(בפייסבוק שלי כתבתי אתמול)

גבר מזרחי במיטב שנותיו, יש שאף יאמרו לא בלתי נאה בדרכו הנונקונפורמיסטית, יושב בנחת ושותה שייק אסאי, בננה ומנגו בפינת רחובות מיתולוגית של העיר הלבנה.

איש אחד מתקרב בהליכה עצבנית משהו לכיוון השולחן שלו. כמו תשובה משמיים לעיסוקו של אותו גבר מזרחי בדייטה כמושג סוציו-פוליטי, המתקרב נראה כמו ראש צוות תוכנה בחברת הייטק גדולה.

היושב בשולחן חושב לרגע שהמתקרב בא להגיד לו שלום מהוירטואליה, כמו שקורה לפעמים, אך עד מהרה מתברר שתכלית ביקורו הנחפז אחרת.

הוא ניגש לשולחן, ובלי לומר מילה הוא לוקח את הטלפון הנייד של שותה השייק ובוחן אותו. זה הטלפון שלי? הוא שואל, ספק את עצמו, ספק את הגבר היושב, ספק את הכושלאמא של עצמו.

אפשר לשאול לפני שנוגעים לאנשים בדברים, אומר שותה השייק בנחת, מנסה להושיט לקוף הדייטה ענף לרדת מהעץ.

לפני רגע ישבתי פה, הוא עונה תוך שהוא מחזיר את הטלפון לשולחן, ומסיים במחווה ממחזה שהיושב בשולחן כבר לא מעוניין לכתוב: הוא לוחץ על משהו בשעון החכם שעל ידו הדבילית כדי שיצלצל וייתן לו ידיעה סופית: השלו הטלפון על השולחן, או לאו. משהו סופי וטכנולוגי, עם דייטה וחיווי צלילי וויזואלי.

משנכזבה בלשותו הוא נפנה והולך לו, מפטיר מעין גניחות קטנות של אינדבדואל שעושה בעצמו מעשה סדום לא לגמרי רצוני.

היושב המשיך לשבת, ולקח את הטלפון ביד

–

תארתי סיטואציה שהייתה באמת בצהרי אתמול בבן גוריון דיזינגוף, ואת הזעם שלי על ההתנהגות הגסה של אותו אדם תיעלתי לשפה, שהיא הכוח שלי (או הכוח המדומיין שלי, או שניהם). מול סיטואציה כזו קשה שלא לתהות: אם הייתי יושב בדיוק באותה נקודה עם עור בהיר, זקן היספטרי ושעון חכם (לצד האוזניות התקועות תמיד באוזניים והקורקינט החשמלי, ההמצאה הכי סימבולית לאוננות הנרקסיסטית באמצעות צרכנות וטכנולוגיה, מתמציות הזמן שלנו) על היד שלי, האם אותו מאבד-טלפון היה ניגש אלי באותה גסות שבהתעלמות? או שאולי, ברגע של לחץ הוא קרס מנטלית למקום הישרדותי שמזהה בלי שום כיסוי את הדומה לי עם המגן עלי, ואת השונה ממני כמאיים עלי? אני יודע מה האינטואיציה שלי אומרת.

אני גם יודע שאי אפשר באמת לדעת אף פעם, וגם את זה צריך לזכור. אבל אני הכי יודע שסוג כזה של סימון גבול נורמטיבי על בסיס מראה הוא מאבני היסוד הקיומיות של המקום הזה, וחלק בלתי נפרד של הנסיון האישי שלי.

להעלות את הנקודה הזו, לפיכך, הוא אקט של אמירת אמת מבחינתי: אמת ביוגרפית ואישית, ואמת פוליטית וקולקטיבית. במסע שאני עושה בחיי לבירור האמת מתוך השקרים שסופרו לי, אני לא יכול להחמיץ עד כמה שני העולמות אצלי, האישי-משפחתי והציבורי-קולקטיבי, שזורים אצלי, ועד כמה הנרטיבים בהם דומים.

גם בבית וגם בחוץ לא רצו לומר לי אמת מעולם, והפעולה הפוליטית והפסיכולוגית החזקה ביותר, בשתי הזירות האלה, הייתה למנוע ממני אמונה בעצמי, או חיבור עם הכוח שלי.

