את המונח “פתיחת מרחב” אימצתי בחדווה בשיעור של חיים כלב בקורס “יסודות המבע הקולנועי”,שלקחתי באוניברסיטת חיפה לפני איזה 17 שנים בריאות. הוא הדגים לנו את המונח הזה באמצעות סצנות מסרטים של היצ’קוק, אמן השימוש המתוכנן והמדוייק, באמצעי המבע הקולנועי (צילום, עריכה, קומפוזיציה).

אצל היצ’קוק, כמעט בכל רצף סצינות מכל סרט שלו שתבחרו, תראו שיש את השימוש הזה במרחב. כלומר אחרי סצינה בחדר דחוס תבוא סצינה בחלל ענק; אחרי רצף של צילום מעבר לכתף, או מעבר בחיתוך בין קלוז אפים, יגיע משהו אחר: רצף שכולו בצילום מרחוק (“לונג שוט”), או מגבוה מאוד, וכן הלאה וכן הלאה. באמצעות משחק מתמיד עם מה שהצופים רואים לא ברמת העלילה אלא ברמה הטכנית של הקולנוע, נשמר מתח ונוצרת תנועה וזרימה מתמדת שעובדת על שימוש בהפכים: גבוה ונמוך, קרוב ורחוק, סגור ופתוח. וכשהדבר הזה קורה בקצב הנכון, נוצרת תמיכה ויזואלית במהלך הדברים הדרמטי, ונגרם עונג יוצא דופן שהוא מהמתנות היפות של הקולנוע.

–

כל זה כדי להסביר על הכותרת, ולמה פתיחת מרחב היא מושג כל כך אהוב עלי וחי עבורי. ובעולם שלי, במנותק מהמשמעות של המונח כמו שחיים כלב, תאורטיקן קולנוע ומורה נהדר, השתמש בו, בשבילי פתיחת מרחב היא כורח אינטלקטואלי ורגשי הישרדותי ממש: פועמת בי כמיהה ממשית לפרספקטיבה רחבה יותר, גבוה יותר, מקיפה יותר; אני תמיד רוצה לשמוע את העוד מבט, עוד זווית, עוד אספקט. ככל שהמרחב נפתח, המרחב של הלב, השכל, הגוף, האופקים, ככה החיים נעשים שלמים ומספקים יותר, וטעימים יותר.

חיים שיש בהם עושר הם חיים של פתיחת מרחב מתמדת (שהיא שונה מלימוד נושא חדש או תחום חדש; הדברים שבאמת משנים אותנו הם רגשיים, בגלל שזה מה שאנחנו: יצורים רגשיים שעושים יח”צ מופרז ומופרך, כולל כלפי עצמם, ליכולות החשיבה האנליטית שלהם שעולים לכדי, להערכתי, לא יותר מחצי אחוז מכלל אישיותו של האדם האנליטי עלי אדמות).

האדם הוא מה שהוא מסוגל להרגיש, ומרגיש. כל השאר, איך נגיד, קישוטים נאים ומעניינים יותר ופחות.

–

היום בבוקר נסענו, שולמית (שהיא האקסית שלי מזה כשנה כבר), בתה הגדולה והילדה המשותפת שלנו מיכאלה לסן פרנסיסקו. שולמית הייתה צריכה לקנות משהו בעיר והציעה שמיכאלה ואני נצטרף ונלך לטייל קצת בעיר, והחלטתי לקחת את ההצעה.

הנסיעה לעיר מאוקלנד שבה אנחנו שוהים בינתיים (אני על גבול ברקלי, שולמית למעלה על ההר), כבר התחילה להעיף את ראשינו מיופי. שמיכה של ערפל כיסתה את העיר מרחוק, בלי להסתיר אותה לגמרי, וכתמי אור על המים, יחד עם אוניות שחלקן גלוי וחלקן מכוסה, והמגדלים של סן פרנסיסקו, שראשם הוסתר על ידי הערפל, כל אלה יצרו תמונה של יופי נפלא ממש.

–

הגענו לאן ששולמית הייתה צריכה ללכת, ונפרדנו. חיפשתי מקום קרוב ללכת אליו עם מיכאלה, ומצאתי במפה משהו שנקרא “Alamo Square”, שנכתב כמקום שיש בו גינה לילדים וגם נוף יפה. לקחתי את מיכאלה על הכתפיים ושמנו פעמינו אל תחנת האוטובוס למקום הזה. הייתי סקפטי למדי לגבי ההמלצה, אבל אמרתי: אוקיי, כוס קפה (עניין של 6 דולר מינימום) ולמיכאלה תהיה גינה לשחק בה, גם משהו.

ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת לכיוון הגבעה שעליה ממוקם האתר הזה. במעבר חציה הנוף למטה היה מקסים, אז לא יכולתי שלא לצלם:

לא יכולתי אפילו לדמיין איזה קסם מצפה לי מעברו השני של מעבר החציה. לא יכולתי לצלם הרבה כי הייתי חייב להשגיח על שדה אחת נמרצת ותזזיתית מאוד שדורשת (ומקבלת, כפרה על החיים שלה) המוני תשומת לב. אבל כמה תמונות בכל זאת הצלחתי לעשות. הנה היותר מוצלחות מהן:

כל כך הצטערתי שלא הייתה לי שם מצלמה אמיתית, או קצת שקט לצלם (: – אני חושב שזה אולי המקום הכי יפה שראיתי בחיי, או לפחות מועמד רציני לתואר. הצבעים המופלאים, השילוב של טבע ובנייה, ההתפרסות האינסופית של הנוף לאורך ולרוחב, וההתגוונות שלו במרחב הנראה לעין, הארכיטקטורה הנעימה והמוקפדת בסביבה הקרובה והרחוקה, העצים התמירים, הירוק הנהדר, הגובה המושלם לתצפית והמרחב הפתוח מכל הכיוונים, כל אלה יוצרים תמהיל מרנין לב (כלומר מעיף) של סביבה טבעית ואנושית מטופחת וחוקים פיזיקליים וויזואליים. אני עוד אחזור לגבעה הזאת, ואולי אצלם עוד כמה תמונות ממנה.

–

בדרך חזרה לאוקלנד, לקחנו אוטובוס (7) אל הרכבת (Red N). באוטובוס מיכאלה נרדמה עלי, אחרי השתובבות נמרצת. בעודה ישנה עלי (בין התחביבים הכי ותיקים שלה בעולם), הבחנתי באיש ואישה צעירים עומדים באוטובוס ומדברים בשקט. האישה החזיקה שלט שהיה כתוב עליו “Ceasefire now” (“הפסקת אש עכשיו”). עשיתי “פססט” לעברה וקראתי לה להתקרב אלי רגע. היא התקרבה ואמרתי לה: אני מישראל ותודה על זה. ככה התפתחה לה שיחה שנמשכה כל הנסיעה. הזוג הנחמד, היא מוירג’יניה והוא מקולורדו, סיפרו לי שהם בדרך להפגנה צמודה ל Civic Center, ממש איפה שממוקמת תחנת הרכבת שהיינו צריכים בדרך לאוקלנד.

מייד חשבתי לעצמי שזו הזדמנות שאסור לי לפספס. הייתי חייב לראות ולהרגיש בעצמי איך נשמעת ונראית הפגנה פרו פלסטינית, אנטי ישראלית, מעבר לים. ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת. בדרך ראינו מפגינים עם שלט פלסטין ואנשים עם כאפיות, בהם משפחות ערביות בעליל שמדברות אנגלית במבטא אמריקאי מושלם לצד מי שניכר עליהם שהם מהגרים עם ותק לא ארוך במיוחד בארה”ב.

כשהגענו להפגנה כבר היה שם המון אדם:

האווירה הייתה מקסימה ומתוקה. האנשים היו מנומסים ועדינים, ובתוך ים דגלי פלסטין, עם הילדה שלי על הכתפיים, הרגשתי בטוח ומוגן לגמרי, כולל לתקשר בעברית. הנאומים ששמעתי היו מיליטנטיים וחד משמעיים; את קריאות ההמונים “From the river to the sea Palestine will be free”, שנשמעו רחובות שלמים משם, לא הצלחתי לתעד לצערי, אבל אני יכול להבטיח לכם שהן נשמעו היטב בבניין עירית סן פרנסיסקו.

–

מיכאלה שאלה אותי למה הם מפגינים וצועקים. אמרתי לה: כדי שלר ירביצו להם. כי מרביצים להם. היא הבינה מייד.

–

בתחנת הרכבת שאליה המשכנו הושבתי אותה על המעקה בתחתית המדרגות, והחזקתי אותה צמוד אלי. היא החליטה שכל מי שיורד במדרגות צריך לתת לה high five. וככה, במשך איזה עשר דקות, היא דרשה וקיבלה כיפים מעשרות רבות של אנשים: צעירים וזקנים, לסנים ושחורים, ביניהם רבים שחזרו מההפגנה והתפזרו הביתה, עוטי כאפיות לאות הזדהות. והם צחקו וחייכו לה, ושאלו אותה שאלות. אחר כך הגיעה הרכבת שלנו ועלינו עליה ונסענו לסופרמרקט לקנות קצת דברים והמשכנו הביתה וקילחתי את הילדה שלי והשכבתי אותה לישון ובין מרחב פתוח ללב שעדיין פועם בעולם, הייתה לי נחמה, והייתה לי מתיקות והייתה לי אהבה ולחיים, בים גדול של כאב, היה אוויר רענן ונוף עם יופי

–