הבוקר, בהולכי עם אופניי (הליכה עם אופניים מוחזקות ביד היא אחד התענוגות האורבניים האנינים ביותר, שתדעו) לאחר ששמתי את נשמתי מתוקתי בגן, התחברו להן יחדיו, ממש ברמה של שבת אחים גם יחד, שתי תהיות שתהיתי לאחרונה. אחת עקרונית לגבי מצבם הכללי של האדם והחברה והשניה פרטנית ומצומצמת יותר (אם כי היא משמשת בעצמה סימבול למשהו רחב בהרבה).

התהיה הגדולה והעקרונית ניתנת לניסוח במילים: כיצד מצליחה החברה האנושית לייצר כל כך הרבה אדיוטים? וזו תהיה ספרותית-פילוסופית גדולה ואולי עמוקה מני חקר, תסכימו איתי.

התהיה השניה והקטנה יותר היא: למה לעזאזל בזמן האחרון כולם אומרים “ליטרלי” על כל דבר? מה פשר היובל הזה של אדיוטיזם, שניתן להמר בביטחה שהוא חלק מנהר גדול של דביליזם אנושי עתיק יומין?

–

בנקודה זו אתן בוודאי שואלים את עצמכן: מזרחי, איך נענו לך בבת אחת שתי תהיות כאלה? והאם אתה מחשיב את עצמך בר מזל מזל מחמת כך?

אז ככה: מי שענתה לי על התהיות היא עיריית תל אביב. והיא עשתה זאת באמצעות צביעת שבילי האופניים בעיר בצבע ירוק (בקשר להאם אני מרגיש בר מזל או לא אני לא מתכוון לענות כי זו שאלה מאוד פרטית בעיניי).

כי תראו, אדיוטים לא נוצרים מעצמם באופן ספונטני: עם כל הכבוד להולדה טבעית, שיטה כזו לא יכולה לייצר מספיק אדיוטים. זה בסופו של דבר אמצעי חובבני.

כדי לייצר את הכמות הנדרשת של אדיוטים לשמירה על הסדר הפוליטי הקיים יש צורך בייצור מתועש שלהם בקנה מידה גדול.

אחת הדרכים לייצר אדיוטים היא להקיף אנשים (שלא היו נעשים אדיוטים באופן בפונטני) בסביבה מאדייטת. מהי סביבה מאדייטת? סביבה שבה משדרים לאדם שהוא לא מבין כלום וצריך לקבל הסברים לכל דבר (מסר סמוי: אתה אדיוט). כך, למשל, עיריה שרוצה שאנשים יבינו את המסר שאופניים זה “ירוק” צובעת להם את שביל האופניים – ניחשתם נכון – בירוק (למיטיבי לכת שקראו את התקווה היא הכלא מאתמול, הנה דוגמא מובהקת לרב-רובדיות: בעוד ברמת הנגלה יש כאן אקט מטופש או קומי מצד העיריה, ברובד הסמוי העיריה פועלת לחזק את התרבות השלטונית שמבוססת על אדיוטיזם אזרחי ושרירותיות מערכתית).

כי אם לא נצבע לכם את שביל האופניים בירוק, אומרת העיריה, איך תבינו שאופניים זה כלי “ירוק” כלומר ידידותי לסביבה (כי עצים וצמחיה הם ירוקים)? כלומר: אם לא נשפוך עשרות טונות של צבע שמזהם את הסביבה בייצורו, שינועו והתמסמסותו לאוויר ולאדמה, כיצד יומחש לכם העיקרון שאתם חלק ממהפכה סביבתית?

אם שביל האופניים לא יהווה אלגוריה פוליטית עדכנית לסביבה טבעית ירוקה, כיצד תוכלו לשכוח שהבטריות של הכלים החשמליים המחורבנים שלכם הם אחד האלמנטים שלצורך הפקתם מתרחש ההרס הסביבתי אולי החמור והנפשע ביותר בדורנו, שכולל ניצול נורא של אנשים, ובכללם ילדים, בכל מני מכרות מחרידים באפריקה?

