שלושה חודשים לתוך המלחמה הזאת, כמה אמיתות מתחילות להתברר, סוף סוף, מתוך הערפל התודעתי הנורא שהממסדים הישראליים יצרו בכוונת מכוון. הנזק האנושי הנורא שישראל יצרה בעזה, שאינו ניתן להסבר בשום פנים ואופן כהגנה עצמית, יוצא מגדר ההתנגדות העממית הרחבה והופך להאשמה פורמלית ברצח עם של מדינה (דרום אפריקה) כלפי ישראל.

ההאשמה הזו תתחיל להתברר במהירות הבזק: דיון נקבע כבר לשבוע הבא בבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג. להליך רב המשמעויות הזה צפויות להצטרף מדינות נוספות: מלזיה כבר הודיעה על הצטרפותה להאשמה של דרום אפריקה.

ההאשמה של דרום אפריקה כלפי ישראל חמורה ומסוכנת במיוחד: לבית המשפט הזה, שפועל מתוקף אמנה עולמית נגד ג’נוסייד שישראל חתומה עליה, יש סמכויות להטלת סנקציות, והפסיקות שלו מחייבות. צו של בית המשפט הזה להפסקה מיידית של הלחימה, שאינו מופרך בכלל, יציב את ישראל בעמדת חולשה דיפלומטית ובינלאומית שהיא כנראה לא חוותה בכל שנות קיומה.

ראוי לציין, בשלב הזה, שלאחר מתקפת הבזק של חמאס ב7 באוקטובר, שעלתה לכדי תבוסה צבאית יוצאת דופן של ישראל (שממעטים לדבר בה, אבל היא מהדהדת), ולאחר הצלחה בפעולת חטיפה של מאות ישראלים לעזה, הצלחה של חמאס בתיוגה של ישראל כמדינה שמבצעת רצח עם מהווה ניצחון אסטרטגי משולש על ישראל.

לא משנה מה חושבים על הצדק העקרוני או העוול העקרוני שבקיום ישראל הכובשת, ההתנהלות והבחירות של ישראל בחודשים החולפים הן מופת של טפשות קולוסאלית. ההפצצות המחרידות האינסופיות, נסיונות הצנזורה של כל העולם ואחותו, אימוץ עמדה קורבנית תלושה מול אינסוף ילדים מתועדים בפציעותיהם ומותם – הכל מריח משכל לאומי פשוט רקוב.

ישראל מתנהלת כאילו הניצחון שלה בכל זירה ובכל נושא מובטח מראש והיא לא צריכה להתאמץ ולחשוב אף פעם, רק לעשות מה שבא לה ספונטני, והכוח והכסף של היהודים והאמריקאים פשוט יכפו בכוח כל פרספקטיבה והסדר שיבואו לה. הקונספציה הזו, כמו כל קודמותיה, עומדת לקרוס בקול רעם עצום.

–

שקט, משקרים

הסיבה המרכזית לקיומו של הערפל התודעתי שאני מדבר עליו היא הצורך של הממסדים הישראליים בחופש פעולה טוטאלי שכלל לא אמור להינתן למישהו בדמוקרטיה, שהיא משטר של פיקוח מתמיד על פעולות השלטון מצב הציבור.

לכן, למשל, במשך חודשים ארוכים ממדי הטבח בעזה כלל לא דווחו בישראל, ואפילו מספר החיילים המתים והפצועים נשאר בירכתי הדיון הציבורי. בשבועות האחרונים, אם שמתםן לב, פתאום מדברים יותר על חיילים פצועים ומתים. ההסבר הפשוט לזה הוא שבמערכת הצבאית מבינים את הנואלות של המבצע הנוכחי ומנסים ליצור התחלה של ירידה מהעץ בדעת הקהל . אז מנכיחים יותר בשיח מתים ופצועים, דבר שלא עשו בכלל כשרצו להפציץ ולהרוג ולהרוס בעזה בלי שום פיקוח וביקורת.

אין כמו אבדות משמעותיות להרגיע דחפי התפשטות ונקמה.

שליטה בשיח באמצעות בחירה של פרספקטיבות ונושאים היא המומחיות הגדולה של הצנזורה הישראלית במובנה הרחב. מומחיות נוספת היא הסתה של תשומת הלב למחוזות מעגליים של אימה, סנסציוניזם ומציצנות שאין בהם תועלת לאיש ואינם רלבנטיים כלל לאופי ניהול המלחמה עצמו. עיסוקים ירודים כאלה, מצד שני, עוזרים למנוע דיון ציבורי ומגייסים את העם, ולו בעקיפין, לג’נוסייד. זה רווח נקי למערכת ששואפת לפעול, כאמור, בחופש פעולה טוטאלי.

