עוד מערכת יחסים שלא שרדה את הקורונה

מאוכזבי הקורונה הביאו למחיקתה של מפלגת מרצ ולשבירת האיזון ההיסטורי בין ימין לשמאל בישראל. אבל זה רק פרט טכני קטן וסימבולי מאוד בתוך תמונה גדולה ורחבה בהרבה

כולנו מכירים את הזוגות האלה. חלקנו אולי אפילו הזוגות האלה בעצמם. הזוגות האלה, כן, שהתפרקו בזמן המגיפה. מערכות יחסים של חמש שנים ושל עשר ועשרים שנה ויותר: הקורונה עבדה על מערכות יחסים זוגיות כמו חומצה.

מה היה בקורונה שגרם לזה? תיכף אתייחס לזה טיפה, אבל קודם אומר: גם מערכות היחסים הפוליטיות הגדולות, כמו למשל בין השמאל לימין או בין החילונים לדתיים כאן אצלנו, ותחושת הפירוק והפרידה שנכנסה לחיים שלנו ולא באמת הייתה חלק מהם קודם – גם זה מונע לפחות בחלקו על ידי הקורונה. גם זה מערכות יחסים.

מה היה בקורונה שגרם לפירוק מערכות יחסים? ובלי לחפש סטטיסטיקות רשמיות (או “דייטה”), אני מרשה לעצמי לדבר כאילו הדבר הזה הוא תופעה ממשית בהתבסס על היכרות מיד ראשונה עם התופעה, והבחנה שלי שדפוסי היקשרות של אנשים באופן כללי עם דברים, עם כל דבר, וקשרים זוגיים מודרניים הם חזית מאתגרת במיוחד של היקשרות אנושית – הדפוסים והיכולות האלה נפגעו בקורונה. משהו ברצון ובאמונה של אנשים ביכולתם להיחשף לזולת ולראות את הזולת נפגע; משהו בדבר הזה שאין לו הגדרה מוצקה אבל הוא חשוב כל כך, הדבר שאפשר לקרוא לו “האני”, או “העצמי” – משהו בדבר הזה נעשה מצומצם וחלש יותר. אם היה סייסמוגרף שמודד אותות קיומיים אנושיים, הייתי אומר, הוא היה מודד אותות חלשים משמעותית אחרי הקורונה.

פחד וסגירה

הרבה סיפורים סופרו במהלך הקורונה, והרבה דברים התבקשו מאיתנו וצוו עלינו, אבל נדמה לי ששני המוטיבים הקמאיים האלה, פחד וסגירה, ליוו את הכל תמיד, מיומה הראשון של המגיפה המפוברקת (יחד עם חברתן הבלתי נמנעת, היא הצייתנות העיוורת).

פחד מכל דבר, מכל אדם, מכל פעילות, מהאוויר, מהרחוב, מהזמן, מהעולם, מבני ובנות המשפחה, מהחיים, מהמוות. כמויות כל כך עצומות של פחד הוזרקו לנו בשנות הקורונה שגם בלי כל תוספת נזק אחרת, ההשפעה של הפחד המוזרק על שמחת החיים הטבעית, על האומץ והכוח לנוע במרחב החיים בצורה חופשית, לא יכולה שלא להיות מצמיתה.

האדם צומצם לדבר מה תינוקי וחסר ישע בזמן הקורונה, ונמחק לגמרי פוליטית: שום סמכות לא נשארה בידינו, ושום חופש בחירה. זה היה האסון הנורמטיבי שרבים ניסו להתריע מפניו (וכותב שורות אלה בכללם), אבל הושתקו בגסות אלימה: אנחנו היינו הזיהום שהחברה מנסה להיטהר ממנו, כביכול.

ועם פחד הגיעה סגירה. סגירה של הכל. של חנויות ורחובות ותודעה ולב. שלחו אותנו הביתה, אבל איזו משמעות יש לבית כשהחוץ מתבטל? הוא הופך לכלא.

סגורים ומסוגרים, האופקים הפסיכולוגיים והפילוסופיים שלנו הלכו ונסגרו, ואיתם היכולת שלנו לצאת אל המרחב הלא בטוח של החשיפה העצמית, שהוא המקום היחידי שמאפשר היקשרות אמיתית עם בני אדם אחרים, עם רעיונות, עם החיים. בתוך מעגלים סגורים וידועים מראש, הרי, לא מתחולל שום דבר.

