אבישי בן חיים כותב ומדבר על מזרחים ואשכנזים, אני כותב ומדבר על אשכנזים ומזרחים, אז אנחנו אותו דבר, לא? אממ לא, לא. בעיקר כי המזרחיות אצל אבישי בן חיים היא כלא, ואצלי היא חופש

אבישי בן חיים הוא אחד השמות החיים בתרבות הישראלית בשנים האחרונות. ואם יש גל נוכחי של עיסוק במזרחיות, הוא כנראה רשום על שמו. המושגים שהוא החזיר לשיח, כמו “ישראל השניה” ו”הגמוניה” הפכו שגורים ומוכרים בזכותו (או נכון יותר בגלל שהמשנה שלו מתקבלת בברכה ומועצמת ומפומפמת בדיוק אותה אצל הגמוניה שהוא כביכול יוצא נגדה).

התפיסה הפוליטית של אבישי בן חיים, יחד עם זאת, פגומה מהיסוד בעיניי ושונה באופן מהותי ועמוק מזו שלי. המסגור של המזרחיות והעיסוק בה אצל אבישי בן חיים, בקיצור נמרץ, נועדו לכלוא; אצלי השימוש בשפה של מאבק מזרחי נועד לשחרור.

ממה אני רוצה לשחרר ואיפה אבישי בן חיים עוזר לכלוא? הנה כמה נקודות.

ציונות

אבישי בן חיים הוא ציוני שמצהיר על ציוניותו בכל רגע ורגע של כל יום ויום. הוא ציוני כמזרחי, ציוני כליכודניק, ציוני כגבר, ציוני כמרצה, ציוני כעיתונאי וציוני ברשתות. בעולם המושגים שלו מזרחים רשאים למרוד באדנותו של האדון הלבן, אבל אף פעם לא במודל המאפשר עצמו, קרי הציונות.

מה שהופך את התאוריה שלו לבדיחה: הרי הציונות היא יצירה מזרח-אירופית לבנה. המנגנונים הציוניים נבנו ונוסחו מתוך עולמם של יהודי אירופה, השפה העברית הציונית עוצבה סביב טעמם ונטיותיהם, והמסמכים והשפה של הלאומיות הישראלית המוצאת הופקו באשכנזיות שאין אשכנזית ממנה. לכלוא את המזרחיות בציונות פירושו לכלוא אותה באשכנזיות. לכן, באמת של הדברים, אבישי בן חיים רק עושה את עצמו מתנגד להגמוניה האשכנזית: בפועל הוא מחבק אותה ומסייע לה כשהוא מקבל עליו את הציונות כצו העליון של המחשבה והפעולה הפוליטיות ליהודים בארץ.

עבורי מזרחיות היא כלי להשתחרר מהציונות פעמיים: פעם אחת מהאידיאולוגיה הציונית המרקיבה והקפואה, ופעם שניה מהאדנות המנגנונית והפוליטית של מי ששנעשו הגמוניה בחסות אותה אידיאולוגיה. אני לא ציוני, לכן אין לי שום צורך להתווכח עם “הגמונים” מתוך איזה “שבת אחים גם יחד” שמטמטם את המוח. הלאומיות הישראלית המפוברקת שמתעלמת מהמוצא והשיוך ההיסטורי של משתתפיה היא גרוטסקה בעיניי; שקר שנועד להחזיק את המבנה במקומו, ואת ההגמונים במקומם. אף אחד לא יכול להיות חופשי כשהוא ציוני, ובוודאי ובוודאי שמזרחים לא יכולים. עבורם ציונות פירושה מצב של שיעבוד לאדונים לבנים.

יהדות 

לצד ציונות, יהדות היא אבן ראשה בתפיסה של אבישי בן חיים. וכמו הציונות שלו, היהדות של אבישי בן חיים היא יהדות אשכנזית פרופר. יהדות של מילים ופילוסופיזמים על העצמי היהודי, וההיסטוריה היהודית, והמסורת היהודית, והיאדה יאדה היהודי, בשם “חקירה”, יענו, שהיא מתודה יהודית-לבנה להתיש את האנשים בבלבולי מוח שיתנו להם אשליה שיש להם בחירה בשיט הפסודו-קארמטי שהם תקועים בו. ההתעסקות היענו-פילוסופית הזו בעצמי (שהתכלס היחיד שלה הוא העדרו) היא אחד הדברים הכי לבנים ואשכנזיים שיש, בייחוד כשהיא שמה את היהדות במרכז.

בנוסף, וגם על פי הנוסח האשכנזי המקובל (או זה שפוברק לאחור על ידי הציונות, קשה לי להבחין בין השניים), היהדות של אבישי בן חיים היא יהדות של גטו, של התבדלות, של פרנויה מתמדת, של תשוקה בלתי נשלטת לכוח צבאי ועליונות על הסביבה. כשהוא סוכן של היהדות האשכנזית והציונות האשכנזית בתפיסה של אבישי בן חיים אין גרגר שחרור מכלום, יש רק כליאה עמוקה יותר בעולם משמעויות שחוזר וחוזר על עצמו לנצח, בלי אפשרות יציאה.

