בשבוע שבועיים האחרונים הילדה שלנו הרבה פחות מעוניינת להיכנס לגן מבעבר. בכל התקופה שבה היא כן הולכת לגן, היא אף פעם לא הייתה ילדה שמתקשה להיפרד. הבדיחה שלנו הייתה שהיא מגיעה לגן ושוכחת מאיתנו לגמרי, רצה פנימה ולא מסתובבת להגיד שלום אפילו. ישר מתערבבת באווירה ובחברים וחברות שלה. זו השנה הרביעית שהיא מבלה זמן בפעוטון או בגן, ואני לא יכול לזכור רצועת זמן משמעותית שהייתה לה בעיה להיפרד.

לא מדובר בדרמה גדולה: הילדה הקטנטונת הזו היא מה שהיא, כלומר ילדונת. דברים השתנו ועוד ישתנו אצלה, ויש כל מני פאזות בגדילה ובחיים והכל בסדר. רוצה לומר: הנושא שלי כרגע הוא לא מה ולמה היא מרגישה (שזה דבר שמאוד קשה לפענח אצל אנשים בכלל, ואצל ילדים רכים בפרט), אלא איך אני מגיב למה שהיא מפגינה, ומתוך זה, מה תפקידי כהורה בכלל.

–

כי שמתי לב לאיזה דבר. כמו שכל הורה שקורא פה בטח יודעת, שהחיכוכים הגדולים עם הילדים, לפחות בשנותיהם הרכות, המצבים שמעלים הכי הרבה מתח ואינטנסיביות רגשית הם בהתנהלות מול גופים ומוסדות. אולי אני מגזים וזה לא עד כדי כך ברור לכולם, או במילים מפורשות כאלה, אבל אני משוכנע שהמצב דומה בהמון משפחות.

ועל רקע התובנה כמה טעון המפגש של הילדים הקטנים עם המוסדות, וכמה אנרגיה מושקעת בזה, ובשעה שאני מנסה לשכנע את עצמי שאני בונה אופציה עתידית אמיתית לחינוך ביתי, נוחתת עלי ההכרה המצמררת למדי שבתקופה שלנו מופעל לחץ אדיר על ההורות להצטמצם כמעט לגמרי לתפקיד של תיווך בין הילד למוסדות של העולם הפוליטי.

תחשבו על זה רגע: תחשבו כמה משאבים נפשיי וגופניים וכמה מאמצים אתם משקיעים רק בזה שהילדים יגיעו לבית הספר, וייצאו ממנו, ויקומו בזמן, ויתארגנו, ויחזרו, ויכינו שיעורים, ויהיו מוכנים לאיזושהי מטלה – –

אני לא בטוח שאני יודע לכמת את זה במספרים מוחלטים או יחסיים, אבל גם מתוך ההורות הלא ותיקה שלי אין לי ספק שהמאמצים שמקדישים הורים בימינו לכינון המפגש של הילד לא עם החיים כפי שההורים מבינים אותם אלא עם המוסדות של הזמן (וכל מוסד, תמיד, הוא בראש ובראשונה פוליטי) הם גדולים מאוד.

במובן הזה ההורות והילדות בעידן המודרני אולי גרועות מהילדות וההורות בעידן הצמיתות שבו ילדים הוכשרו לעבודה מתוך זה שעבודה הייתה כורח הישרדותי. מוסד החינוך בעליל אינו כורח הישרדותי, והתכלית שלו היא אחרת לגמרי, ופוליטית בעיקרה: תפקידו לייצר טיפוסים פוליטיים נוחים למדינה. מכך נגזרים תפקידיו, מכך נגזרת לשונו ותפיסתו את שליחותו. אני בטוח שאני לא מפיל פה אף אחד מהכיסא.

ככה יוצא שברמה המעשית חלק ניכר מעבודת ההורות מוקדש לאריזת הילד באופן שיהיה נוח וקל לפס הייצור הפוליטי במפעל לנפשות רכות לתפעל אותו. ההורה עושה את עבודת ההכנה והריכוך, והמוסדות עושים את המעיכה והליטוש.

אנחנו מתנהלים בכל הלחץ של הבוקר, ההתעוררות, הבגדים, האוכל, הנסיעה – לא כדי שהילד ילמד משהו על עצמו, או על העולם, ולא כדי שייהנה, או שאנחנו ניהנה מהזמן איתו, או מישהו. אנחנו עושים את זה כדי שלמערכת יהיה קל לייצר תודעות פוליטיות רצויות בצורה מרוכזת.

אנחנו חושבים שהילדים לא יודעים את זה? בטח שהם יודעים את זה. והם גם יודעים שאנחנו יודעים שהם יודעים את זה, ועושים את עצמנו כאילו המטרה של המוסד החינוכי אחרת (בפרשנות הקלה והרווחת: כדי שאבא ואמא יוכלו ללכת לעבודה ולהגשים את עצמם כיצורים פוליטיים שכבר עוצבו לגמרי בתבנית של המערכת).

אני בנאדם ער ומודע פוליטית שלא מרשה לעצמו לשקר לעצמו באופן מודע, ואני לא יכול שלא לראות את האספקט הזה מתקיים בלקיחה שלי את ילדתי לגן, ולא יכול לומר שהוא לא מעיב עלי.

–

כל זה, במקביל, העולם שלי והמחשבות שלי, שמיכאלה, הילדה שלנו, לא שותפה להן, וכמובן לא יכולה להיות שותפה להן בגילה הרך. לצד האמת שאני מרגיש ואני מנסה לבטא בדברים שלי כאן, עבורה, לגן ולהליכה אליו, לשהות בו וליציאה ממנו יש מאפיינים ומרכיבים אחרים שהם בלתי מובנים לי, כמו שההתבוננות שלי לא יכולה להיות לגמרי מובנת לה.

