ניוזלטר #2, 14/11/2020
בשלב הזה של חיינו כולנו כבר נחשפנו, לא בלי צער, להגיגיו של הפרשן הדוקטור אבישי בן חיים על ישראל השניה והראשונה. למי שלא מכירים – התאוריה שלו אומרת, בגדול, שהאשכנזים רעים ורוצים לשלוט, אז הם מתעמרים במזרחים מהפריפריה ולכן חייבים לבחור בנתניהו.
עכשיו התאוריה שלו מאוד לוקאלית: מאוד קשורה לפרשנות הצרה והמגוחכת שלו למאבק המזרחי בישראל. מה יש לו, לפרשן המקומי הזה, להיתלות כך בצד אחד בבחירות בארה”ב? מה בין היהודי המזרחי הזה, שמטיף לתיעוב אשכנזים-שמאלנים ולאהבת חרדים ונתניהו, ולנשיא אמריקאי אתאיסט מופקר, שקושר בריתות עם רודנים ומעתיר מבטים אוהבים ומעריצים על פוטין וקים ג’ונג און?
האם המסורת היהודית והתודעה המזרחית מחייבות צידוד בכליאת ילדים בכלובים וחטיפתם מהוריהם? מתוך היכרות לא רעה עם שתיהן אני מרשה לעצמי לפקפק בכך.
אם כך מה מניע את הדוקטור? נכון שהוא עובד את נתניהו כאל ואומר אמן על כל השקפה וצעד שלו: את זה אנחנו יודעים. אבל יש משהו נוסף, מעניין, בחיבור שבין אבישי בן חיים לטראמפ. הקסם שטראמפ מהלך על אנשים כמו אבישי בן חיים קשור קשר הדוק למוטיבציות של מצביעיו של הנשיא האמריקאי (ובקרוב: לשעבר).
כי כשמורידים את הווליום מהרעש שעושה בן חיים, כשמתייחסים למהות, על מה הוא מדבר באמת? במה עוסקת התאוריה שלו באמת?
ובכן, לא במזרחים ולא באשכנזים, ואפילו לא ביהודים חרדים או חילונים להכעיס. התאוריה של אבישי בן חיים עוסקת, לגמרי ולחלוטין, ביצירת מצד של צידוקים והצדקות לדיכוי הפלסטינים בידי מדינת ישראל, בתוך ומחוץ לגבולות הקו הירוק. זה הנושא האמיתי של התאוריה של אבישי בן חיים.
חלק בלתי נפרד מדיכוי הפלסטינים ואפלייתם היא ערבוב וטלטול של סוגיות פנים-יהודיות בלבד, כאלה שמחמיאות להגמוניה היהודית-ציונית-לאומית על ידי עיסוק בלתי פוסק בה, והענקת התחושה לחבריה שהם מרכז העולם וכל מה שחשוב בו.
כשמבינים את זה – בום! החיבור לטראמפ נעשה מובן לחלוטין.
כי מה המסר של טראמפ? על איזה גל פופוליסטי הוא עלה לבית הלבן? על המצוקה, הנישול, ההדרה, הביטול, ההתנשאות על האמריקאי מהפריפריה – אבל רק האמריקאי הלבן מהפריפריה.
בדיוק כמו שאבישי בן חיים מדבר אך ורק על המצוקה של הפריפריה היהודית, כך טראמפ והימין הפופוליסטי בארה”ב פנו אך ורק לפריפריה הלבנה.
כמו שטראמפ ואנשיו דיברו על המצוקות של האמריקאי הנידח מהפריפריה כמסווה לתפיסות של גזענות בוטה ועליונות לבנה, כך אבישי בן חיים מדבר על העלבון והסבל של המזרחים מהפריפריה אך ורק כדי לתת דלק למנוע הגזעני של המדינה היהודית – שדורסת ורומסת מיעוטים תחת שליטתה כי הם לא משתייכים לקבוצה הנעלה.
הקווים המקבילים בין הדימוי העצמי של האמריקאים הלבנים, בייחוד מהפריפריה הדתית אבל לא רק, לבין זה של היהודים בישראל הם רבים ומשמעותיים ביותר: לשתיהן תפיסות של ייעוד וגורל דתי; לשתיהן תפיסות של טוהר גזעי ואתני; לשתיהן היסטוריה מוכחשת ומוצדקת כאחת של נישול ילידים (שבטים ילידיים באמריקה, פלסטינים לפני ומחוץ לגבולות הפוליטיים והכרונולוגיים של 48) ודיכוי מיעוטים (שחורים בארה”ב, פלסטינים בתוך גבולות 48 כאן).
האתוס המנשל והמתקרבן, המתעליין והגזעני משותף לגמרי לשתי האוכלוסיות המרכזיות של הימין והדתיים בשתי המדינות. ובדיוק בדיוק על האתוס הזה פורט אבישי בן חיים, ובדיוק ממנו הוא מוקסם – מתוך הערפל הנוסטלגי והמיסטי שהוא טובל בו, כרגיל.
מה שיש לאבישי בן חיים עם טראמפ זה הדמיון בין הסיפורים המכוננים של ההגמוניות האתניות בישראל ובארה”ב, שעיקרן הוא לא סיפורי פריפריה ועיר, או עשירים ועניים בתוך הקבוצות האתניות ההגמוניות, אלא שימוש בכל מיני סיפורים ואמתלות כדי להנציח את העליונות וההתעליינות על מי שאינם חברי הקבוצה באמצעות חקיקה ודריסה ונישול מתמשכים, ובעזרת מניעת דיון עקרוני בסוגיות היסוד האמיתיות של החיים המשותפים.