בקלחת הרוחשת שהיא הזירה הציבורית של הזמן, השבוע האחרון היווה סוג של הפוגה מתודית (ללא ספק, בין מנה אחת של שיגעון ואבסורד למנה נוספת שכנראה תגיע בשבוע הבא). שני האירועים הבולטים של השבוע, שבעצמם קצת נשכחו ודחו בזיכרון הקולקטיבי החלשלוש היו הצעקות “ג’וק” בקפה תל אביבי אחד, שהביאו למהומה רבתי ובמזל לא עלו בחיים של אף אחד (בתל אביב השבעה והשאננה כביכול, כן?), והתמונות של רוג’ר ווטרז מהופעה בברלין. 

התמונות האלה והתגובה אליהן, שבמאה אחוז וללא ספק הונדסה על ידי ממסדים אמריקאיים וישראליים, לצד ההערכה והאהבה שיש לי לרוג’ר ווטרז ולפינק פלויד שהוא היה המנוע היצירתי המרכזי שלה, גרמו לי לחשוב כבר בשלישי רביעי שסיכום השבוע שלי יורכב מהשירים של פינק פלויד שאני הכי אוהב.

גם כי בתכלס מאז שהתחלתי עם תוכנית המנויים אני רוצה לכתוב כל היום ומסתכן במעמד של חפרנות פרופסיונלית (שבעליל אינה הולמת גבר מזרחי לא בלתי נאה) וגם כי וואלה, ווטרז, אולי האמן החי החשוב בעולם בזמננו, הפך לכתובת קבועה להשמצות ושנאה פרועות מצד כוחות ציוניים ואמריקאיים לוחמניים, שלא לומר איפריאליסטיים: כאדם פוליטי מאוד, ווטרז מבקר הן את משטר הכיבוש-אפרטהייד הישראלי והן את המיזם המשוגע של ארה”ב למלחמה באוקראינה (אולי כי נגמרו המדינות הערביות והאפריקאיות שאפשר לתקוף ומלחמה עם סין ייקח עוד טיפה לבשל). 

קשה לאהוב בבגרותך אמנים שאהבת כנער צעיר: אנחנו מתפכחים, התפיסה שלנו משתכללת, הטעמים שלנו מתגוונים (אם אנחנו מאפשרים לכל זה לקרות). את פינק פלויד לא הפסקתי לאהוב אף פעם, גם אם היו שנים ארוכות שבהן לא הקשבתי לשיר אחד שלהם. כנער הייתי א-פוליטי במידה מעוררת רחמים, אבל היו לי אינסטינקטים בריאים שלמרבה המזל והעקשנות שום דבר לא הצליח באמת להרוג.

בתקופה אחרונה המוזיקה של פינק פלויד חוזרת להתנגן אצלי, והעובדה שרוג’ר ווטרז הוא סוג של לוחם צדק עולמי בכלל לא מפריעה לזה. אמנות ופוליטיות בזמנינו הפלסטיים והעציציים נפגשות רק לעיתים רחוקות מאוד, אז תארו לכם: האמן שמאחורי הלהקה שהערצת כנער משמיע קול אמיץ ויוצא דופן כשאתה תיכף חוגג 50. איזה יופי לי. 

–

אני לא מעריץ אקדמי או מומחה של פינק פלויד: לא תמצאו כאן אנקדוטות יוצאות דופן, רכילות היסטורית או פרטי טריוויה שאיתם תוכלו להרשים את חבריכם הבורגנים בערבי הווי. אצלי האהבה שייכת למוזיקה עצמה (ואוו מזרחי אתה חייב להיות כזה טהרן בהכל?). מה שכן יתלווה פה לשירים שאעלה הוא זכרונות אישיים מרגעים שונים שליוותה אותם איזו רצועה ספציפית מתוך גוף היצירה של פינק פלויד, שהוא באמת משהו חריג בנוף המוזיקלי המוכר (המעבר שלהם ממשהו דמוי פולק בריטי לאקספרימנטליות סימפונית לאוונגרד אלקטרוני לרוק אלטרנטיבי להמנוני אצטדיונים מפלצתיים לקינות עצומות על מות התרבות, בלי לאבד שום דבר מהחיוניות והיצירתיות שלהם בתהליך יישאר לנצח תופעה סינגולרית בתולדות המוזיקה).

