1. תודעה מעמדית 

אני בן של פועל ופועלת. מעולם לא הייתה לי סיבה לחשוב על עצמי דבר אחר: העבודה של אבא שלי (מתקין אלומיניום בבניין) הגדירה את ילדותי וחיי משפחתנו, במידה רבה, וגם אותו. אמא שלי, כשעבדה כפקידת קבלה או משהו דומה לזה, למרות חיבתה העזה לספרים, גם כן לא חשבה על עצמה משהו אחר. היינו משפחת פועלים בעיירת פועלים שמצבה היה לא רע יחסית: יקנעם של שנות ה80 וה90 הייתה מקום בטוח, נינוח, וכמעט בלי מצוקה חומרית. גם עושר לא היה, לפחות לא כזה שרובנו הגדול נתקל בו, ובוודאי לא עושר ראוותני. הייתה איזו מהוגנות של חברת אנשים שעובדים למחייתם בעבודות מובנות ומתקבלות על הדעת (פועל, מורה, שוטר, איש קבע, מסגר, בעל מכולת). יקנעם של ילדותי, שהתאפשרה בזכות הערכים של העשורים הראשונים לקיום המדינה, לפחות עבור החברה היהודית, הייתה התגלמות מוצלחת למדי של חזון סוציאליסטי: לא היה שוויון כפוי, אבל כן היה דמיון נסיבתי רב. לא היה אינטלקטואליזם לשמו, אבל גם בערות לא הייתה.

אבא שלי גדל, אם לא בעוני (כי זו הגדרה קשה ומסמנת), אז לפחות בדלות ובדוחק, בחיפה של ימי הצבע. אמא שלי עלתה עם משפחתה ממרוקו בגיל צעיר לאותה מציאות של עיר שהייתה עיר פועלים קלאסית בימים ההם. 

מעולם לא חשבתי על המונח ‘תודעה מעמדית’ לכשעצמו, ואפשר להניח שאם הייתי נתקל בו לפני שנים הייתי מתייחס אליו בצחוק: זה היה נשמע לי, קרוב לוודאי, כמו תעמולה קומוניסטית. אבל הייתי גדוש תודעה מעמדית, גם מבלי לדעת את שמה. האנשים שראיתי בטלוויזיה, הרהוטים והמנומסים, לא היו אני, אבא שלי, אמא לי או מישהו ממשפחתי, על בטוח. הם היו אנשים אחרים, עם עולם אחר, ותרבות אחרת, והם הכירו את לונדון ופריז כשהמושג של טיסה נראה לנו, בזמננו ובמקומנו, כמו חלום רחוק. 

גדלתי כבן של פועל, והמציאות הזו הגדירה אותי פוליטית לשארית חיי. אני מרגיש כל כך מבורך בה.

2. תודעה מזרחית 

על הנושא הזה, השלוב לגמרי בתודעה מעמדית עבורי כמו עבור המוני ישראלים אחרים, כתבתי רבות, אז אפנה ללינק או שניים תיכף. בהקשר של הפוסט הזה אני רוצה לכוון לעניין השוליות של המזרחיות: פועלים, כמו מזרחים, ובוודאי פועלים מזרחים, מעולם לא היו בלב העיסוק התרבותי או הפוליטי במדינה הזו (לנצח צרכני המדיה, החיילים והמצביעים, אף פעם לא מכתיבי הטון או המדיניות, האטסטרגיה או המסגור).

איכשהו, גם בימים שבהם פּוֹעֲלוּת הייתה לגיטימית מבחינה תעסוקתית ואפילו פוליטית, התרבות הישראלית, (אולי כמו כל תרבות אחרת אי פעם) ידעה לסמן לטוב ולרע מי מייצגים ומדבררים אותה ומי לעד נידונו להיות מסומנים ומוגדרים על ידה בצורה פאסיבית, בלי להרשות שהפרספקטיבה שלהם תהפוך לנקודת התייחסות קולקטיבית מקובלת. אני מצרף שלושה לינקים למיטיבי לכת (או אסירים, או בעלי המון זמן פנוי) לפרספקטיבות מזרחיות שלא נחבטו עד דק: 

