פוטין מפציץ באמת, או עם אמת 

מה הרגשנו כשנודע שרוסיה התחילה פעולה מלחמתית נגד אוקראינה? אני הרגשתי חרדה מסויימת, ואת הבהלה שהאוקראינים בטח הרגישו באותו רגע. אבל גם סוג של התפעלות מסויימת, לא לגמרי רצונית, מהמוכנות של רוסיה והקרמלין להשתגע באמת. רוסיה היא לא כמו כל מדינה: המוניטין שלה ואיך שחושבים עליה ייחודיים, מהמון סיבות שאי אפשר להיכנס אליהן בפוסט כזה. רוסיה משוגעת ולא צפויה, אלימה וחזקה, מנוונת ומושחתת, בהתפרקות איטית ויודעת לחגוג כמו שמעט מקומות אחרים יודעים. ברמת הדימוי לפחות, רוסיה היא עוף מוזר, מושך ומאיים בה בעת.

אבל לצד התחושות המיידיות האלה, הייתה גם איזו הקלה. מה פשרה? לא שמלחמה היא דבר מרומם, אבל, אצלי לפחות, ואני חושד שלא רק אצלי, היה איזה מנגנון שפעל בתגובה לידיעה על הפלישה הרוסית, ואם הייתי חייב לתת לו מילים הייתי נותן לו את המילים: סוף סוף משהו אמיתי.

ובקצת יותר מילים: אחרי שנתיים של עיסוק מופשט, פסיכולוגיסטי, תעמולתי מטריף ומדכא בוירוס, וניסיון הרואי אך כושל למדי להנכיח בשיח גם מציאות, או מציאויות אחרות, נוספות על זו התעמולתית של השלטון, המטוסים, הטנקים והפצצות של רוסיה נפלו על התודעה הבינלאומית כמו הפגזה של אמת. הנה מדברים על משהו אמיתי, משהו שקורה באמת. ההתעסקות הבלתי פוסקת באיום ערטילאי, שמשווק על ידי שלטון עם אינטרסים ואג’נדות חסויים מהעין, ולכן מעוררי זעם, מטריפה את הדעת, ומשהו במפגש עם אמת, בהתעסקות בדבר אמיתי, גורם הקלה. צלילות, אחרי עכירות, נותנת אוויר, אפילו אם היא עצובה וטראגית בפני עצמה.

הרבה דברים יכולים להיאמר, ועוד ייאמרו, על הפלישה הרוסית, סיבותיה והכיסוי התקשורתי המיינסטרימי שניתן ויינתן לה, אבל דבר אחד כבר בולט לעין, עוד לפני שהרוסים השלימו את כיבוש קייב: כשמישהו אחר פותח במלחמה, מפציץ ופולש, זה נורא קל להצביע עליו ולהגיד: הו, תראו, איזה משוגע, איזה פרימיטיבי. מי פותח במלחמות בימינו?

אבל כשזה אתה, או הצד “שלך” שפותחים במלחמה, זה הרבה יותר קשה. בעשרים השנה האחרונות ארה”ב פלשה לשורה ארוכה של מדינות, כשהבולטות ברשימה הזו הן אפגניסטן ועיראק. ההפצצות והבחישה הצבאית-פוליטית האמריקאית (בשיתוף נמרץ של מדינות כמו בריטניה, אוסטרליה, צרפת וקנדה) לא היו פחות קטלניות והרסניות מאלה של הרוסים באוקראינה. הן לא היו פחות אסון. גם הטיפול של ישראל בלבנון ועזה לא היה ואינו הומני יותר. ובכל זאת – מלחמה של רוסים, או של אחרים, נתפסת כאכזריות לא מובנת, או לפחות מוצגת ככה. יש פה יסוד לא מבוטל של צביעות עמוקה, ואולי, אם רוצים ומסכימים, לקח אוניברסלי חשוב מאוד.

הנזקים הגאופוליטיים של הגישה המערבית לקורונה 

הקמפיין הרוסי באוקראינה רק בתחילתו, והיכולת להסיק משהו על תגובת הציבור במערב בזמן כזה קצר מוגבלת מאוד כמובן, וחובה לסייג אותה, אבל מההתרשמות שלי מהנעשה ברשתות החברתיות וגם ברשתות התקשורת המסורתיות, הציבור המערבי מתקשה להתרשם או להזדעזע מהפלישה הרוסית לאוקראינה.

כמובן: זה קורה “שם”, לאנשים “ההם”. זה מובן, וגם ההערצה המסויימת של חלק מסויים מהימין העולמי לפוטין ידועה. אבל יש בסוגיה הזו יותר מזה לדעתי, והיא קשורה בטבורה לדרך שבה ממשלות במערב נהגו בציבורים שלהן בזמן הקורונה.

