ארבעה ימים חלפו מאז נודע דבר מותה של יעל גרינברג, קרבן אחת מפרשיות האונס המזעזעות שעלו אי פעם לפני השטח בישראל. מותה והזכרון הקולקטיבי הנורא שהציף מחדש היה נושא העיסוק העיקרי של הרשתות הישראליות במחצית הראשונה של השבוע. במחצית השניה של השבוע הנושא נשכח כליל והתודעה הישראלית עברה להתעסק בשני נושאים שונים לגמרי לכאורה: סבב הדמים הנוכחי בין ישראל ליישות העזתית הקטנה והחלשה שהיא מכה באכזריות כבר 75 שנים, והאירוויזיון, או ליתר דיוק: הופעתה של נועה קירל באירוע הפאן-אירופי המפוקפק בעליל הזה.

אפילו במבט חולף קשה להחמיץ את הסימבוליזם הזועק בין האונס בשמרת למערכות ה”הגנה” של ישראל (קרי: מערכות לשימור שלטון האפרטהייד, העליונות הגזעית והחומה הפסיכו-פוליטית בין יהודים לשכניהם ולעולם). המערכות האלה קרויות בשמות פורנוגרפיים באופן קומי: כיפת ברזל, שרביט קסמים, וגם סתם חץ (נשק שחודר ופולח), והן יוצרות מעבר נושאי מושלם למדי בין שמרת למיניות שנועה קירל משדרת בשם הציונות או לא, בצורה לגיטימית או לא, על הבמה בליברפול.

החיבור בין מילטריזם לאלימות מינית גברית כל כך שחוק ומובן מאליו שכמעט אין צורך להזכיר אותו: יהלי סובול הנהדר כתב לפני 31 שנה את השורות

“כל החבר’ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי
אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי”

ב’כל החבר’ה’ סינגל הבכורה של מוניקה סקס, שהרבה אנשים בחרו לצטט השבוע, ובצדק. בלי קשר לכמה סובול צדק, הישראליות, תחת לחצי התפרקות, מנסה להיאחז בנוסטלגיה מרגיעה של ביחד ושפיות, ושירים ישנים מעולים במתן אשליה שכזו.

לפני שנזנח כליל יחד עם נושאים אחרים של צדק ואמת, ההיתוך של גבריות עם צבאיות והמשמעויות ההרסניות של ההיתוך הזה על נפש הגבר והחברה היה נושא לא בלתי משמעותי בעולם שלפני ההשתלטות המוחלטת של תאוריות מגדר ולהט”ב על התודעה של המעמדות יצרני התוכן הגבוה והנחשב (קרי: השמאל הממסדי). פרק יוחד לנושא הזה ב’חופש. מניפסט’ – פרק  שוויינט, תאגיד התקשורת הממסדי בישראל, פרסם בשלמותו עם יציאת הספר, בקטע מוזר (אם לחצתםן על הלינק, אל תחמיצו את תגובה 5).

–

זה החלק של נועה קירל והאירוויזיון שנותן לשבוע הזה את הטוויסט הקינקי, או לא באמת קינקי, אלא מעניין ומזמין דיון קצת פחות מובן מאליו. ברצף האירועים והתנועה הקולקטיבית של התודעה הישראלית (נשארנו עם נוודים נטול בית, למען האמת. ארחיב על זה בהזדמנות), האירוויזיון ונועה קירל מכניסים לתמונה מימד אחר של יחסים בין המינים ושל מיניות.

כי נועה קירל, כדרכן של פרפורמריות בימינו, שרה תוך כדי מופע שמרפרר לאלמנטים של ספריפטיז וסאדו-מאזו, ואולי גם קצת מין קבוצתי: בקיצור סקס כמו שעושים אותו באמריקה. הביקורת על ההופעה של נועה קירל מתרכזת גם היא באספקטים הפרובוקטיביים-מינית של ההופעה שלה ונכון, בביקורת הזו יש גם סממנים פטריארכליים (כי הגוף שלה שייך לה, תודה) וגם גרעין של אמת (כי למה זמרת צריכה להיות סמל מין בכל הכוח), אבל נניח לדיון מעט משעמם הזה עכשיו. אני רוצה להתרכז בדבר שהוא המעניין באמת עבורי, והוא סוג המיניות ואופן המיניות שנועה קירל, כשגרירה נאמנה של זמנה, משדרת.