לכל אורך הדרך שלהם כמעט, הכאב של ווטרז היה כוח רגשי ויצירתי שטען את המוזיקה שלהם באנרגיה מחשמלת. מה מקורות הכאב הזה? אי אפשר לדעת באמת, כשמדובר בנפש האדם, וברור שווטרז נולד עם כישרון יצירתי שיש מעטים כמוהו, אבל היתמות של רוג’ר ווטרז (שאביו מת במלחמת העולם השניה במדי הצבא הבריטי), אפילו ברובד הגלוי לגמרי, עיצבה את עולמו וגם, לא מופרך לנחש, תרמה תרומה נכבדת לעשייתו אולי הפציפיסט הכי מפורסם בעולם (ש)אחרי מוחמד עלי, שדמותו חרגה הרבה מעבר לעולמות האגרוף להשפעה תרבותית עצומה. 

הכאב הזה של ווטרז פגש אותי ונגע בי, כמו בעשרות מליונים אחרים בשנות קיומה של פינק פלויד. אצלי, וכמובן שלא רק אצלי, הנושא של אבהות ומשמעויותיה טעון וגדוש ברגש: אני חושב שתרבותית קצת שכחנו כמה חשוב וחיוני מוסד האבהות, וכמה עמוק הוא מעוגן בנפש האדם (אבל זה נושא לפוסטים אחרים).  

בכל אופן, בלי הקדמות נוספות, הנה השירים של פינק פלויד שאני הכי אוהב, מאורגנים בסדר אישי לא לגמרי כרונולוגי  

זיכרון אישי: שוכב על הספה בבית של אמא ואבא שלי ביקנעם של 1989, או אולי 1990. את התקליט קניתי, כך נראה לי, באוזן השלישית במדרחוב נורדאו בחיפה. על מה חשבתי? אני לא יודע אם חשבתי ביותר מדי מילים. המוזיקה סחפה אותי, ואני חושב שהייתי במן עצב כזה שיש למי שמבינים כמה העולם גדול ופתוח כשהם מגיעים מהיסטוריה אישית מכאיבה (שתמשיך להכאיב עוד שנים רבות).

והקטע התזמורתי הזה, שמי יודע כמה אחרי צהריים ביליתי בהקשבה לו, על אותו פטיפון ישן. מדהים, ולגמרי משמש כרמז מטרים ליצירה הגדולה והפומפוזית של פינק פלויד איזה עשור אחר כך. אלבום שיצא ב1970, לעזאזל.

זכרון אישי: הזכרון שלי מהקטע הזה, מהאלבום הזה, משולש. פעם אחת, בסתיו או חורף 1990, כששכבתי על הספה בבית של ההורים שלי ביקנעם והקשבתי למילים של החייל שמתגייס בנובמבר, שהיה מועד הגיוס המיועד שלי. פעם שניה, בגילאי עשרים וקצת, כשגיליתי שיש קליפים לאלבום הזה, והם עצובים בקטע אחר, ופעם שלישית, כשבגיל 27 גרתי בקיבוץ דליה והייתי קם אחר הצהריים משינה עמוקה של מי שעבד משמרת לילה, ושם את הדיסק במערכת שארגנתי לי ויושב על הכיסא בפתח של החדר, רק כדי לגלות את יוסי (אני די בטוח שקראו לו יוסי), יושב בפתח החדר לידי ומקשיב יחד איתי (פעם זה היה מתנגן במערכת שלו, פעם בשלי). 

