איך מתמודדים עם אנשים שחושבים אחרת בסביבות מחשבה סגורות, דיקטטוריות ומבוהלות? קוראים להם בשמות ומפחידים את כולם. תומר פרסיקו הדגים את זה מצויין עם מאמר בהארץ שכולו מוקדש להשחרת דמותם של המתנגדים בקורונה. אז אלון מזרחי החליט לנתח את המנתח, להנאת חבריו ומכריו 

תומר פרסיקו, עלי לפתוח ולומר, הוא לא אדם חשוב. הוא גם לא אדם מעניין. אני מקדיש למאמר שלו מאמר משלי לא בגלל שאני מייחס לו חשיבות או עניין, אלא מפני שבעיניי הוא מייצג. מה הוא מייצג? את זהותם ומחשבותיהם המעמדיים לעילא של האנשים הממסדיים, ומכאן גם את מאפייני החשיבה הנרקסיסטיים והעצלניים של האליטות המעמדיות, האינטלקטואליות והפריבילגיות של זמננו.

פרסיקו הוא גבר יהודי לבן ושבע שלמד מחשבה יהודית-לבנה שבעה ועובד במכון (“הרטמן”) שנקרא על שם פילוסוף דתי יהודי לבן ושבע, שארבע המרצים הבכירים שלו מחזיקים בשמות המשפחה שגיא, אידל, קנוהל ופיש. הוא למד ולימד באוניברסיטת תל אביב הלבנה והשבעה, ובילה זמן מסויים בברקלי הלבנה והשבעה. כדי להשלים את התמונה, בילדותו פרסיקו היה חבר ואף קומונר בתנועת הנוער הלבנה והשבעה “המחנות העולים”, ובצבא שירת בנח”ל הלבן והשבע. אבל זה לא אומר שהוא לא נחשף לתרבויות ולאנשים אחרים, לבנים ושבעים פחות, למשל בהודו, שבה אהב לטייל. או כמו שאומר את זה דף הויקיפדיה שלו (ואני מצטט) “פרסיקו חזר וטייל בהודו, שם למד את המסורות הדתיות המקומיות, ובסך הכל שהה בתת-היבשת ההודית כשנתיים מחייו”.

תת היבשת ההודית, מסורות מקומיות, שהות. עד כאן באשר לביוגרפיה המגוונת של תומר פרסיקו, שמרגישה ומרגשת כמו בוז’י הרצוג פינת רודיארד קיפלינג. כמובן, לא כדי לטעון שמוצא אחד טוב ממשנהו, או שיש הבדל אינהרנטי בין אנשים על סמך צבע עור וכו’ אני מביא את החלק הזה מפרסיקו הנה: אלה הבלים מוחלטים. משמעות גדולה יש, עם זאת, לקבוצה שאדם מגיע ממנה, מכיוון שהדעות של רוב בני האדם, או כמעט כולם, מאומצות על ידם מהקבוצה שהם רואים את עצמם חלק ממנה, ומהקודים שלה.

כעת, אחרי שהבנו איזה מילייה חברתי ואינטלקטואלי מייצג פרסיקו, ניגש לטפל בתאוריה שלו על מי שכותרת המאמר שלו בהארץ אומרת עליהם “מכחישי החיסונים רצו להפנות עורף למדינה, למדע, לחברה כולה”.

כותרת כה פומפוזית הכמעט מייתרת את הצורך במאמר נגדי, מכיוון שהיא מבהירה מכל בהיר כמה חד צדדית ומוגבלת הדעה של כותבו. אבל אני לא אעצור כאן, מכיוון שהפרכה מבוססת ומפורטת של דבריו של פרסיקו מחזקת את מי שצריכים חיזוק ותורמת לדיון ציבורי משכיל וער הרבה יותר.

אני, כידוע, פילנטרופ של המחשבה החופשית.

