אנשים שעברו איזו התפכחות משמעותית בחייהם מכירים את זה: הפרספקטיבה שלהם על המציאות עוברת מהפך. אנחנו לא מסתכלים באותן עיניים על המציאות, או על פיסות ממנה, אחרי שאנחנו מבינים שבעצם התמונה שראינו קודם הייתה חלקית או מעוותת באופן יסודי.

אנחנו מגלים בחיינו גם דברים מפתיעים לטובה על אנשים ומצבים קרובים ורחוקים, אבל אם אנחנו רוצים להיות אמיתיים אנחנו חייבים להודות שהפרספקטיבה שלנו נעשית אמיתית יותר בעיקר על ידי הכרה דווקא בדברים רעים, מפחידים ומעוררי בושה, אלה שלמדנו, או שלימדו אותנו להחביא, או להתחבא מהם. ראיה שלהם היא המפתח להוויה שלמה יותר, ומבט שלם יותר.

כשדבר שהיה מוסתר יוצא אל האור (ומטבע הדברים וההגיון, דברים רעים ומאיימים נוטים להיות מוחבאים הרבה יותר מדברים מעוררי שמחה וגאווה) אנחנו מכיילים מחדש את תפיסת העולם שלנו. דרך הבנה של נוכחות המקטעים מעוררי הפחד, הכאב והבושה במציאות שלנו ובסיפור שלנו, אנחנו מקבלים את עצמנו בשלמות גדולה הרבה יותר (וזו דו משמעות מכוונת).

–

הראיה הפיזית פוגשת את הראיה הרגשית

החיים במציאות הפוליטית המופרכת של המקום הטרגיקומי והעשוי בגסות ‘ישראל’ גוזרים עלינו סדרה כמעט אינסופית של שברוני (שברונות? שתי האופציות נשמעות לי סבבה) לב. ודווקא בגלל העובדה הזו, בגלל שהנוכחות של כל הדברים המבישים, המפחידים והמכאיבים כל כך בולטת וגוברת, מתחזק בהתאמה הפיתוי להסב מהם את המבט הרגשי. זה מנגנון מוכר מאוד, כמובן (מכיוון שעיוורון מכוון הוא לא פעולה קונסטרוקטיבית אף פעם, היא צריכה להיעשות באופן מטופש, וככל שהיא יותר חזקה ככה היא נעשית מטופשת יותר, וכנראה שזו הסיבה שהריאליטי והטלוויזיה הולכים ומעמיקים בטמטומם האבסורדי: הם ממלאים מטלה יותר ויותר קשה של הסתרה וכיסוי האמת).

מה שכן מעניין, או שווה להסב אליו את תשומת הלב, היא ההשפעה שיש לדרך מרכזית שאיתה אנחנו דוגמים את המציאות הפוליטית, קרי המדיה החברתית, על המנגנון הרגשי שלנו.

כשאנחנו גוללים בפיד שלנו, אנחנו רואים, כמעט בלי הפרדה, זוועות, תרחישים מפחידים ולעיתים אפוקליפטיים, קטעים קומיים ושטותיים, פרסומות שמעמידות פני קלות דעת נינוחה או נמרצות תלושה, או דאגה אמיתית למישהו – הכל מעורבב לחומר אחד אחיד שהוא לא החיים, או החיים שלנו, אלא ייצוג דחוס של מציאות אנושית מפולטרת ונבחרת שמוטח בנו בלי הקשר, שלא כחלק מאינטראקציה רגילה עם הסביבה שלנו.

מה קורה כשאנחנו סופגים את המטח הזה בלי הפסקה, שעות בכל יום, כמו שקורה לכולנו? איך זה משפיע על העולם הרגשי שלנו? על חוויית החיים שלנו באופן הכי בסיסי? איך משפיעה עלינו במובן העמוק הפעולה המוטורית, הנוירולוגית, הפיזיולוגית של חשיפה מתמדת לרצף עיסתי של נקודות קיצון רגשיות? אני חושב שזו שאלה מרתקת, ואני חושב שברור לכולנו, מניסיון עצמי ומאינטואיציה, שלהתנסות ממושכת כזו יש השפעה מקהה על הרגש והתפיסה.