ההמנון ההיפי האולטימטיבי של שנות הנעורים שלי, ואולי של כל הדור שלי, כלומר ילידי הסבנטיז. זו הקלטת שהיינו שמים במפגשים עם חברים, ומעשנים את הסיגריות הראשונות, וזה מה שהיית שומע מחלונות וידעת שגרים שם אנשים שאתה אוהב, או יכול לאהוב. מדהים כמה השיר הזה לא איבד מאומה מהחיוניות שלו, כמה טהור הוא נשאר, בניגוד להמנוני סבנטיז אחרים שכבר אי אפשר לשמוע (אהלן Stairway to Heaven, Hotel California או Angie).  אני חושב שזה הכוח של רגש אמיתי: אנחנו מחווטים להרגיש אותו, אותו בעיקר, והוא לא מתיישן לעולם. אני שומע את זה עכשיו ומרגיש את אותה ערגה ופליאה, או משהו מאוד דומה לזה, שהרגשתי בנער מתבגר בתחנה המרכזית בעפולה, שמסתכל על עטיפת התקליט (או הקסטה), ומנסה להבין מה פשר האיור האייקוני הזה של האיש הבוער והאיש שלוחץ לו יד. עד היום אני לא מבין, ועד היום זה בדיוק מושלם. 

עוד יותר Wish You Were Here. תחושה של עצמי מפכה ומתהווה בזמן אמת, כמו שבאמת קורה בגיל הנעורים. החד פעמיות של החד פעמיות. קדוש. 

יהיו ברשימה הזו רק שני שירים של פינק פלויד שאחרי רוג’ר ווטרז, וזה אחד מהם. וזה יהיה השיר היחיד שבו הקליפ משחק תפקיד מרכזי, כי הזיכרון האישי שלי נוגע ישירות לקליפ הזה. בקיץ 1988 מי שהייתה חברה של אחותי, נערה ממשפחה קנדית שמצאה את דרכה ליקנעם איכשהו, הסתכלה על הקליפ הזה כשהוא ניגן בסלון ואמרה לי “זה לגמרי The Catcher in the Rye”, אתה רואה את זה? היא גם סיפרה לי שזה היה הספר שצ’פמן, הרוצח של ג’ון לנון, קרא ודיבר עליו כמה שנתן לו את ההשראה. אז עוד לא קראתי את הספר, אבל העולם האסוציאטיבי הזה ריתק אותי, ועד היום זו אחת האסוסיאציות המדהימות ששמעתי. פעם התנשקנו ביער, ופגשתי אותה אחרי המון (המון) שנים בתל אביב, אבל זה סיפור אחר כבר. היא הייתה מוזרה וקצת מחורפנת וכנראה חיבבה אותי יותר ממה שהבנתי, והיא הייתה מתנה מדהימה בעיירת פועלים של האייטיז. השיר הזה נהדר עד היום, והקליפ שלו הוא אחד המוצלחים שנעשו אי פעם לטעמי.  

קשה לי להסביר כמה אנשים שלא ישבו וצפו בהופעה של פינק פלויד בפומפי הפסידו בחיים האלה. ההופעה הזו מביאה לאיזה שיא את הגאונות המוזיקלית והפרפורמרית של הלהקה הזאת (עם העיסוק שלהם בזמן ובתפיסה ושכחה ואהבה), והקטע הזה מתוכו נשאר מושלם בכל תו כמו באוקטובר 1971 שבו הוא הוקלט. 

בזכרון האישי שלי, מתישהו באחד הקיצים של סוף התיכון, ראיתי באיזה פרומו של ערוץ 1 שהולכים להקרין את ההופעה הזאת בשישי בצהריים. לא יודע מאיפה השגתי קסטה (את המילה “קלטת” אף אחד לא אמר אז) ריקה וידעתי שאני חייב להקליט את זה בוידיאו שלנו, אבל עשיתי את זה, ואני בטוח שהקסטה הזאת עוד יושבת באיזה ארון בבית של אמא שלי. הרבה שנים אחר כך השתתפתי באיזה מופע מחווה להופעה הזו עם כמה חבר’ה מעולים, אבל לצערי לא נשאר לזה שום תיעוד נורמלי. 

קטע המחאה ההיסטרי הזה השפיע עלי עמוקות בעוז שלו: כששמעתי איך פינק פלויד מתארים את האוייבים של מעמד הפועלים (מעמד ההון והמיליארדרים המתוק) קיבלתי משהו לשאוף אליו: לעזאזל הנימוס, שיזדיינו המילים המקובלות. ווטרז נשאר נאמן לבוטות ולמבע עז כל חייו, וזה פשוט פנטסטי, ושיעור רב משמעות בביקורת פוליטית. זה גם הפחיד אותי, החוצפה הזאת, עם החזירים המעופפים בהופעות שלהם, הפחידה אותי, והפחד הזה גם הוזן בפליאה שהרגשתי מול האלמנטים הויזואליים האדירים (הלא מתחכמים ולא מתחבאים ולא מעודנים) שתמיד ליוו את פינק פלויד. אני די בטוח שהחזקתי ביד את הקסטה של Animals בתיכון העפולאי שבו למדתי מתישהו בסוף האייטיז, והסתכלתי עליה כך, מאוהב ומאוים. 

