כפי שחלק מכן אולי כבר יודעות, בזמן האחרון אני מתעסק די הרבה בעניין הרשתות החברתיות והנוכחות שלי בהן – שהצטמצמה משמעותית, ובחלקן התבטלה לגמרי: האינסטגרם שלי בדיסאייבלד כבר חודש, הטוויטר גם משהו כזה, ובפייסבוק אני בקושי נוכח. הרשתות החברתיות הופכות לעניין יותר ויותר חשוד בעיניי, מבחינה אישית ותרבותית, והצורך לנתח את מהותן ותפקידיהן, להימנע מהן ככל האפשר, גובר בשבילי. בכל אופן, זה הפרק הנוכחי בסאגה.
אתן מכירים את זה, כי בערך כל האפליקציות הגדולות עושות את זה עכשיו: הן מציגות לנו “זכרונות” מהעבר המצולם שלנו, כי הרי יש להן גישה להכל, ולשמור תאריכים זו לא בעיה למכונה. אז למה לא? עוד דקה או שתיים לכל משתמש ביום זה מאות אלפי שנות שימוש במצטבר לאפליקציות, שבו הן יכולות לעשות עוד כסף ולהעמיד אמצעים להשאיר אותנו בפנים עוד דקות. רווח נקי.
כמו בערך כל שאר האנשים עלי אדמות שיש להם סמארטפון, גם אני נכנעתי לזכרונות שגוגול פוטוז זרקה לעברי – הנה אתה לפני שנה, לפני שנתיים, חמש, שמונה, עשר. הנה אתה ובת הזוג שלך. הנה אתה והילדה שלך. הנה תמונה שצילמת כשהיית עצוב ובודד איפשהו, והנה סתם גדר ועץ שצילמת בהיסח דעת לפני 7 שנים.
כמה פעמים, כאמור, זרמתי עם האפליקציה, הסתכלתי בתמונות ואפילו התרגשתי איזה פעם פעמיים – הנה התינוקת שלי לפני שנה! איזה קטעים!
אבל אז, בשבוע שעבר, כשעמדתי לפתוח את ה”זכרון” שגוגל העלתה לי, פתאום ניקרה במוחי המחשבה: אם האפליקציה לא הייתה מציבה בפניך עכשיו את התמונה הזו, את הרגע הזה, היית הולך ומחפש אותה? ואם לא היית הולך ומחפש אותה – כי באופן כללי בני אדם לא מעוניינים לפשפש בעבר שלהם כל הזמן – למה אתה מסתכל בה רק בגלל שגוגל החליטה שבזה אתה צריך להתעסק עכשיו?
ואם אתה, כמו מליארדי בני אדם אחרים, מתעסק במשהו כי ככה המהנדסים של המכונה החליטה, כמה קל להתל ולעשות מניפולציות בזיכרון, בתשומת הלב ובעולם הרגשי שלך?
למה אני צריך לראות את תמונות מלפני X זמן רק בגלל כלל שרירותי שמהנדסי גוגל הביאו לעולם, ובגלל הגישה שיש להם לתמונות שלי?
ונכון שעכשיו האסוסיאציות שעושה המכשיר מטומטמות ומבוססות תאריך, סטייל היום לפני X זמן עגול, אבל מה יהיה בעוד כמה שנים, כשמכשירים יזהו מצבי רוח ויציפו תמונות שבהן היית במצב רוח דומה? או תמונות שהמערכת הפסיכולוגית שלך מעוניינת לראות לרוב כשאת בהחל רוח מסויים?
ובכלל, היכולות של המהנדסים לכלוא אותנו בתוך המתחם הוירטואלי שלהם, לשטות בנו, ללכוד את תשומת הלב שלנו ולתעל אותה לצרכיהם, תוך גישה גוברת והולכת לנפש שלנו ולמהות האישיותית שלנו – התופעה הזו צריכה לא רק להדאיג את כולנו, אלא להיות במרכז תשומת הלב הפוליטית של הדור הבא. זו אולי סוגיית העל של העתיד הקרוב (לפני שיחליפו אותה שלל הסוגיות שיעלו עם יציאתם לשוק של הרובוטים דמויי האדם הראשונים).