אבל להיות בחוץ, להיות חשוף, היה הפשע הכי גדול של הקורונה, הסטיה הכי מסוכנת שנגדה הופעלו מנגנוני ההפחדה וההתעללות החזקים ביותר (החברה מנסה לאלף אותנו לבטל את ההתנסות הזו, את החוויה הזו, אבל זה לא נמשך רגע או יום, אלא שנים. שנים של אימה וחוסר אונים מונחל). משהו במכניזם הנפשי שמכונן את המפגש עם החוץ, מכניזם שגם ככה היה מותקף ופגוע בחיים בחברה פוליטית של גטאות, הפרדה, הפחדה ושנאה עמוקה, משהו במכניזם הזה נפגע ונפגם.

כולנו הפכנו למפוחדים יותר וחוששים יותר מהעולם שבחוץ: אלה שהאמינו להכל ונכנסו בצורה סופנית לעולם הפחדים החברתיים-בריאותיים (גם מן הוירוס והאדם המפיץ אותו, וגם מאלה שסירבו להאמין ופעלו נגד החברה בצורה מופקרת ופושעת כביכול), ולצידם אלה שלא האמינו ומצאו את עצמם בדיסטופיית מדע בדיוני שבה החברה כולה, כולל מכריהם ומשפחותיהם, כאילו נכבשו בגופם על ידי מין חייזרי שחוזר על כמה מנטרות בקול מתכתי ומסרב לתקשר איתם בצורה רגשית פתוחה (המכניזם שמכונן את הקשר עם החוץ, זוכרים?).

גם עבור אלה וגם עבור אלה החיים לא שבו ולא ישובו להיות כשהיו. המחנה הנוסף של אנשים, קטן בהרבה אבל בעל כוח פוליטי ותודעתי עצום – אלה שידעו כל הזמן שמדובר בשקר ועדיין המשיכו לפמפם אותו – אלה גם כן לא יוכלו לחזור לעולם לחייהם הקודמים, או לפסיכולוגיה אנושית נורמלית.

ישנו מינון מסויים של ציניות, של שקר, שאחריו האדם נעשה מושחת ללא תקנה. כשהשקר הוא לא קטן ולא זמני, לא לבן ולא בלתי מזיק, כשהשקר הוא קולוסלי, מזיק עד חורבן ומוות ומתמיד לאורך זמן, ההשפעה שלו על נפשם של מי שמפיצים אותו היא מפרקת.

האנשים שהפיצו את שקרי הקורונה וממשיכים להיות נוכחים בזירה הציבורית חייבים לפעול, ואכן עוברים, כמי שאין להם כלל נפש, ולפיכך גם לא מצפון. זה לא דבר שקורה במקרה ולא רושם חולף: זה חייב לקרות. אין ברירה אחרת. כשאתה משקר לאנשים ומחריב את חייהם ביודעין אתה חייב לעשות התאבדות מצפונית בעצמך ולסרס את הנפש של עצמך מכל יכולת של אמפטיה, אמת, נגישות. ככה זה עובד. ככה החיה האנושית עובדת. אנחנו לא בנויים להתעלל, ואם התעללנו, אנחנו נפטרים מכל סממן אנושי.

יש לנו בעולם מעמד פוליטי שלם שהפך את עצמו לפסיכופתי באמצעות שקרי הקורונה. אלה האנשים שלא מאמינים ולא האמינו מעולם אבל חייבים להתנהג כאילו שכן כדי להגן על המבנה הפוליטי ועל הקריירה והמוניטין שלהם. אנחנו מרגישים את האיכות הקרה והמזוויעה שלהם, כאילו הפכו מיונקים לזוחלים, ואנחנו מתחלחלים.

עכשיו, כשאמרתי את כל זה, מתחיל להיעשות אולי טיפה יותר מובן למה הסיפור הישראלי, כלומר השקר הישראלי, מתחיל להתפרק בדיוק כשהקורונה נגמרת, למרות שסירב לעשות כן גם בימים מאוד קשים ודרמטיים בסיפור הישראלי (נגיד מלחמת לבנון וטבח סברה ושתילה, רצח רבין, חשיפה של מוראות וזוועות הכיבוש והנכבה, האינתיפאדות וההתנתקות).

צומצמנו לכדי חיות מפוחדות, וחיות מפוחדות לא מתעסקות באמיתות פוליטיות גדולות ומופשטות. להיפך, הן בורחות מזה. החומצה שנשפכה על היכולת שלנו להיות בחוץ ובקשר עם הזולת הרסה באופן בלתי נמנע גם את ההיקשרות שלנו למדינה ולאנשים בצדדים פוליטיים אחרים, או אפילו בשלנו.