בראשית דבריו של פרסיקו הוא מתייחס לגבי ניצן ולגדי טאוב, אבל זה לא מעניין ולא ראוי להתייחסות. פרסיקו מתחיל להמריא אל גבהי התאוריה שלו בפסקה השלישית. זו מתחילה ב”משבר הקורונה שינה את העולם במגוון דרכים בשנתיים האחרונות, אולם איש לא חזה עד כמה נפוצות ופופולריות יהיו תיאוריות קונספירציה שיפרחו בעקבותיו”. מהן אותן דרכים שבהן משבר הקורונה שינה את העולם? האם משהו פוליטי ראוי לציון קרה? לא אליבא דפרסיקו. לגביו הדבר היחיד שמעניין בכל תקופת הקורונה הוא הפריחה של תאוריות קונספירציה. זה כבר יפה.

ממש בקטנה, ולפני שנתחיל באמת: מי שקורא לדעות שהוא מבקר “תאוריות קונספירציה” הוא בהגדרה ליצן. מדובר בטענה שלכל הפחות צריך להתאמץ להוכיח, ולא פשוט לפרוט על מיתר עם אפקט ידוע מראש. מה בדיוק הקונספירציה? מי מאמינים בה, ולמה? ובכלל מאיפה המידע הזה הגיע לפרסיקו?

אבל העניין הוא אפילו לא זה. זה לא שפרסיקו לא טורח לנמק למה הוא קורא לאנשים ולאמונות שלהם בשמות, זה עצם העובדה שהוא עושה את זה. כלומר במקום להביא את הדעות של הזולת, להתייחס אליהן כבעלות לגיטימיות ולו מסויימת, ולנתח אותן על פי טיבן וערכן, פרסיקו בוחר בנתיב הקל, האינקוויזטורי והעצל, של סימון המוני אדם בשמות גנאי וחסל סדר דיון.

לא רק דחפים אינקוויזטוריים ועצלות מניעים את פרסיקו בתיוגים שלו, אלא גם חולשה טיעונית מובהקת. כי להגיד שכל מי שהיו לו טענות כלפי הממסדים הפוליטיים והרפואיים הוא מטורלל זה קל. צריך הרבה יותר סקרנות ויושר כדי להתמודד, למשל, עם הטענות שההיסטריה הממסדית סביב הקורונה לא הייתה מוצדקת בשום שלב, ושהיא בסבירות ננקטה כטקטיקה מחושבת לסתימת פיות ולכפיה; שהחיסונים לא נבדקו כמו שצריך ושקיים ערבוב זהויות ואינטרסים מוגזם ומסוכן בין תעשיית התרופות לממסדים הרפואיים; שהתו הירוק היה פשע פוליטי חמור של אפליה; שכפיית החיסונים (שהליכי הבדיקה והאישור שלהם חורגים מכל המקובל בענף התרופות), ובייחוד על צעירים ובריאים, הייתה חציית קו אדום והפקרות רפואית וציבורית; שהחיסונים שווקו באמצעות שקרים בוטים והציבור לא הוזהר מפני תופעות לוואי; שתופעות לוואי לא תועדו כראוי ושהיה מאמץ פוליטי-ממסדי, שממשיך עד רגעים אלה, לכסות, להסתיר, למסמס, לטשטש ולהכחיש תופעות לוואי מחיסוני הקורונה; שחיסוי הפרוטוקולים של דיוני הקורונה מהווה פגיעה אנושה בזכות הציבור לדעת ובחופש הדיבור וההתארגנות הפוליטית; שחיסוי ההסכם עם פייזר כנ”ל; שהמעורבות של גופי ביטחון בקבלת החלטות, בחיזוי תחזיות, באכיפת חוקי חירום ובפגיעה בחירויות אזרחיות היא מדרון חלקלק ומסוכן; שילדים, בחסות אווירת הפאניקה שיצר השלטון, הופקרו והוזנחו בצורה מזעזעת לכל אורך תקופת הקורונה, לצד אוכלוסיות חלשות ופגיעות אחרות; שהייתה הפרה שיטתית של זכויות אדם, שמחייבת לכל הפחות דיון נוקב ואמיץ בשאלות ההצדקה וההיקף.

יכולתי להמשיך אבל נדמה לי שדי בזה:  עם טענות כאלה לאנשים ממסדיים אין יכולות להתמודד ביושר, מכיוון שאז יצטרכו לצאת נגד היד שמאכילה אותם ולזהות את מי שהם ומה שהם עושים עם הצד הרע בסיפור פוליטי, וזה דבר שמעט מאוד אנשים מסוגלים לו. אז מכניסים את כולנו, כל מי שלא יישר קו, לסל של הזיות וקונספירציות, ומדמיינים שמשהו נפתר. שאר רוח אמיתי, מה שנקרא. צריך להיות עמית מחקר איפשהו כדי להגיע לפסגות כאלה של השגה אינטלקטואלית.