המלכה מתה, תחי המלכה על יומיים ישראליים בין מות אליזבט לכלה הפרועה ועומר אדם; מהי ציונות ולמה הנושא המזרחי הוא כזה טאבו עבורה (כותרת שלא צריך לבאר); ואחרון חביב, הפוסט הויראלי ביותר בכל שנות פייסבוק שלי ישראל השניה, אלק (ששותף 5600 פעמים רק מהחשבון שלי, ועוד אלפי פעמים במקומת אחרים שבהם פורסם), על הנסיון העצוב של הליכוד לכלוא את המזרחיות בתיאורים ובמופעים המגונים והסטריאוטיפיים ביותר שלה לצרכים אלקטורליים ותדמיתיים.

---

התודעה הפוליטית שלי, העולם הרגשי שלי, בכל מובן שבו הסתכלתי החוצה ופנימה תוך שקילת היחסים שלי עם העולם ושלו עם עצמו ואיתי – כל זה נעשה על רקע הפועלות והמזרחיות שלי ושל משפחתי. הקטע היפה הוא שזה תמיד כך – כולנו יצירים של נסיבות פוליטיות שמוצא ומעמד משחקים בהן תפקיד מהותי. אבל יש בישראל קבוצה אתנית אחת שמקבלת פטור מהשיוך האנושי הכל כך מובן מאליו הזה. כתבתי גם על זה.  

3. השפה כקו תוחם 

עכשיו אני מגיע לדבר שבאמת רציתי להגיד בפוסט הזה, והוא היותה של השפה ביטוי מובהק של מוצא ומעמד.  גם זה, כמובן, נשמע מובן מאליו: ברור שהשפה היא מסמן של מוצא ומעמד, נכון? ובכן, כן ולא. כי בדיוק כמו שמדברים על שבטיות, על היעדר רציונליות או על סתירות פנימיות מובהקות במערכת האידיאולוגית, אני לא יודע איזה קסם קורה אבל  באופן גורף למדי ישראלים אשכנזים ושמאלנים בטוחים לגמרי שכל הדברים האלה תקפים רק לגבי ביביסטים, ורצוי ביביסטים מזרחים. הרחבתי על זה בקישור האחרון לפני החלק הזה, ואני מזכיר את זה כאן כי המציאות שאני נתקל בה, בצורה די בוטה, היא חוסר מודעות קיצוני לכך שאופן דיבור מסויים, וסוג דיבור מסויים, של אנשים מסויימים, הם מאפיינים זהותיים. 

בישראל השפה הלבנה-אשכנזית, מאופן ההגייה עד אוצר המילים, מהדקדוק עד המכניקה הטיעונית והאסתטית, היא שפה מזוהה מאוד (אל תאמינו לי, תשאלו מזרחים, חרדים, ערבים או אתיופים). אני לא מתכוון בשורות האלה לצחוק על הגייה אשכנזית או תל אביבית מאנפפת או מלפססת, זה ממש לא העניין כאן. העניין שלי בפוסט הזה הוא

היצירה של עולמות שפה לולייניים ומיוחדים לעצמם שכל תכליתם ליצור תיחום פסודו-אינטלקטואלי על ידי מראית עין של מורכבות יוצאת דופן; של מסובכות כמעט נשגבת; של מסתורין שאין לתארו ואין לגשת אליו אלא לאחר הכשרה ממושכת שכוללת רכישת אוצר מילים ורעיונות נפרד ושונה לגמרי מהשפה המקובלת, תוך שרבוב רמזים לתובנות על תובנות קודמות, מורכבות וטמירות בעצמן.

השפה הזו, שמתחזה לכלי רטורי שמאפשר תחכום ומורכבות, היא בעצם מכשיר פוליטי של סימון והפרדה: מי שייכים לאליטת המשכילים והנאורים (ולפיכך המוסריים והראויים לכוח פוליטי והון כלכלי), ומי לא שייכים לשכבה הזו, ולכן ראויים לנישול, סילוק ולעג.