אבל לפני זה, כטיזר, הנה סם סמית’, הזמר האוסטרלי שביטל את הופעתו בישראל לאחרונה:

והנה ביונסה

והתשובה במהופך: נועה קירל

–

כפתיחה לדיון הספציפי הזה אני רוצה לציין שאני לא חסוד או צנוע במיוחד בשום מובן שהוא: אני מרגיש בנוח עם עירום וחופי נודיסטים הם מקום שהיה כיפי עבורי. אני גם סבבה לגמרי עם עירום בתרבות פופולרית. כלומר הביקורת שלי לא מתחילה ולא מסתיימת בקריאה לצניעות: אני הייתי שמח אם הייתה תחרות שירה שמתקיימת בעירום מלא, או אם אפילו האיוויזיון עצמו היה מתקיים בעירום מלא של כלל המשתתפות והמשתתפים. עם זה הייתי לגמרי סבבה. לא בטוח הייתי צופה כי הצילום והבימוי והתאורה כנראה היו מחריבים את זה, אבל הייתי סבבה עם הדבר כדבר.

יש משהו אחר שמפריע לי בסוג המיניות הספציפי המוחצן הזה שנועה קירל מיחצנת (שמדונה בטח הייתה אחת הסדנקיות שלו, אי אז באייטיז): זה לא מרגיש כמו מיניות. זה מרגיש כוחני, מאולץ וכפוי. כאן, דינג-דונג, האירוויזיון מתחבר לי לפרשיות האחרות שהיו בתודעה שלנו השבוע: אונס (קבוצתי, מתמשך, מחושב וסדיסטי באופן מפלצתי) ומלחמה.

כי מה שהמוזיקה הפופולרית של הדור הזה חוגגת על הבמות ובקליפים הוא בכלל לא מיניות, זה הקטע. זה לא אהבה חופשית ואפילו לא סקס חופשי. זה משחק מחושב על דברים שנראים מיניים, או הם מיניים בצורה סטריאוטיפית או פורנוגרפית , אבל לאמיתו של דבר אין בהם בכלל נשמה וגוף – חומרי יסוד הכרחיים של אירוטיות אמיתית.

סוג הפרפורמנס הזה משתמש בסימבוליזם סקסואלי ובחשיפה והסתרה, או פתיחה וסגירה, מאפיין בולט של דיאלוג מיני בין בני אדם, אבל הוא משתמש בהם בצורה מכניסטית ולא ספונטנית: זה לא מיניות, זה סוג מאוד מאוד נמוך של שיווק. זה דבר ראשון. שיווק כמו שעושים אותו באמריקה, רוצה לומר. כזה שמתייחס לבני אדם בצורה בהמית וליניארית ועובד על פי הגיון מגונה שניתן לתיאור כך: אישה זה סקסי; אישה לבושה פחות זה יותר סקסי; אישה לבושה פחות וזזה זה עוד יותר סקסי; אישה לבושה פחות וזזה בתנועות שמחקות סקס זה עוד יותר סקסי; אישה לבושה פחות שזזה בתנועות שמחקות סקס ועם אביזרים של פטיש ורפרנסים למין קבוצתי זה טירוף של סקסיות.

מיותר לציין: אף אדם בעולם לא באמת חושב ככה: סקסיות ומיניות כל כך הרבה יותר עשירות ועדינות ורבות-רבדים וניואנסים מזה. אנשים הם לא רובוטים שמגיבים יותר חזק ללחיצה יותר חזקה. זו תפיסה פגומה מהיסוד של אנושיות. בעולמות האנושיים גירוי גס, מניפולטיבי ומכוון מרגיש כמו אונס. התודעה שלנו היא קצת כמו איבר בגוף. היא ממש לא אוהבת פולשנות אלימה ולא מוזמנת.

הדבר השני, שמפריע לי אפילו יותר, הוא שעם הצגה מתמדת של מיניות גבולית, כלומר כמעט סקס וכמעט עירום אבל אף פעם לא ממש הדבר עצמו, מה שחוגגים הוא לא שחרור, אלא ריסון. כלומר נועה קירל, לצורך העניין, בכלל לא מייצגת שחרור מיני אלא את ההכרח לעטות תחליף פלסטי וחוסר יכולת להיות שם באמת. העיקר בהופעה פרובוקטיבית של זמרת מהדור הזה הוא לא מה שרואים אלא מה שלא, ולא יראו אף פעם, כלומר את הגוף והנפש שלה באמת. זה לא היחשפות ואומץ, אלא דימוי, או סימולקרה של היחשפות ואומץ. או במילים אחרות: זו פחדנות לשמה והתחפשות למשהו שאתה או אתה לא באמת.