גם הקשר בין ההון לשלטון מקבל כאן ביטוי: צרכן אדיוט הוא נתין אדיוט. שמי שמתרגל לנסוע על שבילי אופניים ירוקים לא יתהה מאין מגיעות הבטריות לשיט שלו.

אם היינו חיים בסביבה שבה שביל האופניים היה סתם בצבע המדרכה או האספלט, אולי הייתם מצליחים לחשוב על זה ששביל בצבע ירוק יצטרך להיות מחודש מעתה ועד עולם בעוד עשרות טונות של זיהום בכל העיר, וכמובן שאורך החיים של הבטריות המחורבנות של הכלים החשמליים המחורבנים שלכן קצר להפליא והן צריכות החלפה תקופתית כי הן לא שורדות הרבה (אבל זה לא נורא, אפריקה זולה מאוד, וגם סין, ואפשר להחריב בהן את הנוף והחברה בכמה שקלים).

את המובן מאליו כמעט שאין צורך לציין: אם שביל האופניים לא היה ירוק, גברים צעירים עם כלים שנוסעים 60 קמ”ש בעודם עוטים קסדה מאיימת שהופכת אותם לאנונימיים לחלוטין לא היו יכולים לדהור בכל מקום ולאיים בסכנת חיים מוחשית על הסביבה האנושית (שאינה צבועה בירוק עדיין) תוך כדי שהם חלק מתנופה של קדמה ועוצמה של חזון. רק הצבע הירוק מאפשר לעטוף הכל ככה לכדי אחדות מהפכנית מרגשת (עוד מסר סמוי: זה בסדר שתמותו או תהפכו לנכים, או הילדים או ההורים שלכם, כל עוד זה עטוף ביח”צ מפנק לממסד) (אזרחים שמבינים שחייהם פחות חשובים מתדמית השלטון הם נכס, תסכימו איתי).

–

מה שמביא אותי לנקודה של “ליטרלי”, שבאופן מילולי פשוט אומר “מילולית”. עכשיו למה צריך להגיד “אני מחכה פה ליטרלי חצי שעה” במקום “אני מחכה פה חצי שעה” או “כבר חצי שעה”? כדי להצמיד את הצורה לתוכן באותו אופן שצבע ירוק תחום בפסים לבנים מצמיד שביל למשמעות סביבתית כביכול. כי בלי הצמדה והעלמת המרווח בין משמעות לצורה, הבלתי ידוע נעשה נוכח, ובלתי ידוע זה דבר שאנשים חרדתיים לא יכולים לשאת.

כי מתחת להכל, לאמיתו של דבר, יושבת שכבה עמוקה מאוד של חרדה. חרדה היא האפקט (והתוצר) הרגשי של גבולות וסימנים אינסופיים, בשפה ובמציאות. כשהמציאות (הפוליטית, כי זה הכל פוליטי) סביבם בנויה על סימונים ברורים וצעקניים של גבולות, אנשים כל הזמן לחוצים להיות בתוך הקווים ולא לגעת בגבול, ומבינים שהדרך להיות אזרח היא להיות אדיוט חרדתי שמתמוטט נפשית כשמישהו עובר איזה גבול מסומן בצבע – אבל רק גבולות שרירותיים, לא כאלה עם תוכן אמיתי, כמו למשל לא לסכן חיים בגלל שאתה ממהר לעוד פגישה מטומטמת.

כי גם זה האפקט של עיסוק אובססיבי בסימנים, מחוות וגבולות: התוכן מאבד משמעות. המדיום תמיד הופך למסר, וכשהמדיום הוא גבול שרירותי וצעקני, זה מה שהחברה לומדת להיות וכך, גם כך, יוצרים אדיוטים באופן מתועש, כלומר ממוסד.

–

אופניים מכניים, רגילים, שמדוושים בהם, הם צורה של מרד. אני כל כך שמל וגאה בשלי, ובזיעה שנוטפת ממני כשאני נוסע בהם. ככה החיים כשהם אנלוגיים ובלתי ממסדיים. ככה הם כשהם חיים.

–

ט’, אני עדיין מחכה להודעה ממך.