מאפיניי השפה הזו שאני מדבר עליה הם רבים וניתנים לתיאור ולבידוד בקלות יחסית: ארכנות, סרבול שלא לצורך, כיסוי המשמעות במקום חשיפתה, ולא פחות מכל אלה העמדת הצגה של היעדר עצמי, כאילו הכתוב אינו דיבורו הסובייקטיבי של אדם ככל אדם, אלא העלאתה על הכתב של מחשבה על-אנושית, כזו שנהגתה בידי כוחות גדולים וצומצמה בקושי לשפת בשר ודם, וגם זה באופן אצילי שבקושי מותיר עקבות של המאבק ההרואי להמשגה לשונית סטנדרטית (גם זה חלק מהדה-פוליטיזציה של הלובן הישראלי, ואולי של הלובן בכלל, אבל נניח לזה כעת).

סגירה ותיחום הם מושגי מפתח של הטבע האנושי אולי, ומפתחות עצומים של ההוויה הישראלית, שבעלות על אדמה ומוניטין הם יסודות קיומה ותודעתה. ואנחנו חיים בעולם אבסורדי שבו אקדמיות ואקדמאים, למשל, מדברים בשפה שכלל אינה מובנת לשאר בני האדם, גם אם הם לפעמים עושים מאמץ להסביר את עצמם בשפה הלא נאותה הזו. במקום שהשפה תמלא את ייעודה כגורם שמחבר בין בני אדם (ואפילו ממעמדות שונים, חזיז ורעם!), היא הפכה למכשיר של התבדלות ודיכוי (כמובן שרק צד פוליטי אחד אשם בזה: הצד שיש לו כוח, מוסדות וכסף).

4. דוגמא 

בפוסט שפרסמתי על שלמה ארצי מישהו הגיב כך:

בטח אתחרט על זה, אבל בסדר

יש איזה קונספירטור פופולארי שכותב כאן, ומכיוון שהוא מאוד רהוט הוא משרטט יפה מאוד חלק מהאופן שבו פרשנות קונספירטיבית עובדת, את מה שהופך אותה למושכת – וכן את האופי ההרסני הבסיסי שלה. אתן שלוש דוגמאות מהשבוע האחרון, אבל כולן פועלות על פי אותו מנגנון שנקרא לו סינקדוכי.

סינקדוכה היא צורת ייצוג שבה חלק מייצג את השלם – הידיים העובדות מייצגות את האדם הפועל כולו, למשל. עם זאת, המחשבה הקונספירטיבית מייצרת סינקדוכות עם עודף סימבולי. כלומר, בעוד הסינקדוכה לרוב מייצרת מצביעה על נתק מסוים בין החלק לשלם. אצל הקונספירטור, החלק הקטן חושף את השלם במלואו. החלק הקטן רווי במשמעות.

אלו הדוגמאות: שלמה ארצי (ורק שלמה ארצי, לא ברוס ספרינגסטין או לאונרד כהן או חמי רודנר או גידי גוב, רק שלמה ארצי) מייצג באופן מוחלט את התחלואים המשורגים יחדיו של הקפיטליזם העולמי והציונות האשכנזית. שנית, בדימוי – שכמובן מתברר כמזויף – נראה רמטכ”ל צבא אוקראינה עונד צמיד עם צלבי קרס עליו. מה שמוכיח שרוסיה צודקת במלחמה שלה. שלישית, איזו אמירה שולית שממוקמת עמוק בתוך שיח רפואי, שנאמרה בידי נציגת פייזר, מוכיחה מעבר לכל ספק שהחיסון לא עובד ושהכל היה הונאה לשם “שליטה” “בנו”.

המשותף לצורות הפרשנות הזו היא פרנויה. היא מתחילה בתחושה (במקרה של השיח התרבותי, שלמה ארצי “לא מרגש” את הכותב). הפראנואיד מבחין בפרט כלשהו, שמשלים את תמונת עולמו. הבעיה, כמובן, היא שהמציאות מתפרקת לרסיסים: מצד אחד, כל פרט קטן מחזיק עכשיו משמעות עצומה, אינסופית כמעט, שחושפת את המערכת. כאן מתקיים הגילוי (זה הרגע המאני של הצורה הזאת).