מה שכן מובן לגמרי לה אצלי, ולי אצלה (וכמובן אותו הדבר עם אמא שלה), הוא הצבע הרגשי של הדברים, כלומר: איך אבא ואמא שלה מתייחסים לקושי שלה, כשהוא עולה, בייחוד בהקשר של הבאתה והשארתה במקום אחר, שאינו איתם, מתוך צורך שאינו שלה ואינו מובן לה (מושג השעה המדוייקת והמשמעות הפסיכית שעולם המבוגרים המודרני מעניק לו הרי לחלוטין בלתי מובן בגילאים הרכים האלה: עבורם ההורים מתנהלים מול משהו שרירותי לגמרי).

גם אם אני יכול להעמיד פנים עבור הילדה שלי שההשארה שלה בגן היא דבר סביר ורגיל בסך הכל (ולפעמים זה אכן כך), אין סיכוי שאלמד אותה שהקשיים שלה מול הדבר הזה הם דבר לא חשוב, לא נכון, כזה שאין לו מקום ואין בשבילו זמן.

כשאני מרגיש שמיכאלה באמת נהיית עצובה בדלת הגן, ולא רוצה להיכנס, או עדיין לא רוצה להיפרד, אני מרגיש שאני חייב למצוא דרך להשאיר אותה איתי עוד קצת זמן. אני חייב שיהיה לה ברור שגם בעולם של דברים שרירותיים ומוסדות, אבא שלה שם את הרגשות שלה לפני העולם והסדרים הפוליטיים שלו: אני מחנך אותה לאינדבדואליזם. אני מלמד אותה שהיא (כמו כל אדם אחר) חשובה מכל כלל ונורמה, ושאבא שלה יודע את זה.

–

צריך להיזהר גם עם אידיאות נשגבות מדי: אתה לא רוצה ילדה שקוראת לאבא שלה שיציל אותה כל פעם שעוברת בה תחושה לא נוחה. יש צורך באיזון עדין, אבל בעולם שלי, בתפיסה שלי, עדיף ילדה שיודעת שהיא יכולה לחרטט קצת את אבא, או לסמוך במאה אחוז על זה שישמע אותה, מאשר ילדה שמרגישה שהכללים של העולם קשיחים לגמרי, ושכדי לשרוד היא צריכה להחניק כל עצב שהיא חשה. זה נורא. הרי גם ככה המוסדות והממסדים של העולם חזקים בצורה פסיכים, והאנשים כל כל חלשים ומבולבלים לעומתם.

–

הילדה הזאת לימדה אותי לסמוך עליה. לא הייתה פעם אחת שהיא התלוננה ובכתה ולא התגלה שהיה משהו שבאמת הציק לה. אני, מצידי, מהשניה שהיא נקלטה ברחם אמה, הולך בתחושה שהיא מושלמת והכל נכון אצלה. כמובן שבדרך טעיתי וכעסתי סתם אבל איכשהו יצא שתמיד האמנתי לה, ובה. אני חושב שהאמונה הזו של הורה בילד כל כך חשובה עבורו, ואני חושב שעולם שבו כל כך הרבה מהתחום שבין ההורים לילדים נעשה כחלק ועל רקע תיווך מול המערכות השרירותיות, התחושה הזו של הילדים לא יכולה שלא להיפגע אנושות. כי אין מה לעשות ואי אפשר להתכחש לזה: בכל השארה של ילד איפשהו שלא עם ההורים שלו, או בסביבה ביתית או כמו ביתית מוכרת ונוחה, יש אלמנט של הפקרה ונטישה. אף אחד לא ישכנע אותי שזה לא ככה. זה שם, ועדיף להכיר בזה ולהתנהל מול זה בזהירות גדולה מאשר להתכחש.

–

בחמישי האחרון, שלשום, לקחתי את מיכאלה לגן והיא לא רצתה להיכנס. וגם אחרי שהייתי איתה עשר דקות במבואת הגן היא עדיין לא רצתה להיכנס, ובסופו של דבר השארתי אותה בבכי (שחשבתי שהוא פינוק ותיכף יעבור). אבל כשדלת הגן נסגרה נשארתי לעמוד שם, מקשיב (כמו שללא ספק עשו מליארד הורים לפני).

שמעתי אותה יושבת ליד הדלת ובוכה בקול. לא יכולתי ללכת. דפקתי על הדלת, וכשפתחו לי הוצאתי אותה על הידיים ולקחתי אותה לקפה הקטן שליד הגן, וקניתי לה קרואסון ושמתי אותה עלי וחיבקתי ונישקתי אותה עוד עשרים דקות, חצי שעה, משהו כזה. היא ישבה עם דמעות קצת מרוחות על הכיסא בקפה עם הקרואסון שלה, עוד לא לגמרי מעבדת את מה שקרה וקורה. היא הייתה צריכה את החיבוק של אבא שלה, ונתתי לה אותו, הרבה ממנו.

–

החיים יימשכו. יהיו עוד פעמים שבהן אהיה ממש חייב ללכת כשהיא אולי צריכה עוד זמן איתי, ופעמים שהיא תגרום לי להישאר איתה כשהיא לא באמת חייבת. זה ברור. אבל אני הכי רוצה בעולם שהילדה שלי תדע שאם אבא שלה מרגיש שמשהו מפחיד אותה או קשה לה מדי, הוא לא ישאיר אותה ויילך. יותר מכל תיווך ומכל הקניית הרגלים בשם מוסד כזה או אחר, לתת את התחושה הזו לילדה שלי, שאני אהיה איתה כשקשה לה, זה התפקיד הראשי שלי כהורה. ככה אני רואה את זה. אם יש מוסד באמת חשוב בעולם, זה זה, וזו האבהות שלי.