התחפושת שגבר שם על עצמו כשהוא לובש מדי חייל ומה שזמרת פופ לובשת על הבמה, בהקשר הזה, לא מאוד שונים. בשני המקרים מדובר בלקיחה לקצה של סטריאוטיפ מגדרי ואובדן העצמי בתוכו (לקול תשואות ההמון, כמובן).

המיניות אינה מינית, והפרובוקציה היא כלא.

כפרה על נועה קירל, כי היא מהממת באמת ומוכשרת באמת. חראם על נועה קירל כי התרבות לא משאירה מקום לזמרות מסוגה להצליח אלא באמצעות התמסרות מוחלטת לתכתיבי השיווק האמריקאי הדורסני.

הכוכבים של הזמן הזה מרגישים יותר חלשים, מעוכים ונטולי אותנטיות ככל שהם יותר כוכבים.

–

אני רוצה לחזור רגע לסוגיית העירום האמיתי שאינו נוכח, וההצגה של “סקסיות” שמקבלים במקומו. כי העירום האמיתי הוא הדבר היפה באמת והשלם באמת, ולהסתיר אותו בגלימות וכיסויים זה בדיוק כמו להסתיר אותו ב(ממש מעט) לטקס ופלסטיק, וגישה סגורה ומכונסת שמתחזה לפתיחות גדולה.

העירום האמיתי, הלא מבויים והלא מוצג היה ונשאר בשורה אמיתית. עירום כזה לא מאפשר להתחבא. עירום ממשי שמאפשר לזולת מפגש אמיתי עם הגוף שלנו, הוא לא דבר שעושים בביטחון של שחקן מקצועי על במה. בעירום כזה – שבכלל לא מחייב התפשטות מבגדים –  יש פחד, יש מבוכה, יש אומץ, והוא הרבה יותר מעודן והרבה יותר שלם ואנושי מהמודלים המעוותים שמנסים להנחיל לנו ולדורות הצעירים בכוח, באלימות, בכיבוש התודעה בשם ממסדי הון עצומים שנוח להם, כל כך נוח להם, שנהיה רובוטים צפויים וקלים להפעלה עם כפתורי הדלקה וכיבוי מובנים לכל דבר.

(גם על זה שהאירוויזיון הפך להיות במה בלעדית למדי לא רק לשיווק אמריקאי אלא גם לבורלסקה של מיניות ‘אחרת’, כלומר הומוסקסואלית, רצוי בשילוב אלמנטים של סאדו-מאזו, והדבר הזה הוא הקול של אירופה הרשמית והממסדית – גם על זה יש מה להגיד, אבל זה ייעשה בסופ”ש אחר, כחלק מההתייחסות למקום הבלתי פרופורציונלי בעליל שהעיסוק במגדר ומין בצורתם המופרעת/גרוטסקית מחד או אקדמית ועבשה מאידך תפס בתרבות שלנו, בהובלת הממסדים).

–

מיניות אמיתית חייבת לכלול מפגש אנושי, ופתיחות אנושית, וביטוי של אנושיות. היא לא יכולה להיות פלסטיק, ואם היא פלסטיק היא לא יכולה להיות מיניות (יש מעט דברים פחות סקסיים בעולם ממועדוני חשפנות או חשבונות OnlyFans).

אני רוצה לסיים עם קליפ משיר שאני אוהב מילדות ממש, קודם כל בגלל המלודיה המופלאה שלו, אבל גם בגלל מה שראיתי בשנים האחרונות, כשגיליתי את הקליפים של ז’נט. בקליפ הזה למשל, כמו בכל הקליפים שלה, בקושי רואים חתיכת עור שלה. היא לא רוקדת בשום צורה מהונדסת; היא עומדת ושרה, ומסתכלת למצלמה.

ואיזה כוח יש לה, ולזה.

כי רואים אותה. רואים אותה שקוף. היא לגמרי שם, גלויה וחשופה כמו שאף זמרת מתאמצת מהזמן שלנו לא מתקרבת להיות, ולא להיות יכולה להיות. והאומץ הזה להיחשף, בפשטות ובישירות, יחד עם היופי הבלתי מנותח וכובש הלב שלה, החן האנלוגי האדיר שלה, יוצרים אמירה שיש בה כל כך הרבה יותר מיניות וסקסיות וחשק וחיים, ואהבה.

הניתוק של מיניות מהחיים? זה לא מיני. זה שיווק, וזה אמריקה, וזו תפיסת עולם של חומות ומלחמות. אינשאללה נראה אותה מתה וחולפת בקרוב.

אנחנו לא רוצים ולא מתכוונים לוותר על האנושיות שלנו בשום רגע בחיים ולא רוצים להצטמצם לשום אמירת פלסטיק, תודה.