או: דברים שמבינים כשרוקדים בסלון לצלילי כמו חצב בבוקר שבת שאחרי תקופה של צפיה בבואו לאכול איתי וחיים שלמים של עיסוק בסוגיות חשובות כפי שהן איזוטריות

אנשים שמכירים אותי יום אחד, חיים שלמים או רק חצי חיים, או אפילו אנשים שלא פגשו אותי מעולם ורק נתקלו בי ברשתות או קראו את חופש. מניפסט, יודעים די מהם שיחסי יחיד-קולקטיב הם עניין בוער עבורי. אני מתעסק בסוגיה הזו המון מהיבטים אינטלקטואליים ורגשיים, ומי שבאמת עוקבים או חברים איתי בפייסבוק יכולים להבין מה השורשים הביוגרפיים של הסלידה המיידית שיש לי מעניניי כולם ועניניי סמכות, שלמרבה הצער שלובים אלה באלה בחיינו לבלי הפרד.

הבוקר, כשרקדתי עם הילדה שלי בסלון קרה לי משהו משונה. הרגשתי איזו תחושה שאני לא זוכר שהרגשתי קודם. אני, בסיפור הפרטי ובעולם הפרשנויות הפרטי שלי, פיתחתי תפיסה שהיא די שחור לבן ביחס לקולקטיב: קבל הכל או דחה הכל. אני בחרתי לדחות הכל, בערך, או כמעט הכל, או כמה שהצלחתי. אף פעם לא באמת הרגשתי ישראלי, לצורך העניין. והמרחק שהלכתי כדי לדחות ולהימנע מכל חלחול של ישראליות לתוכי באמת יוצא דופן, ואולי פעם אכתוב עליו בנפרד. כל מני נסיבות ועניינים, חלקם עצמיים רגשיים וחלקם פוליטיים וכלליים, נאמר זאת כך, גרמו לי לחיות בחוויית חוץ מתמדת, גם, ואולי בייחוד ביחס לישראליות שלי (אף פעם לא הפכתי לפוץ סנוב באמת: אני מעמד פועלים בלתי מוכחש, ומזרחי פוליטי ולמזלי לא באמת מיזנטרופ, אז גורל עגום זה נמנע ממני).

בכל אופן הבוקר מצאתי את עצמי שם את השיר כמו חצב של יהורם גאון ורוקד עם מיכאלה. הקטע הוא שלא שמתי את זה בקטע אירוני ומודע לעצמו: רציתי לשמוע את השיר הזה ולרקוד בסלון איתה לצליליו. אחר כך שמתי את רוצי שמוליק, שאני מת עליו מילדות, ואחר כך את ניצוצות של פורטיסחרוף.

ואני רוקד עם הילדה שלי ופתאום מכה בי המחשבה הזו: אלה השירים שלך, גם. הם לגמרי שלך, גם, ואתה שלהם. ומכיוון שאני בנאדם שהמטא רצה לו למוח בלי הפסקה, המחשבה הבאה הייתה: אולי הקולקטיב הוא לא חבילה אחת שלמה של הכל או כלום, ואפשר לבחור כמה ומה ומתי לקחת ממנו, וזה בסדר גמור, ויש לך את הרשות והחירות לעשות את זה. מחשבה טריוויאלית לגמרי, נכון? ובכן כן, אבל מחשבות זה שום דבר הרי, ורק רגש מדובר, ותחושת הנינוחות והפשרה שהרגשתי באותו רגע מול המסה הזו שנקראת (כלומר לא באמת נקראת כלום, זו המשגה של מי שבוחרים בכך) “הקולקטיב”, או “הקולקטיב הישראלי” הרגישה חדשה ונעימה למדי: זה תמיד נעים יותר להיות מפוייס, הרי.

עכשיו זה לא שאהפוך פתאום לסחי או פסיכוסחי, או שאהיה מאלה שאומרים “אני לא יכול לעזוב כאן, השירים והריחות והצבעים חקוקים בי” יאדה יאדה. הנינוחות הרגשית המסויימת שמתבטאת ברישיון למשא ומתן עם הקולקטיב על פי עקרונותי היא בשום פנים ואופן לא ויתור על העצמי, לא הפוליטי ולא הרגשי. אולי אפשר לבטא אותה כהסכמה עם כאן שהיחיד לא צריך להיות חומה בצורה ובלתי חדירה מול הקולקטיב, ושאין בקשר איתו הליכה מובטחת לאיבוד. בנקודה הזו, אני חייב לומר, צריך לשים לב, כי הקולקטיב כן ישתמש בכל קצה חוט שיתנו לו כדי להפוך את היחידים לשופטיו: בעלות טוטלית נוחה לו, ועבור הרוב העצום של אנשים זו הסכנה האמיתית שממנה צריך להזהיר, ולא בדידות פוליטית ורגשית.

–

תוך כדי הריקוד עם הילדה שלי בסלון, או קצת אחריו, גם נקרתה לי עוד מחשבה, שאני מתעסק בה כמה זמן וחידדה לי לאחרונה דווקא צפיה בתוכנית ‘בואו לאכול איתי’. מה שאני רואה בתוכנית הזו, או לפחות אחד הדברים שבלטו לי, היא היחס הישיר למדי שבין רמת ההתערות בחברה נכונה ותקינה פוליטית של מישהו לבין הנטיה שלהם לדבר תמיד, כל כל דבר, בציניות, כלומר ללא מעורבות רגשית של ממש וללא שיתוף ברגשות כנים כלשהו: לא כעס ולא שמחה, לא אהבה ולא עלבון, לא תמיהה ולא השתתפות. רק ציניות, שהיא כאילו המדיום, ובעצם המהות. על רגש וכל פרספקטיבה עוברים דרך הקידוד שלה, וכך היא עוברת לא רק לחוסמת הבעה רגשית, אלא לחוסמת תקשורת וקרבה: אנחנו יצורים רגשיים לגמרי, ולבי חשיפה רגשית שלנו ושל הזולת או הסביבה אנחנו לעול לא יכולים להרגיש נינוחות ורוגע, יצריים ויצירתיים ומה לא.

וחשבתי על זה שהסחי הלא מודע והציני השנון והמקובל הם שני צדדים של אותה תופעה פסיכולוגית חברתית: אלה מופעלים באופן אוטומטי על ידי כל סימן מזוהה, כמו שיר, דגל או דיבורי מאויימות ומלחמה, ואלה נמנעים מהכל על ידי ציניות. גם בקצה הזה וגם בקצה הזה לא מתאפשרת עצמאות ולא מתאפשרת אותנטיות, ולכן לא עצמיות. הסחים, או הקונפורמיסטים, נשלטים לגמרי על ידי הקולקטיב המדומיין של הלאום (בקווים גסים וכלליים), וההיפסטרים נשלטים על ידי העריצות של הקולקטיב השנון והציני. שתי הקבוצות האלה, גם כשהן נלחמות ביניהן, בעצם עובדות יחד כדי להכחיד את השדה של האותנטי, הרגשי, האוטונומי, הספונטני.

כשאני משתגע מרוב אהבה לילדה שלי (כלומר אובד ומתמסר באהבתי לגמרי) אני הכי שפוי שאני, ואני שאני, בלי מאמץ, בלי אינטלקטואליזם מתאמץ. ואז המחשבות שלי יפות ושלי, והקסם של החיים ברור, ולא צריך לדבר עליו יותר מדי, נכון?