המצב הפוליטי שישראל מצויה בתוכו הוא רק דוגמא טובה, אבל אני בטוח שתמצאו דוגמאות רבות ממקומות אחרים. מה עושים כשאנחנו ניצבים מול כמה בחירות שכולן רעות? ליתר דיוק: מה על אנשים שחושבים במונחים של שוויון, שלום וצדק לעשות במצב כמו זה שהמערכת הפוליטית הישראלית נמצאת בו?
אם אנחנו היינו פוליטיקאים שמאלנים, מה היה עלינו לעשות? ואפילו כאזרחים, איך אנחנו צריכים לנהוג כשנדמה שכל דרך שבה נבחר גרועה? גרוע מזה, כשברור לנו (וברור לנו) שהארגון הפוליטי הקרוי “מדינת ישראל” לא ישנה את דרכיו באופן מהותי ויתנהג בהתאם לתפיסתנו, ולא משנה מה נעשה?
המצב הפוליטי הנתון, שמשלב באופן מקסים בין תורת המשחקים לבין רפלקס הקאה מתווך לנו בתזזית ספינולוגית בלתי פוסקת, שהיא בערך מה שנשאר מהחדשות בעולמנו (לצד תוכן שיווקי ומפגני אוננות קולקטיביים, שהם הלחם והחמאה). אבל מה לעשות?
מה תעשה נציגת שמאל שיש לה היכולת, אולי, לסייע בהמלכת פשיסטים כמו סער או בנט על ידי הצטרפות לממשלה בעלת ערכים מתועבים, תוך הבטחה שאפשר, אולי, להיפטר כך מנתניהו?
ומה יעשה שמאלן פשוט (אם נותרו כאלה שאינם חברים בהתארגנות, עמותה או כלי תקשורת), מול מציאות שבה אין לו באמת למי להצביע כדרך להשפיע באופן קונסטרוקטיבי על המציאות מעשה ידי ישראל?
לפעול. לעשות. לבחור.
אנחנו מודרכים מגיל 0 לחשוב שאנחנו תמיד צריכים לעשות משהו. כלומר: לבחור את אחת מדרכי הפעולה שהמנגנון הפוליטי מעמיד בפנינו כלגיטימיות. לבחור, להתנדב, להתגייס, לרוץ בבחירות, להצטרף לעמותה. לפעול. לעשות. לבחור.
אבל מה אם כל מה שאנחנו עושים לא באמת אפקטיבי? מה אם כל הפעולה, העשייה, התנועה, הריצה, הנאומים, לא משיגים את שינוי המציאות, ולא יכולים להשיג את שינוי המציאות?
האם אנחנו בכלל מרשים לעצמנו לחשוב שמצב כזה ייתכן? האם במסגרת התכנות והחברות שעברנו, שמלמדים אותנו “לפעול” (כלומר להיראות לעצמנו ולחברה כאילו אנחנו עושים משהו מקובל), מותר לנו בכלל לראות את חוסר התוחלת של מעשינו, או אפילו, שומו שמיים, את הנזק שלהם?
(כבר כתבתי פעמים רבות על הנזק שבחיזוק תדמיתה השקרית של ישראל כדמוקרטיה – תדמית שמליוני אנשים משלמים עליה בכבודם, ברכושם, בבריאותם ולעיתים בחייהם).
לפעמים אי הפעולה היא הבחירה האפקטיבית והמוסרית ביותר
מתי ואיך לפעול בשדה הפוליטי והמוסרי ומתי ואיך לא – זו משימה גדולה מדי לעמוד עליה במאמר אחד. אבל די בכך שנאמר בקול את מה שאנחנו יודעים: מדינת ישראל לא תעבור שינוי מהותי, מכיוון שמנגנוני הכוח האמיתיים שלה לא עומדים לבחירה ופועלים באופן נסתר וברישיון פתוח, ומכיוון שדמוגרפית ההעדפה לכוח ופשיזם בקרבנו חזקה מכל עמדה נגדית, וכך זה יישאר.