אוניברסליות

המזרחיות שלי, העור החום (יחסית) שלי, עושים אותי מיעוט תרבותי ופוליטי שמזהה ומזדהה באופן מהיר ואוטומטי למדי אנשים ומיעוטים אחרים מודרים ומנושלים כמוני: משחורים בכל מקום עד היספנים וערבים בארה”ב ועד קהילות ילידיות בצפון או דרום אמריקה, וכמובן, איך לא? הפלסטינים תחת שלטון ישראל.

עבור אבישי בן חיים המזרחיות היא פרטיקולרית וחד פעמית: המאבק של המזרחים פה, לתפיסתו, לא דומה לשום דבר אחר ולא יכול להיות דומה, בגלל שהיהדות היא חד פעמית והציונות מייצגת צדק מוחלט, ושתיהן מתקיימות באופן מלאכותי להפליא בבועה מבודדת מהעולם שבחוץ. כל זה, כמובן, כדי לא לתת מקום לפלסטינים, היות ונתינת מקום לפלסטינים תסיים את מסעו המזהיר של אבישי בן חיים בקרב הרוב המכריע של תומכיו בבת אחת (התועלתנות האישית והיהודית-ציונית מכתיבות אצלו את המסקנות, לא מופרך לשער בהתחשב באינטלקט הלא מבוטל שלו).

המזרחיות שלי משחררת אותי בזה שהיא עושה אותי אזרח העולם: אדם שמוזמן ואוהב לזהות עוולות ולהתנגד להם, ולא מרגיש מחוייב בצורה מיוחדת לאף אידיאולוגיה פרטיקולרית, ובוודאי לא לבנה כמו הציונות והיהדות בגרסת הגטו ומחסן הנשק (על פי פרסומים זרים).

התקיעות

אצל אבישי בן חיים מזרחיות היא לא מצב פוליטי נתון אלא סוג של קללה היסטורית: היא אחת ומוגדרת ואי אפשר להשתחרר ממנה. היא גם מחייבת ומלאת תכתיבים: מתיקות, מסורתיות, ליכודניקיות, שוליות.

בעולמו של אבישי מזרחי לא יכול להיות אנליטי, מורד, יוצא דופן מבחירה או סתם מישהו שמנהל משא ומתן רציני עם קולקטיב כלשהו. אצל אבישי כל המזרחים הם סבתות חמודות מהמגרב שלא מבינות כלום על העולם והמקסימום שיש להן להגיד זה משהו על דיכוי והגמוניה לבנה, אבל בצורה נרפית, נטולת לקח משמעותי, בלי יציאה עקרונית כנגד שום דבר. סבתות לקישוט אתני של חללים. הימין מת על מזרחים כאלה: מהם, כמובן, לא תבוא לעולם תחרות רצינית על הכוח, שהוא הדבר היחיד שחשוב ומשנה.

בלי דינמיות, שינוי והסתגלות, בלי להתחרות על הכוח ועל ההגדרות הראשיות של הכל לא תיתכן תודעה פוליטית עמוקה ואפקטיבית. במובן הזה, התאוריה של אבישי בן חיים היא לא שעון מעורר למזרחים, היא שיר ערש.

---

אני מבין איך זה יכול לבלבל: האבחנות שלי יכולות להישמע לפעמים כמו אלה של אבישי בן חיים. שנינו מזהים נכון דחף לדומיננטיות והגמוניה ופעולות בכיוונים כאלה מצד קולקטיבים לבנים, דחף ופעולה שתמיד באים עם הדרה והשחרה של הצד השני (כמו שכתבתי למשל בהמלכה מתה, תחי המלכה). אבל האבחנות האלה אצלי באות לשבור את המבנה הקיים והתודעה הקיימת, ולהציע שחרור מהם ומתכתיביהם הכולאים. אצל אבישי בן חיים, לעומת זאת, הדיבור הוא רדיקלי, כביכול, אבל המסר, ברמה העמוקה ביותר, הוא שמרנות בורגנית ציונית יהודית לבנה קלאסית.

אולי זו הסיבה שהוא כל כך פופולרי בזמנים שלנו, של מרדנות מעושה ושטוחה ושל שמרנות רדיקלית טוטלית: הוא נותן גם למזרחים וגם לאשכנזים את מה שהם רוצים לשמוע. שני הצדדים מרגישים מותקפים, תקועים וצודקים, ואף אחד מהם לא מוזמן לתהות על מוסכמות היסוד שמאפשרות את כל ההצגה. מיכה גודמן או אבישי בן חיים, תנו לציונות אינטלקטואלים שלא אומרים כלום ולא ישנו כלום, והיא מגרגרת והולכת לישון. לילה טוב.