זהו גילוי שנשען על אינדיבידואליות: הוא תמיד עומד *בניגוד למה שכל העדר חושב*. עכשיו, מעבר לכך שיש כאן חוסר הבנה מוחלט באיך שידע ומחשבה עובדים, הבעיה היא חמורה יותר. גם הגילוי עצמו עומד על רגליים רעועות: קל מאוד לפרק אותו, לחשוף את הכשלים הבסיסיים בפרשנות.

וזו אפילו לא הבעיה החמורה ביותר. הבעיה היא שמה שהקונספירטור מגלה זה את חוסר היכולת להבין את העולם. זהו מין גרסה אפוקליפטית של סוקרטס (או, פשוט, סופיסט שטועה לחשוב שהוא אידיאולוג), חכם מכל אדם שכן הוא יודע שלעולם עצמו אין משמעות. הקונספירטור הרי מאמין שמשקרים לנו, עובדים עלינו, דופקים אותנו, בכל צעד ושעל. שאסור להאמין לכלום, פרט לעצמנו. ומכיוון שההוכחה נמצאת ממש שם, על היד של הרמטכ”ל או במלים של איזה זמר פופ, הרי שכולם מסתובבים עיוורים בעולם – פרט לו.

הצורה הזאת, משכנעת ככל שתהיה ברגע הראשון, לא מובילה לשום מקום. זה השלב הדפרסיבי של הצורה הפרשנית. אחרי הגילוי, אחרי שקוראים את הטקסטים המשכנעים, הרהוטים, תחושת ההבנה מתפוגגת. אם לעולם אין משמעות, כולם משקרים לנו, וכל פרט קטן נושא איזה אמת כמוסה, החוויה אינה של גילוי והתגלות אלא של אובדן אוריינטציה וכאוס. וכאן האופי האינדיבידואלי והחתרן של המחשבה הקונספירטיבית מתבטא בהרסניותו הרוחנית והפוליטית.

קשה מאוד לקטלג אותי כאוהד את הסדר הקפיטליסטי והפוליטי הקיים. ועם זאת, לפעמים נדמה לי שאחת הסכנות של המחשבה השמאלית היא בניסיון למצוא סיבה נסתרת המניעה את העולם. האמת היא שהבעיות אינן עלומות, אלא די גלויות. אנחנו לא צריכים להעיר אף אחד. כולנו מרגישים על בשרנו את העולם הזה. זה לא הופך את הבעיות לפשוטות יותר, אבל הדרך לפתור אותן עובר בכיוון שהפוך מפרויקט פירוק המשמעות שחלקים רבים מדי מהשמאל *והימין* מתבוססים בו.

ברמה האישית, הבסיסית, אני נזהר כמו מאש מאנשים שמציעים פתרון, תשובה, הארה – בפוליטיקה, באהבה, בחיים. בסוף, כפי שאומר הפילוסוף, הסוד הוא שאין כל סוד. העולם הזה, גלוי ועירום ונטול עומק, מוטל לפנינו. אנחנו *כבר* מוטלים לפנינו, חשופים. לכן, ורק לכן, בגלל חוסר העומק הבסיסי של הקיום האנושי, חוסר המקוריות שלו וחוסר האותנטיות שלו, אפשר בכלל לחיות (ביחד).

אני מביא כאן את התגובה הזו ככתבה וכלשונה לא כי היא חשובה מאוד, ולא כי הכותב שלה חשוב מאוד, אלא כי היא מייצגת היטב את המאפיינים הסגנוניים שאני מדבר עליהם. קשה להבין מה בדיוק המחבר רוצה לומר (אם כי מבינים שהוא מתכוון למשהו רע), אבל הוא כותב בהרבה מילים, חלקן מרשימות על פניו.

האבחנות שלו כאילו דקות, הטון כאילו מדוד והגישה כאילו הומניסטית, אבל התובנות גורפות, האבחנות טוטליות והמסקנות כמעט דמוניות: הכותב שהוא מתייחס אליו באנינות כה רבת מעוף וטקס (כלומר סחבק) הוא קונספירטור ופרנואיד שסובל בנוסף ממאניה-דיפרסיה. הממ.