אלמנט מעניין נוסף אצל פרסיקו זה שהוא קונסיסטנטי למדי בטקטיקה של השלכה, כלומר האשמת הזולת, או המחנה הנגדי, בחטאים של עצמו ושל מחנהו. כך הוא טוען, למשל, שלמיעוט המתנגדים בקורונה הייתה תחושה של “ידיעה של סוד”, זאת בשעה שהמחנה הממסדי התעקש שהוא יודע בדיוק מה הקורונה ומה צריך לעשות נגדה, ושברור שהחיסונים (שלא שמענו עליהם ועל שכמותם מעולם לפני סוף 2020), והמסיכות (שלא עטינו כמותן מעולם ולא מסננות את האוויר שאנחנו נושמים בשום צורה) בטוחים ויעילים עד רמת האחוז המדוייק בכל שעה ובכל אתר ואתר. פלאי פלאות והשגחה גלויה.

הדבר השני שלכאורה מאפיין את מחנה המתנגדים, לטענת פרסיקו, היא “תחושת ביטחון” שחוו, בזמן שנציגי המחנה הממסדי ישבו וטחנו בכל אולפן, ערוץ ופיד מה נכון ומה לא, ואיך נרגיש מוגנים, ומי שמחוסן מוגן, ומי שלא מחוסן (מחבל) מתאבד. איזה ביטחון יש בדיוק בלהיות בדעת מיעוט מול המון מוסת כל כך על ידי ממשלתו? מול קרובים וחברים שדעתם השתבשה עליהם מרוב תעמולת פאניקה? יותר ביטחון מלהיות לצד “המדע” וה”קונצנזוס”? איך זה עובד בדיוק, הקסם הזה?

האישום השלישי שבו מאשים פרסיקו את מחנה המתנגדים, ואולי הקומי מכולם, הוא זה שהם חיפשו (ומצאו) “תחושת קהילה”. כאילו לא חזרו ודשו באוזנינו ש”הרוב המוחלט” שייך לצד הממסדי בקורונה, שמי שלא משתייך למחנה הזה הוא דמות שולית ולא לגמרי שפויה. כלומר לא המיינסטרים של תל אביב וכפר סבא עם האוניברסיטאות והתקשורת מעניק את הקהילתיות, כמו את הביטחון, אלא החוץ-מיינסטרים והשוליים הסהרוריים של עשרים מסניפות כורכומין מפרדס חנה. שוב, ניסי ניסים.

וכדי להמחיש עד כמה הוא, פרסיקו, משתייך למיעוט נאור ביותר ונרדף על לא עוול בכפו, הוא מביא את הפרוטוקולים של זקני ציון ואת רצח קנדי, כאילו יש להם קשר להחלטה לחסן מחלימים או לטענה שהלא מחוסנים תופסים את כל מכונות האקמו.

שימוש סטנדאפיסטי במיוחד במונח “דה-פוליטיזציה”   

פרסיקו ממשיך וטוען שהמתנגדים בקורונה מפרקים את הפוליטיות של החיים והמרחב האזרחי. כי הם אומרים שאי אפשר לסמוך על הממשלה, וטענה כזו היא בלתי-פוליטית, או בלשונו של פרסיקו “האשמת הממשלה בקנוניה טוטליטרית מהווה תירוץ אולטימטיבי לנסיגה ממעורבות חברתית ופטור מדאגה למצב המדיני”. אבל יסוד כל מחשבה פוליטית בעולם הוא שאי אפשר פשוט לסמוך על הכוח. לכן יש הפרדת רשויות, ומוסדות ביקורת, ועיתונות חופשית, וחופש דעה והתארגנות, וכן הלאה וכן הלאה. בדיוק מהסיבה שאי אפשר לסמוך על הממשלה. זה כל הפטנט של מחשבה ליברלית. שלא סומכים על הכוח, אלא מבקרים אותו ודורשים ממנו דין וחשבון כל הזמן.