זה גם רווח למערכת שרוצה לשמור לעצמה את החופש לטעון שהציבור כולו היה מאחוריה בכל הבחירות הרעות והאכזריות שלה.

לקטגוריה הזו של מניפולציה תודעתית צריך לייחס את פרוייקט האונס רחב ההיקף שמדינת ישראל הטילה את מלוא כובד משקלה מאחוריו (בגלגוליו הקודמים הפרוייקט הזה עסק בזוועות אחרות, כמו 40 תינוקות ערופים, למשל). אני הבעתי סקפטיות עמוקה כלפי הפרוייקט הזה מתחילתו, ומאז לא מצאתי שום סיבה שלא להתחזק בסקפטיות שלי. השעה עוד לא בשלה לדיון מלא בסוגיה הזו אפילו כאן, אבל יש דברים שכבר לגמרי אפשר להגיד.

בתחקיר של הניו יורק טיימז על הפרוייקט הזה (או מטעם הפרוייקט הזה) (עיתונות המיינסטרים היא כלי שרת זמין ואסטרטגי של הממסדים הבטחוניים), תפס חלק מרכזי סיפורה של גל עבדוש, שזכתה לכינוי “האישה בשחור”.

מותה הטראגי של גל לא הספיק לשליחי תעמולת הזוועה. הם היו נחושים שהיא נאנסה אונס אכזרי ואיום, בלי שום הוכחה לזה. התחקיר של הטיימז הקדיש מאות מילים לסיפורה של גל, שמשמש כעוגן הרגשי והטיעוני של הכתבה כולה. זה הפתיח, זה הסגיר.

יש רק בעיה אחת עם הסיפור הזה: גל דעבוש לא עברה שום אונס. את זה לא אני אומר, אלא אחותה.

יוסף חדאד, מבדיחות התעמולה המובילות של ישראל, העלה באינסטגרם שלו סרטון על האונס שגל כביכול עברה. אחותה של גל הגיבה לו במילים האלה:

–

עד נוסף מאותה כתבה של הניו יורק טיימז, בחור אמריקאי שטוען שהוא משרת ב669, סיפר בהזדמנות אחרת שהוא הלך בקיבוץ עם חבר מהיחידה ואז הם ראו כלב נובח על פח זבל. הם הסתקרנו (דבר טבעי לעשות באמצע יום הקרב הטראומטי בתולדות ישראל סך הכל) ופתחו את הפח. מה שהם מצאו בפנים היה, לא תאמינו, תינוק בן שנה בערך דקור בכל גופו.

גם עם הסיפור הזה יש רק בעיה אחת: לא נמצא אף תינוק דקור ב7 באוקטובר. באותו יום מתה רק תינוקת אחת, מירי. זה, כאמור, עד מרכזי באותה כתבה של הניו יורק טיימז.

הנה הכוכב:

It gets worse. The NY Times’ supposed paramedic witness, “G,” was previously interviewed by the right-wing Republic TV of India. In that appearance, he described in a distinctive Brooklyn accent how his “teammate” found “a baby, perhaps not even more than a year old, with… pic.twitter.com/qZGfCRWakd

— Max Blumenthal (@MaxBlumenthal) December 29, 2023

לוחמה פסיכולוגית עצמונית

עם הפרטים האלה (ועוד פרכות ואבסורדים אחרים, למשל ההיעדר המוחלט והטוטאלי של תיעוד או ראיה כלשהם במרחב האנושי המצולם והמתועד ביותר בעולם, שבו מטוסי ריגול טסו בשמיים, עשרות אלפי מצלמות אבטחה צילמו ללא הרף עשרות אלפי אנשים הסתובבו עם מצלמות בסמרטפונים שלהם, כולל כל אנשי חמאס שלישראל אין שום קושי לפרוץ למכשירים שלהם ולשלוף מהם ראיות מפלילות) מבקשת-מתעקשת ישראל לשכנע את העולם, כולל העולם הסקפטי מאוד, שבמסגרת אותו יום התנהל קמפיין אונס נרחב מצד חמאס.

את כל זה ישראל עושה, יש לציין, על רקע מה שאין לתאר אלא כג’נוסייד, ולכן צריך להיות מובן כהצדקה לג’נוסייד. אבל אפילו את הדבר המפלצתי והתלוש הזה ישראל לא מצליחה לעשות בצורה רבע משכנעת.