אני לא אעשה כאן ניתוח מפורט של כל הכשלים הקומיים בתגובה הזאת, אבל הסוף די קורע. אחרי שקבל עלי מרות מחמת שאני מציע, כביכול, עולם חסר משמעות (הו לא!), הוא מסיים במסקנה שרק חוסר העומק, המקוריות והאותנטיות של החיים מאפשר לחיות יחד. אם יש מישהו מקוראי או קוראותיי שיודעים להגיד מה ההבדל המעשי בין חוסר משמעות לחוסר עומק, מקוריות ואותנטיות בחיים אנא צרו איתי קשר.

מבקרי הנמרץ גם גם מאשים אותי בסינקדוכיות יתרה (לצד סימבוליזם עודף), אבל מסנקדך במלוא הרצינות שתיים או שלוש דוגמאות מדברים שכתבתי כדי להציג פיענוח מלא ושלם של דמותי.

התוכן, אין צורך לומר, הוא באמת קשקוש מחונטרש. אבל הסגנון – בחוסר מודעות מושלם, הכותב מספר לעולם שהוא מבין היטב איך צריך להישמע מבקר תרבות ישראלי נוקב: אשכנזי.

–

אין לכם מושג בכמה כאלה כבר נתקלתי, ונתקל כל מזרחי שניסה להגיד משהו על משהו. יש בביקורות הקוטלות האלה יומרה לאנינות, לאינטלקטואליזם, לדקות הבנה, לידענות ובקיאות. לאמיתו של דבר הן כלום מלבד טקס גירוש שדים פריבילגי (או שכתבה לי מישהי בדיון על התגובה הזו: “סטנדרטים”).

5. למה אני כותב כמו שאני כותב

אדם כמוני מייצג אנטיתזה שלמה למה שהמקום הזה התכוון ליצור: אם זה מזרחים פריפריאליים ציוניים, מסורתיים וצייתנים, או אינטלקטואלים (לבנים, בבקשה) חרדתיים וקפואים שכלואים בתוך לולאות הנונסנס המנותק של עצמם, ולא מסוגלים להגיד משפט אחד בעל משמעות בשפה שאדם פשוט, אולי אפילו פועל, יכול להבין. המבחן העליון בעיניי של רעיון בעל תוחלת – מבחן האדם הפשוט – נחווה בדיוק הפוך על ידי המעמד הזה. עבורו, אם אדם פשוט יכול להבין את המילים שלו מדובר בכישלון (מגה-סינקדוכי). הבנה כזו פירושה שהאסכולה לא נסוגה מספיק מהחיים לתוך מתחם שפה ורעיון מבודד מספיק, שזהו הביטוי הלשוני לפריבילגיה מתעליינת וחבויה בארמונותיה.

עבורי, הבנתיות מירבית של ההתבטאות שלי לא רק שאינה מכשלה, היא תנאי בל יעבור. היא גם שומרת עלי מריחוף לתוך אינטלקטואליזם צנצנתי, חף מחיים וחף מרגש. הנה, כתבתי מורכב, והבנתם כל מילה.

המסר שאני מהגג הוא מרדני ומהפכני, וכמובן שהוא בא לידי ביטוי גם בביקורת על הריק של שלמה ארצי (שמחבב, כמו המבקר שלי, מילוליות מרובה בלי קמצוץ רגש ואמת).

אני חסר כבוד כלפי מוסדות ומסורות מכל הסוגים והמינים, כולל ובמיוחד אלה של ניתוח תופעות תרבותיות וחברתיות.

אני כותב על תרבות בכוונה מלאה ובעונג גדול. ואני עושה זאת תוך השפה שלי מסרבת להיכנע לטרנד המדיר, התוחם והמסמן, ונשארת ישרה, פתוחה ומובנת גם כשהיא נושאת את הרעיונות הכי מורכבים ופרובוקטיביים שלי. זה לא מקרה. אני בן של פועל. מזרחי.