את הפוסט הזה אני מתחיל לכתוב כרעיון בהתגבשות, או כנסיון להצביע על בעיה מהותית עם המשגה עקרונית בעיקר, בלי להציע פתרון שלם, או הצגה שלמה של הבעיה מכל צדדיה. חקירה יסודית כזו אני מתכוון לעשות כחלק מהספר החדש שאני כותב, שיהיה פיתוח ושכלול של עניינים שכתבתי עליהם בחופש מניפסט. כי אם יש משהו שרק נעשה ברור בשנים האחרונות זה שסוגיית החופש, האוטונומיה והבחירה האנושית היא אחת הבוערות מכולן, אם לא הבוערת ביותר. יש לנו צורך עצום, בהול, ביכולת טובה בהרבה להבין את מפת הלחצים והכוחות הפועלים באופן מניפולטיבי ושתלטני על ההכרה שלנו, על הגוף שלנו, על המציאות שלנו; יש לנו חובה ראשונה במעלה להתעקש שיש לנו פרספקטיבה עצמאית משלנו, או שאנחנו ראויים וזכאים לאחת כזו, לכל הפחות.

אני חושב שמאז שקראתי את 1984, בגיל 15, המחשבה על כך שיש גופים וכוחות ואנשים שעוסקים בשקדנות בשקר בנוגע לדברים היסודיים ביותר – המחשבה הזאת לא עזבה אותי מעולם. אולי נעשיתי רגיש מאוד לסוגיית החופש בגלל שגדלתי בבית ששנא את החופש שלי וניסה להצמית בי כל מחשבה ופעולה חופשיות, ואולי אני פשוט ככה.

–

אחת הבעיות המרכזיות שנוגעות ליכולת של בני אדם לחשוב ולהרגיש בצורה חופשית, כלומר להיות עצמם (זה כל הטריק הרי: כששותלים בך פרספקטיבות ומעגלי תגובה ופרשנות קבועים האישיות שאיתה את מסתובב בעולם היא לא שלך), היא המשיכה של מנגנונים תרבותיים ופוליטיים רבים, ואולי של רובם המוחלט, לכיוון המופשט והסימבולי ולכיוון עניינים ונושאים שהמופשטות והסימבוליזם הם העיקר שלהם.

כל דבר שאנחנו רואים ושומעים על גבי מסכים, כמובן, סובב סביב המופשט, וכל היכרות שלנו עם המציאות דרך מסכים עוברת דרך מסננים שפועלים לתת למופשטות הזו את הכוח הרב ביותר עלינו. דרך קול ומשחקים בתמונה ובדימויים (וכן הלאה וכן הלאה), המימד המופשט לחלוטין בחיינו כבני אדם ממלא את ההכרה עד שהוא לא משאיר כמעט מקום לדבר אחר. אנשים בזמננו צורכים ‘תוכן’ (כלומר קולות ותמונות דרך מכשירים) בצורה אובססיבית: לצורך בידור, לצורך הרגעה, לצורך בריחה, לצורך הבנת העולם, לצורך גירוי והפעלה מסוגים שונים. אין כמעט אזור במוח או בעולמם הרגשי של בני אדם שהמדיום התקשורתי-מכשירי לא תוקף נונסטופ, תוך יצירת התמכרות הולכת וגוברת שיש לה מחירים עצומים לא רק פסיכולוגית ופיזיולוגית (באמת טוב לגוף ולנפש שלנו לשבת שעות ארוכות כמו-מהופנטים מול הפצצה של ייצוגים מופשטים?), אלא גם פוליטית: גבולות העיסוק התקשורתי-מכשירי הופכים לגבולות התודעה, הדמיון, השיחה, האדם עצמו. מהפיכת הניידים הפכה את האדם לתקוע מול לוח מודעות מנצנץ ונורא כל רגע מחייו, בלי יכולת להתנתק: מה שאנחנו רואים ושומעים חודר לעולמנו הפנימי, לחלומות שלנו, למכניזמים הרגשיים. קורא אותנו ומגיב על פי נוסחאות מוגדרות מראש לטובת המערכת. זה אסון אנושי וציוויליזציוני נורא, וזה אפילו לא משנה מה סוג ה”תוכן” שבו צופים: המדיום הוא המסר, והמדיום הוא האבסה בלתי בקולות ותמונות עד הרס והרג מנגנוני ההקאה וההתנגדות הטבעיים לשטיפת מוח, לכפייה ולכליאה.

