כמזרחי יליד הפריפריה, בן להורים ממעמד הפועלים הכי פועלי שיש, יש מעט דברים שמביאים לי את הסעיף כמו יומרות לקבוע מהי “ישראל השניה” ומהי התודעה הפוליטית הנכונה עבורה.
בסבב הנוכחי של פרשיות נתניהו האינסופיות, עם התזוזה למחוזות הגרוטסקה והאבסורד של הימניות הישראלית בכלל, גם מתושבי הפריפריה נדרש מעתה מאמץ מיוחד: לא רק שעליהם לתמוך בליכוד בעיוורון ולשנוא ערבים בלהט, הם גם צריכים לירוק על עיתונאים ושמאלנים ולקלל את כל העולם ואישתו בשפה המזוהמת ביותר שהם מצליחים לגייס.
בבית הספר היסודי שבו למדתי ביקנעם מעולם לא סיפרו לי שדרישת הסף עבורי כדי להיחשב בן פריפריה אמיתי היא להתאבד עם כל מנהיג שיהיה לליכוד ולצרוח ולקלל שמאלנים וערבים. ייתכן שהייתי חולה בשיעור הספציפי שבו לימדו את זה, אבל הדעת נותנת שהייתי שומע על כך בדיעבד, לו היה השיעור הזה חלק מתוכנית הלימודים.
גם בבית הכנסת “רבי מאיר בעל הנס” המרוקאי, שבו ביליתי רבות משבתות ילדותי ונעורי, הדרישה לירוק ולאחל מחלות ומוות לא הייתה חלק מסדר התפילות הרגיל. בבית הכנסת הזה, יש לציין, פגשתי כמה מהאנשים החביבים, הנחמדים, המנומסים והמקסימים שפגשתי בחיי. מעולם לא ראיתי מצידם התנהגות דומה לזו – וכמעט כולם היו ילידי מרוקו שהגיעו לישראל בגלי העלייה של שנות החמישים והשישים.
מנין, אם כך, מגיעה הדרישה מתושבי הפריפריה להיראות, לחשוב, להישמע ולהתבטא כמו קריקטורה של כפריים נבערים ואלימים מסרטי תעמולה גזעניים? יכול להיות שהדרישה הזו מגיעה כי זו רמת הטיעון וההתנהגות הנדרשת כדי להגן על ראש הממשלה הזה, והליכוד הזה?
אולי הגיע הזמן שנשאל – ממש אנחנו בני הפריפריה שמסרבים להיכנע למודל המפגיר של הליכוד – האם יכול להיות שהליכוד והימין הישראלי מכשילים בכוונה את הפריפריה הישראלית כדי שתושביה יהיו בורים כועסים? האם האינטרס הפוליטי של הליכוד מחייב את השארת הפריפריה הישראלית, קרי עיירות הפיתוח לשעבר, המאוכלסות במזרחים לרוב, במצב מתמיד של הרעבה תרבותית ופוליטית?
הליכוד טוען שאין כיבוש ושיום אחד הוא יספח את יהודה ושומרון. נניח שהתוכנית המטומטמת הזו, האפרטהיידיסטית, יכולה להתקבל על דעתו של אדם חושב כלשהו. אבל אפילו בתוך גבולות הקו הירוק, מה יש לליכוד להציע לישראלים? שנאה ויריקות? קללות לאשכנזים ומפא”י? תיעוב למשפט וחוק? קפיטליזם חזירי של מקורבים וקרובי משפחה?
לליכוד אין שום דבר להציע לתושבי ישראל, בוודאי לא בעידן השולל והסיאוב של נתניהו, שחוץ מאת עצמו מעולם לא קידם שום דבר בשנות כהונה אינסופיות. אפילו ההיפך נכון: בשנותיו בשלטון כל הבעיות של ישראל הפכו אקוטיות: התחבורה, הרפואה, החינוך, יחסי חילונים דתיים, יחסי מרכז פריפריה, מזרחים אשכנזים, ימנים שמאלנים ותדמיתה הבינלאומית של ישראל, ברקע המוכנות שלה להוציא לפועל כוח קטלני מול כל אתגר או איום, יהיו אלה הבלתי מאיימים והמוצדקים ביותר.
אבל לליכוד אין מדיניות, ולא נשארו בו אנשים חושבים. יש בו רק רובוטים שמדקלמים את הסיסמאות שהמנהיג מכתיב להם, אותו מנהיג בדיוק שלצורך המשך כהונתו חייבים לעשות את אותה ישראל שניה מפגרת ואלימה, יורקת וצווחת.
הצ’יזבטים שמפריחים עכשיו כל מיני דוברי ימין בגלוי ובמסווה, כאילו זו הפריפריה הישראלית ואלה קולותיה האותנטיים, אינם רק פרשנות, הם גם הוראה. טינופת שנועדה לסמן ליושבי הפריפריה הישראלית מהו תפקידם ביקום הפוליטי של הליכוד. כזה ראה וקדש. ככה צריך להיות.
כמזרחי שגדל בפריפריה ומעולם לא שכח את עלבונה ואת זרותו (המסויימת אך בלתי ניתנת לטשטוש) בתל אביב הלבנה, אני רוצה להציע תזה אחרת למחול היריקות והשנאה של ה”תמיכה בנתניהו”. תזה פשוטה בהרבה: דומה נמשך לדומה. אנחנו רואים את האנשים שתומכים בנתניהו, ואת האנשים שהוא מוקף בהם: כולם עשירים מופלגים או פעילי שנאה גזעית ומעמדית עם תפיסת עולם מטומטמת ושטוחה להחריד. זה נתניהו. זה מה שהוא מקרין, זה מה שהוא מושך.
הקהל שנמשך לנתניהו, רוצה לומר, מאיר במדוייק לא את הפריפריה הישראלית, אלא את דמותו שלו, ואת חזונו עבור הפריפריה הישראלית: שונאת, מסכסכת, מתחבלת, אחוזת דמיונות מתעתעים ושוחרת מותרות ומדנים. זה על נתניהו, כל זה. לא עלינו.
אלון מזרחי. קרדיט תמונה: קובי קלמנוביץ’
–
טור הפרידה הלא בלתי אירוני שלי מהארץ, ולא רק בגלל שהוא לא פורסם. עם תמונה שלי כי כפרה עלי
פורסם במקור כפוסט בפייסבוק בתאריך 01/12/2019