וחשוב מאוד לזכור, מזווית החופש: אנחנו אולי לא יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה כבני אדם פרטיים, אבל אנחנו בהחלט יכולים להיות אדונים ואדוניות לנפשנו, לתודעתנו, לרצוננו, לתשומת הלב שלנו.
אני ממשיך בנטיה שלי להתרחק מהרשתות, ומוצא עוד ועוד סיבות להתחזק בה. ואני אשמח שתכתבו לי מחשבות. זה יותר מסורבל מקומנט בפייסבוק, אבל כל כך הרבה יותר מכבד דיאלוג אנושי.
יותר ויותר בזמן האחרון אני מוצא את עצמי כמה למפגש אנושי מתמשך עם אנשים שחושבים דומה לי, כדי לגדול יחד, ללמוד יחד, לצמוח יחד כקהילת-רעיון. רק מה יהיה הפורמט לזה, עוד לא ברור לי. מקווה שהרעיון יבשיל בקרוב. מפגש אמיתי וקשר אמיתי, לא וירטואליה. די. גם בקשר לזה אני לגמרי אשמח לשמוע רעיונות ומחשבות.
מילה אחרונה לסיום: תקיעת אנשים בעבר, והרגלתם להתעסק בעבר, היא הרגל ראשון במעלה של עריצים ועריצויות. שימו לב כמה כל משטר דיקטטורי, וכל דת, עוסקים באופן בלתי פרופורציונלי באירועים מהעבר (המדומיין לגמרי או בעל הקשר הרופף בלבד למציאות). ההתעסקות בעבר מנתקת מההווה, והניתוק מההווה מנתק מאבחנה פוליטית, מביקורת, מהתמצאות – מחיוניות וכוח אמיתי, בקיצור. במובן הזה “זכרונות” זה לא אחד מחטאים רבים נגדנו של כליאתנו בוירטואלי, זה חטא נפשע במיוחד, ודרך חדשה ומסוכנת לשלוט באספקטים ורצועות ממחשבתנו באמצעות החומר שהרשתות אוספות עלינו כבר עשור, בשקדנות של מכונה ותאוות שליטה של פסיכופת.
חזק וקצת מפחיד. אני חושב שכאשר תיווצר בינה מלאכותית חזקה מספיק להשתמש בהתפעלות שלנו מהעבר שלנו אז נהיה בבעיה יותר..טוטאלית. המהנדסים האנושיים מכוונים להביא הכנסות מפרסומות וקליקים. עוד לא ברור לי שיש שחקן עם מטרות יותר מתוחכמות וארוכות טווח במשחק הזה.
הבינה המלאכותית הזו כבר די כאן, והיא מתעצמת בכל יום שעובר. והשחקן שחושב מעבר הוא כמובן המדינה, או חלק מהמדינות. למנגנונים הפוליטיים השונים יש את הסיבות הברורות לרצות שליטה כזו. ויש להם היכולת לקבל אותה. למה שהם לא יעשו בה שימוש?
אני מסכימה איתך, ויש לי יחסי חיבה שנאה עם רשתות חברתיות. אני לא בטוויטר, או בטיקטוק (או בדיסקורד, שזה משהו שהבן שלי משתמש ואין לי מושג מה זה). בפייסבוק העפתי בערך שלושת רבעי מהאנשים שהיו שם (בעיקר לקוחות שלי) ואני ממשיכה להחזיק אותו כדי שאוכל לתפעל את הדף העסקי שלי.
את אינסטגרם אני עדיין מחבבת, אם כי שם היכולת של אנשים לשלשל מילולית פחותה מאשר בפייסבוק.