ואל תתנו לי אפילו להתחיל עם פרסומות, שאנחנו נחשפים לאלפים או אולי עשרות אלפים מהן ליום (אני מגזים? כמה שמות של מותגים יש סביבכםן ברגע זה? תנסו לעשות ספירת מלאי. אני מהמר שיש לפחות כמה עשרות. וזה במציאות הפיזית, לפני שגללתם או התחברתם למשהו, או הקשבתם, או הלכתם ברחוב, או נכנסתם לקניון). ופרסומות זה הרבה דברים שונים, כביכול, אבל המדיום שלהן הוא תמיד קיומה של מציאות אלטרנטיבית פנטסטית, מופשטת, שבהדרגה, ותוך פעולה משותפת עם שאר המוסדות וההתארגנויות, מדיחה מתפקידה את המציאות הממשית כמלכת הקיום בהכרה שלנו. אני לא יודע אם כבר עברנו את הנקודה הזו או לא, אבל אנחנו בהחלט מתקרבים לנקודה שבה אנשים, בוודאי צעירים, יבלו יותר שעות בצפיה ביצירות מופשטות לצורך מניפולציה מאשר בהתבוננות עם כוונה במציאות האמיתית. ולא שמציאות ממשית של החיים והרחוב לא יכולה להיות כלי שרת של אידיאולוגיות מופשטות, אבל איכשהו, בגלל שאנחנו אנשים של חושים פיזיים מידיים, לנוכחות מציאותית יש השפעה פחות מרעילה מאשר לבדיות שמושכות אנשים מהדמיון לכל מני כיוונים של פחד נורא והבטחה לגאולה או הסבר אבסולוטי על העולם.

–

הדחיפה הטכנולוגית-תקשורתית לכיוון המופשט רק מתווספת לדחיפה האדירה, ההיסטורית, לכיוונים כאלה מצד המדינה, הלאום, המעמד והדת: אנחנו מאולפים מרגע הורתנו לראות את העולם על בסיס מפות מופשטות של זהויות ושייכויות שכולם נולדו בדמיון וחיות בעיקר שם. אנחנו לא רואים בני אדם באף מקום, רק בני אדם מסוג כזה וכזה וכזה, כולל עצמנו, כשהדומה והזהה בין בני אדם הוא הכל מלבד אלפית או מליונית האחוז של “שונות” נסיבתית ואקראית שאותה אנחנו הופכים לחזות הכל – בשירות מנגנונים פוליטיים שחיים וניזונים מהפרדה וסכסוך שאי אפשר ליצור בעולם שבו בני אדם מרוכזים בממשי. אפילו העיסוקים הבולטים של הזמן, כמו החלל והחיים האפשריים בו (טמטום מוחלט ולא רלבנטי לחלוטין לכל אדם חי כרגע, ובסבירות לכל אדם שיחיה אי פעם, מכיוון שהמרחקים הממשיים בחלל שמים ללעג וקלס מחשבות על “חיים” בין מערכות כוכבים שונות), או “גורל כדור הארץ” בשירות כת האקלים, שבמסגרת ההטפות שלה מובלע טריק עצום מימדים של הפשטה רעילה, כאילו תמונה של כדור הארץ, או סרטון על כדור הארץ, או מודל של כדור הארץ הם כדור הארץ (ולא יצירה חלקית ומוגבלת של בני אדם חלקיים ומוגבלים עם רעיונות חלקיים ומוגבלים כאלה או אחרים). סוג כזה של דחיפה למופשטות ראינו גם בקורונה, שבה גרפים ומודלים וסטטיסטיקות הוצגו כאילו היו המציאות עצמה, והיא מבטאת לא רק טריק של האנשים הטפשים והרעים ששולטים בעולם בנקודה זו, אלא טריק נצחי של עריצים: ליצור איזה מודל מופשט, איזה מערכת מופשטת וקוסמית של טוב ורע, ולטעון שהיא היא העולם. זה תמיד נשען על הפשטה (והיא תמיד מתיימרת להרחיב ולרומם, כלמעשה שהיא מצמצמת ומצמיתה).

התקשורת והטכנולוגיה, הטרנדים, המדינות, הדתות – הכל מושך למופשט. לעולמות הדמיון והבדיון. זה לא רק בגלל שיוצרים אותם אנשים עם כוח המצאה מופלא, אלא בגלל שביסוד כולם מונחת ההבנה שהרבה יותר קל לשלוט על אנשים שלא נמצאים פה, ותמונת העולם שלהם מבוססת על פנטזיות. הכל פוליטי, הרי. הכל הכל הכל, תמיד תמיד תמיד.

