ניוזלטר #1, 06/11/2020
מורותי ורבותי, אחים ואחיות יקרים, קהל קדוש ויקר: נפל דבר.
נפל דבר. באמריקה נפל דבר.
האיש שלא הפסיק להדהים את העולם בכך שהוא נושא את התואר “נשיא ארה”ב” בארבע השנים האחרונות מפסיד את הבחירות וייאלץ לפנות את מקומו. והוא ייפנה את מקומו, או נכון יותר יפונה ממקומו, לטובת אדם שאינו כליל המעלות או בעל יכולת לעורר כיסופים נרגשים ועוגבים מצד קהלי ענק, אך הוא נושא התכונה הלא בלתי קריטית למנהיג, הלא היא שפיות.
אחרי חמש שנים שכללו סדרת מכות מכאיבה לכל שוחרי החופש והאחווה בעולם – ניצחון מחנה הברקזיט בבריטניה, עליית שורת פופוליסטים רודנים בשורת מדינות והתחרפנותו המוחלטת של ראש ממשלתנו נתניהו, שחבר לציר הרשע הפשיסטי בעולם בגאווה ובגאון – נופלת סוף סוף בחלקם של יריביו מפלה אחת ניצחת ובעלת חשיבות היסטורית עצומה ממש.
קשב להפריז בחשיבות ההפסד של טראמפ, רגע או שני רגעים לפני שהגל הפשיסטי מטביע את העולם לחלוטין וגוזר חורבן פוליטי ומוסרי על שארית חיינו. ואני לא מגזים: שמונה שנות כהונה של אדם כמו טראמפ בראשות המעצמה החשובה והמשפיעה בעולם לא היו רק מכניסות אותנו לחרדה בלתי נשלטת ולפסימיות ממארת, הן היו הופכות את חינוך הילדים בעולם למטרה כמעט בלתי אפשרית.
איך אפשר לחנך ילדים (או את עצמנו) להתנהגות ראויה, הוגנת, מוסרית, מכבדת, נורמלית, כשהרמקול הכי חזק וגדול בעולם מוחזק בידיים של אדם שמתבטא ומתנהג כמו דונלד טראמפ? איך אפשר לחנך לדמוקרטיה, לסובלנות, לפמיניזם, לשוויון, לשלום, באווירה המורעלת והסנסציוניסטית שהוא מייצר? איך אפשר להאמין שהעולם עשוי ללכת לכיוון טוב כשהסביבה הפיזית והאנושית מופקדת בידיו, וכל מזהם נורמטיבי או אקולוגי זוכה ליחס מועדף?
קהל קדוש, החשיבות של התבוסה הטראמפיסטית עצומה. אני בספק אם מאז מלחמת העולם השניה היו יותר מעשרה רגעים שווים בחשיבות למה שאנחנו חיים עכשיו: עבור הבלוק שפעם קראו לו “העולם החופשי” (וצריך לעבור ניקיון יסודי ובחינה מחודשת של אמונותיו), סילוק טראמפ שווה בחשיבותו לאירועים מז’וריים כמו סיום משבר הטילים עם קובה או נפילת ברית המועצות. עם ארבע שנים נוספות לחזק את הבריתות המושחתות והאפלות של ההגמוניות הפשיסטיות והפונדמנטליסטיות בעולם, מהימין בישראל דרך המפרץ הפרסי, ממוסקבה עד הודו, מהונגריה עד הפיליפינים – זה היה עלול להיות רגע של כיבוי מאורות לדורות.
אנחנו ניצלים בעור שינינו מאסון נורא.
ונכון שהניצחון של ביידן עוד לא מוכרז ומוכר, אבל זה כבר שם, זה כבר שם. המגמות המסתמנות כבר יומיים הם המשך המומנטום לכיוונו, והשפעה מכרעת על מעטפות הדואר לטובת המחנה הדמוקרטי. המומנטום הזה כבר סחף את וויסקונסין ומישיגן, הוא כבר שם את ג’ורג’יה על חוף מבטחים, ופנסילבניה צועדת לא הרחק מאחוריהן.