אי אפשר לברוח מהאלבום הזה ומהשיר הזה, וגם לא מהקליפ והסרט. חוויה מכוננת בתודעה של דור שלם (מצחיק שהקרינו את זה בערוץ הראשון: היום אני בספק אם מורים יראו את זה לתלמידים שלהם, וידונו איתם במשמעויות האמיתיות), וגם בשלי. מכל הקליפ העמוס והאיקוני הזה, ילדים רצים חופשיים ומאושרים זה האימג’ שנחקק לי בזיכרון יותר מכל. בערוץ הראשון ההוא, אני חושב, אפשר היה ללמוד על אהבה ותשוקה ומרדנות יותר מכל ערוצי התקשורת בעולם היום, יחד. אולי זה כוחו המופלא של הצמצום. 

עוד אחד מתוך The Wall, והפעם לגמרי מתוך זיכרון אישי: טרמפ שתפסתי פעם, אין לי שום מושג באיזה נסיבות מחיפה ליקנעם עם חבר’ה יקנעמים שהייתה בינינו היכרות אולי רק ברמת המראה. בערב חורפי קר וגשום ישבתי במושב האחורי של הרכב המחומם והנחתי ראש על המשענת, נינוח כמו תינוק בזרועות אימו. ברמקולים התנגן Mother, ומעלי לפני המופנות מעלה, מעל החלון האחורי, גשם ניתן בעוז ופנסי הכביש חלפו בסדרה של הבלחות כתומות-צהובות. את הקטע שבו הגיטרה החשמלית נכנסת אני שומע עד היום בצליל של הרמקולים ההם, בטרמפ ההוא.  

השיר השני מסדרת “פינק פלויד בלי רוג’ר ווטרז”. הגיטרה המנסרת של דיוויד גילמור במסגור מופתי. זכרון אישי: חיפה, 2006, עובד בחברת הייטק מקומית ומכיר את ולדימיר, שיושב לידי. נהיינו חברים בקשר שנמשך עד היום. איכות איצטדיונית בלתי ניתנת לשכפול, למרות שפינק פלויד בלי רוג’ר ווטרז זה לא באמת. לא באמת. 

יכולתי להמשיך עם הרשימה הזאת עוד כמה עשרות שירים, אבל אי אפשר ככה. תוך כדי שכתבתי אני מבין שאני בכלל אוהב אלבומים ולא שירים של פינק פלויד. ובכל זאת אין דרך לסיים אותה בלי ההופעה החיה הכי גדולה, פוליטית וחשובה של אולי מאה השנים האחרונות: רוג’ר ווטרז אסף כמה מהאמנים הפופולריים בעולם להעלות את The Wall צמוד צמוד, בזמן ובמקום, לנפילת חומת ברלין, שנתנה את האות לנפילת הגוש הסובייטי (הגוש האמריקאי מתמוטט בימים אלה). 

כשהופעות מוזיקליות, ומוזיקה בכלל, בזמננו, הפכו למוצר צרכני לחלוטין, וממסדי לגמרי, הכוח של ההופעה ההיסטורית הזאת בברלין ממשיך להדהד גם יותר מ30 שנה אחר כך. הביצוע הזה – – צמרמורת. 

–

עד כאן, הפעם. ואם הגעתם עד כאן אולי נזכרתם, או שמתם לב, כמה עמוק טבועה הביקורת הפוליטית הנוקבת בתודעה של רוג’ר ווטרז, וכמה הוא נשאר, בהצלחתו הפנומנלית, גיבור של האנשים, ולא של הממסדים. כשהוא יורה, על הבמה בברלין, רוצה לומר, יש אנשים שמבינים בדיוק למה הוא מתכוון, והם אלה שקופצים בדיוק. חזירים.