פרסיקו חושב, מסתבר, שמול סמכות ממסדית צריך להשתיק כל ביקורת – וזוהי בדיוק הדהפוליטיזציה שהוא מדבר עליה. יותר נכון: זה לב הניסיון להעניק לבנות ובני המעמד שפרסיקו משתייך אליו סמכויות יתר, כאלה שאינן ניתנות לאתגור על ידי בני תמותה רגילים, באמצעות סימון גבולות הדיון מראש. איש הממסד הלבן והשבע מקבל אצל פרסיקו כוחות על, והופך לאפיפיור של חכמה בלתי מסוייגת וחסינה מפני טעות, כי כל מי שחולק עליו הוא דה-פוליטי.

זו לא רק טעות קונספטואלית ראויה ללעג והמחשה נוספת של מחשבה שלוקה במה שהיא מאשימו בו את הזולת, אלא אי הבנה מעמיקה של בני אדם וחברה אנושית, וניסיון חמור למחטף סמכויות ואיון הדמוקרטיה מתוכן. בעולם של פרסיקו (ויש לומר: המעמד של תומר פרסיקו) אין צורך בבני אדם בעלי אייג’נסי פוליטי: יש רק מומחים ועדרים שמצייתים להם ללא פקפוק וללא שאלה. באופן הזה העולם יהיה פוליטי. מה אני אגיד לכם.

מדינת הלאום מוחלשת על ידי מתנגדי החיסונים. או כמו אצל פרסיקו: ההיפך הוא הנכון

בחלק הבא של מאמרו פרסיקו מגביה עוף אף יותר וטוען שמתנגדי החיסונים מחלישים את מדינת הלאום, בשעה שדווקא הלאומיות הביאה לנו את התרכיב הגואל: “קיבלנו חיסונים מצילי חיים, בחינם וביעילות, מפני שאנחנו חלק ממדינה מסוימת ולא אחרת”. נעזוב רגע בצד את כשלון ההומניזם המבאיש של פרסיקו, כלומר ההצדקה שהוא נותן למותם של אנשים שלא משתייכים למדינות “הנכונות” (כלומר הלבנות והשבעות). גם כאן, הוא רואה תשליל של המציאות: מה שראינו בבירור בזמן הקורונה הוא היעלמותה של מדינת הלאום, והכפפתה למוסדות על-מדינתיים, על לאומיים, של בירוקרטים נטולי זהות ובעלי מחוייבות פנים-מעמדית ותוך-מקצועית בלבד, במנותק מכל זיקה לאומית ואחרת. “ארגון הבריאות העולמי” הפך בשנתיים האחרונות לכוח בעל סמכות שלטונית כלל עולמית כמעט, מבלי שנפש אזרחית חיה אחת בכל העולם הצביעה כדי להעניק לארגון הזה סמכות דמוקרטית.

היווצרותו של ממסד-על חדש, כזה שסמכותו מבוססת לא על אנשים אלא על ממסדים אחרים, היא זוועה אנטי דמוקרטית, אנטי סוציאלית ואנטי אנושית. זו עריצות מעמדית בגלגולה האובר-מודרני, הממוחשב, המדעניסטי, הפריבילגי, זו שפרסיקו מאוהב בה כי הוא משופעת מכוני מחקר של שטויות במיץ עגבניות שהדבר היחיד שהם מניבים זה הצדקות פסודו-אינטלקטואליות למשטר אלים ומפלה של פריבילגיות. ממסד-על כזה הוא גם מותה של מדינת הלאום. לא לחינם בכל מקום בעולם כמעט ההתנגדות לחוקי הקורונה הגיעה מחוגי ימין, וההתלהבות מהם הגיעה מחוגי השמאל. אנשים לא כאלה טפשים.

כדי למנות את כל הטעויות והמופרכויות אצל פרסיקו צריך לכתוב הרבה יותר מזה. גם כדי לצחוק על הניימדרופינג הבלתי פוסק שלו, שמגייס את כל הוגי מדע המדינה לדורותיהם, בערך, להצדקת המסיכה המטופשת, הזריקה הכפויה, התו הירוק העלוב והפקרת הילדים הפסיכופטית. כל אלה, יש לומר, צעדים הכרחיים מבחינה מדעית ורפואית שבאורח פלא קיבלו ביטוי כלכלי בצורת הזרמת סכומים חסרי תקדים לחשבונות הבנק של אליטות המעמד וההון בכל העולם, בדגש על העולם הלבן והשבע.