דרוש לנו עוד זמן לעכל מה שקורה ויקרה בימים ובשבועות הקרובים: יהיו עוד אקטים להבין ולנתח, ומידת האלימות שתופגן, אם תופגן, מצד קנאי הימין האמריקאי היא פקטור בלתי נודע אך כזה שפוטנציאלית לפחות יכולה להיות לו השפעה מכרעת על רוחה של ארה”ב בשנים הקרובות.
המאבק לא עוצר, ואסור שיעצור
אין כמו שמאלנים, כמובן, להפגין דכדוך מול תוצאה שאינה מושלמת, מכרעת, סוחפת וחד משמעית (כאילו ששנותיו הראשונות של אובמה גאלו את העולם מאיזו צרה עקרונית). אני כבר קולט סנטימנט כזה של “מה, זהו?” אבל מה עם הסנאט? מה עם בית הנבחרים? מה עם השופטים? מה עם כל מי שהצביעו טראמפ?
השאלות המדכדכות הללו צריכות להיות מושלכות מהר לפח אשפה קרוב. אין להן מקום בכלל בראשן של מהפכנים כמונו. אנחנו יודעים שהמאבק לעולם לא מוכרע באופן סופי ונצחי: אנחנו לא שקועים במיסטיקה הבלותית כזו, של סופים גדולים וגאולות ענק. עבורנו ברור שהמאבק לחופש, לשוויון, לאמת, לצדק, לכבוד אנושי, לאחווה אנושית – המאבק הזה לא יכול להיפסק לעולם, מהסיבה הפשוטה שהאתגרים עליו לא פוסקים לעולם.
גם אם הנאו-פשיזם קיבל מכה ניצחת עכשיו, הנטיות הנושנות של חיפוש סמכות מיסטית והיררכית, של שבטיות מטמטמת, של שוביניזם ופטריארכליות, של קפיטליזם חזירי, לוחמנות ואלימות בשם אינטרסים כאלה ואחרים – אלה לא נעלמו ולא ייעלמו לעולם.
עבור מי שמרגישות ומרגישים מחוייבים למאבק לעולם חופשי וצודק יותר, בידיעה שאין ניצחון גדול שאחריו אפשר לנוח יש אולי איזה עצב ילדותי, אבל גם נחמה: אנחנו פועלים לתיקון כאילו אנחנו הולכים לעבודה. כל יום יש מה לתקן. בכל מקום, כל רגע. אנחנו וילדינו ונכדינו. זו לא משינה לרגע, לשנה או לדור, אלא חלק אינטגרלי מהחיים האנושיים, וחובה מתמשכת וקבועה עבור מי שמסכימים לראות עוולות בעולם, ובחברה, ויודעות שהעוולות האלה לא מגיעים משמיים ולא יתוקנו באמצעים ניסיים, אלא אך ורק מכוחה של פעולה פוליטית נחושה ומתמידה לאורך זמן.
אבל זה לא אומר שאסור לנו לחגוג – והימים האלה הם זמן לחגיגה גדולה מאוד. נפילתו של דונלד טראמפ היא קולוסאלית, וגם עם העולם שמחכה לנו לא יהיה מושלם משום בחינה, אנחנו לא נצטרך להתמודד, לפחות, או לפחות לזמן הקרוב, אם ממלכת שקר וזוהמה כזו מהבית הלבן.
ובאופן אישי לגמרי, אני שמח שהניוזלטר #1 שלי יוצא על הרקע הזה. בימים, בשבועות ואינשאללה בשנים הקרובות אני אמשיך לחלוק איתכםן את נקודת המבט שלי – נקודת המבט שאוהבת אמת וחופש יותר מכל, במילים שלי, ובאופן שישתנה ויפשוט צורה וילבש צורה, ויש לקוות שיהיה גם מעניין.
שבת שלום למי שאוהבות ואוהבים שלום, ואל תהססו לחגוג. אלה היו ארבע שנים ארוכות, ארוכות מאוד