אז מה עושים במקרה כזה? לדעתי במצב שבו לפעולות שלנו לא רק שאין כל השפעה חיובית על פעולת הקולקטיב הפוליטי, ולא רק שאין להם השפעה כזו, הם אף מציירים את תדמית הקולקטיב כדמוקרטי וליברלי – שקרים שמחזקים מאוד את חופש ויכולת הפעולה וההיזק של הקולקטיב הפוליטי הישראלי המדובר.
במצב הנוכחי שבו אנחנו, אזרחיות ואזרחים, פוליטיקאיות ופוליטיקאים, לא יכולות ולא יכולים להשפיע באופן מהותי ורציני על פעולת הקולקטיב (שמנווטת לחלוטין בידי הרשות המבצעת ואגפיה הנסתרים והנסתרים למחצה). והבחירה היחידה שמכבדת אותנו ואת עקרונותינו היא אי הפעולה ואי ההשתתפות.
בשלב המאוד מאוד מאוחר הזה במסע הריקבון של הישראליות, אלה מאיתנו שניחנו באומץ צריכות וצריכים להסיק מסקנה שהיא הפוכה לגמרי לכל מה שהמקום הזה ניסה ללמד אותן ואותם: שצריך לעשות, לפעול, להשתתף. מסקנה שקובעת שהדרך הנכונה ללכת בה בשלב בזה היא אי פעולה, אי השתתפות והימנעות.
על ידי אי-פעולה שכזו נעמיק בנו את תפיסת הבידול ההכרחית בין המקום הזה לבין עצמנו. הבידול הזה חיוני לצורך המשך פעולה ומחשבה באופנים נוספים.
לשם בחירה באי פעולה, דא עקא, נדרש אומץ רב ומסוגלות נונקונפורמיסטית מפותחת, שגם היא ההיפך המוחלט ממה שישראל ניסתה ללמד אותנו מבטן אימנו. השאלה היא, אם לנוכח כל מה שאנחנו יודעים ורואים, למדנו והבנו, אנחנו כבר מסוגלות ומסוגלים להתגבר על הרומנטיקה האידיאולוגית הדקדנטית של ילדותינו ונעורינו, ולבחור כסובייקטים עצמאיים בעולם, כלומר בעלי רשות ורישיון עצמי למחשבה ופעולה חופשיים מכל תכתיב, איום, אינדוקטרינציה ולחץ .
במצב שבו לפוליטיקאית משמאל אין כל יכולת השפעה על המציאות, ולבוחר משמאל אין כל יכולת להפסיק את הפרקטיקות הרעות של הקולקטיב, ולפעילות ולפעילים אין כל מנוף אפקטיבי כלפי זרועות השלטון, נסיגה אחורה מהזירה הציבורית אל מתחמי הבחירה האישית – הבחירה האישית לא לקחת חלק בחגיגות המזוייפות והשקריות, ולהפגין את המיאוס וחוסר האמון על ידי היעדרות מהנשפיה – נכיר בכך או לא נכיר בכך, זו הבחירה האחרונה המשמעותית שנשארה לנו. וביקום מלא פסודו-פעולות חסרות השפעה ומהלך בעולם האמיתי, לאי הפעולה, באופן פרדוקסלי ואינטואיטיבי לגמרי, יכולה להיות ההשפעה המשמעותית ביותר על התהוות המציאות הישראלית העתידית.
תאורטית אני מסכים איתך, מעשית ראה את הציבור הערבי ישראלי, נוקט בדיוק בדוקטרינה שפרטת, הווה אומר ,היסטורית נקט עמדה של אי נקיטת עמדה בבחירות, ולכן גודל המפלגות הערביות לעולם לא תאם לאחוז של הציבור באוכלוסיה. בבחירות השלישיות בקדנציה הנוכחית של הקייזר, עשו שינוי …התאחדו והצביעו באחוז גבוהה יותר וראה איזה פלא הם היו המפלגה הרביעית בגודלה נדמה לי…..כל המפלגות הציוניות היו בשוק , לא האמינו למראה עיניהם …הדמוגרפיה היכתה בקול ברזל על השולחן. בבחירות הרביעיות שוב הציבור הערבי נקט אי עמדה , והמפלגות הערביות חזרו להיות חסרות משמעות פוליטית.