יש משהו מצחיק ונוגע ללב באופן שבו, כאילו לא למדנו כלום משום ויכוח פוליטי אי פעם, עידן הקורונה הוליד שני מחנות פוליטיים דיכוטומיים לגמרי ועויינים הדדית עד תיעוב. מעברה האחד של חומה נורמטיבית בצורה חונים הממסדים הפוליטיים העצומים של המדינה והקבוצות האנושיות המזוהות איתם. מעברה השני רוגשים הדחויים והאנטי-ממסדיים, החשדנים והמפקפקים. ובחומה אין שער. אין יוצא ואין בא. 

הממסדיים רואים בכל צעד שלטוני הגיון מוצק ומתבקש, וגולשים לפטישיזציה של המסיכה והזריקה, הפקיד הממונה ושאר עזרי המאבק בנגיף. האנטי-ממסדיים רואים באותם צעדים בדיוק תועבה וחורבן הדמוקרטיה וזכויות האדם, עם לא מעט היסחפות למחוזות הגזמה ובדיון.

במשך שנה בערך, מהכרזת מצב החירום בארץ ועד סופו של סבב החיסונים הראשון, השתייכתי לצד הממסדי בויכוח הזה. אחר כך, טיפין טיפין, התחלתי לנוע לכיוון האנטי-ממסדיות בקורונה. מדוע ולמה עבר עלי שינוי המחשבה הזה? אנסה לפרט כאן את הסיבות לכך כמיטב יכולתי. עבור הזקוקים לשורה תחתונה מהירה אני יכול לומר: אף אחת מהסיבות האלה לא קשורה לקליטה סלולרית או להתאגדויות סתרים חורשות רע.

התו הירוק היה הצעד השלטוני הראשון שגרם להתרופפות העמדה הממסדית אצלי. אותה החלטה לחלק את האוכלוסיה בישראל לזכאי תנועה במרחב הציבורי המשותף ולשלולי תנועה באותו מרחב. לא רק תוכנו של הצעד הזה קומם אותי, אלא האמירה שהשתמעה ממנו שהשלטון הישראלי לא מאמין בשיקול הדעת של חלק נכבד מאזרחיו ולא סומך עליהם שיקחו את החיסון המושלם שהעמיד לרשותם. וכדי להכביד על הקושי בקבלת הצעד האנטי-הומניסטי הזה, ההחלטה על התו הירוק נפלה בד בבד עם תעמולה על ההצלחה הפנטסטית של ישראל במבצע החיסונים שלה. 

אם יש הצלחה מדוע צריך תו ירוק? אם החיסון מושלם למה שלא יקחו אותו? תהיתי, באותו שלב, מדוע הטון השלטוני מחריף ונוצקת תבנית של האשמה והפחדה כלפי הציבור – בה בשעה שלכאורה נמצא פתרון קסם למגיפה, שהציבור אכן מיהר לאמץ בהמוניו. בין הסיפורים הסותרים האלה, משהו פשוט לא הסתדר. 

ואם אצל ממשלת נתניהו ניהול המגיפה היה קונטרוברסלי, שרירותי ומאיים, באה ממשלת השינוי ועשתה הכל גרוע יותר. להבות השנאה ללא-מחוסנים עלו מעלה מעלה; התו הירוק הפך דרקוני ונוקשה יותר; הדרישה מצד הרשות המבצעת להתרת רסן בצעדים של אכיפה ומעקב גברה במקום שתפחת. 

בשלב זה לא יכולתי שלא לשאול את עצמי: אם החיסונים טובים ויעילים כמו שטוענת התעמולה, למה למחוסנים אין תחושת מוגנות? מדוע הם ממשיכים להחזיק באימה קיומית מפני לא מחוסנים?

החשדנות כלפי הסיפורים הממסדיים רק גברה נוכח חוסר ההלימה בין תעמולת הפחדה וצעדים דרקוניים של הגבלות חופש התנועה והעיסוק, לבין מגיפה שסיפרו לנו שאנחנו מנצחים. אם אנחנו מנצחים, למה צעדים דרקוניים? למה הפחדה? 

חוסר הלימה, עבורי, היה ונשאר מושג מפתח. אותה ציפיה ישנה ונושנה לסבירות בשימוש בכוח, שבחסות מצב החירום התקדימי, האפוקליפטי, נטול הנשימה, הושלכה הימה. כל פרספקטיבה שלא התיישרה מייד ובאופן מלא עם הגרסה הממסדית לאירועים הוגחכה והמוניטין של בעליה נדרסו לאור יום, כמו במעשה אזהרה מאפיוזי. רופאים שהשמיעו דעה אחרת? בוגדים במקצועם, גם אם הובילו מדיניות רפואית עשורים. הורים, פסיכולוגים ועובדות סוציאליות שדיברו על הנזקים העצומים של הסגרים והבידודים? שיסתמו את הפה, הקונספירטורים. אנשי תקשורת שמעיזים לבדוק אם לא היו חלופות לדרכי הפעולה שנבחרו? להוקיע ולנדות אותם מייד!