האוכלוסיות במערב מופצצים בשקרים ודיסאינפורמציה, והיסטריה מכוונת מלמעלה, כבר שנתיים. בני אדם הושפלו והוכו ברחובות בגלל שלא הלכו עם מסכות שהתועלת שלהן ככל הנראה אפסית, ובוודאות קרובה לזה לכל הפחות. אנשים שלא רצו לקחת חלק בנטילת תכשיר רפואי בן כמה חודשים בסך הכל הוצגו כאויביי הציבור ורוצחי זקנים. פרופוגנדת ההפחדה – אסור לצאת, אסור להיפגש, אסור ללמוד, אסור ללכת לים, אסור לגעת, אסור להתחבק – מעכה את התודעה והנפש כמו שלא ראינו בשום זמן אחר בימי חיינו.

כל סטיה מהקו הרשמי הוצגה כבגידה, בטירוף, כהפקרות, כרצחנות. הדברים הרי מתועדים וידועים, כן?

לא פלא, אם ככה, שאחרי שנתיים כאלה יש מאות מליונים, וזו לא הגזמה בכלל, במדינות המערב, שמרגישים שמהערכת שהם חיים בתוכה היא חלק מהבעיה בעולם, ולא חלק מהפיתרון. לאנשים האלה, שלא הזדהו בכלל עם הגישה הממסדית לקורונה, או הזדהו איתה במסוייג, חלקית או כמעט לגמרי, כבר קשה מאוד או בלתי אפשרי למכור שאצלנו, במערב, החופש והאמת חשובים מאוד. לדבר הזה – היסוד הפסיכופוליטי המאוד חשוב הזה – מאמינה בימינו רק שכבה דקה של אליטיסטים במדינות המערב. כל השאר או יודעים שהיא שקר, או שבורים מדי להתעסק בכלל בסוגיות של צדק גלובלי.

תודעתית ושלטונית, כידוע לכולנו, הקורונה עוד חזק מאוד פה. כשעוסקים בסוגיות כאלה, ובתודעה של ציבורים עצומים כל כך, הנעלם רב על הגלוי, והמציאות כמעט תמיד מפתיעה. יחד עם זאת אני הולך עם תחושה, שהפלישה הרוסית רק חידדה מעט, שהנזק שניהול הקורונה גרם לתודעת הצדק וה”שייכות לצד הטוב” האינסטנסקטיבית של הרבה מאוד אנשים במדינות המערב הוא גדול ומשמעותי, ולא לגמרי בטוח שהוא בר תקנה.

מי שביום אחד, באבחה אחת, הפכו מאנשים נורמטיביים ומועילים לחברה לאוייבים מגונים ומסוכנים שאפשר לאיים עליהם, לכלוא אותם, לפגוע ברכושם ובכבודם, לסמן אותן כקולקטיב וליזום צעדי חוקיים ונורמטיביים מרחיקי לכת לפגיעה בהם, יתקשו להשתקם מהתחושה הזו. יתקשו להרגיש בבית שוב במדינות שלהם.

אף אחד לא יכול היה לדעת שרוסיה תפלוש לאוקראינה בכוח כזה בתחילת 2022. אבל כל אדם בתפקיד הובלה פוליטי היה צריך לדעת שניהול מחריד ונורא כל כך של מצב פוליטי ואנושי מורכב, בהתבסס של פניה מודעת לגמרי לפחדים ונהיות נמוכים ואלימים אצל בני אדם הוא מחדל שיהיו לו השלכות מרחיקות לכת.

כשקראנו, וקראתי, לאימוץ גישה ליברלית, סובלנית, חכמה וזהירה יותר בלשונה ובכוחה לטיפול בקורונה, התכוונו גם לזה. אבל כמעט בכל מדינה מערבית, מגרמניה עד קנדה, מאיטליה עד ארה”ב, ההגמוניות הפוליטיות העדיפו אכיפה אלימה ונוקשה של החלטות ונרטיבים על פני מתינות, הכלה וחשיבה לטווח רחוק, או לפחות בהתאם למה שבאמת היה ידוע על הנגיף וסכנותיו. להתנהלות כזו לא יכולות שלא להיות תוצאות עגומות.

אפאטיות פוליטית, או חבלה בתחושת שייכות למחנה הטוב, היא תוצאה עגומה כזו, והיא אינה מבשרת טובות לאגף בפוליטיקה העולמית שהתיימר לייצג עוצמה שנובעת מבחירה חופשית, דיון פתוח וסלידה מובנית מאלימות.