גם הציניות האיומה (שקלטנו, כי אנחנו קולטים דברים גם כשמוחנו המעוקם מספר לנו סיפורים שקריים) של מנגנוני השליטה במדינה שפכה ערימות של מים צוננים על המחוייבות שלנו למקום הזה, אם נרצה בכך ואם לאו. אי אפשר להיות מחוייבים באמת לשיטה שמשקרת ומזיקה בצורה כל כך גלויה, ובלי שום תועלת אלא לעצמה. זה לא עובד ככה. אנשים לא עובדים ככה. הטראומה של הקורונה הפכה את כולנו לחשדניים יותר כלפי סמלי סמכות וכוח, ובצדק גדול. אז לשמאל נהיה הרבה יותר בלתי נסבל לשאת את השקרים של הימין, ולימין נהיה הרבה יותר בלתי נסבל לשאת את השקרים של השמאל, ולשני הצדדים גם יחד נהיה בלתי נסבל לשאת את השקרים המשותפים המוסכמים.

האבן הראשה של הסיפור הישראלי, הציוני, של אחדות העם, נופלת ממקומה. הסיםור הזה כבר לא נשמע כמו אמת לאף אחד (ובאופן לא מפתיע, זה המסר שמובילי הרפורמה מנסים לתקן כעת, במהלך שאפילו הציבור שלהם יודע שהוא חירטוט.

הקורונה עשתה אותנו חיות מפוחדות וחשדניות, ואין לנו את היכולת להאמין יותר לסיפורים כאלה.

הקללה והברכה

הנזק שספג מה שאני מכנה כאן “המכניזם שמכונן את הקשר עם החוץ”, והצגתי עד כה בעיקר את ההשלכות השליליות שלו, כמו בכל דבר בחיים בערך, אינו חד מימדי. יש לנזק הזה גם אספקטים חיוביים ובריאים.

ללא ספק, כשנסגרנו, הופחדנו עד לשורשי קיומנו, צומצמנו ונכלאנו, איבדנו נתח משמעותי מחדוות החיים שלנו, מהאמון, מהמוטיבציה לזוז וליצור ולפגוש (במובן הזה הנפילה הכלכלית שאחרי הקורונה מוסברת חלקית גם מהסיבות האלה: למעשה בלי הפמפום המאסיבי של כספים ציבוריים מדומיינים והכוח ההיפנוטי והמניפולטיבי של הבורסה האמריקאית העולם היה כרגע במשבר הכלכלי הגדול שחווינו בחיינו. לדעתי ההתנהלות הזו רק דוחה קצת את המשבר ומחריפה אותו: גם השקר הזה סופו לקרוס).

כי הדבר האחר שקרה, או הדבר האחר שקורה כשמצמצמים אנשים לכדי חיות מפוחדות, זה שהם לא רק מפסיקים להאמין בעצמם ובחברה שהם חיים בה: הם מפסיקים להאמין בהכל. כך, למשל, באופן פרדוקסלי ומרנין למדי, שבירת האמונות הישראליות על המדינה היהודית כחומה שמגינה עלינו מהעולם הפראי שבחוץ עזרה להמון ישראלים לגלות את האמת: שממש כמו הבית שלהם בקורונה, ישראל היא לא בית, אלא כלא.

המעיכה הפסיכולוגית הקשה של שנות הקורונה, שהביאה אותנו למצב כמעט הישרדותי (ברמת התחושה, במציאות זה הרי מעולם לא היה כך), גרמה לנו לשחרר ולזרוק לים כל דבר מכביד ולא שייך, ולהפעיל מסרקות ברזל של אמת ושקר. כל דבר גדול מדי, פנטסטי מדי, מכלה משאבים מדי, הושלך הצידה. במובן הזה, מבחינה רגשית, גם אם לא אינטלקטואלית, חלקים לא קטנים מהציבורים בעולם הפכו למרדנים במערכת. מה שנשמע סביר, או פומפוזי במידה מתקבלת על הדעת, לפני הקורונה, מרגיש עכשיו כמו הפרזה שאין לשאתה. אולי בדיוק על הרקע הזה ההיאחזות של המחאה בדגל נועדה לשמש אקט החצנה רבתי של מנגנון הכחשה רב עוצמה: אנחנו נניף בעוז את מה שברור לכולנו שאין לו כבר שום משמעות, וככה אולי יקרה נס ונחזור להאמין בו. בפרפראזה על קלישאה שעוסקת בחיים ואמנות, השקר מחקה את האמת מחקה את השקר.