–

החיים לא אמורים להיות ככה (אני מנסה ומשתדל להחזיק בתפיסה הזו למרות שיש לי מעט מאוד ראיות להציע כדי לתמוך בה). כדי להאמין בעצמו, או להאמין לעצמו, האדם לא חייב לשים את כל עולמו המוכר, פחות או יותר, תחת חקירה קשוחה. אפשר לגדל בני אדם בצורה מיטיבה יותר, כלומר חופשית ונדיבה וחומלת יותר; אפשר לאהוב אותם. זה לא באמת בלתי אפשרי.

לא שמישהו מאיתנו מגיע אי פעם למשהו כלוח חלק: המרכז הרגשי שלנו, הזכרון והמהות שלנו נבנו מתוך אינטראקציה רגשית עמוקה עם הסביבה, וטעינו בדרך, ויש לנו סודות וחרטות, אבל האם באמת נגזר עלינו לחיות בהסתרה אלימה של העבר, כלומר של החלקים בעצמנו שאנחנו לא רוצים להראות, וחיים בחרדה מצמיתה שייחשפו? האם באמת אין לנו ברירה אלא להשתמש בניסיון הרע שלנו כדי לא לראות את הטוב באנשים אחרים? לא, לא. זה לא נכון. אל תשאלו אותי איך אני יודע. אני יודע.

–

אני עוזב סיפורים אישיים ומשפחתיים כמו שאני עוזב סיפורים לאומיים: פעם העזיבה הזו מהירה יותר ופעם זו. בשני המקרים, בשני המישורים, ברור לי לגמרי, ורק נעשה לי ברור יותר עם הזמן, שהאמת היא הדרך היחידה עבורי לקבל את עצמי, ושאני חייב להשתמש באמת שכבר קיבלתי כדי להשיג עוד אמת, בעקשנות רדיקלית שרואה בתהליך הזה דבר דומה מאוד להכרח קיומי.

עבור מי שמורדים (ומורדים, נזכיר רק מי שחייבים למרוד, כלומר מי שהסיפור המקובל לא השאיר להם מקום לחיות ולתפקד כבני אדם; מרד זה מקום קשוח מאוד לחיות בו), ייצוב העצמי הוא שם אחר לערעור החברה, או המשפחה, או הממסד. אולי זו אחת הסיבות שממסדים פוליטיים מרושעים (ומשפחות רעילות בכלל זה) משקיעות מאמץ אדיר בפגיעה באמונה של נשלטיהם ביכולתם להבין את המציאות, כלומר לבטוח בחושיהם, בשכלם ובמצפונם.

זו תעודת הביטוח של הממסד הזדוני. אנחנו מבינים בחוש, כשאנחנו עושים משהו רע, שאחת ההגנות הכי אפקטיביות שלנו היא שלילת האוטונומיה, או תחושת הכוח והרישיון של מי שפגענו בהם להבין את הסיפור נכון – כלומר הפוך – ולמשוך מתחת רגלינו את המצע הכה מפנק (עבורנו) של השקר.

הורה שפוגע בילד יספר לו שהוא פגום ולא חכם, ולא כשיר להבין את המציאות. ממסד פוליטי שמדכא ומדיר קבוצות אנושיות יעבוד כדי להנחיל בחבריהן את האמונה מקצצת הכנפיים שהם לא נועדו לעסוק בדברים באמת, שזה לא בשבילם, שיש רמות של מציאות שהם בכלל לא אמורים לעסוק בהן.החבלה האיומה הזו בדימוי העצמי היא אחד הטריקים הכי בטוחים בארסנל של הבורגנות וההון בבואם לדכא את הפועלים והעניים: אתם כשירים לעשות פוגרום ולירות במישהו במחסום. אתם לא כשירים להבין את השיקולים שמאחורי הקלעים, כלומר את תמונת האמת של המציאות (עצם ההבנה שיש תמונת אמת שלא מניחים לך לראות, ומצפים ממך שתסכים עם זה שאתה לא כשיר לראות, יש בה כדי להטריף את הדעת).

