שוב ושוב ושוב ושוב, פעם אחרי פעם אחרי פעם, השאריות ההולכות ונמוגות של השמאל הישראלי מספרות לנו את אותו סיפור: אם רק נסכים לקצץ קצת לעצמנו את הכנפיים, אם רק נסכים לשתוק קצת על דברים, אם רק נסכים להביע את הביקורת שלנו תוך עטיפתה בטונות של אהבה ואהדה לצה”ל ולשאר זרועות הביטחון, אם רק נדאג להבהיר שאנחנו בעד שוויון בעיקר משום שאנחנו מבינים שבחירה במילים של שוויון עושה אותנו בני יהודים יפים ומוסריים הראויים לפריבילגיות הבלתי נגמרות שלהם – אם רק נתנהג ככה, כמו ילדים טובים ציונות, אז – אז – נוכל להשפיע על המציאות.
שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. בכל הזדמנות. בכל מבצע, בכל גילוי, בכל התלקחות, בכל גירוש, בכל טיהור, בכל בחירות, בכל בוקר ובכל ערב, המסר הוא אחד: אנחנו נשקר לעולם, לציבור הישראלי ולעצמנו שאנחנו מאמינים במה שאנחנו לא אומרים, ואומרים מה שאנחנו לא מאמינים בו, וכך נקבל כוח להשפיע.
וכך, נושא הכיבוש ירד לחלוטין מסדר היום, כמו כל מאבק עקרוני על כל עניין עקרוני. נותרנו רק עם ברושורים קסומים ואזהרות פסודו-לייבוביצ’יות על מה עלול לקרות (ולא כבר קרה, חלילה. בעולמו הדמיוני של השמאל הציוני שום דבר לא קרה אף פעם).
ההסכמה להמליך את בנט, סער, גנץ וליברמן, הפשיסטים המוצהרים, תמורת הרשאה לעסוק בכמה עניינים פקידותיים תוך התחייבות לסתום את הפה בכל עניין עקרוני מביאה את המגמה הזו לשיא.
אני לא חושב שאי פעם בתולדות העולם מפלגות הצטרפו למפלגות שהן ההיפך הגמור מהן, לפחות על פי יחסי הציבור, תמורת שום דבר. תמורת אוויר חם. עם הסכמה מראש ולתמיד לא לעסוק ולא לדבר על שום דבר עקרוני, קרי: ההפרה הסיטונית והמתמשכת של מדינת ישראל את זכויות האדם של הפלסטינים.
כל מה שהיה צריך לעשות עכשיו זה לתת לימין להתבשל במיץ של עצמו. רוצים נתניהו? רוצים כיבוש? לא רוצים לדבר עם אף אחד? רוצים עימות עם ארה”ב והאג? קחו, בבקשה. אל תבואו אלינו שנציל אתכם. פאקינג אמרנו לכם שלשם זה הולך. אבל לא. הם רצים רצים, מתחת לאלונקה, כדי לשאת ולשאת את הציונות החולה עוד ועוד קדימה, אל אופק של אש ודם וטמטום ועיוורון.
אבל זו לא רק פחדנות מעוררת קבס שבה נוהג השמאל, או מה שנשאר ממנו: זו גם אובדנות וויתור מראש על כל יומרה לשנות את המציאות או להחזיק בכוח.
כי הדרך היחידה עבור ליברלים ישראלים להגיע לעמדת כוח היא על ידי גיוס הערבים וחבירה אליהם. אבל גיוס כזה וחבירה כזו יכולים להיעשות אך ורק אם יש אמונות ופרקטיקות חד משמעיות של שוויון ושותפות. אבל בשמאל לא יכולים להחזיק ולקיים שוויון ושותפות: החזקה כזו בעקרונות אוניברסליים תנתק אותם מעטיני החלב של הציונות ומשאריות סבלנותו של הקונצנזוס.
אז בשם שמירה על שאריות הסבלנות של הקונצנזוס הפשיסטי, ונגד הציווי הפשוט של ההומניזם – לעמוד לצד החלש והמוכה – השמאל בוחר לסתום את הפה בעניינים שהם לא רק הכי חשובים, אלא הם היחידים החשובים: כמו שאמרתי כבר בכמה הזדמנויות, הכיבוש הוא הסוגיה הפוליטית היחידה בישראל. היחס לפלסטינים כ”אחר” הבלעדי של הציונות הוא הסוגיה הפוליטית היחידה של המקום הזה. כל השאר רעש רקע, וממילא שום מאמץ רציני באף תחום מדיניות אחר לא יכול להיעשות, ואכן לא נעשה, בזמן שכל האנרגיות והקשב הלאומי מוקדשים אך ורק לכיבוש. אך ורק.
עוד לא הוקמה “ממשלת השינוי” וכבר האיוולת העמוקה של הנוסחה המאפשרת אותה מתגלה במלוא עוצמתה כשיאיר לפיד מברך את כוחות הביטחון ומנהיגי השמאל, או שאריות השמאל, או מה שפעם היה השמאל, ממלאות וממלאים את פיהן מים. כדי שתוכל לקום ממשלה שבה התפקיד שלהן יהיה שולי, וגם בה יהיה עליהן לסתום כדי לא לעצבן את השותפים, וכשברור למדי שזמן לא רב אחר כך הן יושלכו לעזאזל בדרך לקואליציה כלל ימנית גדולה.
זה היה יכול להיות עידן הפריחה הגדולה של השמאל הישראלי. פריחה של בהירות והתעקשות על אמת ועקרונות: אמרנו לכם שהדרך שלכם מובילה אתכם לאסון. אמרנו לכם שהכיבוש חסר תוחלת. אתם מחריבים את מדינת ישראל. אנחנו לא נהיה שותפים לדיכוי הזה, ונפרוס את חסותנו על מי שיסרבו לקחת חלק.
אבל אין כזה דבר פה. כולן וכולם שטופי ציונות שאכלה כל שארית של הגיון ומוסר כמו חומצה נוראית.
לסיום: בקשה. קראתםן את “חופש. מניפסט”? חיבבתםן (או יותר)? אם תרצו להשקיע איזה דקה שתיים בדירוג או בכתיבת המלצה באחד מהאתרים אני ממש אעריך את זה. אפשר בלינקים האלה למשל:
או בכל מקום אחר שאתן מכירים ומתאים לזה. התרשמויות וחוות דעת של קוראות וקוראים הן המנוע העיקרי של תפוצת ספרים היום, וממש אודה על השתתפותכםן בזה.