את הפנינה הכל כך מרגשת, כל כך גברית שבכותרת שחרר השבוע לחלל העולם בכיר במערך השיטור הישראלי: הגבר בעל השם הגברי והעמידה העוד יותר גברית שמעון לביא. ברשתוכםן אני רוצה להציע ניתוח קצר של המשפט הזה, כי כל מילה בו חשובה להבנת מצבנו העגום והפסיכולוגיה הארורה של המקום הזה, והכוחנות הרצחנית שהוא דוגל בה.

מי שמעז לפגוע בכם אתם רשאים להרוג אותו 

1. “מעז”
   לא “מי שפוגע בכם”, או “מי שעומד לפגוע בכם”, ואפילו לא “מי שניסה/מנסה לפגוע בכם”, אלא מי שמעז. התעוזה היא החלק הראשון והחשוב, זה שעליו מענישים במוות. ישראל, במילים האלה של שמעון לביא, היא לא מדינת חוק, אלא בריון חמוש ושש אלי הרג שמסתובב ומחפש לראות מי מעיז לא לכבד אותו, או מי לא משתטח מייד על הרצפה כשהוא רואה אותו. זו שפה של מצ’ואיזם רצחני, של ערסיות, של פושעים, של מיליציות לאומניות חמושות. אצלנו היא נשמעת מפי אחד השוטרים הבכירים במדינה, בראיון לעיתון שאליו בוודאי התכונן ארוכות באמצעות דובר ובחר את מילותיו בקפידה.
2. “לפגוע”
   מה זה אומר “לפגוע”? לצעוק? לדחוף? לזוז בצורה מאיימת? להסתכל בצורה פוגענית? לקלל? להיות עם כלי נשק פוטנציאלי ביד, או רק להיות בסביבתו של אחד כזה? בזמן שזה קורה או אחר כך? או לפני כן, על פי השערתכם? האם בחוק העונשין יש סנקציה על “פגיעה”? כמובן שלא. “פגיעה” שוכנת עמוק בחיקו של מרחב עמימות ופתוח לפרשנות לגמרי, וכשמפקד משטרה בכיר ביותר משתמש בשפה הזו כשהוא מדבר על הרג הוא אומר לשוטרים שלו, מתחת למילים: אתם יכולים לבחור בפרשנות מקלה לפגיעה. זה בסדר. אם הרגתם או רצחתם אדם סתם כי הייתם ביום רע או כי את שונאים ערבים בדם, המערכת תמצא את הדרך להכשיר את ההרג הזה. עלי.
3. “רשאים”
   דווקא המילה התמימה לכאורה הזו היא המצמררת ביותר בכל השורה המחליאה מפיו של שמעון לביא. כי מה פירוש “רשאים”? זה מינוח שמהדהד שפה חוקית, משפטית, תקנונית. במילה הזו, רשאים, שמעון לביא אומר לשוטרים שלו, ההורגים בפוטנציה: יש כיסוי חוקי למעשים שלכם. כשאתם יורים במישהו שלדעתכם מעיז לפגוע בכם, או עמד להעיז, או חשבתם שהעיז, או חשבתם שאולי עמד להעיז לפגוע בחבר שלכם, אתם לא בני אדם פרטיים שהורגים בן אדם פרטי אחר. לא לא: אתם מוציאים לפועל של החוק הישראלי. הפעולה הזו היא מילוי לשון החוק. ההרג הזה חוקי – הוא לא ביטוי של כעס, של אלימות, של רצחנות או של שגעון זמני, אלא של החוק והסדר. זה בכלל לא אישי. זה כמו רכב שמגיע לעבור טסט ובודקים לו את הפנסים. זו פעולת ההרג שלכם. תירו חופשי. זה בסדר.והוא מדבר על ירי באזרחי המדינה, כן?
4. “להרוג”
   לא “לפגוע בו בחזרה” ואפילו לא “לפגוע בו בטרם יעלה בידו לפגוע בכם”. ואפילו לא “לעשות ככל הדרוש כדי להגן על עצמכם” או “להפעיל כוח בכל מידה שנדרשת להסרת האיום”. ניסוחים כאלה, אפילו שהם משמשים להיתר טווח נרחב של רצחנות, יוצרים איזו מראית עין של שוויון, או איזון, בין פוגעים לנפגעים. שמעון לביא מבטל את הסימטריה או את ההדדיות הנדרשת, המתחייבת על פי השכל הישר וכל כלל מוסר סביר, ומחליף אותה בקריאה לפעולה דיספרופורציונלית. העונש על פגיעה אינו פגיעה כי אם הרג. יש רק אמצעי אחד ורק עונש אחד: הרג. אין מדרגות ושלבים בהפעלת כוח, אין קריאה להפעלת שכל ישר ושיפוט אנושי של הסיטואציה. השוטר הופך למכונת הרג, או לרובוט רוצח: כשהוא מזהה סיטואציה X הוא מוציא נשק ומחסל.

   ---

   ההתפתחות המחליאה הזו בתפיסת  תפקידה המוצהר של המשטרה לא באה בחלל ריק. ראשית היא באה מייד על רקע הרג החף מפשע בטמרה, משמע: באה לטאטא ולהכשיר אותו. אין בעיה אם נהרגים חפים מפשע, כי המודל שלנו הוא להרוג כשמעיזים לפגוע בנו.אבל אפילו יותר מזה, האמירות האלה, וכנראה דמותו של שמעון לביא עצמו, צומחים על רקע שנים רצופות ומתמשכות של התגברות והתגלות ההיתר הפורמלי לקחת חיים מצד הממסדים החמושים של מדינת ישראל.ראינו את ההיתר הגובר הזה בטביעת המונח “לנטרל” כתחליף ל”להרוג”. ראינו אותה במחאה הרחבה מצד כל הימין הישראלי וגם חלקים מהשמאל, על עצם העובדה שאלאור אזריה הועמד לדין. ראינו אותה בהיתר – בחובה – “לוודא הריגה” בכל מקרה של היתקלות אלימה, או אלימה בפוטנציה, עם פלסטינים, כולל ילדות. שוב ושוב ושוב ראינו בשנים האחרונות את התמונות האלה, של ירי מטורף בפלסטינים, כולל כשהם כבר מתים, גם בסיטואציות שבהן בבירור אפשר היה לסיים את האירוע בלי קורבנות בנפש.

   ההגיון הקר והחולני של ההרג כאמצעי ענישה על חוצפה, על “העזה” הולך ומחלחל בשורות השוטרים והחיילים, אין לי ספק בזה: אנחנו רואים את זה באלימות של השוטרים במפגשים עם אזרחים ישראלים שהפרו איזו הנחיה לא קיימת של הקורונה, או פשוט לא צייתו בשתיקה ומייד להוראה של שוטר, בלתי סבירה או לא מגובה בחוקים כפי שהיא אמורה להיות.