במערכות יחסים זוגיות כמו במערכות יחסים פוליטיות, הצמצום וההשקטה הסביבתית, המינימליזם הנפשי העירום שנכפה עלינו, שללו מאיתנו את היכולת להאמין בשקרים הקטנים והנחוצים ששימנו את גלגלי הבדיה של חיינו הקודמים.

אדריכלי ההונאה העולמית, אנשים שחצו את הסף לחלוטין לקיום של מפלצות פסיכופתיות ממאירות, תכננו והובילו את המהלך הזה כדי לעשות אותנו נשלטים קלים וצפויים יותר, וצייתניים יותר. הם לקחו בחשבון רק את האספקטים של הפחד והסגירה שמשרתים אותם. הם לא לקחו בחשבון שהרס כל כך נרחב ועמוק של האמון ושל הרצון והיכולת לקיים קשר עמוק ומשמעותי עם הסביבה והזולת יוביל לפירוק של הדברים שקודם נתפסו כמובנים מאליהם. הם גם לא לקחו בחשבון שעל רקע ההתפרקות הזו, שהם אפילו לא צפו, אנשים שהתפכחו והתעוררו מחלום החיים הקודמים יתחילו לפעול באופן אקטיבי לקראת המציאות החדשה שתיווצר ותיוולד מהמשבר הזה.

גם מבחינת הסדר של הדברים (קורונה ואז התפרקות), גם מבחינת המהות שלהם (הצטצמצות, אבדן אמון והתפרקות) וגם ברמה הטכנית (אכזבה רבתי והפסקת הצבעה לשמאל ולמרצ בפרט, והתפרקות), הקורונה הייתה קטליזטור משמעותי, וכנראה קריטי, לשבירת הסיפור הישראלי ולהתחלה של פרימה ממשית של התפרים הגסים מאוד שהחזיקו את הסיפור הזה כמו יריעה דמיונית מעל ראשינו.

כשהם הריעו לגבורתו ולחכמתו של בנימין נתניהו עם נחיתת המטוסים של פייזר, וכשהם דיבררו את ותמכו בעוז בצעדים הכי פסיכיים ואלימים של הקורונה, גיבורי השמאל הממסדי בישראל לא שיערו אפילו שהם משתיתים את החורבן של עצמם ואת החורבן של המרחב הפוליטי שבנה עבורם חיי מותרות וכוח מהאגדות.

כמו אדריכלי ההונאה הפסיכופתיים בעצמם, הם חשבו שהם מחזקים את הכוח והשליטה שלהם, ולא הבינו שהם מפוצצים את יסודות המבנה, שכמו בכל אמת מופשטת ומוסכמה פוליטית, מתקיימים לגמרי במישור האמונה והדמיון, כלומר דורשים פעולה נפשית ופסיכולוגית קולקטיבית מתואמת. בדיוק את החיבורים האלה הם פוצצו.

הם לא יודו בזה לעולם וגם אף גורם רשמי אחר לא, אבל זאת האמת: מדינת ישראל, כמו שורת ארגונים ומוסדות פוליטיים בעולם, מתפרקת בגלל הקורונה, או ליתר דיוק: בגלל שהשקר העצום נחשף, ואיתו התגלתה האמת: מי ששולטים בנו הם פסיכופתים ציניים, וכל מה שהאמנו בו כל חיינו היה שקר.

Fantastic you're here 👋

Join Abdalla's grandson's newsletter

One thought on “עוד מערכת יחסים שלא שרדה את הקורונה”

  1. מילים כדורבנות.
    הייתי מוסיף שהקורונה היא לא רק קטליזטור, אלא גם ״גליץ׳ במטריקס״ שפתאום הרים את הלוט והראה את המכונה הפוליטית בפעולה. מכונת הרס מבוססת שקר ואלימות. מה שקודם היה שם, פתאום קרה בתוך דלת אמותיו של כל אדם על הפלנטה (לפחות בעולם המערבי) והדיסוננס בין הנרטיב השקרי לאמת הפשוטה שבחוץ מחריש אוזניים. גם אם מנסים לסתום אותם חזק.

Leave a Reply