פאקינג ניסים גלויים.

הכלל מול היחיד, היחיד מול הכלל, ושאר חירטוטיישן

לדקדק בכל פרכותיו של מאמרו של פרסיקו אין צורך. נדמה לי שעשיתי כאן מספיק. אסיים בנקודה אחת, אולי המגוחכת מכולן אצל עמית המחקר היחיד של מכון הרטמן ששהה בתת היבשת ההודית כשנתיים מחייו, שם למד את המסורות הדתיות המקומיות. הטענה שהוא חוזר אליה שוב ושוב: הכלל מול היחיד. היחיד מול הכלל. הפילוסופיה העמוקה של פרסיקו, שנובעת מהבנה עמוקה של האחריות החברתית הכוללת וכיוצא באלה, היא שהיחיד צריך לכוף ראשו בפני הכלל, מפני שהכלל מאפשר את ההתפתחות והיאדה יאדה, ובלעדיו מה אנחנו, וכולי.

אבל אפילו אם מאוהבים בכלל כמו פרסיקו, איך הכלל יכול לתרום להתפתחות של מישהו אם חוקיו מתקבלים לא במסגרת דיון פתוח שבו לכולם יש לגיטימיות וכוח פוליטי, אלא כחלק מהליך מנגנוני מעוות שבו רק למיעוט נבחר של נסיכים ונסיכות יש קול בהצבעות? איך “כלל” (שהוא בעצם דיקטטורה מעמדית) שרירותי ואדנותי יכול להעצים מישהו מלבד המשתייכים אליו מלידה והסמוכים על שולחנו? מה, אנחנו לא מבינים את הקטע?

הטענה ש”היחיד” האומלל וחסר המושג צריך פשוט לקבל את ההוראות האלוהיות של “הכלל”, שיורדות משמיים מוחלטים של מדע טהור ובלתי נגיש להמונים היישר לגולגלות האקסקלוסיביות של מיעוט קטן ומיוחס, ללא שקיפות וללא פיקוח של רשויות השלטון המקובלות במחשבה הדמוקרטית, היא לא אחריות, לא פוליטיות ולא בטיח. זו הזיה אריסטוקרטית מנוונת ועתיקת יומין. יש לראות את הטענה הזו, שתפסה מקום עצום על הבמה הקולקטיבית בזמן הקורונה, כניסיון אליטיסטי לבטל את הישגי המהפיכה הצרפתית (ובתה האמריקאית) ולהסיג את האנושות לאחור, לימים שבה המוני אדם נטולי זכויות נשלטו בידי קבוצות ואינטרסים של יחידים מורמים מעם, בלי חובה לדין וחשבון ובלי כפיפות לביקורת. רק שהפעם הם לא ייקראו נסיכים, רוזנים, דוכסים ומלכים, אלא מדענים, רופאים, מומחים ומנהלים. אני חושב שפרסיקו, כמו המעמד שהוא משתייך אליו, הולכים לגלות שההתנגדות לדיקטטורה המעמדית הזו הרבה יותר רחבה ממה שהם מדמיינים בחשיבתם הצרה והמוגבלת (שנדפקה מיותר מדי נישואי קרובים, במובן המעמדי וה”אינטלקטואלי”). במילים אחרות: זה שקוף, מה שאתם עושים, והחרא הזה פשוט לא יעבוד.

במקום שבו יש סמכות תהיה התנגדות. במקום שבו יש כוח, תהיה ביקורת. במקום שבו יש נרטיב, יהיה נרטיב נגדי. ובמקום שבו יש נסיון להעניק שלטון לקבוצה קטנה ומיוחסת שתהיה רשאית לפעול במחשכים על פי שיקוליה וצרכיה, פעולת נגד היא לא קונספירציה והיא לא דה-פוליטיזציה ולא שאר בלבולי מוח. היא חובה פוליטית, מוסרית ומצפונית ראשונה במעלה. זהו צו החירות אות באות, מילה במילה. אחר אין, ולא יהיה לנו.