הצבת דיכוטומיה חותכת מטעם השלטון בין טובים לרעים הייתה השלב שבו הבנתי שמצפונית אני כבר לא יכול להזדהות עם צד שנוקט בטקטיקות פלגניות ודורסניות כל כך. הזדהותי עברה ללא-מחוסנים, שהפכו לציבור השני המותקף והמושמץ בתולדות המדינה הזו, מייד אחרי ערבים.

אבל לא רק סלידה מתעמולה שלטונית מעוררת שדים, שכוללת הצבעה על גורמים מזהמים ומסוכנים בלב החברה, הובילה אותי להזדהות עם מחנה ההתנגדות. היו לכך עוד שתי סיבות מהותיות מאוד, שהפכו עבורי, במרוצת החודשים, ללב המאבק. 

ראשית זו התעמולה סביב החיסונים, שמעוררת אצלי צמרמורת. חיסונים שנמצאים בעולם פחות משנה מוכרזים כבטוחים לנצח ולחלוטין, בניגוד מוחלט לאישור של כל תרופה וחיסון אי פעם. תופעות לוואי מוכחשות, מודרות מהשיח, נמחקות מקיום. כמו ההבדל בין עידוד התחסנות לכפיית התחסנות (ואיומי פיטורים והוקעה חברתית עולים לכדי כפיה בכל הקשר אחר), הפער שבין טענה שהחיסונים טובים ויעילים לבין הטענה שהם טובים ויעילים באופן מוחלט עושה את ההבדל עבורי בין חברה חופשית לחברה טוטליטרית. 

אם היה חוסר נוחות מסגנון ניהול המגיפה ותעמולת החיסונים, חוסר שקיפות וחוסר האמת מצד הממסדים הגדולים רק העצימו אותו. מעולם לא סופקה תשובה סבירה מדוע החוזה של המדינה עם חברת התרופות פייזר חסוי מעיניי הציבור. איך זה ייתכן שאסור לאזרחי המדינה לראות הסכם עם השלכות עצומות על בריאותם וזכויות האדם שלהם? אפילו נתוני הבסיס של התחלואה מוסתרים מעינינו: מהן ההגדרות של מחלה קשה בקורונה? האם הן עולות בקנה אחד עם הגדרה של מחלה קשה במצבים רפואיים אחרים? מה היה מצבם הרפואי הקודם של החולים קשה והנפטרים? מדוע לא נמסרת לציבור תמונה מלאה ושלמה של כל הדיונים, הנימוקים, ההגדרות? האם זה בגלל שתמונה כזו הייתה מרגיעה אותנו, במקום להפחיד? 

הנקודה האחרונה שאני רוצה להביא בשם עמדתי נגד הממסדים ובעד הספקנים במלחמת הנרטיבים של הקורונה היא אולי החשובה מכולן, והיא עוסקת בתגמול בהון, מוניטין וכוח. 

ניהול הקורונה, יש לזכור, לא היכה שווה בחברה, הישראלית או העולמית. ניהול הקורונה היכה בחלשים פוליטית, פסיכולוגית וכלכלית, מילדים רכים עד קשישים עניים, דרך נשים וגברים בתחתית המדדים הסוציואקונומיים. אבל לא רק זאת: ניהול הקורונה היכה בחלשים ביותר תוך שהוא ממטיר על החזקים צונאמי של עליות ערך, הנפקות, אקזיטים, הטבות, ביקושי נדל”ן, הדפסת כספים עצומה מצד הבנקים המרכזיים, ושימוש בהם לניפוח גובר של מדדי הבורסות. מה פירוש ניפוח? מדדי הבורסות בארה”ב עלו ב40% מאז שביידן נבחר לתפקידו, וזאת אחרי גאות ממושכת בשנות טראמפ ואובאמה. ומי מחזיקים במניות האמריקאיות? עשרה אחוז מאוכלוסיית ארה”ב מחזיקים 89% מכל המניות האמריקאיות. 

כדי לשים את הנתונים מסמרי השיער האלה בקונטקסט, בשנה וחצי האחרונות הבנק המרכזי בארה”ב הפעיל “הרחבה כמותית” שכללה רכישות נכסים בטריליוני דולרים בשווקי ההון האמריקאיים. ביקושים מלאכותים אלה שיצרה הממשלה האמריקאית הבטיחו עליות שערים פראיות. לצד הבטחת עליות בבורסות, הריבית נחתכה לאפס. כך, השנתיים האחרונות הביאו לשיא את המגמה השלטת מאז משבר 2008: הצפת מעמד העשירים בכסף זול להשקעה, תוך הבטחה, דה פקטו, שהממשל ידאג שהבורסות יעלו תמיד, לא חשוב מה יקרה במציאות. 