זה מובן מאוד: כשאנחנו נחשפים למשהו מליון פעמים ההשפעה שלו שוככת, גם אם הדבר הזה הוא רצף אינסופי של הפעלה רגשית לכיוונים שונים ומנוגדים על ידי תוכן שנוצר ומתופעל בדיוק למטרה הזו.

אבל אני חושב שיש לתופעה הזו עוד אספקט שחשוב מאוד לדבר עליו משתי סיבות: אחת כי הוא מצליל את המחשבה, ושתיים כי הוא מחזיר את הדברים למקום שיש לנו שליטה בו. כי על הטכנולוגיה והעולם אין לנו שליטה, ולפעמים גם קרוב לבלתי אפשרי לשלוט ביד הנשלחת כמו מאליה אל המכשיר הסלולרי.

האספקט הנוסף הזה שאני מדבר עליו הוא המודעות שאנחנו יכולים להיות איתה לגבי המנגנון הרגשי שמופעל אצלנו, והבחירה להכיר בו ולהתנהל מולו בגלוי.

כי מה עושה החשיפה הרצופה האינסופית הזו לדבר שכבר קראתי לו במספיק שמות ולכולנו ברור מהו? היא מטלטלת אותנו בין פוזיציות רגשיות שונות אבל לא נותנת לנו להרגיש אף אחת מהן במלואה: הסרטון או הפוסט הכי חזק בפיד הוא זה שלא ראית (ולא תראי לעולם). זה לא רק החשש להחמיץ משהו, או תחושת חוסר המלאות וחוסר ההזנה התודעתית והרגשית שהיא חיונית לגלילה אינסופית, אלא היעדר הרגליים, או השורשים: אם אתה כל הזמן רץ אחרי משהו שאי אפשר להשיג, אתה לא יכול להרגיש את המשקל של עצמך, של האטמוספירה, של החיים, של הזמן.

אנחנו בנויים ונולדים להרגיש, והרגש הוא עיקר חיינו (יודגש: לא מלודרמה או תאטרליות, אלא הזרם הרגשי המתמיד שעובר בגופו של כל אדם חי, או כל יצור חי, ומכונן את המשמעות, הטעם והגוון של הכל). מה שאנחנו עושים (ואני לא אומר “נעשה לנו” כי חשוב לי להתייחס למה שכן נשלט על ידינו, ולשמר את הפרספקטיבה החיונית של היכולת להתמודד) בגלילה, שמערבת את היד והצוואר ומפרקי הגוף השונים והעין והמוח והלב וכלי הדם והמערכת החיסונית אנחנו מונעים מעצמנו מלאות רגשית, או עומק רגשי, כאלה שיש רק ברגש שמורגש מתחילתו עד תומו.

המרדף אחר ייצוגים תמציתיים של חיים, או כותרות של חיים, עושה את העולם הרגשי שלנו לכותרת של עצמו. ההפצצה ברגעי שיא מטמיעה בנו את הידיעה הכוזבת שהעולם הרגשי שלנו, או של בני אדם בכלל, מורכב מרגעי שיא (בין השאר באמצעות ההכוונה שלנו לצרוך ולייצר רגעי שיא מפוברקים בלי הרף). אבל רגעי שיא בלי ההכנה שלהם, בלי הרגעים המתים והלא מוגדרים שקדמו להם, בלי ההתפוגגות לתוך וההשתלבות עם הדבר הבא שיקרה או לא – הרגעים האלה הם חסרי משמעות, חסרי חיות. הם פרודיה על רגש והיפעלות רגשית. לא רק שהם לא הדבר עצמו, הם אנטיזתה שלו. כי ברגש אמיתי יש תנועה אמיתית, לא צפויה ולא ניתנת לשחזור. כמעט הייתי אומר: אי אפשר לצלם את זה, ואם אפשר לצלם את זה, זה לא זה.