התוצאה, עם החשיפה הבלתי נמנעת של השקרים, תהיה הכתמה נוספת של דמותה של ישראל כמדינה פסיכית ממש. מדינה חסרת מעצורים שאי אפשר להאמין למילה שמישהו מטעמה אומר.

אבל יותר מזה, ההשלכה של הציבור הישראלי לבור ללא תחתית של זוועה וסנסציה על רקע מיני באמצע מלחמה שתקבע את עתידו, תוך מניעה וסיכול של דיון ציבורי ראוי, זהו פשע פוליטי אדיר שההשלכות שלו עלולות להיות קטסטרופליות.

בחודשים האחרונים הציבור הישראלי מובל באף בלי שום יכולת השפעה על גורלו; זו עלולה להיות התקופה הקריטית ביותר לעתיד הקולקטיב הזה, ואני חושב שהיא אכן כזו. בתקופה הזו הממסדים של מדינת ישראל מונעים מהדמוקרטיה להתקיים על ידי לוחמה פסיכולוגית נגד האוכלוסיה הישראלית (בשיתוף פעולה נלהב שלה, יש לציין).

כולנו קורבנות של הדבר הזה.

–

הערת אגב: תוך כדי כתיבת הפוסט הזה גללתי במקרה בטוויטר וגילית שהוושינגטון פוסט מחק, בשקט, פרסום שלו עם אמירה של גלנט (שר הביטחון של ישראל להזכירכםן) שאנשי חמאס קיבלו הוראות מפורטות לגבי אונס. הטענות המופרכות סביב הסיפור הזה ימשיכו להצטמצם, בשקט וברעש. הכל יתועד, כי ככה זה בעולם של ימינו.

–

הפחד הנורא מכל: עסקת חילופי שבויים

מיומה הראשון של המלחמה הזאת ברור לי למדי שישראל, ובוודאי ישראל הנוכחית, לא יכולה להרשות לעצמה עסקת חילופי שבויים/חטופים משמעותית עם חמאס. עסקה כזאת תהיה השפלה צורבת לישראל ותמונת ניצחון היסטורית של סיום המלחמה עבור החמאס.

אם בתחילת הפוסט מניתי שלושה נצחונות של חמאס (המהלומה הצבאית, החטיפה ההמונית ותיוגה של ישראל כמדינת ג’נוסייד, שעשוי לקבל אישוש של פסק דין מהדהד ובעל תוקף בינלאומי), עסקת החלפה גדולה תוסיף עליהם ניצחון גדול ומשמעותי רביעי.

אם חמאס יצליח לשחרר מהכלא הישראלי אלפים מאנשיו, כולל רוצחים מורשעים ודמויות בולטות כמו מרואן ברגותי, האירוע הזה יחשמל את דעת הקהל הפלסטינית ויציג את חמאס ככוח פלסטיני, ערבי ואיסלאמי רב עוצמה ותושיה שהכה את ישראל שוק על ירך. שחרור המוני כזה ימתיק את האבל הנורא על עשרות אלפי המתים וייתן חיות מחודשת למאבק הלאומי הפלסטיני, שכבר הומרץ וקיבל פרסום עולמי שלא היה לו עשרות שנים בחסות התגובה הישראלית ל7 באוקטובר.

לחוסר הרצון בעסקת חטופים שותפים באינטרס, לדעתי, גם הממסד הבטחוני שהושפל ב7 באוקטובר וגם לשכת ראש הממשלה, שיתקשה מאוד להעביר עסקה גדולה עם שותפיו המטורפים, ויקבל את תמונות השחרור ההמוני כתבוסה אישית וכסיום אפשרי בהחלט לקריירה פוליטית בת עשרות שנים ש”מלחמה בטרור” הייתה הדלק הסילוני שלה.

זה יישמע ספקולטיבי ואולי סנסציוני בפני עצמו אבל לתחושתי, ברמה המודעת או הלא מודעת, אופי הלחימה הישראלי נגזר בחלקו מחוסר רצון של המערכת בעסקת חילופי שבויים המונית. מבחינה פוליטית לפחות, ישראל מעדיפה את החטופים שלה מתים על פני אירוע שישודר מסביב לעולם ובו אלפי אסירים פלסטיניים, מכל ארגוני ההתנגדות ומכל החלקים של פלסטין, משתחררים מהכלא הישראלי וחוזרים למשפחותיהם, עם אצבעות מסמנות V, כנהוג.

–

צריך לקוות, ואולי להתפלל, שדינמיקה בינלאומית ולחץ אמריקאי יביאו לכפיית עסקה על ישראל לפני שכל החטופים שלה ימותו בשבי.