם, אלא רואים בה מקור לגאווה, וכלי לגיטימי מוחצן לגמרי במאבק של כוח ודומיננטיות.

סגירת נתב”ג

וכאילו כדי לעשות עוד צעד משמעותי, עוד סגירה נרטיבית ליומיים האחרונים, מגיעה ההפגנה בנתב”ג, כלומר הניסיון המוצהר של המחאה להשבית את נמל התעופה הראשי של מדינת ישראל.

אני לא יכול לזכור אף מחאה ישראלית אחרת אי פעם שבה אפילו הועלה בצחוק הרעיון של סגירת נתב”ג; בכל הקשר אחר בערך מדובר היה בפעולה מלחמתית או טרוריסטית בקנה מידה גדול (אגב: מישהי יכולה לתאר לעצמה הפגנה של ערביי ישראל שחוסמת את נתב”ג?)

אבל לא לזכויות היתר של המחאה הזו, מחאת הפריבילגים, אני רוצה להסב את תשומת הלב, אלא לדפוס המחשבה שלה, כפי שמתבטא בפעולותיה.

כי מה אומרת חסימת נתב”ג? היא אומרת: אנחנו לא רק אדוני הארץ, אנחנו אדוני השמיים. אנחנו השער שדרכו התאפשר לכם לפגוש את העולם, ואנחנו רשאים לסגור אותו. ברצותנו תטוסו, ובכעסנו לא תטוסו.

בנוסף על סגירת הכבישים הטבעית, על השבתת המוסדות, על הצטרפות הממסדים והבכירים: את זה כבר ראינו מזמן. מה שקורה בימים האחרונים הוא העפלה לגבהים בלתי נתפסים של תחושת האדנות והבעלות של השמאל הממסדי, בורגני, נדל”ניסטי, לבן ברובו המכריע.

כל זה קורה

הכל, הביטולים, הסגירות, ההתבטאויות המזעזעות, כמותן לא שמענו שנים (ולא מסתם איזה איש רוח או פוליטיקאי עבר, אלא מיזם! מהנדס! עילית החברה הישראלית, יענו, וזה מה שיש לו להגיד למצלמה ולמיקרופון). כל זה קורה כשהמחאה בשלב קריטי שלה, וזקוקה לכל תמיכה וכל קול שהיא תוכל לגייס, כלומר: מצופה שתנסה לעשות שלום עם ציבורים רחבים בישראל. ובכל זאת מה שיוצא ממנה זה סגירת וטיהור השורות. וזה די מדהים, כמעט אובדני. זה כאילו שההתבדלות והתחושה ששונאים אותם, או מנוכרים אליהם, היא ההוכחה לצדקת הדרך עבור האנשים האלה, נטרה נכסת יותר מכל תיקון).

–

עכשיו

לא שאני חושב שלמישהו מהקוראים שלי יכולה המחשבה הזו להתגנב לראש אפילו, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד, כי מי יודע עוד כיצד יתפתח היום הזה: אני רחוק מרחק עצום מהתפיסות של הימין. ישראל היא מדינת אפרטהייד בלתי לגיטימית בעיניי. אני מאמין בצדק סוציאלי וחופש, ואני אתאיסט מוחלט עם סלידה עמוקה ממיסטיקה ומרעיון הלאומיות, וכל אלה מאפיינים שהימין לא ממש מחבב, בלשון המעטה.

אבל במחאה הזו יש מאפיינים מעמדיים כל כך ברורים (יותר ברורים אפילו מאלה שהיו בקורונה) שאי אפשר, אם יש לך אפילו שאיפה מינימלית לצדק ויכולת מינימלית להוגנות, לתמוך בה. בתוך המסגרת המלאכותית של המחאה שכלום לא ברור בה מלבד הזהות של משתתפיה, הפריפריה הימנית והמזרחית היא בבירור המדוכא והמנושל.

וזה אפילו לא נגמר רק בזה. כי אפשר היה למחול על הפריבילגיה וההון אם הייתה למחאה מטרה מוסרית גדולה ומובנת. אבל למחאה הזו אין שום מטרה ושום הסבר מניח את הדעת (אם בעיניי מישהו יש הלימה בין חקיקת כמה חוקים או שינוי מנגנון בחירת השופטים לאמוציות האלה שיהיה לי בריא. לי ברור שההסבר במקום אחר, מילולית ופיגורטיבית).

לכל אורך ימיה המחאה הזו מתנהגת כמו מועדון אליטיסטי סגור, תוך שהיא משחקת באופן בלעדי על אליטיזם מעמדי ואתני. את זה ידענו והרגשנו מהתחלה. קפיצת המדרגה הנרטיבית של היום יומיים האחרונים, יחד עם זאת, הפריצה המתוזמנת של כמה עניינים, פרשיות והתבטאויות מעוררת כעס וסלידה, יחד עם זאת, ראויה לציון בפני עצמה.