וכך, בעוד החלשים והעניים נאנקים תחת מסיכות, פיטורים ומציאות חברתית ופוליטית מתערערת, העשירים התעשרו בצורה פנטסטית כל שבוע מאז פרצה המגיפה. עד כמה פנטסטית? 400 האמריקאים העשירים ביותר הוסיפו להונם 40% בשנתיים האחרונות, או 4.5 טריליון דולר. 

האם לעשירים האמריקאים יש אינטרס כלכלי מובהק שמצב החירום יימשך? נדמה לי שהתשובה צריכה להיות ברורה. ומה עם מדינה מזרח תיכונית אחת, שבה יחידה 8200, מסלול ההמראה לכסף הגדול בהייטק, היא מפעל משגשג של אליטיזם אתני ומעמדי? האם גם אצלנו שנת הקורונה שפכה מפל של כסף על העשירים ממילא? מסתבר שכן, ושהכסף מגיע מארה”ב. הבנק המרכזי בארה”ב מדפיס כסף ומחלק אותו לעשירים, ובתל אביב והרצליה עורמים אותו בערימות, וכל זה בזמן שהמונים בישראל ובעולם חיים בחרדה מפני מחר לא ידוע. התחושה של מעמד אדונים ופרולטריון בינלאומיים כנראה לא הייתה מוחשית כל כך במאה השנים האחרונות. 

אבל אפילו הצונאמי הכלכלי הוא רק חלק מהסיפור. כי זרוע ההון של האליטות היא רק זרוע אחת, ויש לה אחיות: בתקשורת, בפקידות הבכירה, באקדמיה, במשפט, ברפואה. הרי אנחנו מכירים את המעגלים החברתיים תרבותיים האלה, את הקשרים המשפחתיים ואת הדלתות המסתובבות ביניהם. ובכל זרוע של האליטה החברתית-כלכלית, מצב החירום יצר תגמול משמעותי מאוד. שעת חירום יוצרת צרכני תקשורת מבוהלים ושבויים. היא מהווה מסד ליצירת שכבת נשלטים חסרי זכויות, שלא יכולים לבלבל במוח לפקידים הבכירים. היא מעלה את קרנה של האקדמיה, שמנפקת את המומחים שכל משבר צריך, ומצריכה את שיתוף הפעולה של בתי המשפט, שאוכפים את חוקי המשבר . ועל ממסדי הרפואה אין מה להכביר מילים: הניצבים בראשיהם הפכו לשליטים-יחידים, עם סמכויות ללא עוררין בשם יישות שאין להתווכח איתה: המדע עצמו, כביכול.  

כשמסתכלים על התמונה כך מבינים שהאינטרסים הפיננסיים והתדמיתיים של האצולה הכלכלית-חברתית מעולם לא הותכו יחד למקשה אחת כמו בזמן הקורונה. הכל מול העיניים, וגלוי לגמרי. חבריה של אותה קבוצה אנושית מצומצמת הם אלה שמספרים את סיפור המציאות בכלי התקשורת; הם היחידים שרשאים להביא להמונים הנבערים את בשורות ותכתיבי המדע; הם ייהנו מהסמכויות המיוחדות, מהחוזים, מהמינויים, מתשומת הלב, והם גם יגרפו לכיסיהם את התגמול הכלכלי האגדי של שנות המגיפה. שח מט. 

קרב הנרטיבים בקורונה אינו בין הזויים לתומכי מדע. זהו שקר מצד האליטות. קרב הנרטיבים הוא בין מי שניזונים ומרוויחים ממצב המשבר בהון, במוניטין ובסמכויות, ובין מי שמפסידים ממנו ומשלמים עליו בבריאותם, בכבודם, בזכויותיהם ובחייהם. האליטות נגד האנשים הפשוטים.  

ממקומי היום ברור לי שהמאבק בתודעת וחוקי החירום של הקורונה הוא מאבק פוליטי על אופי החברה, נפש החברה. האם אנחנו רוצים חברה שבה מותר לא להסכים עם השלטון, או חברה שבה התקבעה הנורמה שאי הסכמה כזו היא בגידה בקולקטיב ובערכי הסולידריות? האם אנחנו באמת רוצים שלשלטון יהיה מותר לעשות דמוניזציה לקבוצות אוכלוסיה? האם נשתוק ונרכין ראש מול ממסדים שלטוניים שמסתירים הסכמים, פרוטוקולים ונתונים? האם נסכים לחיות עם נורמה של גרסה אחת מותרת לסיפור אחד של המציאות, וזהו? 

כששוקלים הכל יחד, את הסגנון האפל וחוסר האמת, את חיסוי המהלכים והשיקולים של הדרגים הפוליטיים ואת הסתרת העובדה הפשוטה שיש קבוצה אנושית שעבורה המשבר הזה הוא זכיה יומית בהגרלת ענק, אין מנוס מלהכיר בכך שבזמן הקורונה, כמו בכל זמן אחר, המקום הפוליטי והמצפוני להיות בו הוא בצד של הלא ממסדיים.