–

את הסקירה הקצרצרה שלי אני אעצור כאן, למרות שאפשר וצריך להמשיך איתה עשרות עמודים, עד שהרעיון יובן מעבר לכל ספק. אבל כאן, בפוסט הזה בבלוג שלי, אני רוצה לעבור לדבר שהוא בעצם העיקר עבורי, והוא ההכרח למרוד בדחיפה התרבותית והפוליטית לכיוון המופשט. הכרח וחובה שנוגעים לכל אדם, ובמיוחד לאלה שהחופש שלהם ושל בני אדם חשוב להם.

החיים העכשוויים רוצים שלעולם לא נהיה איפה שאנחנו, עם מי שאנחנו, עם מבט שפוגש מציאות קונקרטית ולא רעיון מופשט, דימוי, שורות כתובות מראש של דיאלוג, או כל דבר כזה. אבל אנחנו חייבים חייבים לזכור: החיים זה לא מה שהמכשירים משקפים לנו. הם לא רעיונות שמוזרקים לשיח בצורה יזומה על ידי ממסדים גדולים. הם לעולם לא דימוי. אנחנו לא דימוי ולא נקודה במודל או פרט סטטיסטי. לא אנחנו ולא אף אדם אחר.  

אנחנו חייבים חייבים להתנקות ולהתנתק מהדברים ששוטפים לנו את המוח וממלאים אותו בקולות ובתמונות שנוצרו בדיוק לצורך הזה, כלומר לא להשאיר מקום למחשבה ורגש אמיתיים וספונטניים. אם יש לקח פרקטי אחד מכל הפילוסופיה הזאת הנה הוא: תבלו פחות זמן, כמה שאפשר פחות זמן, ב”צריכה” של “תכנים” (כלומר בהיה פאסיבית בקולות ותמונות שמישהו ארגן כדי שתבהו בהם בצורה פאסיבית).

זה תמיד היה קשה להתעקש על הממשי: בני אדם מסוגלים לדמיון, נמשכים לדמיונות, וקל מאוד לפרוץ את הגבולות האישיים שלהם באמצעות הנטיות האלה. הפרעונים והנוצרים, היהודים והמוסלמים, הבודהיסטים והאמריקאים – כולם, ביסודו של דבר, אותו דבר. חיי בדיה מופשטת על פני ממשות, ואבדן נורא וחסר תחליף של חיים וחופש. אני רדיקלי בזה: איפה שצריכים להאמין במשהו – זה הכל אותו דבר. תנו לי פשטות נטולת מגוייסות של הדמיון או לכו להזדיין.

–

להיות בממשי שלנו לא אומר לא לראות את העוולות, את הזוועות ואת הטפשויות של העולם, ואולי בדיוק להיפך, מכיוון שכל הרעות החולות של העולם לא קורות במישור המופשט, אלא במישור הממשי. המופשט הוא בסך הכל הפלטפורמה שמאפשרת ומארגנת את הרוע על ידי יצירת הזדהויות מטומטמות וכוזבות, או התוויית קונפליקטים עקרוניים מטומטמים וכוזבים.

להתעקש על הממשי זה להתעקש לא רק על החופש שלנו, אלא על האדם, בצורה הפשוטה ביותר. איזה אדם? כל אדם. לא לכפות בשם אג’נדה; לא למכור שום דבר; לא לדרוש שום הזדהות; להיות בפשוט. איפה שיש אנשים ממשיים, ושיחה לא מזוייפת ולא מוכתבת לטובת הדחקת והכחדת רגשות ורעיונות עצמאיים וספונטניים, וארוחת צהריים אמיתית, ופרח, ושמיים, וצעקה אמיתית, ממשית, מול העוולות, הזוועות והטפשויות.

הויתור על שקר העולם המופשט הוא הדבר היחיד שיכול להחזיר לנו את כל הכוח שאיבדנו לטובת הממסדים וההתארגנויות של הכזבים המופשטים שלא משנה מה התוכן של השקרים שלהם, כולם מנסים לספר לנו שאנחנו לא מי שאנחנו מרגישים, שאנחנו לא יודעים כלום ושהעולם הוא לא מה שאנחנו רואים וחווים בחושינו, אלא ייצוג, סיפור, הפשטה בקולות, ותמונות, ואגדות.