אני מודה שאתה חסר בפייסבוק, בעיקר כי אתה מצחיק אותי. אבל גם אני מאסתי בפיד מלא חדשות מבאסות, והעפתי את עצמי מכל עדכון של אתר חדשות, פוליטיקאי, או מישהו שסתם מבאס לי את היום עם אירועים מהעולם.
אני לא יודעת איך אתה מתמודד עם העובדה שבגלל שאתה פחות ברשתות, היכולת שלך להגיע מיידית לקהל גדול פוחתת משמעותית. רוב האנשים עדיין לא פותחים ניוזלטרים, או נמנעים מלמסור את המייל שלהם. אשמח לשמוע.
אני יודע שאני משלם מחיר בחשיפה, אבל אני כבר לא מצליח לרצות לשלם בבריאות הנפשית שלי תמורת חשיפה. אז יהיה פחות. אכתוב יותר פרוזה, ואפרסם את המחשבות שלי בצורת ספר, או ספרים. זו לא החלטה מהראש, החוויה נהייתה לי קשה ודוחה, ובלתי אפשרית למעשה
תודה. כרגיל, מעניין לקרוא אותך.
רוצה לחלוק שבזמן שקראתי את הרשימה, ובאופן ספיציפי את הפסקה החמישית בה אתה שואל את עצמך “למה אתה מסתכל בה רק בגלל שגוגל החליטה שבזה אתה צריך להתעסק עכשיו?”, התגובה הראשונית שלי היתה דומה לשלך (גם אני נרתע מהתזכורות האלה ואף ביטלתי את היכולת הזו של Google Photoes בטלפון שלי).
אבל… די במקביל עלתה בי המחשבה שלמעשה שאלה דומה יכולה לעלות גם כשאנחנו נחשפים לרעיונות של אחרים (למשל כמו אלה שיש מדי פעם ברשימות שלך). הרי גם במקרה כזה ניתן לשאול “למה אתה חושב על כך וכך רק בגלל שאלון מזרחי החליט שבזה אתה צריך להתעסק עכשיו?.
אז כמובן שיש הבדל מהותי בינך לבין Google Photos ובין המניעים שלכם למשוך את תשומת ליבי אבל יש כאן גם דמיון שאינו רק תחבירי אלא גם מהותי. העובדה שמחשבה או פיסת זיכרון אינה מגיעה מתוכנו אלא מוצעת ע”י גורם חיצוני אינה מספיקה כדי לפסול אותה. בהחלט כדאי לבחון את מניעי המציע ואת ה”מחיר” שאנחנו משלמים בכך שתשומת הלב שלנו מופנית אבל פסילה גורפת של כל רעיון חיצוני (וכמובן שאינני טוען שלכך אתה קורא) תהפוך אותנו לאיים קטנים ובודדים באוקיינוס הדעות והרעיונות.
אתה מעלה נקודה מצויינת: מה באמת ההבדל בין גוגל לבין מישהו ברשת שמציף רעיון או אבחנה? אתה מדבר על המניע השונה, אבל זה רק אספקט אחד (נכבד, אבל רק אחד) של העניין. האספקטים האחרים נוגעים לאופי האינטראקציה, לאיך שלה. כי כשמישהו מביע רעיון (בייחוד אם הוא לא מטעם), הדבר הזה נובע מעולמו הפרטי ומהתליכי מחשבה ורגש שהוא עובר בסמוך לזמן הזה. אבל כשהאלגוריתם מעורר תגובה מסויימת זה לא נובע מעולמו ואבחנותיו, אלא מיישום עיוור של כלל מתמטי. רוצה לומר: האינטראקציות האנושיות יכולות להיות ספונטניות, וכשהן כאלה הן גם מעניינות. הן לא אחידות, לא קבועות, לא מוכתבות מראש. אבל המכונות בכלל לא מגיעות מרגע כזה. הן מתובנתות, והתוצאה של הפעולה שלהן, כך אני חושד, היא יצירת בני אדם שמאולפים להיות מתובנתים בעצמם, ושוכחים את היסוד הספונטני והעצמאי שלהם, שבעצם הוא הדבר הכי יפה בהם.
