גדעון סער מקים מפלגה. זו הייתה החדשה הפוליטית המדוברת של השבוע האחרון. מפלגה שכבר נסקרת, ומנבאים לה מספרי מנדטים, ומנתחים את אופיה ואת הרכבה, כלומר: מעניקים לה חיים וממשות ביקום הפוליטי הישראלי המלא מפלגות עד כדי התפוצצות.
אותי באופן אישי גדעון סער לא מעניין בכלל, האנשים שהולכים איתו לא מעניינים אותי, והמפלגה שהוא לכאורה הקים כלל לא מעניינת במובן שעיתונאים מכסים פוליטיקה: לי ברור למדי שהמפלגה הזו היא יוזמה של נתניהו למען נתניהו, בדיוק כמו כחול לבן ובדיוק כמו מפלגת כחלון לפניה – ומי יודע מה ומי עוד.
כל זה – השקרים והדיסאינפורמציה וה”עמדות” והאנשים – זה בכלל לא מעניין עבורי. מה שכן מעניין היא העובדה שבאופן מתמשך ומתמיד אנשים שיש להם בדיוק אותן דעות כמו שחקנים אחרים במפה הפוליטית מקימים פה מפלגות חדשות שיש להן בדיוק את אותה מהות כמו מפלגות אחרות – קיימות, מפורקות, מושאלות וממוחזרות.
עכשיו השיטה הזו של יצירת מפלגות חדשות כל הזמן היא לא דבר שמחנה פוליטי אחד מסויים עושה: הפעילות הזו מתרחשת בכל הגזרה הרחבה שבין הימין הקיצוני לשמאל הבלתי ציוני. כלומר לכל רוחב הדבר שקרוי “המרכז” הישראלי ומאכלס בנוחות תומכי אפרטהייד והתנחלויות מובהקים לצד אנשים שיילכו להפגין למען הדמוקרטיה ובשם מערכת משפט עצמאית ויאדה יאדה.
מפלגות חדשות אמורות לעורר התרגשות, חדווה, תקווה לשינוי: אבל המפלגות החדשות בישראל בכלל לא מתיימרות להציע דברים כאלה. הן לכל היותר מבטיחות להחליף את נתניהו, כשבשלב הזה ברור לכולנו, או צריך להיות ברור לכולנו, שהן משקרות. אם ככה מה הקטע? מה העניין הזה של מפלגות חדשות, עמוק בלב הסנטימנט הציוני שלא שינה את דעותיו במילימטר כבר 100 שנה?
אולי התשובה טמונה בעצם השאלה.
אנשים צריכים תקווה וצריכים שינוי. אבל המנגנונים הפוליטיים-בטחוניים של מדינת ישראל קשיחים לגמרי מבחינת העמדות, המוטיבציות והשאיפות שלהם: הם קיימים ופועלים כדי להתעשר ולהיות דומיננטיים בטחונית ובמישור הפוליטי הבינלאומי, ולשם השגת כל זה הם נדרשים לכפות שיח יהודי מתקרבן, צר אופקים ואלים, ולמכור הרבה נשק מצד אחד, ותדמית מוסרית מצד שני.
אבל אנשים צריכים תקווה לשינוי, נכון? אז אין מספקים להם את אלה בתוך מקום שמבוסס על סטגנציה אינטלקטואלית ורגשית מוחלטת?
באמצעות שיווק.
כלומר אם מסתכלים על הפוליטיקה הישראלית במובן רחב, היסטורי ופילוסופי יותר, אפשר בקלות להבין איך ולמה מנגנוני הכוח האמיתיים, קרי זרועות הביטחון ושאר הממסדים הבלתי נבחרים והבלתי משתנים (כמו צמרת המארג עסקים-צבא בישראל) חייבים לשווק כל הזמן אשליה של שינוי אפשרי. זה אינו מאמץ אידיאולוגי אם כי מאמץ שיווקי שכחלק ממנו משיקים כל הזמן מוצרים “חדשים” ממעמקי המרתפים העבשים, דהיינו התארגנויות פוליטיות חדשות ומבטיחות לכאורה שמתמזגות לחלוטין בסדר הקיים מייד בתום יום הבחירות.
אבל זה בסדר: כמה שבועות אחר כך הממסדים השליטים מספקים לנו מוצר חדש, פנטזיה חדשה, מפלגה חדשה שדרכה ורק דרכה, אולי, יכול להתממש שינוי. כך סובב המעגל לתמיד.
האמת האכזרית היא שהבחירות בישראל, לאמיתו של דבר הן הצגה חסרת משמעות, לא רק, ואפילו לא בעיקר, בגלל שהבמאי והמפיק שלה הוא נתניהו. לאסונה של המדינה הזו, הפרנויה והמצ’ואיזם הפרוע של שורשי קיומה עשו את הממסדים, המנגנונים והאינסטינקטים מונעי-השינוי שלה כל כך חזקים שאין לה שום ברירה אלא להיות אחוזה בידיהם עד סופה המר. ללא כל אפשרות לשינוי כיוון, אך עם החלפה מתמדת של שמות בשלטי הניאון הנוצצים, נושאי התקווה המפוברקת, המהונדסת, שלא נוצרה אלא כדי לכלוא בתוכה, ולהוליך עמוק לאדמה, כל אנרגיה ספונטנית, אותנטית, של שינוי.
גדעון סער, כמו כחול לבן, כמו כולנו, הוא אחיזת עיניים מכוונת מאת ההגמוניה הישראלית שנועדה להוליך אותנו שולל, לרסק את התקוות שלנו ולהותיר אותנו מיואשים – אבל לא מיואשים מדי מלבטוח בתקווה החדשה והשקרית הבאה, שתבוא מייד אחר כך.
אם אתן חושבים 1984 אתן לא טועים בהרבה.
ולכן זאת תעודת כבוד מבחינתי שמרצ נמצאת עשרים שנה באופוזיציה. כי היא ‘באמת’ מציעה משהו אחר .