–

הנקודה של מה שאני רוצה לומר כאן, אם לבטא אותה ישירות ובבהירות (אחרי שעברנו את הדרך ההכרחית אליה, זאת אומרת), היא שהנזק הישיר שהגלילה האינסופית דרך נקודות קיצון רגשיות גורם לנו אולי מוכר כבר (כמו סטרס, עייפות, שינה פחות טובה, רגיזות, מחשבה לא ממוקדת), מדובר טיפה, אבל ממנו, לדעתי קל יותר להתעלם. כולנו מרגישים עמידים יותר ממה שאנחנו באמת כשאנחנו עושים דברים שהם לא טובים לנו אבל גורמים לנו הנאה, או משהו מספיק דומה להנאה כדי שלא נשים לב.

אבל מה אם נחשוב על מה שנלקח מאיתנו? מה שאנחנו מפסידים? לא רק הזמן, שהוא כל כך חשוב בפני עצמו, אלא גם הדבר שבאמת עושה אותנו מי שאנחנו, ומחזיק את הכוח לעשות אותנו למי שאנחנו יכולים להיות?

מה אם אנחנו מבינים שהרשתות פוגמות ביכולת שלנו להרגיש?

–

אם לחזור לרגע למקום שבו התחלתי את הטקסט הזה: הדרך שלנו להתפכחות, להבנה טובה יותר של העולם וקבלה שלמה יותר של עצמנו (דו משמעות מכוונת) עוברת דרך הסכמה לראות את מה שהחינוך שלנו וההתניה הסביבתית שלנו, או הפחדים והבושה שלנו, דוחפים אותנו לא לראות.

בהקשר של מציאות ישראל המופרכת, שבה מוטחות בנו בלי הרף כותרות ותמציות רגשיות של דברים סותרים, אנחנו צריכים להתעקש להיות עוד רגע, עוד קצת, עם מה שמכאיב, מבייש ומפחיד. לעצור דווקא שם.

אם נסרב, או נתחיל לסרב, או נהיה בתודעת סירוב לתהליך הבריחה הרגשי הזה למחוזות האסקפיזם הוירטואלי (שגם הטלוויזיה שותפה לו, אם כי באופן טיפה אחר שאתייחס אליו בעתיד), ואם נשים לעצמנו כמטרה להרגיש במלואם את הרגשות הלא זוהרים, לא מיוחצנים, לא מצולמים, נטולי כותרת, עתירי רגעים מתים ולא מובהקים שהם המפתח האמיתי היחיד לגדילה, אז נוכל להרגיש בצורה אמיתית יותר גם את הרגש האמיתי שמעורר בנו טקס הבריחה הזה עצמו.

כי לא רק מהמציאות אנחנו בורחים, אלא ממה שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו בורחים.

אם לא היינו כל כך בורחים ממשהו לא היינו טבועים כל כך בחוויה רגשית שהמהות שלה היא היעדר רגש (שלובש תחפושת של רגש, אבל הוא רק סימולציה מעובדת שלו). כדי להבין ממה אנחנו בורחים, ולמה, אנחנו צריכים להסכים להרגיש את הדבר עצמו. בלי לפחד מהמסקנות שלו, או אפילו להתעסק איתן.

אם יש משהו כל כך יסודי בחיים שלנו, במציאות הפוליטית והתרבותית שלנו, שהוא כל כך עקום שאנחנו חייבים לבלות כל כך הרבה מזמננו בבריחה ממנו, אולי כדאי שנתחיל להתעסק בו, ולא בכיסופים הכוזבים למשהו שהתנאי הראשי לקיומו הוא היותו אשליה בלתי מושגת.

–

אם לא ניזהר, הקופסאות הטכנולוגיות שלנו יבלעו אותנו כליל. אנחנו כבר בחצי הדרך לשם. המזור היחידי לזוועה, באופן שרק נשמע פרדוקסלי, הוא להסכים לחוות אותה.