–

שבוע שהתחיל ברצח ילדים בעזה הסתיים במצעד דגלים, כאילו מדובר בתחרות בין שני סוגים של סדיזם: אחת מכנית ואליטיסטית, משמיים ומכונה, שניה מיוזעת ומלוכלכת, מרחוב וידיים ורגליים. בשני המקרים הכוונה זהה: ליצור ‘הרתעה’. כלומר לגרום לבני אדם אחרים לפחד ממך, ולהתנהל מולך מתוך פחד מפגיעתך הרעה.

על הסדיזם במציאות, כמו שתיארתי קודם, חייבים להוסיף שכבה של עכירת נקודת המבט ושלילת היכולת של הנשלטים להאמין בכוחם להבין את המציאות. כך, כשאומרים שרוצים להשיג ‘הרתעה’אומרים בעצם: לצד השני יש תאוות נקם ודם בלתי נשלטת, ולא טיעונים מעולמות אנושיים מוכרים. אי אפשר להידיין איתו. האחר הוא חיה רעה. האחר הוא מפלצת (תארו לכם תרבות שמספרת שאתם מפלצות, ומתנהגת אתכם כמפלצות; גם בזה יש כדי להטריף את הדעת, וגם היא נלקחת מראש בחשבון. אין שום מסתורין בפסיכולוגיה האנושית).

–

כמה שהאנושות חיה בסרט שהיא התקדמה מאיפשהו לאיפשהו, מאיר עיניים לראות כמה הטקטיקה הזו עדיין רווחת. סימון הזולת כמפלצת כדרך לשלול ממנו קול ותוקף פוליטי. הציונות חיה מזה, ובעצם לא עושה שום דבר אחר: שיווק היעדר האנושיות של הערבים היא נכס הייצוא העיקרי של ישראל. ומכיוון שהדברים אף פעם לא נשארים קונקרטיים, השיטה משווקת כשיטה: אם יש סוג אחד של אנשים שהם מפלצות ואין להם טענות לגיטימיות בטוח שיש עוד.בלתי מחוסנים, מזרחים, שמאלנים, אירופאים, רוסים, סינים, מוסלמים (מלוכלכים ועניים, לא עשירים בגלימות, את אלה אנחנו אוהבים והם דוגמא לזה שגם מפלצות טבעיות יכולות להשתקם בהדרכה ופיקוח נאותים, או לפחות עד שישמיעו טענה פוליטית משמעותית ויחזרו שוב לעמדת מפלצות).

כעסתי כשאותו אדם ניגש אלי לשולחן שבו ישבתי, וחטף את הטלפון ביד גסה לבדוק, מול עיניי, בלי לשאול ובלי להסביר, אם גנבתי לו את הטלפון. בנקודה הזו במסע שלי לשחרור ברור לי במה דברים אמורים, ועל מה הכל יושב. אין מסתורין, כאמור.

ובגלל שכל כך הרבה ברור לי וקניתי לעצמי אמת, כלומר את עצמי, במאבק ממושך, ההשפעה של התנהלות כזו מולי כבר הרבה פחות מערערת. בצירוף מקרים (אם יש כזה) השבוע הייתי צריך להתמודד, שוב, עם האשמות מחרידות ומעליבות מבית, וגם בהן מצאתי הרבה פחות כוח עלי.

כשיש לך אמת, כלומר את עצמך, לא צריך להתגונן בזעם ואין מקום או צורך בשנאה, ואפילו לאכזבה כבר בקושי יש במה להיאחז. שום דבר כמעט כבר לא פרסונלי: התיעוב שחשים הוא לפרקטיקה, לאמונה הקלוקלת, להסדרים ולנורמות שמאפשרים ומנציחים שכפול אינסופי של הסדיזם והטראומה, ועושים לה לגיטימציה מחודשת כל הזמן.

חופש הוא במידה עצומה חופש מתדמית ודימוי שלך כמו שיצרו אותם אנשים אחרים, שזה משהו כמעט אף פעם לא עושים בכוונה טובה (כשאנחנו אוהבים מישהו אנחנו רוצים שייהנה, כמונו, מהיופי והחן שלו או שלה, אנחנו לא עסוקים בהינדוס התודעה שלהם: אין לנו שובל של עקבות להסתיר אחרי פשע).

ככה הכל מתחבר: אמת, אהבה, חופש, ביטחון. הכל מהות אחת. בסוף השבוע הזה אני מודה לעצמי על עקשותי הרדיקלית. ואני שמח שמי שכאן איתי, כאן איתי.