אחד הדברים שמבאסים את התחת זה שהאפליקציות כל הזמן מנחשות אותך כאילו מעצמן. אתה מדליק וויז הוא מחליט שאתה הולך הביתה או לעבודה, אתה מדליק יוטיוב אתה שומע רק שירים שאתה מכיר. אין סיכוי שתקבל משהו חדש. אתה נכנס לפייסבוק מקבל אנשים משעממים כמוך שחושבים כמוך. אנחנו בקופסא וירטואלית שתוחמת לנו את הבחירות והמחשבה. יותר גרוע מדת כי אין כאן שום תהליך של בחירה או מחשבה.
מסכים מאוד. זה רע וכולא. וזה כמובן פוליטי מאוד: קבוצה אחת קטנה של בני אדם שולטת בכל השאר, ולא רק משתלטת באופן חסר פרופורציה על המשאבים של האנושות – היא גם, באופן גובר והולך, יוצרת את המציאות הפוליטית-חברתית-פסיכולוגית הרצויה לה
זה בעייתי כי קודם כל מדובר בחברות פרטיות שמטרתן היא רווח, עדיין לא רואה את החיבור הפוליטי אלא להפך איך השוק הפרטי צובר שליטה על המיינד שלנו וזה מפחיד מאוד. יחד עם זאת הבדידות היא אחת הבעיות האמיתיות, ולמצוא אנשים עם תחומי עניין כמו שלך זה מבורך ומאוד יעיל להשתמש ברשתות עבור זה. בסופו של דבר כמו תמיד זה מסתכם בנו, אפשר לקחת מהטכנולוגיה את מה שטוב בה , ויש טוב, ולדעת להשתמש בה נכון ובמידה שמתאימה לך, ואפשר להתמכר ולחיות את החיים דרכה ולתת לה להשתלט, עדיין יש בחירה. מסכימה שמה שצריך זה לחזק את החיים עצמם וליצור אינטראקציה אמיתית עם אנשים , כי בסופו של דבר כל תמונה שהעלנו לאפליקציה המטרה שלה היא בשביל אינטראקציה כל שהיא עם אנשים וירטואליים או לא.
הפער שבין הרצון להכרה והצורך בשיתוף לבין השאיפה להתנתקות מהשליטה התאגידית, זהו בדיוק המחיר שצריך לשלם כדי להיות חופשי.
ממליצה על החירות. נאה דורשת נאה מקיימת. כבר שנים לא ברשתות. יש לזה מחיר. ככותבת שזכתה לרגע התהילה שלה בפייסבוק של פעם, ההיעלמות מהמרחב הזה היא המקבילה האורבנית המערבית למנזר בודהיסטי. אקט חתרני אבל מתבקש בהינתן שאני מי שאני.
מבינה את הלבד שלך. בהיעדר הסחת הדעת הזו ובהבנה שגם איתה השיח רדוד עד ריק, נוצר ואקום.
כאילו נגזלה אפשרות הבחירה וכל ה sharing עובר דרך הרשת. אי אפשר בלי שיתוף. גם עם אתה הולך עמוק into the wild, בסוף אתה מבין ש happiness is real only when shared.
מבינה את הכמיהה לשיתוף בלתי אמצעי. למשהו אותנטי בעידן ה post true.
אנחנו הכרנו למעשה בתקופה החיננית שבה פייסבוק הייתה המהפיכה, לפני שהיא השתלטה על העסק. אני שמה פה את המייל שלי. תרגיש חופשי להשתמש בו.
בוא לחיפה ותעשה מפגש בגולדמונד?